ילדה מלאה ועצובה
היו ימים שהייתי אוכלת 700 קלוריות ביום, מאז ירדתי ל-600, ועכשיו ל-400. כל הזמן יש הרגשה רעה כזו שמכריחה אותי להקיא כמעט ללא מאמץ. נגיעה קלה וזהו. בלוג
אלמונית 17:0901.12.2006
תמיד הייתי ילדה מלאה. זאת אומרת, מכיתה ב'. אף פעם לא היה לי אכפת כל כך, עד שהתחלתי לרקוד. התחלתי לרקוד בכיתה ז'. הייתי מגושמת וכבדה, תמיד שמו אותי מאחור ותמיד התבאסתי. ואז, בדרך טבעית לחלוטין, התחלתי לרדת במשקל. זה היה המון ספורט בשבילי. שבע פעמים בשבוע לרקוד, לאדם שלא רגיל לזה, זה הרבה. רזיתי ככה משהו כמו שישה קילו בערך. וככה עבר לו זמן.
13 חתכים
"מבחוץ, בבית ספר, מול החברים, אני מתנהגת כאילו רגיל. אני צוחקת, אני אוכלת, אני שרה. כאילו שומדבר באמת מפריע לי. אבל ברגע שאני שותקת, כל הראש מתמלא לי בצרחה. צרחה גדולה וחזקה. צרחה שרק אני שומעת. אני יושבת ומרגישה כאילו הראש שוקע לי עמוק בתוך גיגית מים. גיגית מים ללא תחתית..."
לסיפור המלא
כולם החמיאו לי שרזיתי וכאלה. אהבתי את זה, והמשכתי. אלא שבשלב מסויים - אחרי קילו וחצי נוספים שירדתי - הגוף שלי סירב. זה באמת לא הגיוני לרדת ככה במכה שבעה קילו וחצי. אבל זה נראה לי בסדר, כי עשיתי את זה בדרך בריאה של אוכל בריא וספורט. במשך הזמן נהייתי פנאטית: ספירת קלוריות, אקסטרה ספורט מעבר לשבע שעות השבועיות האלו. הגוף המשיך לסרב. לא אהבתי את זה.
אחרי שנה של פנאטיות והקצנות, התחלתי להוריד בצורה משמעותית מהאוכל שלי. היו ימים שהייתי אוכלת 700 קלוריות, 600, ואז 400. בשלב מסויים התחלתי להיכנס לאתרי פרו אנה ומיה. רציתי כל כך להיות אחת מהן. הייתי חולמת בלילות על זה שאני במוסד. כל כך טיפשי ופתטי, כל כך.
אחרי התקופה הזאת, כשכולם התחילו להעיר ולדאוג, נלקחתי לשיחה בבצפר עם המורה לספורט שדאגה לי. טחנתי לה בשכל שהכל בסדר, כשאני יודעת בבירור שזה שקר. העצמות שלי התחילו לבלוט. התחלתי להקיא כמעט כל יום. בהתחלה מרצון, ואחר כך זה פשוט עמד לי בגרון וסירב להשאר שם. הרגשה רעה כזו שמכריחה אותך להקיא, בלא מאמץ כמעט. נגיעה קלה וזהו.
אח"כ הגיע השלב של התה הטיבטי. שומדבר לא עזר ולא ירדתי יותר. אולי קילו, שניים, שלושה מקסימום. אבל אז הייתי מעלה אותם חזרה בצ'יק. כרגע רע לי נורא. אני נעה בין אנורקסיה לבולמיה. מפחדת לבקש עזרה כי אני שמנה וזה יראה מוזר כששמנה תגיד שיש לה הפרעות אכילה, אבל זה נכון.
אני בעיקר עושה את זה כי אני רוקדת עכשיו באופן מקצועי, וריקוד זה החיים שלי. אני פוחדת שאם אהיה שמנה, לא אוכל להתקדם. אני יודעת שהמחשבה שלי דפוקה, והייתי רוצה לצאת מזה, תאמינו לי שהייתי, אבל זה לא כל כך קל. ושתדעו - אני עושה את זה לעצמי, לא בשביל אף אחד אחר.
שמרו על עצמכן בנות. אתן לא יודעות מה זה עד שאתן עמוק עמוק שם.
היו ימים שהייתי אוכלת 700 קלוריות ביום, מאז ירדתי ל-600, ועכשיו ל-400. כל הזמן יש הרגשה רעה כזו שמכריחה אותי להקיא כמעט ללא מאמץ. נגיעה קלה וזהו. בלוג
אלמונית 17:0901.12.2006
תמיד הייתי ילדה מלאה. זאת אומרת, מכיתה ב'. אף פעם לא היה לי אכפת כל כך, עד שהתחלתי לרקוד. התחלתי לרקוד בכיתה ז'. הייתי מגושמת וכבדה, תמיד שמו אותי מאחור ותמיד התבאסתי. ואז, בדרך טבעית לחלוטין, התחלתי לרדת במשקל. זה היה המון ספורט בשבילי. שבע פעמים בשבוע לרקוד, לאדם שלא רגיל לזה, זה הרבה. רזיתי ככה משהו כמו שישה קילו בערך. וככה עבר לו זמן.
13 חתכים
"מבחוץ, בבית ספר, מול החברים, אני מתנהגת כאילו רגיל. אני צוחקת, אני אוכלת, אני שרה. כאילו שומדבר באמת מפריע לי. אבל ברגע שאני שותקת, כל הראש מתמלא לי בצרחה. צרחה גדולה וחזקה. צרחה שרק אני שומעת. אני יושבת ומרגישה כאילו הראש שוקע לי עמוק בתוך גיגית מים. גיגית מים ללא תחתית..."
לסיפור המלא
כולם החמיאו לי שרזיתי וכאלה. אהבתי את זה, והמשכתי. אלא שבשלב מסויים - אחרי קילו וחצי נוספים שירדתי - הגוף שלי סירב. זה באמת לא הגיוני לרדת ככה במכה שבעה קילו וחצי. אבל זה נראה לי בסדר, כי עשיתי את זה בדרך בריאה של אוכל בריא וספורט. במשך הזמן נהייתי פנאטית: ספירת קלוריות, אקסטרה ספורט מעבר לשבע שעות השבועיות האלו. הגוף המשיך לסרב. לא אהבתי את זה.
אחרי שנה של פנאטיות והקצנות, התחלתי להוריד בצורה משמעותית מהאוכל שלי. היו ימים שהייתי אוכלת 700 קלוריות, 600, ואז 400. בשלב מסויים התחלתי להיכנס לאתרי פרו אנה ומיה. רציתי כל כך להיות אחת מהן. הייתי חולמת בלילות על זה שאני במוסד. כל כך טיפשי ופתטי, כל כך.
אחרי התקופה הזאת, כשכולם התחילו להעיר ולדאוג, נלקחתי לשיחה בבצפר עם המורה לספורט שדאגה לי. טחנתי לה בשכל שהכל בסדר, כשאני יודעת בבירור שזה שקר. העצמות שלי התחילו לבלוט. התחלתי להקיא כמעט כל יום. בהתחלה מרצון, ואחר כך זה פשוט עמד לי בגרון וסירב להשאר שם. הרגשה רעה כזו שמכריחה אותך להקיא, בלא מאמץ כמעט. נגיעה קלה וזהו.
אח"כ הגיע השלב של התה הטיבטי. שומדבר לא עזר ולא ירדתי יותר. אולי קילו, שניים, שלושה מקסימום. אבל אז הייתי מעלה אותם חזרה בצ'יק. כרגע רע לי נורא. אני נעה בין אנורקסיה לבולמיה. מפחדת לבקש עזרה כי אני שמנה וזה יראה מוזר כששמנה תגיד שיש לה הפרעות אכילה, אבל זה נכון.
אני בעיקר עושה את זה כי אני רוקדת עכשיו באופן מקצועי, וריקוד זה החיים שלי. אני פוחדת שאם אהיה שמנה, לא אוכל להתקדם. אני יודעת שהמחשבה שלי דפוקה, והייתי רוצה לצאת מזה, תאמינו לי שהייתי, אבל זה לא כל כך קל. ושתדעו - אני עושה את זה לעצמי, לא בשביל אף אחד אחר.
שמרו על עצמכן בנות. אתן לא יודעות מה זה עד שאתן עמוק עמוק שם.