מכירת חמץ היא הליך בהלכה היהודית, שפותח כדי להתמודד עם איסור חמץ בפסח. על פי ההלכה, יש לבער את החמץ לפני פסח, ואסור שיהיה אפילו מעט ממנו ברשותו של יהודי. עם זאת, מכירתו לגוי יכולה לפתור את הבעיה, שהרי עליו לא חל איסור זה.
בתחילה הותרה רק מכירה גמורה של החמץ, ללא שום התנאות. אך עם השנים, ועם התגברות הבעיה המעשית לבער את כל החמץ (ובפרט עם המהפכה התעשייתית וייסוד מפעלים גדולים כגון מבשלות בירה), נוספו עוד ועוד היתרים למכירה, עד שכיום המכירה לרוב אינה אלא "על הנייר" ותוך תשלום סמלי, וההליך מבוטל מיד לאחר הפסח. על היתר זה נמתחה ביקורת רבה (בדומה לביקורת על היתר המכירה בשנת השמיטה), אך אף על פי כן הוא מקובל ונפוץ ביותר.
השתלשלות ההיתר
על פי ההלכה היהודית, אסור שיימצא ברשותו של יהודי חמץ בפסח, וישנה חובה לבערו או להיפטר ממנו קודם הפסח. ניתן גם להעבירו לגוי, אך גם במסגרת זו אסור למכור או לתת "על מנת להחזיר" או שלא בלב שלם.
תחילת ההלכה - מכירת חמץ חד פעמית
תחילתו של ההיתר נמצאת בתוספתא (פסחים ב, ו-ז):
"ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: עד שאתה לוקח במנה - קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח".
התוספתא מתייחסת למצב שבו נמצא היהודי במצוקה - אין הוא יכול לבער את החמץ שברשותו, כיון שהוא נמצא בספינה. מתוך כך הותר לו למכור את חמצו לגוי או לתת לו במתנה - ובלבד שיהיה זה במתנה גמורה. כן הותר לו למכור במחיר יקר יותר, תוך רמיזה שייתכן שיקנה את החמץ בחזרה לאחר הפסח. גם כאן לא הותר מעבר לכך.
כך הבין מהתוספתא רב עמרם גאון (אוצר הגאונים פסחים, מח):
"וישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אותו ואין שם הערמה ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים, אלא מורע (=מאורע) הוא - מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי. מאי טעמא (=מהו טעמו של דבר)? כיון דקנייה גוי ומשכיה קם ליה ברשותיה (=כיון שקנאו הגוי ומשכו, הועמד ברשותו), וקימא לן (=וההלכה היא) חמץ שלנוכרי אחר הפסח מותר באכילה".
רב עמרם גאון הבין שאין מדובר דווקא בספינה, אלא בכל מקרה שבו נאלץ היהודי לעשות זאת - אך סייג זאת במפורש בכך שהמכירה תהיה גמורה, ושלא תחזור על עצמה כל שנה (כדי שלא ייראה הדבר כהערמה). כן הגביל את הדברים בכך שעל הגוי לבצע פעולת קניין פיזית בחמץ כדי שיעבור לרשותו.
הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ב, ו) הוסיף והדגיש שאם מכר על תנאי הרי שהוא עובר על האיסורים של "בל יראה" ו"בל ימצא".
יש המביאים כאחד מהראשונים שהתירו מכירת חמץ את מהר"ם מרוטנבורג שהובא בשו"ת הרשב"א (א, תתנ): "על חומץ שנתחמץ בשמרי שכר, יש למכרו לגוים קודם הפסח, ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך אני או יהודי אחר". אך גם כאן אין זו מכירה על תנאי, אלא הודעה לגוי שלאחר הפסח יוכל לקנותו ממנו, ובדומה להיתר שהובא בתוספתא.
השתלשלות היתר ההערמה
את תחילת ההיתר למכור חמץ ולקנותו לאחר הפסח באורח קבע, ניתן לזהות אצל ר' ישראל איסרלין בעל שו"ת תרומת הדשן, שכתב (א, קכ):
"שאלה: מי שיש בידו ענייני חמץ סמוך לפסח, וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה. ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל, אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו. שרי כהאי גוונא (=מותר כעין זה) או לאו? תשובה: יראה דשרי (=שמותר), רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט".
ה"תרומת הדשן" לא ציין שאל-למכירה להתבצע באופן קבוע, וכן התיר מכירה גמורה "בדבר מועט", היינו במחיר סמלי.
מאוחר יותר תמה ר' יוסף קארו (בחיבורו בית יוסף, או"ח תמח ד"ה ואם מכרו) על רבנו ירוחם, שאסר מכירה בהערמה:
"ואיני מבין דבריו, דהא שרי (=שהרי מותר) ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא (ו=ואפילו כך מותר) מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי! ואפשר ד'שלא יערים' דקאמר (=שמא שאמר 'שלא יערים') היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי".
אם כן ברור מדברי ר' יוסף קארו שמותר למכור בהערמה, ורק שלא תהיה המכירה על תנאי. אך עם כל זאת הדגיש, גם בחיבורו שולחן ערוך, שיש להוציא את החמץ מן הבית בפועל, כדי שהמכירה תהיה גמורה.
עם הזמן כאשר כבר לא היה אפשרי להוציא את החמץ מן הבית, התירו (מובא ב'בית חדש'וב'מגן אברהם') למכור או להשכיר את החדר בו נמצא החמץ ביחד עם החמץ. ובקשר לתשלום, היות שלעתים היה מדובר בכמויות אדירות (מפעלי תעשייה), התירו (ה'נודע ביהודה' ועוד) שישלם סכום קטן בהתחלה, ואת השאר יטיל המוכר על הגוי כהלוואה (שישלם לו לאחר הפסח).
חידוש גדול חידש בזה רבי שניאור זלמן מליאדי בעל ה'שולחן ערוך', שצריך לעשות במכירה זו 'ערב קבלן' (ערב כזה שהמוכר יכול לפנות אליו ישירות לקבל את הכסף גם אם עוד לא פנה כלל אל הקונה), שאז אין למוכר שום קשר עם הגוי, ורק אז אפשר לזקוף את שאר הסכום כהלוואה (והסיבה לכך היא היות שמופיע בכמה מהראשונים המובאים בס' 'שיטה מקובצת' במס' ב"מ (שם מופיע קנין כזה שאת שאר הסכום אפשר לזקוף כמלווה) שקנין כזה אינו מועיל כאשר המוכר 'נפיק ועייל אזוזי'(לחוץ להשיג את כספו) ע"ש).
היתרים נוספים נוספו עם הזמן בספרות האחרונים: התירו להבטיח לגוי שיקנה ממנו אחר הפסח (ולא "שמא אקח ממך). כן התירו למכור באופן כללי את כל החמץ שבבית היהודי, גם בלי לדעת בדיוק מה מוכרים. עוד בוטל הצורך שתהיה אפשרות לגוי להיכנס באופן חופשי למקום שבו נמצא החמץ.
עד כמה הגיעו הדברים לכדי מכירה פיקטיבית לחלוטין, ניתן ללמוד מדברי רבי יאיר חיים בכרך (בשו"ת 'חוות יאיר') שכתב ש"הקיסר החסיד ירום הודו" פטר את מכירת החמץ ממס מכירות, משום שאין זה אלא טקס דתי. עדות נוספת לכך ניתן למצוא בדברי ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו משנה ברורה, שכתב (סימן תמח ס"ק יב):
"ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה, יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר, ותנאי מהני בזה לכמה פוסקים, ויש לסמוך להקל בכגון זה".
לא זו בלבד שהמכירה נראתה פיקטיבית, אלא שהותר גם לנקוט באמצעים כדי שלא תהיה אפשרות שתהיה אמיתית
הסיבות להתפתחות ההיתר
נראה כי מה שגרם להתפתחות ההיתר הוא המהפכה התעשייתית וריכוז הייצור שהביאה בכנפיה. יהודים רבים החזיקו במבשלות שכר, ונקלעו לחוסר יכולת לבער את כל החמץ עד הפסח. אם בעבר הייתה ברשות אדם כמות לא-גדולה של חמץ שעליו לבער עד הפסח, הרי שכעת עמדו בעלי המפעלים והמבשלות חסרי אונים אל מול כמויות הענק שהיו צריכים להיפטר מהן. ביעור פשוט, או אפילו מכירה רגילה, היו עלולים לגרום להפסדי ענק ולחוסר יכולת לתפקד מבחינה כלכלית. לצורך כך נדחקו הפוסקים, והחלו להקל יותר ויותר - על אף שכלל לא ברור שהיתרים אלו לא יגרמו לאנשים לעבור על איסורי תורה.
התנגדות להיתר המכירה
לאור התרחקותו של ההיתר מצורתו המקורית, קמו לו כמה מתנגדים במאות השנים האחרונות. ההתנגדות הייתה לא רק לעצם המכירה, אלא גם לקניית חמץ שנמכר בהיתר זה, שהרי אם המכירה לא הייתה כהלכה, מוגדר החמץ כ"חמץ שעבר עליו הפסח", שאסור בהנאה.
מתנגד חריף למכירת החמץ הוא הגר"א (מעשה רב, בסידור הגר"א, סימן קפ-קפא, ובשאילתות לר"ח מוולוז'ין, אות לא), אשר כתב:
"שלא למכור שום דבר חמץ כי אם מכירה עולמית. אחר הפסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל ומשמרים ויי"ש ושכר של ישראל כי המכירה גרוע...".
גם בשנים האחרונות ישנם פוסקים האוסרים מכירת חמץ לחלוטין, ויש כאלו המתירים אותה בסייגים רבים, שהופכים אותה לממשית יותר. יש האוסרים זאת לאנשים פרטיים, ומתירים אותה רק למפעלים גדולים. רבים מהחרדים ושומרי מצוות אחרים מקפידים שלא לקנות לאחר הפסח מחמץ שנאפה לפני הפסח.
מכירת חמץ בימינו
בימינו פשט היתר המכירה, והוא נהוג בקהילות רבות. המפעלים הגדולים מוכרים את כלל החמץ שלהם לפסח, ואף המדינה מוכרת את החמץ, בטקס החוזר בכל שנה, כאשר הרב הראשי לישראל חותם על כתב המוכר את חמצה
בתחילה הותרה רק מכירה גמורה של החמץ, ללא שום התנאות. אך עם השנים, ועם התגברות הבעיה המעשית לבער את כל החמץ (ובפרט עם המהפכה התעשייתית וייסוד מפעלים גדולים כגון מבשלות בירה), נוספו עוד ועוד היתרים למכירה, עד שכיום המכירה לרוב אינה אלא "על הנייר" ותוך תשלום סמלי, וההליך מבוטל מיד לאחר הפסח. על היתר זה נמתחה ביקורת רבה (בדומה לביקורת על היתר המכירה בשנת השמיטה), אך אף על פי כן הוא מקובל ונפוץ ביותר.
השתלשלות ההיתר
על פי ההלכה היהודית, אסור שיימצא ברשותו של יהודי חמץ בפסח, וישנה חובה לבערו או להיפטר ממנו קודם הפסח. ניתן גם להעבירו לגוי, אך גם במסגרת זו אסור למכור או לתת "על מנת להחזיר" או שלא בלב שלם.
תחילת ההלכה - מכירת חמץ חד פעמית
תחילתו של ההיתר נמצאת בתוספתא (פסחים ב, ו-ז):
"ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: עד שאתה לוקח במנה - קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח".
התוספתא מתייחסת למצב שבו נמצא היהודי במצוקה - אין הוא יכול לבער את החמץ שברשותו, כיון שהוא נמצא בספינה. מתוך כך הותר לו למכור את חמצו לגוי או לתת לו במתנה - ובלבד שיהיה זה במתנה גמורה. כן הותר לו למכור במחיר יקר יותר, תוך רמיזה שייתכן שיקנה את החמץ בחזרה לאחר הפסח. גם כאן לא הותר מעבר לכך.
כך הבין מהתוספתא רב עמרם גאון (אוצר הגאונים פסחים, מח):
"וישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אותו ואין שם הערמה ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים, אלא מורע (=מאורע) הוא - מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי. מאי טעמא (=מהו טעמו של דבר)? כיון דקנייה גוי ומשכיה קם ליה ברשותיה (=כיון שקנאו הגוי ומשכו, הועמד ברשותו), וקימא לן (=וההלכה היא) חמץ שלנוכרי אחר הפסח מותר באכילה".
רב עמרם גאון הבין שאין מדובר דווקא בספינה, אלא בכל מקרה שבו נאלץ היהודי לעשות זאת - אך סייג זאת במפורש בכך שהמכירה תהיה גמורה, ושלא תחזור על עצמה כל שנה (כדי שלא ייראה הדבר כהערמה). כן הגביל את הדברים בכך שעל הגוי לבצע פעולת קניין פיזית בחמץ כדי שיעבור לרשותו.
הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ב, ו) הוסיף והדגיש שאם מכר על תנאי הרי שהוא עובר על האיסורים של "בל יראה" ו"בל ימצא".
יש המביאים כאחד מהראשונים שהתירו מכירת חמץ את מהר"ם מרוטנבורג שהובא בשו"ת הרשב"א (א, תתנ): "על חומץ שנתחמץ בשמרי שכר, יש למכרו לגוים קודם הפסח, ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך אני או יהודי אחר". אך גם כאן אין זו מכירה על תנאי, אלא הודעה לגוי שלאחר הפסח יוכל לקנותו ממנו, ובדומה להיתר שהובא בתוספתא.
השתלשלות היתר ההערמה
את תחילת ההיתר למכור חמץ ולקנותו לאחר הפסח באורח קבע, ניתן לזהות אצל ר' ישראל איסרלין בעל שו"ת תרומת הדשן, שכתב (א, קכ):
"שאלה: מי שיש בידו ענייני חמץ סמוך לפסח, וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה. ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל, אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו. שרי כהאי גוונא (=מותר כעין זה) או לאו? תשובה: יראה דשרי (=שמותר), רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט".
ה"תרומת הדשן" לא ציין שאל-למכירה להתבצע באופן קבוע, וכן התיר מכירה גמורה "בדבר מועט", היינו במחיר סמלי.
מאוחר יותר תמה ר' יוסף קארו (בחיבורו בית יוסף, או"ח תמח ד"ה ואם מכרו) על רבנו ירוחם, שאסר מכירה בהערמה:
"ואיני מבין דבריו, דהא שרי (=שהרי מותר) ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא (ו=ואפילו כך מותר) מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי! ואפשר ד'שלא יערים' דקאמר (=שמא שאמר 'שלא יערים') היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי".
אם כן ברור מדברי ר' יוסף קארו שמותר למכור בהערמה, ורק שלא תהיה המכירה על תנאי. אך עם כל זאת הדגיש, גם בחיבורו שולחן ערוך, שיש להוציא את החמץ מן הבית בפועל, כדי שהמכירה תהיה גמורה.
עם הזמן כאשר כבר לא היה אפשרי להוציא את החמץ מן הבית, התירו (מובא ב'בית חדש'וב'מגן אברהם') למכור או להשכיר את החדר בו נמצא החמץ ביחד עם החמץ. ובקשר לתשלום, היות שלעתים היה מדובר בכמויות אדירות (מפעלי תעשייה), התירו (ה'נודע ביהודה' ועוד) שישלם סכום קטן בהתחלה, ואת השאר יטיל המוכר על הגוי כהלוואה (שישלם לו לאחר הפסח).
חידוש גדול חידש בזה רבי שניאור זלמן מליאדי בעל ה'שולחן ערוך', שצריך לעשות במכירה זו 'ערב קבלן' (ערב כזה שהמוכר יכול לפנות אליו ישירות לקבל את הכסף גם אם עוד לא פנה כלל אל הקונה), שאז אין למוכר שום קשר עם הגוי, ורק אז אפשר לזקוף את שאר הסכום כהלוואה (והסיבה לכך היא היות שמופיע בכמה מהראשונים המובאים בס' 'שיטה מקובצת' במס' ב"מ (שם מופיע קנין כזה שאת שאר הסכום אפשר לזקוף כמלווה) שקנין כזה אינו מועיל כאשר המוכר 'נפיק ועייל אזוזי'(לחוץ להשיג את כספו) ע"ש).
היתרים נוספים נוספו עם הזמן בספרות האחרונים: התירו להבטיח לגוי שיקנה ממנו אחר הפסח (ולא "שמא אקח ממך). כן התירו למכור באופן כללי את כל החמץ שבבית היהודי, גם בלי לדעת בדיוק מה מוכרים. עוד בוטל הצורך שתהיה אפשרות לגוי להיכנס באופן חופשי למקום שבו נמצא החמץ.
עד כמה הגיעו הדברים לכדי מכירה פיקטיבית לחלוטין, ניתן ללמוד מדברי רבי יאיר חיים בכרך (בשו"ת 'חוות יאיר') שכתב ש"הקיסר החסיד ירום הודו" פטר את מכירת החמץ ממס מכירות, משום שאין זה אלא טקס דתי. עדות נוספת לכך ניתן למצוא בדברי ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו משנה ברורה, שכתב (סימן תמח ס"ק יב):
"ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה, יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר, ותנאי מהני בזה לכמה פוסקים, ויש לסמוך להקל בכגון זה".
לא זו בלבד שהמכירה נראתה פיקטיבית, אלא שהותר גם לנקוט באמצעים כדי שלא תהיה אפשרות שתהיה אמיתית
הסיבות להתפתחות ההיתר
נראה כי מה שגרם להתפתחות ההיתר הוא המהפכה התעשייתית וריכוז הייצור שהביאה בכנפיה. יהודים רבים החזיקו במבשלות שכר, ונקלעו לחוסר יכולת לבער את כל החמץ עד הפסח. אם בעבר הייתה ברשות אדם כמות לא-גדולה של חמץ שעליו לבער עד הפסח, הרי שכעת עמדו בעלי המפעלים והמבשלות חסרי אונים אל מול כמויות הענק שהיו צריכים להיפטר מהן. ביעור פשוט, או אפילו מכירה רגילה, היו עלולים לגרום להפסדי ענק ולחוסר יכולת לתפקד מבחינה כלכלית. לצורך כך נדחקו הפוסקים, והחלו להקל יותר ויותר - על אף שכלל לא ברור שהיתרים אלו לא יגרמו לאנשים לעבור על איסורי תורה.
התנגדות להיתר המכירה
לאור התרחקותו של ההיתר מצורתו המקורית, קמו לו כמה מתנגדים במאות השנים האחרונות. ההתנגדות הייתה לא רק לעצם המכירה, אלא גם לקניית חמץ שנמכר בהיתר זה, שהרי אם המכירה לא הייתה כהלכה, מוגדר החמץ כ"חמץ שעבר עליו הפסח", שאסור בהנאה.
מתנגד חריף למכירת החמץ הוא הגר"א (מעשה רב, בסידור הגר"א, סימן קפ-קפא, ובשאילתות לר"ח מוולוז'ין, אות לא), אשר כתב:
"שלא למכור שום דבר חמץ כי אם מכירה עולמית. אחר הפסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל ומשמרים ויי"ש ושכר של ישראל כי המכירה גרוע...".
גם בשנים האחרונות ישנם פוסקים האוסרים מכירת חמץ לחלוטין, ויש כאלו המתירים אותה בסייגים רבים, שהופכים אותה לממשית יותר. יש האוסרים זאת לאנשים פרטיים, ומתירים אותה רק למפעלים גדולים. רבים מהחרדים ושומרי מצוות אחרים מקפידים שלא לקנות לאחר הפסח מחמץ שנאפה לפני הפסח.
מכירת חמץ בימינו
בימינו פשט היתר המכירה, והוא נהוג בקהילות רבות. המפעלים הגדולים מוכרים את כלל החמץ שלהם לפסח, ואף המדינה מוכרת את החמץ, בטקס החוזר בכל שנה, כאשר הרב הראשי לישראל חותם על כתב המוכר את חמצה