ועוד מספרו הנפלא של הרב ארז משה דורון שליט"א
"למעלה מן הזמן":
"היום אם בקולו תשמעו"
לחיות בהווה האמיתי
כמה חן, כמה עומק משמעות וחיות נמצאים בכל יום, בכל מצווה.
בפרט במצוות המזדמנות לפרקים של החגים והמועדים.
אילו היינו זוכים להבחין בחן הזה,
לגעת בעומק הזה ולטעום מן החיות הזו
הלא היינו משתנים מיום ליום,
ובודאי מחודש לחודש ומשנה לשנה.
מתכנסים עם עת חורף לעבודת התבוננות פנימית,
פורחים באביב בהתחדשות בכל עניני עבודת ה',
משילים מעלינו משא ההרגלים והחטא באלול,
מיטהרים בתשרי ומפליגים
אל פסגות החדוה בשמחת תורה או בפורים.
ומדוע, פעמים כה רבות,
רחוקים אנו מן הקדושות הללו,
מן התנועות הנפשיות הצבעוניות
כל כך המתלוות לכל חג ומועד?
משום שפעמים רבות,
לדאבון הלב, אף שעוסקים אנו במצוות,
אפילו כהלכתן, אפילו מתוך רצון טוב וכנה,
מחשבותינו,
המורגלות לשוטט לכל עבר,
אינן משתתפות בשמחתנו,
אינן מתבוננות במעשינו.
מפליגות הן, כדרכן, אל העבר ואל העתיד,
עסוקות בטרדות יום יום,
בזוטות פעוטות של ממון וקניין,
במה היה ואיך יהיה.
וכבר גילה הבעל שם טוב הקדוש
ש"במקום שמחשבת האדם - שם הוא כולו"
("כתונת פסים" פרשת קורח דף מ').
נמצא, שאף אם האדם עוסק במעשה מצוה,
אם מחשבתו מפליגה למקום אחר,
כאילו נמצא הוא "שם" ואינו "כאן".
מצוותו חסרה מן החיות שיכולה הייתה להעניק לה המחשבה.
"כנפי" המצוה של אהבה ויראה חסרות,
ומשום כך קשה לה כל כך להתנשא,
קל וחומר לנשא ולרומם את מקיימה.
גם למחלה זו גילה רבי נחמן תרופה נפלאה,
וזו לשונו (לקוטי מוהר"ן תורה רע"ב ):
"היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צ"ה).
זה כלל גדול בעבודת השם,
שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום.
הן בעסק פרנסה והצטרכותו-
צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים,
והן בעבודתו יתברך ,לא ישים לנגד עיניו-
כי אם אותו היום ואותו השעה.
(ואז בודאי יוכל להסיר מחשבתו
מטרדות עתיד ומבוכות עבר,
לייחד מחשבתו עם אותו מעשה,
ולהעניק לו בכך עומק ואור חדשים לגמרי)
כי כשרוצין ליכנס בעבודת השם,
נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד,
ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו
(דהיינו לסבול במחשבתו את כל מה
שנדמה לו שמוטל עליו לעשות) ,
אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום
(או הרגע שהוא נמצא בו בלבד)-
לא יהיה לו משא כלל,
וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמר:
מחר אתחיל,
מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי,
וכיוצא בזה בשאר העבודות,
כי אין לאדם בעולמו
כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו,
כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי.
"היום אם בקולו תשמעו", "היום" דווקא והבן".
העבר, כבר איננו קיים במציאות.
העתיד, נסתר ולוטה בערפל,
ואם האדם משוטט במחשבתו במחוזות דמיון אלו,
אין הוא נמצא, בעצם, בשום מקום...
כל מה שיש בידינו באמת-
הוא הרגע והיום בו אנו נמצאים.
וברגע הזה, אם נכוון באמצעות המצוות התלויות בו,
להתדבק בבוראנו,
נמצאנו מתנשאים מעל גלי הזמן,
נצולים מתהפוכותיו,
ומחוברים להווה האמיתי
הלא הוא השם יתברך,
המהווה ומקיים בכל יום ובכל רגע
את כל העולמות כולם.
"למעלה מן הזמן":
"היום אם בקולו תשמעו"
לחיות בהווה האמיתי
כמה חן, כמה עומק משמעות וחיות נמצאים בכל יום, בכל מצווה.
בפרט במצוות המזדמנות לפרקים של החגים והמועדים.
אילו היינו זוכים להבחין בחן הזה,
לגעת בעומק הזה ולטעום מן החיות הזו
הלא היינו משתנים מיום ליום,
ובודאי מחודש לחודש ומשנה לשנה.
מתכנסים עם עת חורף לעבודת התבוננות פנימית,
פורחים באביב בהתחדשות בכל עניני עבודת ה',
משילים מעלינו משא ההרגלים והחטא באלול,
מיטהרים בתשרי ומפליגים
אל פסגות החדוה בשמחת תורה או בפורים.
ומדוע, פעמים כה רבות,
רחוקים אנו מן הקדושות הללו,
מן התנועות הנפשיות הצבעוניות
כל כך המתלוות לכל חג ומועד?
משום שפעמים רבות,
לדאבון הלב, אף שעוסקים אנו במצוות,
אפילו כהלכתן, אפילו מתוך רצון טוב וכנה,
מחשבותינו,
המורגלות לשוטט לכל עבר,
אינן משתתפות בשמחתנו,
אינן מתבוננות במעשינו.
מפליגות הן, כדרכן, אל העבר ואל העתיד,
עסוקות בטרדות יום יום,
בזוטות פעוטות של ממון וקניין,
במה היה ואיך יהיה.
וכבר גילה הבעל שם טוב הקדוש
ש"במקום שמחשבת האדם - שם הוא כולו"
("כתונת פסים" פרשת קורח דף מ').
נמצא, שאף אם האדם עוסק במעשה מצוה,
אם מחשבתו מפליגה למקום אחר,
כאילו נמצא הוא "שם" ואינו "כאן".
מצוותו חסרה מן החיות שיכולה הייתה להעניק לה המחשבה.
"כנפי" המצוה של אהבה ויראה חסרות,
ומשום כך קשה לה כל כך להתנשא,
קל וחומר לנשא ולרומם את מקיימה.
גם למחלה זו גילה רבי נחמן תרופה נפלאה,
וזו לשונו (לקוטי מוהר"ן תורה רע"ב ):
"היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צ"ה).
זה כלל גדול בעבודת השם,
שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום.
הן בעסק פרנסה והצטרכותו-
צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים,
והן בעבודתו יתברך ,לא ישים לנגד עיניו-
כי אם אותו היום ואותו השעה.
(ואז בודאי יוכל להסיר מחשבתו
מטרדות עתיד ומבוכות עבר,
לייחד מחשבתו עם אותו מעשה,
ולהעניק לו בכך עומק ואור חדשים לגמרי)
כי כשרוצין ליכנס בעבודת השם,
נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד,
ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו
(דהיינו לסבול במחשבתו את כל מה
שנדמה לו שמוטל עליו לעשות) ,
אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום
(או הרגע שהוא נמצא בו בלבד)-
לא יהיה לו משא כלל,
וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמר:
מחר אתחיל,
מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי,
וכיוצא בזה בשאר העבודות,
כי אין לאדם בעולמו
כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו,
כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי.
"היום אם בקולו תשמעו", "היום" דווקא והבן".
העבר, כבר איננו קיים במציאות.
העתיד, נסתר ולוטה בערפל,
ואם האדם משוטט במחשבתו במחוזות דמיון אלו,
אין הוא נמצא, בעצם, בשום מקום...
כל מה שיש בידינו באמת-
הוא הרגע והיום בו אנו נמצאים.
וברגע הזה, אם נכוון באמצעות המצוות התלויות בו,
להתדבק בבוראנו,
נמצאנו מתנשאים מעל גלי הזמן,
נצולים מתהפוכותיו,
ומחוברים להווה האמיתי
הלא הוא השם יתברך,
המהווה ומקיים בכל יום ובכל רגע
את כל העולמות כולם.