כותב מאמר זה אינו רב ואינו מוסמך לפסוק הלכות.
הדברים המובאים בעמוד זה נאמרים על דעתו ואחריותו האישית בלבד.
מטרת הדברים היא לעורר את הקוראים לבדוק את הנושאים בכוחות עצמם.
בימינו, הולך ומתפשט בציבור מנהג חדש - אנשים פונים אל הרממ"מ (הרב מנחם מנדל מליובאביץ'), שנפטר לפני מספר שנים, על-ידי כתיבת מכתב והכנסתו ל"איגרות הקודש" (ספרי תשובות שכתב הרממ"מ בחייו). בדף זה ננסה לברר את דעת התורה על מנהג זה.
א. כתוב בתורה (דברים יח 11) "לא יימצא בך... דורש אל המתים". . בקישור זה נברר את משמעות האיסור, על-פי התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. המסקנה היא, שיש שני פירושים אפשריים לאיסור: איסור לבקש מהמת מידע לגבי העתיד והדרכה מעשית לגבי העתיד, או איסור להתקרב ולהתדבק ברוחו של המת. הפתיחה ב"אגרות הקודש" עוברת על שני האיסורים - יש בה גם בקשת עצה והדרכה מעשית מהמת, וגם "התקשרות" אל הרבי המת. ולכן, לפי כל הפירושים, אסור לפתוח באגרות הקודש.
ב. יש טוענים, שגם בתקופת התלמוד נהגו לפנות למתים. בקישור זה נקרא על תקשורת עם מתים לאורך הדורות. המסקנה היא, שבעבר יצרו קשר עם מתים, אולם לא לצורך בקשת הדרכה מעשית, שהיא הבעיה העיקרית שעליה אסרה התורה.
ג. יש טוענים, שהרבי לא מת, ולכן האיסור לא חל עליו. אולם, על-פי התורה, בכל מה שנוגע לקיום המעשי של המצוות, השאלה אם אדם חי או מת נקבעת על-פי עדות החושים הגשמיים .
ד. יש להדגיש, שהפתיחה באיגרות הקודש חמורה יותר מסתם ניחוש או סימן, כי הפותחים באיגרות הקודש בפירוש מגדירים את המעשה שלהם כ"פניה אל הרבי", טוענים ש"הרבי עונה", ורואים במעשה זה "התקשרות אל הרבי". לכן, אין מקום להשוות בין מנהג זה לבין מנהגים אחרים של פתיחה בספרים (כמו גורל הגר"א), שכן הפתיחה ב"איגרות הקודש" היא לא סתם "פתיחת ספר" - היא מוגדרת בפירוש כפניה אל הרממ"מ.
ה. לסיום יש להדגיש, שכל הביקורת היא רק כלפי המעשה ולא כלפי העושים; האנשים שמזוהים עם "איגרות הקודש" - חסידי חב"ד - הם אנשים יקרים שתורמים תרומה עצומה לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים, יש להבדיל בין העושה לבין המעשה.
הדברים המובאים בעמוד זה נאמרים על דעתו ואחריותו האישית בלבד.
מטרת הדברים היא לעורר את הקוראים לבדוק את הנושאים בכוחות עצמם.
בימינו, הולך ומתפשט בציבור מנהג חדש - אנשים פונים אל הרממ"מ (הרב מנחם מנדל מליובאביץ'), שנפטר לפני מספר שנים, על-ידי כתיבת מכתב והכנסתו ל"איגרות הקודש" (ספרי תשובות שכתב הרממ"מ בחייו). בדף זה ננסה לברר את דעת התורה על מנהג זה.
א. כתוב בתורה (דברים יח 11) "לא יימצא בך... דורש אל המתים". . בקישור זה נברר את משמעות האיסור, על-פי התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. המסקנה היא, שיש שני פירושים אפשריים לאיסור: איסור לבקש מהמת מידע לגבי העתיד והדרכה מעשית לגבי העתיד, או איסור להתקרב ולהתדבק ברוחו של המת. הפתיחה ב"אגרות הקודש" עוברת על שני האיסורים - יש בה גם בקשת עצה והדרכה מעשית מהמת, וגם "התקשרות" אל הרבי המת. ולכן, לפי כל הפירושים, אסור לפתוח באגרות הקודש.
ב. יש טוענים, שגם בתקופת התלמוד נהגו לפנות למתים. בקישור זה נקרא על תקשורת עם מתים לאורך הדורות. המסקנה היא, שבעבר יצרו קשר עם מתים, אולם לא לצורך בקשת הדרכה מעשית, שהיא הבעיה העיקרית שעליה אסרה התורה.
ג. יש טוענים, שהרבי לא מת, ולכן האיסור לא חל עליו. אולם, על-פי התורה, בכל מה שנוגע לקיום המעשי של המצוות, השאלה אם אדם חי או מת נקבעת על-פי עדות החושים הגשמיים .
ד. יש להדגיש, שהפתיחה באיגרות הקודש חמורה יותר מסתם ניחוש או סימן, כי הפותחים באיגרות הקודש בפירוש מגדירים את המעשה שלהם כ"פניה אל הרבי", טוענים ש"הרבי עונה", ורואים במעשה זה "התקשרות אל הרבי". לכן, אין מקום להשוות בין מנהג זה לבין מנהגים אחרים של פתיחה בספרים (כמו גורל הגר"א), שכן הפתיחה ב"איגרות הקודש" היא לא סתם "פתיחת ספר" - היא מוגדרת בפירוש כפניה אל הרממ"מ.
ה. לסיום יש להדגיש, שכל הביקורת היא רק כלפי המעשה ולא כלפי העושים; האנשים שמזוהים עם "איגרות הקודש" - חסידי חב"ד - הם אנשים יקרים שתורמים תרומה עצומה לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים, יש להבדיל בין העושה לבין המעשה.