בראשית-ירא בשת
הבושה
אמרו חכמים: השכל הוא הבושה, והבושה הוא השכל
כי על אדם וחוה נאמר: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו: (בראשית ב, כה),
ולא היו יודעים הצניעות ולהבחין בין טוב ובין רע.
ולאחר שאכלו מעץ הדעת נאמר:
"ותפקחנה עיני שניהם" (שם ג, ז).
וכן כל בעלי חיים זולתי האדם אין להם בושה, הואיל ואין להם חוכמה.
וכל חכם-לב יודע מעלת השכל והחוכמה, כי בה יגיע אל אמיתת הדברים,
וגם בה יגיע אל יחוד בוראו ברוך הוא לעבודתו, ובה יכול להדמות למלאכים.
וכיון שמעלת החוכמה גדולה כל-כך,
צריכה שתהא חברתה הדומה לה, שהיא מידת הבושה, קרובה לה.
וראיה - שלא ראית בישן חסר-דעת, ולא דעתן בלי בושה.
ועל- כן ראוי לכל אדם להשתדל ולהתנהג במידה החשובה הזאת,
להתחכם לה עד שתהא קבועה בנפשו, ויגביר אותה על כל טבעיו,
ותהיה בעיניו חשובה משאר מידותיו, כי בה יגיע אל רב המעלות,
וימנע מעבירות ומכל מידות מגונות.
אורחות צדיקים
שער השלישי - שער הבושה
