הדעה המקובלת היא שמודעותו של הרצל לגבי בעיית היהודים המתחדדת דווקא בעת המודרנית הועמקה כאשר סיקר את האנטישמיות הצרפתית ואתמשפט דרייפוס כשליח ה" נויה פריה פרסה הווינאי בפריז. על פי חלק מהחוקרים, הרצל, שהיה עד לצעקות ההמון "מוות ליהודים!" בעת הסרת דרגותיו של דרייפוס1הרצל מפרסם את טקס ההשפלה בעיתונו ומספר שההמון שהביט מבחוץ קרא לעבר דרייפוס: "מוות לבוגד". רק כארבע שנים לאחר מכן, מספר הרצל כי במקור היו אלו קריאות "מוות ליהודים!" והמערכת הפחדנית (לפי ביין) שינתה את הדברים בהוצאה לאור. 2 מה שהטריד את הרצל בצרפת - שבה היה מספר היהודים מועט - היה כי בשעת שערורית השחיתות הקשורה בפרשת פנמה השתרבבו לפרשה שמות של בנקאים יהודים וכתצאה מכך נוצרה אווירה כלפי "היהודים המוכרים את צרפת". בעקבות האירועים הללו שוכנע הרצל שהיהודים יצליחו לשרוד רק כאשר יעזבו את הגולה (אירופה האנטישמית) ויקימו מדינה יהודית ריבונית ועצמאית. כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני. במהלך ניתוחו זה של הבעיה היהודית, היה הרצל הראשון להעלות על הכתב את רעיון שואת יהודי אירופה. אולם ישנם חוקרים החולקים על הטענה שלמשפט דרייפוס הייתה השפעה משמעותית על הרצל, בהסתמך על כך שהרצל, שסיקר את משפט דרייפוס, לא מצא בו עניין בתחילה ואף הניח כי דרייפוס אשם[3. ואמנם, רק ב-1899, מציין הרצל לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני4 5,