"תורה צוה לנו משה - מורשה"
הפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), שנאמר בפי רבן של ישראל בשעותיו האחרונות, בעומדו בפיסגת מעלתו, הוא גם הפסוק הראשון שהאב מלמד את בנו משעה שהילד יודע לדבר.
אמנם הילד עדיין אינו מבין את משמעות הדברים, אך עם זאת, ראוי שמילותיו הראשונות של הילד תהיינה בדברי תורה, על כן צריך שהפסוק : "תורה ציוה לנו משה", יהיה שגור על לשונו.
במושג "ירושה", שנאמר כאן בנוגע לתורה, מקופלות כמה משמעויות.
מצד אחד, יחסנו אל התורה צריך להיות כאל הוראה חדשה שנצטווינו בה זה עתה ממרום. מטבעו של עולם, האדם שואף לשמוע חידושים שיש בהם בשורת ריענון. כזו צריכה להיות הגישה הרצויה כלפי דברי התורה. אך בד בבד התורה היא גם מורשה. בלב פנימה שתול גרעין של כמיהה לתורה. גרעין זה הוא המקור לתופעות שלא אחת אנו נתקלים בהן, כאשר אדם מישראל חש משיכה פנימית להתקרב לתורה. המורשה משנות דור היא הקוראת לו ממעמקי לבו.
העובדה שהתורה ניתנה לנו כמורשה מדורות עברו, מחייבת אותנו לשמור עליה ולהעבירה לדורות הבאים. על היהודי לחיות בתחושה מתמדת, שהוא אינו אלא חוליה בשרשרת הארוכה של מקבלי התורה ומוסריה, שרשרת שראשיתה במשה רבינו שקיבל תורה מסיני.
עיני כל החוליות הקודמות נשואות אלינו בתקוה ובצפיה, שאף אנו נעביר הלאה את המורשת בשלימותה, כדי שיהיו בני הדור האחרון ראויים לקבל את פני משיח צדקנו, כשהתורה בפיהם ובליבם.
לעומת עדות התורה, שהתורה היא מורשה לקהילת יעקב, ניצבים בפנינו דברי התנא רבי יוסי האומר: "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" (פרקי אבות ב, יב), והדברים נראים כסותרים זה את זה.
התשובה היא, שקיים שוני בין "ירושה" לבין "מורשה". ירושה עוברת לנחלת היורש בלי תנאים מוקדמים כלשהם, לא כן "מורשה".
התורה ניתנה מורשה מדור לדור, אך מותנית היא בכך שנשמור על "קהילת יעקב", על ההליכה בדרכו של יעקב אבינו, שהיה איש תם יושב אהלים. על כל אחד מישראל מוטל להתקין את עצמו ללמוד תורה, שאם לא כן, לא יזכה בכתרה של תורה, שהרי אין היא ככל שאר הירושות, ואינה נקנית ללא צעדים מתאימים מצד המקבל.
אחד מאמצעי ההכנה הבולטים לקנין התורה הוא השמחה. השמחה מצביעה על הקשר הפנימי שבין התורה לאדם מישראל, והיא גם המעמיקה קשר זה.
בשמחת תורה, כאשר אנו מסיימים את קריאת פרשיות התורה בקריאת פרשת "וזאת הברכה", אנו שמחים על זכייתינו בתורת אמת, והתורה - המורשה קונה שביתה בעומק ליבנו.
הפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), שנאמר בפי רבן של ישראל בשעותיו האחרונות, בעומדו בפיסגת מעלתו, הוא גם הפסוק הראשון שהאב מלמד את בנו משעה שהילד יודע לדבר.
אמנם הילד עדיין אינו מבין את משמעות הדברים, אך עם זאת, ראוי שמילותיו הראשונות של הילד תהיינה בדברי תורה, על כן צריך שהפסוק : "תורה ציוה לנו משה", יהיה שגור על לשונו.
במושג "ירושה", שנאמר כאן בנוגע לתורה, מקופלות כמה משמעויות.
מצד אחד, יחסנו אל התורה צריך להיות כאל הוראה חדשה שנצטווינו בה זה עתה ממרום. מטבעו של עולם, האדם שואף לשמוע חידושים שיש בהם בשורת ריענון. כזו צריכה להיות הגישה הרצויה כלפי דברי התורה. אך בד בבד התורה היא גם מורשה. בלב פנימה שתול גרעין של כמיהה לתורה. גרעין זה הוא המקור לתופעות שלא אחת אנו נתקלים בהן, כאשר אדם מישראל חש משיכה פנימית להתקרב לתורה. המורשה משנות דור היא הקוראת לו ממעמקי לבו.
העובדה שהתורה ניתנה לנו כמורשה מדורות עברו, מחייבת אותנו לשמור עליה ולהעבירה לדורות הבאים. על היהודי לחיות בתחושה מתמדת, שהוא אינו אלא חוליה בשרשרת הארוכה של מקבלי התורה ומוסריה, שרשרת שראשיתה במשה רבינו שקיבל תורה מסיני.
עיני כל החוליות הקודמות נשואות אלינו בתקוה ובצפיה, שאף אנו נעביר הלאה את המורשת בשלימותה, כדי שיהיו בני הדור האחרון ראויים לקבל את פני משיח צדקנו, כשהתורה בפיהם ובליבם.
לעומת עדות התורה, שהתורה היא מורשה לקהילת יעקב, ניצבים בפנינו דברי התנא רבי יוסי האומר: "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" (פרקי אבות ב, יב), והדברים נראים כסותרים זה את זה.
התשובה היא, שקיים שוני בין "ירושה" לבין "מורשה". ירושה עוברת לנחלת היורש בלי תנאים מוקדמים כלשהם, לא כן "מורשה".
התורה ניתנה מורשה מדור לדור, אך מותנית היא בכך שנשמור על "קהילת יעקב", על ההליכה בדרכו של יעקב אבינו, שהיה איש תם יושב אהלים. על כל אחד מישראל מוטל להתקין את עצמו ללמוד תורה, שאם לא כן, לא יזכה בכתרה של תורה, שהרי אין היא ככל שאר הירושות, ואינה נקנית ללא צעדים מתאימים מצד המקבל.
אחד מאמצעי ההכנה הבולטים לקנין התורה הוא השמחה. השמחה מצביעה על הקשר הפנימי שבין התורה לאדם מישראל, והיא גם המעמיקה קשר זה.
בשמחת תורה, כאשר אנו מסיימים את קריאת פרשיות התורה בקריאת פרשת "וזאת הברכה", אנו שמחים על זכייתינו בתורת אמת, והתורה - המורשה קונה שביתה בעומק ליבנו.