וזו המדרגה העליונה והיא קשה לרב בני האדם,
כי הלא עוברים על האדם כל מיני צרות וייסורים,
והכי קשה להגיע לשלימות השמחה של "כל דעביד
רחמנא לטב עביד",ומעטים זוכים לדביקות כזו בה' ית',
שזו השמחה העולה על כל השמחות.ואדם כזה שיודע
ומאמין שגם במה שנראה לכאורה צרות וייסורים ח"ו,
אינו רע כלל,אלא,רק טובה גנוזה ומוסתרת,ובוודאי כל
מה שעובר עליו יביאו לתכלית ותקווה טובה בזה ובבא
לנצח.ורק אדם כזה יכול לשמוח עם כל הטובות ביחד,
ואינו מרגיש שום חסרון כלל,כי רוצה תמיד רק את ה' ית'-
ואת זה יש לו תמיד,וממילא אינו חש שום חסרון כלל.
ומספרים על רבי זושא ז"ל,שפעם שאלו תלמידי
הרה"ק המגיד ממעזריטש ז"ל את רבם,שיסביר להם
את הפשט(ברכות נ"ד)'חייב אדם לברך על הרעה
כשם שמברך על הטובה',ועוד אמרו בגמרא-"בשמחה",
ושאלו-איך אפשר להגיע למדרגה כזו?ענה להם רבם
המגיד:"לכו לר' זושא תלמידי,והוא יענה לכם.."הלכו.
מצאו אותו עוסק בעבודת הקדש בהתלהבות עצומה.
מצאו אותו בבית עני ודל,שהיה לו פת בצמצום ובגד בלוי,
ושאלו אותו..ענה להם:"איני יודע למה הרב שלחכם אלי,
הלא לא אירע לי דבר רע מימי..."
