יראה

[אשת נח]

כתוב במסכת שבת:
אמר רבה בר הונא
כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמיים
דומה לגזבר שמסרו לו את מפתחות הפנימיות
אך את המפתחות החיצוניות לא מסרו לו במה יכנס.
אם כן היראה היא המפתח לכל שערי שמיים
לכל השפע ,לכל הרפואות,לכל הישועות ולכל ההצלחות.

ביראה ישנם ארבע מובנים.
יראת חטא.
יראת שמיים
יראת ה'
ויראת הרוממות.
ועבודת האדם להפוך את היראה-פחד
לפחד ה'.
בבחינת: "אשרי אדם מפחד תמיד"

ת-מ-י-ד, ראשי תיבות -תורתו , מעשיו , ידיעותיו , דבוריו.

מהם צריך האדם לפחד תמיד.

 

[אשת נח]

כ"ק אדמו"ר הריי"צ פירש את המושגים
'יראה תתאה' (=יראה תחתונה) ו'יראה עילאה' (=יראה עליונה),
מושגים שמוזכרים לרוב בתורת החסידות,
ואמר: "'יראה תתאה' - שהאדם ידע שהוא תחתון;
'יראה עילאה' - שירצה להיות עליון".
ופעם אחת אמר לבחור-ישיבה:
"תורה בלי יראת-שמים למה היא דומה?
לנברשת חשמלית בלי נורות ולטלית-קטן בלי ציציות".

 

[אשת נח]

מסופר על רב אחד שהתאונן באוזני החסיד רבי הילל מפאריטש,
שאין דבריו נשמעים בקרב אנשי קהילתו ופרנסי העדה אינם מקבלים את דעתו.
אמר לו רבי הילל:
"מקיימים הם את דברי חז"ל 'כל אדם שיש בו יראת-שמים דבריו נשמעין'"...
הרב התמרמר מאוד והוציא את תעודות הסמיכה שקיבל מגאונים
וכן מכתבי שאלות ותשובות מרבנים נודעים,
שחולקים לו כבוד בתור גאון ומרבים בשבחו.
נענה רבי הילל:
"אלה ראיות של נייר,
ואילו הראיה מן הגמרא היא ראיה חיה.
הוסף ביראת-שמים ודבריך יישמעו"...

 

[אשת נח]

אדמו"ר מהר"ש פירש את מאמר חז"ל
"הכול בידי שמים חוץ מיראת-שמים",
וכך אמר:
"הכול בידי שמים - כשרוצים נותנים וכשלא רוצים לא נותנים;
חוץ מיראת-שמים - כשמבקשים יראת-שמים, נותנים תמיד"...

 

[אשת נח]

<span style='font-size:14pt;line-height:100%'>"את ה' אלוהיך תירא, ואותו תעבוד" </span>
(דברים ו' 13),
מצוות "עשה",
והיא נתונה כבחירה חופשית,
"הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים"
(מסכת ברכות, דף לג, ע"ב).

 

[alia1]

"ר

 

[אשת נח]

...כי אם אין יראה אין חכמה.
פרוש: אם החכמה לא יכול להביאהו לידי יראה, אין זה חכמה.
אבל גם היראה צריכה להביאהו לידי חכמה, מטעם
"אין בור ירא חטא",
מטעם שאם האדם קבל באמת את מדת יראה בלב ונפש,
אין זה מן הנמנע שלא יזכה לידי חכמה.
אלא שמוכרח להיות, שגם היראה אינה על דרך האמת.
לכן עליו תמיד לבדוק את המשקולת בין שניהם, שיתאחזו זה בזה.

 

[אשת נח]

שלמה המלך אמר
"חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובטח".
פי' רבנו יונה,
דהחכם אף על פי שהוא סר מרע, אעפ"כ הוא ירא,
שמא נכשל במשהו או שמא יכשל,
ולעומתו הכסיל אע"פ שהוא מתעבר, כלומר כועס, ולכן עלול בקלות להכשל,
אעפ"כ הוא בוטח בעצמו שלא יבואנו כל רע.
אם כן היראה נובעת מן החכמה,
כי החכם יודע שגם אם ראשו מגיע השמימה עדיין הוא סלם מצב ארצה,
עפר מן האדמה, ועלול למכשול,
ודוקא מפני שראשו מגיע השמימה, לפני מלך מלכי המלכים,
עליו להיות שלם במעשיו.

 

[alia1]

ריאה-יראה

ומצא רבנו נחמן מברסלב זי"ע,
רמז נאה בדברי השלחן ערוך (יורה דעה,ל"ו)בעניין טריפות הריאה (בעופות),
שאם צמקה הריאה מחמת בני-אדם שהפחידוה-טרפה,
ואם בידי שמיים,כגון שפחדה מקול הרעם-כשרה.
ולכן,כשיש לאדם יראה הבאה מידי שמיים,איש כשר הוא.
מה שאין כן,כשיש לו יראה ופחד מבני-אדם.זהו סימן טריפה,
וצריך לעקור מעצמו כל מיני יראות חיצוניות.
על דרך הכתוב ב"חובת-הלבבות":אני בוש מאלוקים שיראני ירא זולתו".
על זה היה הפירוש לפסוק"וירא יעקב מאד וייצר לו"[בראשית ל"ב}
שכאב לו שיש לו עוד יראות ופחד מעשיו
ואז"וייצר לו",למה עדיין אינו אוחז ביראת ה' שלימה.
ונאמר"עקב ענווה יראת דעת",
ועיקר העצה לשבר הגיאות הוא ע"י חיזוק
כמו שאמרו חז"ל [במדרש תנחומא,פר'ויקרא]'מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאים ועולים,
כיוון שכל אחד מגיע לחול הוא נשבר וכו':כי ח'ו'ל הוא "ח'זק ו'יאמץ ל'בך".

 

[אשת נח]

חודש תמוז הוא כנגד מידת היראה שבנפש.
החוש של חודש תמוז בספר היצירה הוא חוש הראיה,
ראיה ע"פ הקבלה שייכת לספירת החכמה.

 

[alia1]

"ובעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות,יתרו,כ',יז')
(ליקו"מ ח"א, כט)

הקב"ה צימצם גאוותו כדי לגלות מלכותו,
והיראה שהיא מלכות הקדושה היא בחינת הכנעה,
ככתוב (דברים י): "מה ה' אלוקיך שואל מעימך, כי אם ליראה" –
הבורא מקטין עצמו, כביכול, ושואל מעמו יראה,
שהיא בחינת הכנעה ושיפלות –
כמו אדם השואל ומבקש דבר מה מחברו,
אז הוא ניגש אליו בהכנעה מסויימת. לכן בשעת מתן-תורה,
שכשרצה הקב"ה לגלות מלכותו ויראתו,
הוא הכניע את עצמו לישראל, כביכול,
וביקש מהם שיקבלו את מלכותו והבטיח להם כמה הבטחות,
כאשר כל אלו ההבטחות הן בחינת הכנעה.
וכל זאת עשה על מנת לגלות מלכותו, כמו שכתוב
"ובעבור תהיה יראתו על פניכם",
כי הכל היה בשביל היראה ועל כן הקטין לכאורה עצמו.

 

[alia1]

כותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה ט"ו סעיף א'):
"מי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז, דהיינו סודות התורה שיתגלה לעתיד,
צריך להעלות מדת היראה לשורשה".
נשאלת השאלה, איזה ענין יש לנו בכלל באותו "אור הגנוז"?
הלא הקדוש ברוך הוא בעצמו גנזו ועתיד לגלותו רק לעתיד,
ומה צורך יש לנו בו? אלא שגניזת האור הזה לא היתה
ענין שכביכול "שימח" את האלוקים.
הקדוש ברוך הוא גנזו משום שבני-האדם לא היו ראויים לו.
מצד עצמו, בוודאי שחפץ בוראנו היה לגלות את האור הזה,
כדי שיאיר בנבראים דעת וגילויים עליונים, שהלא בעבור זה בראו.

 

[alia1]

שינוי עצום קיים בהתנהגותו של אדם המהלך באפילה
בעת שזורח עליו לפתע אור: הוא יודע את אשר לפניו.
הפחדים והבלבולים נעלמים מליבו, והוא מחיש את צעדיו.
כך בדיוק עצום הוא השינוי שעתיד לחול בהתנהגותנו אנו,
המהלכים באפלה רוחנית, בעת תזרח עלינו אפילו קרן אחת
דקה מאותו אור נעלם וערב. וכבר הבטיח על זה הנביא:
"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמוות אור נגה עליהם" (ישעיהו ט' ב').
אם כן, הרצון "לטעום" טעם "אור הגנוז" אינו דבר שבמותרות.
"טעימה" זו עשויה להאיר באור אחר את כל החיים,
את כל ההשקפות וההבנות, ובוודאי את כל המעשים.

 

[alia1]

וכיצד זוכים לזה?אומר רבינו ז"ל: "צריך להעלות מידת היראה לשורשה".
לכל מציאות יש שורש רוחני.
"להעלות" דבר מה ל"שורשו", פירושו "לשים את הדברים" במקום האמיתי.

אדם מפחד מתאונות, ממלחמות, מחוליים,
מבעיות כספיות ומאין סוף מאורעות. אולם כל אלו אינם אלא "שליחים"
הבאים לעורר את האדם, להזכירו שאין העולם הפקר,
ואין הוא רשאי לבלות בו כרצונו.
להזכירו שיש תכלית לחיי האדם עלי אדמות,
ושיש שכר ועונש על כל מעשה.בשום אדם בר דעת לא תתעורר
תחושת פחד למראה מקל, משום שזה אין בכוחו לגרום כל נזק.
אמנם כשמישהו אוחז בו ומכה - כוחו גדול.
אך גם אז - האם מן המקל ראוי לפחד?
הלא אינו אלא "שליחו" של האוחז בו.
וכל אותם מאורעות ומקרים המעוררים אצל האדם פחד,
אף הם אינם אלא "מקלות" נטולי כח מצד עצמם,
אלא אם כן "אוחז" בהם בוראם ו"מפעילם".
יראה זו נקראת "יראת העונש".
האדם מפחד לסבול, וההבנה שאם יתנהג שלא כראוי - ייענש, מרתיעה אותו מעשיית הרע.

 

[alia1]

יראה אחרת, עליונה יותר, נקראת "יראת הרוממות".
כאן המורא אינו מורא מן העונש,
אלא מגדלות ורוממות הבורא.
באדם המתבונן, למשל, בהוד הטבע ובעוצמתו
לא מתעורר פחד מהעונש, אלא יראת כבוד והתפעלות
המביאה אותו להכרה באפסותו.
וכך מתאר זאת דהע"ה בספר תהילים:
" כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך,
ירח וכוכבים אשר כוננת,
ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח' ד').
וכיצד "מעלים" את היראה לשורשה?
כיצד מפחדים ממה שראוי לפחד ולא מן ההבל?
מבאר רבי נחמן בהרחבה באותה תורה,(ח"א,ט"ו),
שהדרך להגיע לידי כך היא לפנות אל הקדוש ברוך הוא
בשפה פשוטה ולספר לו את רחשי ליבו,
לשפוט בפניו את מעשיו ולבקש ממנו סיוע.

 

[alia1]

לבטל את כח הדין

מהו הקשר בין פניה זו אל השם לבין מידת היראה?
מבאר רבי נחמן, שכשאדם איננו שופט את עצמו ואת מעשיו,
אזי יש עליו "דין למעלה".
כי "אם אין דין למטה יש דין למעלה" (מדרש רבה פרשת שופטים).
אם הוא איננו עוסק בחשבון הנפש, עושים את החשבון במקומו,
שופטים את מעשיו ופוסקים את דינו,
(עיקר כוונת הדין היא לעוררו מתרדמתו הרוחנית).
ואזי יש כח באותו דין "להתלבש" בכל הברואים, וכולם נעשים,
כביכול, שלוחי בית דין של מעלה,
לעורר את אותו האיש והופכים להיות כ"מקלות" שביד המכה.
ומאחר שלכל הנבראים ניתן מעתה כח להטיל עליו מורא,
על כן עלול להתעורר בו פחד מכל דבר.
נמצאת היראה "נופלת" ממקומה האמיתי.
אולם אם הוא בעצמו מפשפש במעשיו
ומעורר את עצמו לתקנם ולהיטיב דרכיו,
אזי "אם יש דין למטה אין דין למעלה", כי אם מתעורר האדם בעצמו,
אין עוד צורך לעוררו, וממילא, כביכול, "שובת" בית הדין של מעלה
ואינו ממנה את הנבראים להיות שלוחיו,
ואלו אין בכוחם עוד להטיל עליו מורא.
נמצאת מידת היראה שלו ברה ונקיה, ורק מבורא הנשמות לבדו הוא ירא.

 

[alia1]

...ונחזור לחומש"שמות,,כשיתרו אומר:
"עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים "
(ליקו"מ ח"א, יד)

כדי להמשיך שלום בעולם צריך להעלות
את כבוד הקב"ה לשורשו – ושורש זה הוא היראה,
כמו שכתוב: "ליראה את ה' הנכבד" (דברים כח).
ואי אפשר להעלות כבוד זה אלא על ידי תורת החסד,
ותורת החסד היא האדם הלומד תורה על מנת ללמדה,
ועל כן זהו עיקר כבודו של הקב"ה, לכן נאמר (שמות יח):
"עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים" – ומפרש הזוהר:
נמצא שזהו כבודו, שבני אדם שמגיעים מחוץ
לקדושה (כמו יתרו שהיה עובד אלילים) ומקרבים את עצמם
אל תוך הקדושה הם נעשים גרים שמגיירים.
כמו כן בעלי תשובה שאף הם מתקרבים מחוץ לקדושה,
וכשהם מקרבים אנשים נוספים אל הקדושה –
מתגלה ועולה כבודו של השם יתברך.

 

[alia1]

ובפרשה הבאה"משפטים",
הנפתחת בפסוק: "ו

 

[alia1]

בחסידות שורש העבודה הם שתי המידות: יראה ואהבה –
יראה כנגד שס"ה מצוות לא תעשה
ואהבה כנגד רמ"ח מצוות עשה.
קיום המצוות מטביע עמוק בלבבינו רשמים אט אט
עד שהם מצטרפים מתגבשים מתחזקים וקמים
נגד הכוחות הטיבעים שלנו מתקנים את מידותינו
וגורמים מהפיכה בנפש
וכי עלינו להנהיג את חיינו על פי השכל
ולא עפ"י נטיית טבענו,
אחרת נישאר בני ערובה לכל התאוות
ולכל היצרים שלעולם לא יספקו אותנו
אלא רק יגרמו לנו לרצות עוד ועוד.
כי באמת האדם חי בנפתולי הלב ,
תביא לי ככה ואני רוצה ככה ,
והמוח משרת בנאמנות, זאת אנרכיה!
ממשלת היצר!
השמחה האמיתית באה רק לאחר ניצחון של קונפליקט קשה
"לישרי לב שמחה" פירושו קו ישר מן המוח ללב.
ובאמת באמת היצר הוא כל תאוותינו ויצרינו
"והמידות טורפות דעת האדם (שוללות את כל האוביקטיביות שלו)
זו מושכתו לכאן וזו מושכתו לכאן
ויצר הרע מסיעו לכל מידה שיבחר הפחותה בינהם"
איך ניגבור עליו??? קודם כל , "איזהו גיבור - הכובש את יצרו"
ספירת ה"גבורה" בחסידות פנימיותה היא יראה!
כיוון שליראה כוח עצום יותר משל האהבה פי כמה וכמה
כדי לגבור עליו "יראה היא המפחידה ומזעזעת ביותר כלפי טמטום הלב,
ומגבירה את הלחץ על הכוחות האפלים.
היראה - עוז לה בכוחה לאסור עבותות התאווה וכו'"


(תנועת המוסר של זצ"ל הגאון רבי ישראל מסלאנט)

 

[alia1]

לכן יש להודיע לכל,
כי כל איש הרוצה להביא נפשו לידי מידות טובות,
צריך לערב יראת שמיים עם כל מידה ומידה,
כי יראת השם היא היא המחזקת כל המידות,
ודומה לחוט שהכניסוהו לתוך חורי המרגליות,
וקשרו קשרים בתחתיתו להחזיק כל המרגליות,
אין ספק כי בהינתק הקשר יפלו ככל המרגליות,
כך היראה היא המחזקת כל המידות הטובות
ואם תתיר קשר היראה יבדלו ממך כל מידות טובות, וכו'..."


(ארחות צדיקים)