י"ז בתמוז

[alia1]

מתוך ספרו של הרב משה ארז דורון
"למעלה מן הזמן":

צום י"ז בתמוז
"חרות על הלוחות"
"זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג' כ"ב) חותם הנביא מלאכי את דברי נבואתו,
הלא היא הנבואה האחרונה שעתידים בני ישראל לשמוע עד עת הקץ האחרון.
ומגלה לנו רבי נחמן מברסלב כי "זכרו תורת משה" ראשי תבות תמוז (בכתיב חסר)
(תורה רי"ז בליקוטי מוהר"ן).מהו הקשר בין זכרון התורה לחודש תמוז?

בי"ז בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני ולוחות הברית בידו.
ומשנראה לעיניו עגל הזהב שעשו ישראל,
פרחה הקדושה מלוחות הברית ואז הפכו כבדים מנשוא על ידי משה
והוא השליכם לארץ ושברם. (וזהו אחד הטעמים לאבל וצום בי"ז בתמוז).
ואמרו חז"ל: "אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונים, לא נשתכחה תורה מישראל"
(מסכת ערובין דף נ"ד).מדוע? שהרי כתוב (שמות ל')
"והלוחות - מעשה אלוקים המה והמכתב - מכתב אלוקים חרות על הלוחות".
כלומר, גם אבן הספיר ממנה היו עשויים לוחות הברית וגם האותיות שנחקקו בה
היו מעשי ידי בורא עולם, ומשום כך לו היה משה מוסר אותם לוחות קדושים בידי ישראל
היה כח קדושתן של האותיות החקוקות באבן הספיר נחקק ונחרת גם על לב כל איש מישראל.
ועל ידי זה, לא היו דברי התורה נשכחים מליבם לעולם.
ומאחר שבעטיו של חטא העגל שיבר משה את הלוחות,
שוב לא היה כח בלוחות השניים - מעשי ידי משה לפעול
את פעולת החריתה בלב ישראל בעוצמה כה רבה ומשום כך
יכול כח השכחה לשלוט גם בדברי התורה.

 

[alia1]

גשמיות - שורש השכחה

"ואז בתמוז" מורה רבי נחמן, "צריכים להמשיך זכרון - לתקן את השכחה".

בכדי לתקן את השכחה יש לנסות ולהתחקות על שורשיה.
ואלו, כאמור לעיל, מתחילים בחטא העגל.

מה למעשה ניסו להשיג החוטאים בעגל?

משה עדיין לא שב מן ההר אליו עלה לאחר ההתגלות הנשגבה של מתן תורה.
ובין המצפים עד בוש לבואו התעורר הרצון לראות, לחוש,
לשוב ולחוות את נוכחותו של האלוקים עלי אדמות.
"קום עשה לנו אלוקים" קראו אל אהרון.

ומה היתה באמת טעותם?טעות איומה, שהרי כבר בעשרת הדברות
כתוב "לא תעשה לך פסל וכל תמונה..." (שמות כ' ד')
ובכל בוקר בסיום תפילת השחרית אנו אומרים :
"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו
משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל" (מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה).
על היסוד הזה באמונה היהודית, עברו עובדי העגל.
הם חפצו ליצור דבר מה מגושם ומוחשי הניתן למישוש ולראיה
שייצג את האלוקים עלי אדמות. קשה היה להם להסתפק בתפישה המופשטת,
חסרת הגבולות של אלוקי עולם ומשום כך ניסו "לצמצם" תפישה זו לגבולות
הנתפש והמוכר להם. וזהו הנקרא בלשון חכמים "עבודה זרה"
וכלשון הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק שני סעיף א'):
"עיקר הציווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים...
ואף על פי שהעובד יודע שהשם הוא האלוקים".

ומאותו רגע שהתגשמה תפישתם את האלוקות כמהותו הגסה של החומר - העגל,
ממילא נעלם גם אותו כח רוחני אין סופי ששרה בלוחות
והם הפכו מגושמים, כבדים וברי שבירה.

 

[alia1]

התורה - אור רוחני

ולא רק אז בזמנים קדומים התעורר בבני אדם הרצון לגשם ולהשפיל את האלוקים ודברו.
נטיה זו קיימת אף בליבנו והיא זו שמעכבת ומונעת בעדנו להתוודע אל בורא העולם
ולגעת במהותה הפנימית, האמיתית, של תורתו.
בכדי לתקן את שורש השכחה - היא תפישתנו הגסה את האלוקות,
עלינו להבין את מהותה הרוחנית של התורה ונותנה,
רק כך נזכה להפנים אותה כראוי ואז תווצר בנו יכולת גדולה יותר לזוכרה.
תורת ישראל הינה יותר מספורי דברים הסטוריים או ספר חוקים.
בכל מילה ומילה חבויים אורות וכוחות רוחניים עצומים.
והמפתח לגעת בכל אלה הוא, קודם כל, ההכרה בקיומם.

"כי התורה היא רוחניות" כותב רבי נחמן (תורה ק"י בלקוטי מוהר"ן)
"ואשר זך וישר פעלו ושכלו רוחני, יכול לתפוש כל התורה כולה ולא ישכח דבר.
כי דבר רוחני אינו תופש מקום ויכולה התורה להתפשט ולשכון בשכלו.
אך מי שהוא מגשם דברי התורה ועושה ממנה ממשות,
אזי יש לה שעור וקצבה כמה הוא יכול לתפוש בשכלו ולא יותר.
ואם ירצה להשיג יותר, אזי ידחה מה שכבר נכנס בשכלו,
כדרך כל דבר גשמי, אם הוא כבר מלא, אם ימלאנו יותר,
ידחה מה שיהיה בו כבר ומזה בא השכחה.
וזהו: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א')
"ימוש" - מלשון ממשות, כמו שכתוב "וימש חשך" (שמות ג') כלומר,
הזהר שלא תהיה ממשות וגשמיות בדברי התורה...".

והשם יתברך יזכנו להכיר בקטנותנו מול גדולתו,
בדלות תפישתנו מול עושר האין-סוף של תורתו.

 

[alia1]

בין המצרים

תקון המשפט

עשרים ואחד יום שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב שבכל שנה
נקראים ימי "בין המצרים" על שם הכתוב (איכה א')
"כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ומשום הצרות והחורבנות הרבים
שארעו לעם ישראל בימים אלה, נקבעו לאבל על חורבן בית המקדש,
שהוא הצער היותר גדול והכאב היותר עמוק של עם ישראל.

בימים אלה ממעטים בשמחה יותר מבכל השנה, אין נושאים נשים,
אין עושים רקודים ומחולות ומשתדלים להמנע מכל תענוג ושמחה.
אמנם עיקר ימים אלו, כמובא בפוסקים, איננו רק המנעות מתענוג,
ואיננו גם ימים של צער ואבל גרידא. שכן "אין העיקר בתענית אלא התשובה".
להתבונן במעשינו ולבדוק את דרכינו, שהלא אנו מאמינים שרק משום הרע
שעשינו באו עלינו הצרות, ואם נתקן את דרכינו, ישוב ה' להיטיב עימנו.
וכן מובא בליקוטי הלכות ענין ימים אלה (חושן משפט, הלכות כח והרשאה ג' סעיף ו'-ט')
"וזה בחינת בין המצרים שמתאבלין על חורבן בית המקדש משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב,
כי עיקר חורבן בית המקדש היה על ידי פגם המשפט, כמו שכתוב (עמוס ה')
"ההופכים ללענה משפט". ...ומחמת שלא עשו משפט ופגמו במשפט,
על כן נתלבש המשפט בהרשע נבוכדנאצר וחבריו ו"במקום המשפט שמה הרשע",
כי הוא בא במקום המשפט, בכח והרשאה שקיבל מהמשפט,
כמו הבא בהרשאה, שהוא בא במקום התובע.

...ועיקר התשובה הוא בחינת משפט, כי על ידי שאדם מתבודד
בינו לבין קונו ושופט את עצמו על כל מעשיו שעשה ומעורר עצמו
לעבודת השם יתברך בכל פעם, ועל ידי שיש משפט למטה אין דין למעלה,
ובפרט אם זוכה להתעורר עד שעושה משפט בעצמו ממש,
דהיינו שמתענה ומסגף עצמו, אף על פי שאינו עולה לכלום נגד מעשיו,
אף על פי כן מאחר שהוא בעצמו עושה הדין בעצמו על ידי זה מבטל ממנו
כל הדינים שלמעלה, אף על פי שעשה אלפים ורבבות (חטאים) יותר בלי שיעור,
אף על פי כן מבטל כולם על ידי המשפט שלו, ששופט את עצמו,
כי כשיש דין למטה אין דין למעלה.

 

[alia1]

...וזהו בחינת התעניתים והאבלות שמסגפין עצמן בתעניות
ובמניעת בשר ויין ורחיצה (של תענוג) בשביל חורבן בית המקדש,
כי חורבן בית המקדש הוא בשביל פגם המשפט,
על כן אנו עושין עכשיו תשובה ומתקנין זאת ואנו עושין משפט בעצמנו
ומתענין ומסגפין עצמן כדי לבטל הדין שלמעלה
כי עיקר תקון התענית הוא המשפט, דהיינו שיחשוב דרכיו וישפוט את עצמו על כל דבר,
כמו שכתוב "הלא זה צום אבחרהו - פתח חרצובות רשע"
וכו' דהיינו שעיקר התענית - לשפוט את עצמו ולפתוח ולנתק כל הקשרים והחרצובות
של רשע הטמון בקרבו, שזהו עיקר בחינת המשפט, שישפוט את עצמו על כל דבר.
ועל כן היו נוהגין ביום התענית לומר דברי כבושין לעם ולעיין ולהשגיח ולתקן
כל הקלקולים שבעיר ולחפש אם יש חס ושלום איזה חטאים ועוונות בעיר לתקנם,
וכמו כן צריך כל אדם לעשות בעצמו בכל יום ויום, ובפרט ביום התענית,
לשפוט את עצמו על כל דבר, שזהו עיקר התענית.

כי עיקר האבלות הוא להתאבל על מעשיו שעשה, שהם גרמו חורבן בית המקדש,
כי "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא א')
וצריך להתאבל על עוונותיו ולבכות עליהם מאד מאד ולשפוט את עצמו
ולפשפש במעשיו ולתקנם מעתה, ועל ידי זה יזכה לבנין בית המקדש,
כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה" (תענית ל')
כי על ידי האבלות שמתאבל על ירושלים ומפשפש במעשיו
ותולה החורבן בעצמו, כי כל אדם לפי חטאיו כן יש לו חלק בכל דור ודור בחורבן בית המקדש,
וכן כל אחד כפי מה ששופט את עצמו וזוכה לתקן מעשיו -
כן יש לו חלק בבנין בית המקדש שיבנה לעתיד במהרה בימינו
על ידי תקון המעשים של כל אחד ואחד מישראל".

 

[alia1]

"על זה ודאי ראוי לבכות"

ישאל הקורא - "מה חסר לנו כל כך בית המקדש"?
וכי אין מספיק צרות בימינו, אסונות, בעיות כלכלה,
חוליים בגוף ובנפש, בעיות בשלום בית ועוד ועוד,
עד שבאו חכמים והטילו עלינו את המשא הזה,
לזכור ולהצטער על דבר שקרה לפני אלפיים שנה?
אכן, עצם השאלה, היא עצמה מבהירה לנו היטב את עומק החורבן.
חורבן כה עמוק עד שאבדנו את היכולת להבחין בין טפל לעיקר,
עד שמעלתנו האמיתית והראויה לנו - כמעט נשכחה ואבדה,
ואין אנו מצירים עוד כי אם על עניני היום יום, על זוטות של הא ודא,
והכאב האמיתי, הוא שורש כל הכאבים, נידח ונשכח מן הלב.

הגמרא (ברכות ה') מספרת על רבי אליעזר שהיה חולה,
ועל רבי יוחנן שבא לבקרו. כשנכנס רבי יוחנן אל החדר הוארו הכתלים מחמת יופיו.
הביט רבי אליעזר החולה על רעהו ופרץ בבכי.
שאלו רבי יוחנן: "מדוע הינך בוכה? האם משום שלא למדת תורה דייך?
הרי לא כל אדם זוכה ללמוד כפי רצונו, והלא העיקר הם הרצון והכוונה".
"ואם משום הצער שנצטערת בגדול בניך", הוסיף רבי יוחנן לנחמו
"אני עצמי איבדתי עשרה בנים"... "לא אלו הן הסיבות לבכיי" נענה החולה,
"בוכה אני על יופייך, על היופי הזה העתיד לבלות בעפר"...

אכן - תשובה מפתיעה היא זו, הבאה מפיו של אדם שכל חייו שאף לזכך
את גופו מתאוות גשמיות ובז לחיצוניות. אולם מפתיעים עוד יותר הם דבריו
של רבי יוחנן, שאף הוא כרעהו, היה זך ונקי מתאוות גשמיות: "על זה ודאי ראוי לבכות".
ובכו שניהם...ומבאר המהרש"א פשרו של ספור זה:
הלא ידועים דברי רבי יוחנן "אני נותרתי מהיפים שבירושלים".
מדוע אמר דווקא היפים ש ב י ר ו ש ל י ם ? משום שיופיו של רבי יוחנן
לא היה דווקא יופי גשמי - אסטטי גרידא. היה זה יופי קדוש, נשגב, יופי של צלם אלוקים,
"כי בצלם אלוקים ברא את האדם", יופי ה"טומן" בחובו יופיה וקדושתה
של ירושלים עיר האלוקים, "משוש כל הארץ".
כל עוד היה רבי יוחנן בחיים יכול היה המתבונן בו להבין מהי קדושה,
מהו יופי רוחני, מהו צלם אלוקים שאליו יש לשאוף,
אולם לאחר הפטרו מן העולם לא ידע עוד איש כראוי מהו אותו יופי,
מהי אותה קדושה, ואיש לא יצטער עוד על אבדנם.
ועל כן נענה רבי יוחנן לרעהו: "על זה ודאי ראוי לבכות" ובכו שניהם.
על אותן העיתים, שכבר הגיעו בעוונותינו,
בהם אין איש שם על לב השפלת מעלת ישראל וארצם,
חסרון המקדש, חסרון יופיה של קדושה וחסרון רוממות רוחנית.

 

[alia1]

תשעה קבין יופי

ירושלים.
"עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו"
אומרים חז"ל (מסכת קדושין דף מ"ט). מהו סוד יופיה האבוד של ירושלים,
אותו אנו חסרים ועליו אנו מתאבלים כל כך?
בזמן תפארתה נהגו בירושלים הלכות מיוחדות (מסכת בבא קמא פ"ג).
הרחובות היו רחבים במיוחד ונאסר לבנות בהן מרפסות היוצאות אל הרחוב
ומצירות את רגלי עולי הרגלים. משרפות סיד או מקצועות אחרים הכרוכים
בהעלאת עשן היו אסורים, שלא להשחיר ולכער את הבתים,
גם רכוזי אשפה אסורים היו בעיר מפני השקצים המצויים בהם,
ואפילו חקלאות הכרוכה בזבול המעלה ריח רע הייתה אסורה,
כמו גם גדול תרנגולות או אווזים, ואין צריך לומר חזירים.
השווקים הרבים שהיו בירושלים - נוקו מידי יום! (בבא מציעא כ"ו).
עולי רגלים, משהגיעו לירושלים, יכולים היו לישון היכן שליבם חפץ,
ואסור היה מן הדין ליטול מהם דמי שכירות, אף לא דמי שמוש
במטותיו של בעל הבית (מסכת יומא י"ב).
תאמרו - היה צר לבני ירושלים מפני הארוח הכפוי הזה?
ההיפך הוא הנכון - "מנהג גדול היה בירושלים - מפה פרוסה על גבי הפתח,
כל זמן שהמפה פרוסה אורחין נכנסין" (מסכת בבא בתרא צ"ג)
ומבאר רש"י "תקנה טובה היא, לקבלת אורחין, שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול".

"ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא כ"א).
מליוני בני ישראל עולים לרגל ופוגשים באחיהם הבאים מכל קצווי תבל. ושם,
ב"אורו של עולם" (בראשית רבה נ"ט) הם פוגשים בתים פתוחים ולבבות פתוחים,
עד שהפליגו חז"ל במעלת המפגש הזה ובארו את
הפסוק "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב ג') -
עיר שהיא עושה כל ישראל חברים בשעה ששם עלו שבטים לרגל (ירושלמי חגיגה ג').
(עד שאפילו היום, בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש,
ניתן גם כן לחוש משהו מעין "כל ישראל חברים" שיהודים מכל המקומות ומכל הגוונים
מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם).

מנהג היה בירושלים שכל עולי רגלים עולים לגגות לאחר הסדר,
לומר את ההלל. ופתגם נטבע בעקבות מנהג זה:
"כזיתא פסחא והלילא - פקע אגרא" (פסחים פ"ה).
כלומר אכילת שעור של "כזית" מקרבן פסח, וההלל הנאמר בסיום האכילה בירושלים,
"שוברים" גגות.ובכל ההמון העצום והחוגג הזה, מן הנמנע היה,
בדרך הטבע, שלא יקרו תאונות. אך מי ששיכן שמו הגדול בבית הזה ובעיר קדשו,
שמר על בניו הבאים לביתו, ועשרה ניסים קבועים נראו בכל שנה,
בכל רגל ורגל, למליוני האורחים בעיר.
"לא נזוק אדם בירושלים מעולם. ולא נפגע אדם ולא נכשל (מעד) בירושלים,
ולא נפלה דלקה ולא היתה מפולת בירושלים" (אבות דרבי נתן כ"ח)
"ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים" (מסכת יומא דף כ"א).

ולא רק ברגלים, כי אם בכל יום ויום,
היו חווים יושבי ירושלים את הנעשה במקדש.
קול שער הגדול שבהיכל שנפתח, נגינת הלויים ושירתם.
קריאת הכרוז עם שחר: "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם"
. כל אלו היו הקולות שנשמעו תדיר בכל רחבי העיר (מסכת תמיד ל')
וריח הקטורת מן המקדש אפף את רחובותיה,
עד שהנשים שבירושלים לא היו זקוקות עוד לבשמים... (מסכת יומא ל"ט)
כללו של דבר - "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מימיו" (מסכת סוכה נ"א).

 

[alia1]

וכל זה כאין וכאפס לעומת המקדש עצמו.
בהיכנסו, לאחר הכנה והיטהרות, אל עזרת ישראל שבמקדש,
חש כל יהודי באופן הברור ביותר במציאות ה' ובהשגחתו הניסית,
בבטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה משרה ה' על עמו.
מן השמיים הייתה יורדת אש על המזבח החיצון ורובצת עליו כמין אריה.
צבעה עז כשמש, ואין כל מימות שבעולם יכולים לכבותה.
עמוד העשן העולה מן המערכה שעל המזבח היתמר בקו ישר אל השמיים.
"ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" (מסכת יומא כ"א).
ולמעלה מכל זה - עבודת הקודש עצמה.
סדר הקרבנות, הקרבת הקטורת ושאר עבודות המקדש,
פעלו באופן תמידי על כל נפשות ישראל, עד שרוממו את כולן,
באופן עמוק לאין שעור, למצב של בהירות וזכות הנפש,
שלווה ושמחה בלתי מוכרות לנו, ותודעה רוחנית גבוהה להפליא.

"לא לן אדם בירושלים ובידו עוון - תמיד השחר (קרבן קבוע מידי בוקר)
מכפר על עברות הלילה ושל בין הערביים (קרבן קבוע לפנות ערב) מכפר על עברות היום"
(ילקוט שמעוני ישעיהו ש"צ). וכמו שכותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תנינא ז' סעיף י"א)
"ובזמן שבית המקדש היה קיים - היינו נקיים מעוונות,
כמו שכתוב (ישעיהו א') "צדק ילין בה" ופרש רש"י: כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה,
ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עברות של יום ...על כן אנו צריכין את בית המקדש,
שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו,
אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו".

...אנו, גם אם נשוב בתשובה ונתחרט על רוע מעשינו - היכן כפרתנו?
ומי ימחק מנפשנו את רושם החטאים וזוהמתם?מבולבלים, אובדי דרך,
חסרי מנוח ועצה, נגועים בטשטוש ומבוכה תמידיים, מהלכים אנו על פני האדמה,
שוקעים בנשיית השכחה על כל הטוב שאבדנו, על כל היופי והחן של אמת
שאין עוד בידינו. "שבנה לנו את בית הבחירה, לכפר בו על כל עוונותינו."

אמנם, מכל קצות הגלות, סחופים ודוויים, חזרנו כבנים אובדים לארצנו.
אבל כמה קשה קבלתם של בנים שבים שעיניהם נשואות אל ארצות נכר,
אל תרבויות זרות, מבלי לזכור, מבלי להתגעגע לעבר מפואר המצפה לשוב ולהבנות -
עליית מאות אלפי עולי הרגל לירושלים, בה חוגגים כל ישראל בצוותא את חגיהם.
צופים במראהו נורא ההוד של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש,
מאזינים לנגינת הלוויים הקסומה, רואים פני שכינה...

אמנם, כולנו חשים חסרון - אך רק מעטים מבינינו יודעים לקרותו בשם.
כולנו "סחוטים" עד מוות מלהג פוליטיקאים אין סופי. מתלות מבישה בארצות נכר,
מאויבים מבפנים ומבחוץ שהולכים ומרימים ראש.אולם מעט מאיתנו מבינים,
כי תכלית כל המצוקות הללו אחת היא - להכיר את מי שאמר והיה העולם,
לפנות אליו ועליו להישען.

וכבר הבטיח לנו משה רבינו בדבריו האחרונים כי נכיר בכך -
"ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עימדי.
אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (שירת האזינו דברים).
גם אמונתנו בשליח הא-ל, גואל בשר ודם, שיבוא וישים קץ למצוקותינו,
איננה מפלט דמיוני שתכליתו לצמצם את חריפותו של האפור,
המעומעם, הערפילי, השולט עתה בכל.וכי יש יהודי בימינו שאיננו משתוקק
לבואו של מנהיג אמיתי, גדול, בעל שאר רוח וחזון שאפשר ללכת בעקבותיו?
הלא כל בעל לב רגיש מבין שהכל כאן רק "בינתיים", מין "בינתיים" לא רצוי,
שדבר מה חדש, שונה לחלוטין, צריך לצמוח ממנו.

עם כל העפוש שאספנו בגלות הארוכה, ולמרות הקשיים בתקשורת בינינו לבין עצמנו,
ישנה נקודה פנימית ועמוקה שמשתפת ומאחדת את כולנו -
הלא היא העייפות הגדולה מהשקר, מהמלחמות, מהאיבה.
והצמא הגדול לחיים מתוקנים ונכונים, כאן בארץ אבותינו.

כאן, לפני שנים רבות מאד, ברך האלוקים את אברהם,
אבי האומה: "כה יהיה זרעך - כעפר הארץ וככוכבי השמיים לרב" (בראשית י"ד ה').
מדוע נמשלו ישראל דווקא לעפר ולכוכבים?
מבארים חז"ל (מסכת מגילה ט"ז): "אומה זו - כשהם יורדים - יורדים עד עפר,
וכשהם עולים, עולים עד לכוכבים".ובכן, לעפר ומתחתיו כבר ירדנו.
אין זאת כי אם הגיעה העת והשעה שנעלה עד לכוכבים.
וכשם שהגענו אל הארץ הגשמית, בה הלכו וטוו אבותינו את עתיד זרעם,
כך נגיע גם להיות ראויים להקרא "ישראל" ולהכיר במעלתנו האמיתית.

ועל זה אנו בוכים ומתאבלים בימי בין המצרים - על גדולתנו האמיתית,
על עם ישראל אחר, מתוקן ומטוהר יותר, שיקום מבין הריסות הבכי והזוועה,
ויצדיק בקיומו את אלפי שנות הסבל והגלות. שנחזור ונהיה ראויים לכתרנו המקורי,
הקדוש, שעל זה במגילת איכה, אנו שואלים ומבקשים על נפש עמנו
"חדש ימינו כקדם" (איכה ה' כ"א).

ימי אבל אלו אינם, אם כן, עוד "מעמסה" של צער מיותר ונוסף על כל צרותינו.
זוהי תקופה של התבוננות מזוככת וממוקדת בשורש הסיבות לכל מצוקותינו,
זוהי הסתכלות בלב ליבו של השבר, על מנת לצאת ממנו חדשים ומעודדים.
כי המבין שורש צערו וסיבת יגונו, עמוק ומר ככל שיהיה,
יתמלא גם תקוה ביודעו - סיבה אחת, אחת בלבד, לכל רבוי השכול והיגון.
"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". ובתקון החטא,
בהתנער האדם מהרע וההבל שהסתבך בו, ובהחזירו את אמונותו לאלוקים חיים
ותורת חיים שלו -יבוא הכל על תקונו.
וזו, רק זו, היא הדרך היהודית, המקורית והבדוקה מימות עולם
לשוב ולהכתיר את הטוב והקדוש,
עד שיקוים בנו ובכל ישראל:
"ובילע המוות לנצח,
ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כ"ה ח').

 

[alia1]

כאב - בלי תרופות הרגעה

אמנם, לתקן את דרכנו,
להתייצב מול האמת המרה והשוקת השבורה של קלקול מעשינו - זה כואב.
ואין לנו חשק לכאוב. מעדיפים להדחיק, לשכוח, להכחיש, לעשות הכל רק לא לכאוב.
מכורים לתרבות העונג המערבית אשר בה "סבל" ו"צער" הם שמות נרדפים ל"רע"
ומהווים כפירה במשנת הנהנתנות המזעזעזת שיובאה אלינו,
בהצלחה מרובה כל כך, מארצות נכר.

אבל כאב שמודחק, שנשכח, שמוכחש, אינו חדל מלהתקיים בשל כך.
הוא רק מחלחל בעצמות, הופך עוצמתי ומפלצתי יותר, אי שם באפלת קבורתו הכפויה,
וסופו למרוד גם בשיטות ההרגעה ובתרופות היותר חזקות, להתפרץ ולכלות גוף ונפש.

באים חז"ל, בעומק חכמתם ומורים, מצווים: בכה, בן אדם.
התבונן על עצמך ועל העולם בו אתה חי ובכה.
צעק והתמרמר על העוול, על השפלות, על השקר,
על הרחוק התהומי מאמת, מקדושה, מטוב, של אחיך היהודים ושל העולם כולו.
לא בשביל להתייאש, חלילה. אין זו מדרך היהדות שכולה אמונה ותקווה.
להיפך - בכדי לשחרר את הכאב, בשביל להסתכל בו בעיניים פקוחות ובלי פחד.
משישתחרר, יאבד את עצמתו ויחלש, ומתוכו עתידה לצמוח נחמה גדולה,
ואמונה גדולה בכח שלנו למגר את סבותיו, ולהביא,
לחזור ולהביא את העולם ואת עצמנו בתוכו, לצעוד בדרך אל התקון, התקוה והאור.

וגם בחדשי השנה, זוהי הירידה שבטרם העליה,
הכאב שלפני האור, שכן אב, ראשי תיבות "אלול בא".
אב - הכאב הוא ההקדמה וההכנה ההכרחית והבלתי נמנעת לאלול -
חודש הרחמים והסליחה, חודש בו שערי השמים והלב - פתוחים.

 

[alia1]

וזה פרוש דברי קוהלת, החכם באדם:
"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קוהלת ב' י"ג)
והקשה הזוהר הקדוש: וכי מהו החדוש שבדבר?
היש אדם שאינו מבין שהחכמה עדיפה על הטפשות?
ומדוע אמר קוהלת "וראיתי אני" כאילו מדובר כאן באיזו תבונה מיוחדת במינה,
שאיננה מובנת כל כך בפשטות?
ומבאר הזוהר שכוונת שלמה המלך בדברים אלו היא "כיתרון האור מן החושך"
מעלתו של האור היא דווקא כשהוא מופיע מתוך החושך,
מעלתה של החכמה דווקא כשהיא באה מתוך הסכלות.
ומעלת המתיקות - דווקא כשהיא באה מן המרירות
וכלשון הזוהר: "לא ידע איניש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא" (זוהר תזריע מ"ז)
(לא ידע האדם (להעריך) את טעם המתיקות בטרם יטעם ויתנסה קודם לכן במרירות).
עקרון זה אנו שבים ומוצאים באופן נפלא בתפילת משה.
לא היתה זו אחת מתפילותיו הרגילות.
הייתה זו תפילה קצרה ומיוחדת במינה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לימד את משה.
ואם כן, גם משה, גדול המתפללים אשר מעולם, מצא בה חדוש.
ויתכן שהוא עצמו לא היה מצליח לחבר תפילה כה בהירה,
כה מדוייקת.כותב המדרש "אמר הקדוש ברוך הוא למשה,
אמור כך: רבונו של עולם, עשה ממר מתוק"
כן, זה הכל. פשוט וקצר. החדוש שבדבר הוא שכולנו,
אולי אפילו משה, כאמור, היינו מתפללים, מן הסתם,
על כל צרה שלא תבוא: "רבונו של עולם, שלא יהיה מר. שיהיה רק מתוק".
בא הקדוש ברוך הוא באין-סוף חכמתו, ושולל את המהלך הזה.
מן המרירות, מן הכאב, אי אפשר להמלט,
אבל כשמתעמתים איתו ולא בורחים, כשמפיקים ממנו את התועלת הראויה,
אפשר אז לבקש "עשה ממר מתוק". יש מר. חייב להיות.
לא ידע האדם טעם המתיקות בטרם טעם לפני כן את המר.
רק שהמר יהפוך, ברחמי שמיים ובצירוף עבודתנו ומעשנו הטובים - למתוק.