בס"ד,
שבוע טוב,
ותודה לך כוסף!!
ומדברי הרב שלום ארוש שליט"א:
מסופר על רבי נתן שבנסיעותיו היה נוסע בעגלה סגורה,
והיה עובד תוך כדי הנסיעה את עבודתו בתורה ותפילה.
פעם אחת, נסע עמו תלמידו רבי שמעון, והיה זה בזמן תפילת שחרית ,
ורבי נתן החל את התפילה. שמע התלמיד שרבו מתפלל בכבדות,
בעצבות ממש, וכך זה נמשך עד שלפתע החל רבי נתן לזמר
לאט לאט ניגון של שמחה, ואחר כך התגבר בשמחה יותר,
ואחר כך בשמחה גדולה עוד יותר ויותר, עד שהחל להתפלל את תפילתו
בהתלהבות, בשמחה עצומה, בדבקות נפלאה, בנועם נפלא,
עד אשר הכפריים הגויים שהעגלה עברה דרך כפרם,
עמדו מעבודתם והחלו לרוץ ולרדוף אחר העגלה בהשתוקקות
לשמוע עוד את הזמרה הנפלאה שבקעה מתוך העגלה.
בהגיעו לתפילת 'שמונה-עשרה' היה רבי נתן שקוע בדבקות כזו,
עד שתלמידיו היו מוכרחים להורידו על כפיהם מן העגלה ולהעמידו
מול קיר של פונדק מזדמן, כדי יתפלל את תפילת 'שמונה-עשרה'.
כשהמשיכו בדרכם שאל רבי שמעון את רבו, מה היה לו?
מדוע בתחילה היה שקוע בכזו מרה שחורה,
וכיצד התחזק לפתע בכזו שמחה והתלהבות?
אמר לו רבי נתן: בתחילת התפילה התגברה עלי מרה שחורה
ועצבות נוראה, אחר כך נזכרתי במה שרבינו אמר,
שצריך כל אדם להחיות עצמו בניגון של שמחה ובפרט בזמן התפילה,
וכך התחלתי לנגן ניגון של שמחה עד שהשמחה גברה וגברה,
והתפללתי את כל התפילה כולה בשמחה עצומה עד מאוד.
elzam030skap
