זדונות נעשות כזכויות
ידוע מאמר חז"ל: "במקום שבעלי-תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". אחד ההסברים לכך הוא, שאצל בעל-תשובה "זדונות נעשים לו כזכויות". כשהחוטא שב בתשובה שלימה - לא זו בלבד שהחטאים נמחלים לו, אלא שהם עצמם נהפכים לזכויות. כך יש לבעל-התשובה דבר שאין לצדיקים:
להם יש רק מצוות רגילות, ואילו לבעל-התשובה יש גם עבירות שהפכו לזכויות.
דבר זה דורש ביאור: כל עוד אנו אומרים שהתשובה מוחקת את העוון כאילו לא היה מעולם - ניחא; אך למה יהפוך העוון לזכות?! איך ייתכן שחטא ודבר רע ייחשב כמצווה בעקבות התשובה?!
צימאון התשובה
כדי שהזדונות יתהפכו לזכויות, יש צורך בתשובה מיוחדת. בתשובה דרגות רבות, שנחלקות באופן כללי
לתשובה-מיראה ולתשובה-מאהבה. תשובה-מיראה גורמת רק לכך שהעוונות ייסלחו ויימחקו, ותשובה-מאהבה פועלת ש"נעקר עוונו מתחילתו". אך כדי שהזדונות יתהפכו לזכויות יש צורך ב"תשובה מאהבה רבה", שהיא עלית הרבה יותר.
לאהבה גדולה כזאת לקב"ה מגיע בעל-התשובה דווקא כתוצאה מהריחוק. הרגשת ריחוקו מה' מעוררת בו צימאון עצום לאור האלוקי, כאדם צמא ההולך במדבר, שרק הוא יודע להעריך באמת את ערכם של המים. צימאון זה עז יותר מצימאון נפשם של הצדיקים שלא חטאו מעולם. והואיל ורק על-ידי החטא מגיע האדם לאהבה כה גדולה אל הקב"ה, הרי גם החטא הוא כביכול שותף בכך. לכן הופכת התשובה את הזדונות לזכויות, כיוון שעכשיו, כששב האדם בתשובה, התברר, שבסופו של דבר גרם החטא ליתר-קירוב אל ה'.
הניצוץ שבחטא
בעומק יותר קושרת זאת תורת החסידות לעניין 'בירור הניצוצות'. בכל דבר בעולם ישנו ניצוץ אלוקי(שממנו שואב אותו דבר את קיומו וחיותו). תפקידו של היהודי 'לברר' ולהעלות את הניצוץ הזה. כשיהודי נוטל חפצים גשמיים ומקיים בהם מצוות או מברך עליהם - בכך הוא גואל את הניצוצות האלוקיים שהיו טמונים בהם ומעלה אותם למקורם.
אך מה עושים עם הניצוץ האלוקי שטמון בדברים האסורים? כיוון שדברים אלה קיימים בעולם, בהכרח שגם בהם יש ניצוץ אלוקי. ואדרבה, על-פי הכלל, שכל הגבוה יותר נופל למטה יותר, הרי הניצוצות האלוקיים שחבויים בדברים האסורים, נעלים ונשגבים יותר מהניצוצות שמקיימים את הדברים המותרים. ובכן, ניצוצות אלה אינם יכולים'להתברר' באופן חיובי, אלא באופן שלילי - על-ידי שדוחים ומרחיקים אותם ומוציאים אותם מחוץ לתחום. רק לעתיד-לבוא, כשהקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, יוכלו הניצוצות הללו להיגאל ולשוב למקורם. ובכך יתרונו של בעל-התשובה. כשהוא שב עכשיו בתשובה מאהבה-רבה, הוא מעלה איתו גם את כל הדברים שבהם נכשל בהיותו חוטא. נכון שבשעת החטא הוא גרם גלות עמוקה יותר לניצוצות הקדושה שבדברים האסורים והורידם לעמקי-שאול - אך עכשיו, על-ידי התשובה, הוא מחלץ את עצמו יחד עם ניצוצות הקדושה הללו ממעמקי הרע ומשיבם למקורם. על-ידי התשובה נגאלים ניצוצות הקדושה הנעלים שנפלו אל תוך הדברים האסורים, ובכך יתרונו הגדול של בעל-התשובה.אלא שעל כך נאמר: "האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה". יכול יהודי לטעון, שברצונו לגאול את ניצוצות הקדושה שחבויים ברע, ולכן הוא "יחטא וישוב", כדי להעלות ניצוצות אלה על-ידי התשובה. על כך מזהירים אותו - "אין מספיקים בידו לעשות תשובה". גאולת הניצוצות צריכה להיעשות כרצון ה' ולא בניגוד לרצונו.
רצון ה' הוא, שיהודי ילך בדרך הישר ויהיה נקי מחטא. וזו מעלתם של הצדיקים שלא חטאו מעולם.
ידוע מאמר חז"ל: "במקום שבעלי-תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". אחד ההסברים לכך הוא, שאצל בעל-תשובה "זדונות נעשים לו כזכויות". כשהחוטא שב בתשובה שלימה - לא זו בלבד שהחטאים נמחלים לו, אלא שהם עצמם נהפכים לזכויות. כך יש לבעל-התשובה דבר שאין לצדיקים:
להם יש רק מצוות רגילות, ואילו לבעל-התשובה יש גם עבירות שהפכו לזכויות.
דבר זה דורש ביאור: כל עוד אנו אומרים שהתשובה מוחקת את העוון כאילו לא היה מעולם - ניחא; אך למה יהפוך העוון לזכות?! איך ייתכן שחטא ודבר רע ייחשב כמצווה בעקבות התשובה?!
צימאון התשובה
כדי שהזדונות יתהפכו לזכויות, יש צורך בתשובה מיוחדת. בתשובה דרגות רבות, שנחלקות באופן כללי
לתשובה-מיראה ולתשובה-מאהבה. תשובה-מיראה גורמת רק לכך שהעוונות ייסלחו ויימחקו, ותשובה-מאהבה פועלת ש"נעקר עוונו מתחילתו". אך כדי שהזדונות יתהפכו לזכויות יש צורך ב"תשובה מאהבה רבה", שהיא עלית הרבה יותר.
לאהבה גדולה כזאת לקב"ה מגיע בעל-התשובה דווקא כתוצאה מהריחוק. הרגשת ריחוקו מה' מעוררת בו צימאון עצום לאור האלוקי, כאדם צמא ההולך במדבר, שרק הוא יודע להעריך באמת את ערכם של המים. צימאון זה עז יותר מצימאון נפשם של הצדיקים שלא חטאו מעולם. והואיל ורק על-ידי החטא מגיע האדם לאהבה כה גדולה אל הקב"ה, הרי גם החטא הוא כביכול שותף בכך. לכן הופכת התשובה את הזדונות לזכויות, כיוון שעכשיו, כששב האדם בתשובה, התברר, שבסופו של דבר גרם החטא ליתר-קירוב אל ה'.
הניצוץ שבחטא
בעומק יותר קושרת זאת תורת החסידות לעניין 'בירור הניצוצות'. בכל דבר בעולם ישנו ניצוץ אלוקי(שממנו שואב אותו דבר את קיומו וחיותו). תפקידו של היהודי 'לברר' ולהעלות את הניצוץ הזה. כשיהודי נוטל חפצים גשמיים ומקיים בהם מצוות או מברך עליהם - בכך הוא גואל את הניצוצות האלוקיים שהיו טמונים בהם ומעלה אותם למקורם.
אך מה עושים עם הניצוץ האלוקי שטמון בדברים האסורים? כיוון שדברים אלה קיימים בעולם, בהכרח שגם בהם יש ניצוץ אלוקי. ואדרבה, על-פי הכלל, שכל הגבוה יותר נופל למטה יותר, הרי הניצוצות האלוקיים שחבויים בדברים האסורים, נעלים ונשגבים יותר מהניצוצות שמקיימים את הדברים המותרים. ובכן, ניצוצות אלה אינם יכולים'להתברר' באופן חיובי, אלא באופן שלילי - על-ידי שדוחים ומרחיקים אותם ומוציאים אותם מחוץ לתחום. רק לעתיד-לבוא, כשהקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, יוכלו הניצוצות הללו להיגאל ולשוב למקורם. ובכך יתרונו של בעל-התשובה. כשהוא שב עכשיו בתשובה מאהבה-רבה, הוא מעלה איתו גם את כל הדברים שבהם נכשל בהיותו חוטא. נכון שבשעת החטא הוא גרם גלות עמוקה יותר לניצוצות הקדושה שבדברים האסורים והורידם לעמקי-שאול - אך עכשיו, על-ידי התשובה, הוא מחלץ את עצמו יחד עם ניצוצות הקדושה הללו ממעמקי הרע ומשיבם למקורם. על-ידי התשובה נגאלים ניצוצות הקדושה הנעלים שנפלו אל תוך הדברים האסורים, ובכך יתרונו הגדול של בעל-התשובה.אלא שעל כך נאמר: "האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה". יכול יהודי לטעון, שברצונו לגאול את ניצוצות הקדושה שחבויים ברע, ולכן הוא "יחטא וישוב", כדי להעלות ניצוצות אלה על-ידי התשובה. על כך מזהירים אותו - "אין מספיקים בידו לעשות תשובה". גאולת הניצוצות צריכה להיעשות כרצון ה' ולא בניגוד לרצונו.
רצון ה' הוא, שיהודי ילך בדרך הישר ויהיה נקי מחטא. וזו מעלתם של הצדיקים שלא חטאו מעולם.