רות וידאל
New Member
<span style='font-size:14pt;line-height:100%'>בס"ד בזרה"ק
ללכת עם השם או ללכת בלי השם יתברך
רבנו נחמן הקדוש אומר שהתורה זה לא ספר סיפורים ולא ספר היסטוריה, התורה מלא בחוכמות ובידע ובמסרים, כל מילה שכתובה בה זה מסר לכל אחד ואחד מעם ישראל.
התורה מספרת לנו גם על הדמויות של הרשעים הכי גדולים בעולם, כדוגמת עשו, איך התנהג ומה עשה, פרעה, עמלק, מאחר ויש מוסר השכל לכל אחד מעם ישראל שילמד את דרכם הרעות ולדעת שצריך להתרחק מדרכיהם. ואם חלילה, יתנהג לא כמו שצריך יכול להיות עשו בעצמו.
רבנו כותב בתורה א` ליקוטי מוהר"ן, מה ההבדל בין יעקב לעשו.
אדם יכול להיות יעקב ויכול להיות עשו. לכן נלמד את השורש. לפני כן נעשה הקדמה, נבין מהו השורש, היסוד שבו תלוי הכל.
תמיד למדנו שהכל תלוי באמונה, העיקר זה האמונה. כמו כן, דברנו על האמונה בכל מיני אופנים.
אבל, לא למדנו ועמדנו על נקודה מהותית שהיא, איך לחיות את האמת באמונה.
אדם צריך להגיע למסקנה, שאני בלי השם לא שווה כלום.
לא יכול לעשות כלום. כלום. או במילים אחרות, בלי בורא עולם אני אפס.
וזה השאיפה שצריכה להיות לכל אדם וזה נקרא אמונה, זה נקרא לחיות את האמונה.
אם לאדם אין השאיפה הזו, הוא וודאי רחוק מהתכלית וגם לעשות משהו בעולם הזה. רק כשאדם מחליט לחיות את האמת, לא רוצה לחיות בשקר ובדמיונות, שזה אומר, אני כלום בלי השם.
שאדם נמצא עם השם יש לו את כל ההצלחות, הברכות. שהרי השם הכל יכול ואם האדם נמצא איתו, גם האדם כל יכול. למשל, יגשים את כל המשאלות שלו, יגיע לייעוד שלו וזו הידיעה שאדם צריך להחליט, נמאס לי לחיות בשקר (אני ואני..) ובדמיונות. הגיע הזמן שלכל אחד ואחת תהיה השאיפה לחיות שאני אפס סלי בורא עולם. ולדעת כשהוא בלי השם הוא כלום.
בורא עולם נתן השבוע לרב את הדעת מה פירושו "להיות אפס".
להיות אפס = שאני לא יכול לעושת כלום בלי השם יתברך. זה האמת, היתר זה שקר.
ואם אתה הולך עם השם תצליח, תתגבר, תפעל, תאיר לך כל הצלחה שבעולם.
ההגדרה של אפס = לדעת שאני כלום בלי בורא עולם.
איך נראה אחד שהשאיפה שלו , לדעת שבלי השם יתברך הוא לא שווה כלום, לעומת אחד שהולך עם כוחי ועוצם ידי?
אותו אחד, יודע שהוא לא שווה כלום בלי השם יתברך ← על כל דבר הוא מתפלל, מבקש, מתחנן, פונה לבורא עולם; תעזור לי, תרחם עליי, יודע שבלי השם הוא לא יכול לעשות כלום.
וגם כמובן על כל דבר אומר תודה. אני כלום בלי השם יתברך, ואם יש לי דבר כזה או אחר זה רק בגלל שהשם רצה. מי נתן לי את זה? השם, ולכן יש להודות על כל דבר.
לעומתו, זה שלא חי את האמת שבלי השם הוא לא שווה כלום, הוא לא מתפלל על כלום, כי חי את האני שלו, כי הוא השיג את זה.
איכן ניתן לראות את הנקודה שרואים את ההבדל המהותי בין אחד ששואף לעומת כזה שלא?
בנפילות, בירידות, בכישלונות, בקשיים.
וכעת נבהיר את פני הדברים:
אותו אחד יודע וחי שבלי בורא עולם הוא כלום, מבין שכל נפילה, ירידה, כשלון רק מביאה ומקרבת אותו אל התכלית.
(מבין שאם הייתי זוכה לפני שנכשלתי/נפלתי/התייאשתי לדעת שאני בלי השם כלום, הייתי מתפלל וודאי שהייתי זוכה. וכעת יודע שאני אפס. כלומר, אצלו הירידה נהפכת להיות תכלית העלייה כי מביאה אותו לנקודת האמת שהיא, בלי השם אני כלום, וכעת יכול לעלות.
לעומתו,
האחד בלי הידיעה וההבנה שהוא כלום בלי בורא עולם, ושחי את כוחי ועוצם ידי, כשאשר נופל נשבר מיד ונכנס לעצבות. מדוכא, ונופל לרדיפה עצמית. כל המהות שלו שהוא שווה משהו (אגו),וכל מה ששאף התפוצץ לו ולא יכול לעשות כלום, הוא מבין שהוא לא שווה כלום מתייאש ונשבר. למה? כי רצה להוכיח לעצמו (ולאחרים) שהוא משהו.ואצלו, התכלית היא להוכיח את כוחי ועוצם ידי, והוא נופל לעצבות, ייאוש, דיכאון.
אין גאווה יותר גדולה מרדיפה עצמית.
(רע=רדיפה עצמית). אדם נכשל, נפל, אז מתחיל לרדוף את עצמו, אני לא שווה כלום, אני לא יוצלח, כולם יותר טובים ממני, אין לי תקנה, מאשים את עצמו ונכנס לסחרור רציני. לעומתו האחד שהולך עם השם יתברך ויודע שהוא שווה מאד.. עם השם יש לך את כל התקנות שבעולם. וככה אתה יכול להגיע לייעוד שלך, לשליחות שלך.
ללכת עם השם = זה תפילה (התבודדות)
בלי השם = בלי תפילה (כוח ועוצם ידי)
כל העבודה של האדם בעולם הזה, אם רוצה להתחיל להתקדם ולבנות את החיים, צריך להחליט שרוצה לחיות את האמת, לא רוצה לחיות יותר בשקר, ולדעת שאני כלום בלי השם, בשביל להיות שווה משהו באמת.
הדבר היחידי ששווה משהו זה השם יתברך.
לדעת שאתה אפס בלי בורא עולם, ועם בורא עולם אתה שווה מאוד, ואין מציאות אחרת!
וכל אחד צריך לשאוף לחיות את האמת הזו.
בתפילת 18, "השבנו השם לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזרנו בתשובה שלמה לפניך.." .
לכאורה המשפט אינו ברור, ונסביר;
השיבנו לתורתך דבוק בתורה
עבודה זה תפילה, כלומר להיות דבוק בתפילה
אז מה יש לחזור בתשובה אם לומד כל היום תורה ומתפלל, אז מהי התשובה?
התשובה שתדע שאתה אפס וכלום בלי השם יתברך.
אדם יכול ללמוד תורה, להתפלל ולהגיע לכיוון ההפוך, כלומר להתרחק מהשם. אדם יחשוב שהוא הולך בדרכי השם ובאחרית יבין שזה היה דרכי מוות = כלומר גאווה.
אם כן, מי מפריע לך לשוב לשם? האני שלך.
לשוב לשם = פירושו למחוק את האני שלך לגמרי. אין יותר אני אלא השם. שם שמיים שגור בפיו.
רבנו אומר, כשאדם רואה ולומד בספר (כל ספר שהוא, בראשית, גמרא, משנה, זוהר, איכן שלומד) בכל מקום, רואה ולומד ומוצא את עצמו. מה פירוש מוצא את עצמו? היינו לוקח לעצמו מוסר ורואה פחיתותו ושפלותו. כל מקום שלומד רואה שאני בלי השם כלום, לא יכול לעשות מאומה, אפס.
כמובן שאם יילמד באופן הזה את התורה, או כל ספר שהוא, זהו סימן שחפץ לעשות את רצונו יתברך (אם יודע שהוא אפס).
לעומתו,
אם לומד שיהיה לו משהו (אני יודע, אני חכם וכן הלאה..סיפוק תאווה או יצר כשלהו) הוא לא חפץ לעשות רצונו יתברך.
רק כאשר שאפתו לדעת שהוא כלום, וחי באמת אזי רק אז הוא חפץ לעשות את רצון השם. כי הוא אינו חפץ לספק את התאוות שלו, כבוד, תואר, כסף ועוד.
אם כן, איך זוכים לגדול?
תלמד אתה כלום וזהו, כפשוטו.
למשל, אברהם אבינו עליו השלום, לא הייתה לו שנייה אחת של מחשבה של גדלות, שהוא אברהם אבינו, הוא ידע שהוא כלום).
האמונה שאין עוד מלבדו, פירושו, שאני כלום. אגב, זה לא ענווה בכלל, אלא זה לחיות כפשוטו את האמת.
בגן האמונה כתוב, שאדם מתחבר עם השם, אשתו מתחברת אתו. מתנתק מהשם, אשתו מתנתקת ממנו. ומה מפריע לו להתנתק? המחשבה של אני.
הקדוש ברוך הוא אומר, "אין אני והוא יכולים לדור ביחד..."
אדם שרוצה לחיות עם האני, חי עם האני שלו ובלי הקדוש ברוך הוא(לא מדובר בענווה, אלא אמונה).
אמונה = אין עוד מלבדו, יש רק את השם בעולם שהוא האמת האחת, חוץ מזה הכל שקר.
יצחק אבנו, משה רבנו וכל אבותינו הקדושים, לא היה להם פעם אחת רצון ו/או מחשבה להיות כאלו גדולים, אלא ידעו שהם כלום ורצו רק להיות עם השם, והשם עשה מהם מה שהם, הביא אותם אל התכלית.
בורא עולם בכבודו ובעצמו מדריך כל אדם להגיע לתכלית שלו, מדריך אישי (כתוב בליקוטי מוהר"ן). כל אחד צריך לעלות למסלול שלו, לתכלית שלו. אבל האדם לא שומע, לא רואה, ממש נסתם... מדוע?
כי הוא לא למד את השפה של בורא עולם שהיא האמונה. לא מבין מה מדברים איתו ומה רוצים ממנו.
בורא עולם עוצר אותו, והאדם ממשיך בדרכו.
לכן יש ללמוד את הספר בגן האמונה, כדי שתהיה שפה משותפת עם בורא עולם.
לבורא עולם יש מפה מפורטת ומדויקת של כל אחד ואחת מאתנו להגיע לתכלית שלנו. אבל האדם לא יודע לקרא את המפה, כי הוא לא למד את השפה, הוא לא למד אמונה.
מי שילמד את הספר בגן האמונה, יוכל לקרא את המפה.
זה הספר שמלמד את כולם להתחיל לקרא את המפה.
בורא עולם שולח סימנים, איתותים, אותות, והאדם צריך להתבונן וללמוד את השפה.
שיר קצרצר :
1. כל מה שהאדם רואה בחיים ככה השם רוצה, זה כלל ראשון באמונה.
אבא תחזק אותי לגמרי, מלא אותי אמונה.
2. הכל לטובה, כלל שני באמונה.
אבא תלמד אותי לגמרי שהכל לטובה.
3. מה השם רוצה כלל שלישי באמונה.
אבא תחכים אותי לגמרי להבין את כל הרמזים. אבא תן לי שכל לגמרי מה אתה רוצה
ממני.
כהשם התחיל להחזיר את הרב שלום בתשובה, מורנו ורבנו, הרב אליעזר ברלנד אמר, "כל יום שאתה מתבודד אתה מקבל נקודה של ענווה. אי אפשר לראותה כי זו נקודה, עברו השנים ותבין שאתה כלום".
רבנו אומר, "ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל.. עיקר הכוונה כדי שישראל יעשו כרצונו, שיחזרו וידבקו בשורשן. דהיינו, שיחזרו ויללו בו יתברך.
איך זוכים לזה?
אומר רבנו, איך לזכות להיכלל בשם יתברך בשורש שלו, באחדות השם יתברך?
אי אפשר לזכות כי אם ע"י ביטול.
ביטול = תדע שאתה כלום, ומממלא תתחבר עם בורא עולם.
"... ה` אחד." כלומר, שאתה מתחבר עם השם וזה אחד, לא מתחבר עם השם זה כבר 2, השם אחד ואתה אחד.
צריך לבטל את עצמו לגמרי, ועוד רבנו אומר, "ואי אפשר לבוא לידי ביטול כי אם ע"י התבודדות"
בלי התבודדות לא תוכל לבוא לידי ביטול.
כדי לחיות בביטול צריך כל יום שעה אחת התבודדות לפחות.
זה שהבנת את העקרונות זה מצוין, אבל זה לא מספיק, צריך ליישם. יישום זה ההתבודדות.
מה זה התבודדות?
יש ספר שנקרא "בשדה יער" מסביר בצורה קלילה ונעימה מה זה להתבודד, איך וכיצד לדבר נכון עם השם יתברך.
עכשיו נחזור לנקודה ההתחלתית של השיעור, מה ההבדל בין יעקב לעשו?
אומר רבנו, "דע כי ע"י התורה הקדושה מתקבלים כל התפילות, שאנו מבקשים ומתפללים." כלומר ע"י תורה מתקבלים תפילות וגם החן מתרומם ומתעלה בפני כל (החן והחשיבות של ישראל), הכי חשוב שיהיה בעולם צניעות.
התורה של יעקב ולא עשו.
איש ישראלי צריך להסתכל בשכל של כל דבר ולקשר עצמו לחכמה ולשכל של כל דבר, כדי שיאירו לו את השכל בכל דבר.
דעו, איש ישראלי כל דבר מקרב אותו לשם יתברך.
איש ישראלי זה יעקב = כל דבר מקרב אותו לשם, כל מה שעובר עליו. מי שיש לו את השכל הזה, זה אור גדול ויאיר לו בכל דרכו, וזה בחינת יעקב. כך אומר רבנו הקדוש.
והוא אף פעם לא נופך לעצבות, דיכאון, ייאוש.
נפל? זוכר שבלי השם הוא לא שווה כלום. בסדר, אז נפלתי, אבל מתוך זה אוכל להתקרב אל השם ולהגיע אל התכלית. וגם אומר תודה שקשה לו, כי בלעדיי השם תמיד קשה, ותודה לשם יתברך שמעיר אותך.. ואם ילך ביחד עם השם יהיה לו קל.
זה השכל. וההצלחה רק הולכת וגדלה אינסופית.
בוא ונראה מה קורה עם עשו.
אומר רבנו, אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל, החוכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשו שביזה את הבכורה (בכורה זה שכל, רשאית, ראשית חוכמה).
יעקב מסתכל בשל ומקשר עצמו בשכל של כל דבר ומקשר עצמו לבורא עולם, ועשו מבזה את הבכורה (שזה החוכמה) לא חפץ בה, כסיל בהתגלות חוכמה, אלא בהתגלות ליבו (אני ואני).
מה צריך לעשות כדי לזכות בשכל כזה?
רבנו אומר, מחמת שהשכל גדול, אי אפשר לזכות רק ע" מלכות.
מה זה מלכות?
לזכות לדעת שאין לו כלום מעצמו, אלא הכל מהשם.
למלכות אין כלום משל עצמה.
אברהם אבינו ידע שגם את האמונה קיבל מהשם, כל דבר ידע שזה אך ורק מהשם.
וזה בחינת הלבנה, שאין לה אור מעצמה אלא מקבלת מהשמש, אם אתה חשוב שאתה משהו לא יאיר בך כלום, ושם שכל. אם תבין שאתה כלום יאיר בך, וזה מלכות דקדושה.
מלכות רשעה דסיטרא אחרא = עצבות וייאוש. אני לא יוצלח, לא הולך לי כלום, מקבל דיכאון, מדוכא, חשוב שאינו משהו.
אך איך זוכים??
רבנו כותב, זה בחינת יצר טוב ויצר רע.
יצר טוב נקרא מסכן וחכם (מסכן, כלומר כלום אבל חכם) מבחינת מלכות ענייה ודלה. האדם יודע שהוא עני ודל בלי השם, אבל עם השם הוא עשיר גדול ומוצלח.
יצר רע נקרא: מלך, זקן וכסיל. בחינת מלכות דה סיטרא אחרא. מלך=כבוד, זקף=עייף, כסיל=טיפש.
↓
אז זוכים? צריך ללמוד תודה.
כל העולם מתקיים ומתנהל רק על ידי התורה הקדושה בלבד.
כל ההשפעות והשפעים באים ממנה.
אם אדם לא לומד תורה לשמה העולם נהרס ומתחילים מחלוקות.
רק לפי התארים ניתן לדעת ולהבין כמה העולם רחוק מהתכלית.
לא כתוב ידיעותיו והשגותיו, חוכמתו וגאונותו של משה רבנו (וודאי שהיה כזה), אלא רק "איש יושב אוהלים", רק היה מבקש את השם. מה שהשם רוצה ממני אני גם רוצה, מה מרמז לי וכ"ו.
משה רבנו למד ודבר אמונה, התפלל וחי את השם. ביקש את השם.
בספר דעת תורה איך שאדם מבקש את השם זה מסביר הכל
יעקב "איש אוהלים", פירושו, מבקש את השם, ומבין שכך יגיע לכל המעלות,
לעומתו
עשו, "איש שדה", אונקלוס מסביר, נוח ובטל. רש"י הקדוש מסביר שאיש שדה זה איש בטל שאינו מחפש את השם וממילא מובן לאן יגיע. עשו מבקש את האני שלי.
↓
זה מבקש את השם וזה איש בטל
וזהו השורש.
מבקש השם = את האמת
מבקש את האני שלי = הנוחיות שלי, השלווה שלי, שקט ושלא יפריעו לי, התגלות ליבו
רבנו הקדוש אומר דברים נשגבים על מידת הענווה ובניהם כמה סעיפים:
מי שמשתף את הבריות ומתפלל על עם ישראל מגיע לענווה. ע"י אמת תזכה לענווה.
מה זה אמת = אני אפס, ענווה, הכנעה (תפילתו נשמעת כאילו הקריב את כל הקורבנות). ענווה גם מוסיפים לו גדולה על גדולתו, ומאריך ימים, אין מדקדקין אחרי מעשיו. יום אחרי שאתה מקטין את עצמך זה נותן לך כוח ועוצמה למעלה. ע"י ענווה יתגדל.
ע"י ענווה נתבטל פחד אויבים, לא פוחד מאף אחד בכלל כי הוא מחזיק עצמו ככלום, ע"י הענווה הכל שלום.
ע"י ענווה בא חן.
מי שיש לו הכנעה יש לו מורא. מי שאין בו הכנעה אין בו יראת השם.
ע"י ענווה הקדוש ברוך הוא זוכר אותו.
סגולה לבנים, להקטין את עצמו.
ולסיום,
גדולי ישראל אמרו שיש להפיץ את הספר בגן האמונה שהגאולה תלויה בה.
אפשר להביא את הגאולה אם כולם יעסקו בהפצה.
עלו והצליחו J
</span>
ללכת עם השם או ללכת בלי השם יתברך
רבנו נחמן הקדוש אומר שהתורה זה לא ספר סיפורים ולא ספר היסטוריה, התורה מלא בחוכמות ובידע ובמסרים, כל מילה שכתובה בה זה מסר לכל אחד ואחד מעם ישראל.
התורה מספרת לנו גם על הדמויות של הרשעים הכי גדולים בעולם, כדוגמת עשו, איך התנהג ומה עשה, פרעה, עמלק, מאחר ויש מוסר השכל לכל אחד מעם ישראל שילמד את דרכם הרעות ולדעת שצריך להתרחק מדרכיהם. ואם חלילה, יתנהג לא כמו שצריך יכול להיות עשו בעצמו.
רבנו כותב בתורה א` ליקוטי מוהר"ן, מה ההבדל בין יעקב לעשו.
אדם יכול להיות יעקב ויכול להיות עשו. לכן נלמד את השורש. לפני כן נעשה הקדמה, נבין מהו השורש, היסוד שבו תלוי הכל.
תמיד למדנו שהכל תלוי באמונה, העיקר זה האמונה. כמו כן, דברנו על האמונה בכל מיני אופנים.
אבל, לא למדנו ועמדנו על נקודה מהותית שהיא, איך לחיות את האמת באמונה.
אדם צריך להגיע למסקנה, שאני בלי השם לא שווה כלום.
לא יכול לעשות כלום. כלום. או במילים אחרות, בלי בורא עולם אני אפס.
וזה השאיפה שצריכה להיות לכל אדם וזה נקרא אמונה, זה נקרא לחיות את האמונה.
אם לאדם אין השאיפה הזו, הוא וודאי רחוק מהתכלית וגם לעשות משהו בעולם הזה. רק כשאדם מחליט לחיות את האמת, לא רוצה לחיות בשקר ובדמיונות, שזה אומר, אני כלום בלי השם.
שאדם נמצא עם השם יש לו את כל ההצלחות, הברכות. שהרי השם הכל יכול ואם האדם נמצא איתו, גם האדם כל יכול. למשל, יגשים את כל המשאלות שלו, יגיע לייעוד שלו וזו הידיעה שאדם צריך להחליט, נמאס לי לחיות בשקר (אני ואני..) ובדמיונות. הגיע הזמן שלכל אחד ואחת תהיה השאיפה לחיות שאני אפס סלי בורא עולם. ולדעת כשהוא בלי השם הוא כלום.
בורא עולם נתן השבוע לרב את הדעת מה פירושו "להיות אפס".
להיות אפס = שאני לא יכול לעושת כלום בלי השם יתברך. זה האמת, היתר זה שקר.
ואם אתה הולך עם השם תצליח, תתגבר, תפעל, תאיר לך כל הצלחה שבעולם.
ההגדרה של אפס = לדעת שאני כלום בלי בורא עולם.
איך נראה אחד שהשאיפה שלו , לדעת שבלי השם יתברך הוא לא שווה כלום, לעומת אחד שהולך עם כוחי ועוצם ידי?
אותו אחד, יודע שהוא לא שווה כלום בלי השם יתברך ← על כל דבר הוא מתפלל, מבקש, מתחנן, פונה לבורא עולם; תעזור לי, תרחם עליי, יודע שבלי השם הוא לא יכול לעשות כלום.
וגם כמובן על כל דבר אומר תודה. אני כלום בלי השם יתברך, ואם יש לי דבר כזה או אחר זה רק בגלל שהשם רצה. מי נתן לי את זה? השם, ולכן יש להודות על כל דבר.
לעומתו, זה שלא חי את האמת שבלי השם הוא לא שווה כלום, הוא לא מתפלל על כלום, כי חי את האני שלו, כי הוא השיג את זה.
איכן ניתן לראות את הנקודה שרואים את ההבדל המהותי בין אחד ששואף לעומת כזה שלא?
בנפילות, בירידות, בכישלונות, בקשיים.
וכעת נבהיר את פני הדברים:
אותו אחד יודע וחי שבלי בורא עולם הוא כלום, מבין שכל נפילה, ירידה, כשלון רק מביאה ומקרבת אותו אל התכלית.
(מבין שאם הייתי זוכה לפני שנכשלתי/נפלתי/התייאשתי לדעת שאני בלי השם כלום, הייתי מתפלל וודאי שהייתי זוכה. וכעת יודע שאני אפס. כלומר, אצלו הירידה נהפכת להיות תכלית העלייה כי מביאה אותו לנקודת האמת שהיא, בלי השם אני כלום, וכעת יכול לעלות.
לעומתו,
האחד בלי הידיעה וההבנה שהוא כלום בלי בורא עולם, ושחי את כוחי ועוצם ידי, כשאשר נופל נשבר מיד ונכנס לעצבות. מדוכא, ונופל לרדיפה עצמית. כל המהות שלו שהוא שווה משהו (אגו),וכל מה ששאף התפוצץ לו ולא יכול לעשות כלום, הוא מבין שהוא לא שווה כלום מתייאש ונשבר. למה? כי רצה להוכיח לעצמו (ולאחרים) שהוא משהו.ואצלו, התכלית היא להוכיח את כוחי ועוצם ידי, והוא נופל לעצבות, ייאוש, דיכאון.
אין גאווה יותר גדולה מרדיפה עצמית.
(רע=רדיפה עצמית). אדם נכשל, נפל, אז מתחיל לרדוף את עצמו, אני לא שווה כלום, אני לא יוצלח, כולם יותר טובים ממני, אין לי תקנה, מאשים את עצמו ונכנס לסחרור רציני. לעומתו האחד שהולך עם השם יתברך ויודע שהוא שווה מאד.. עם השם יש לך את כל התקנות שבעולם. וככה אתה יכול להגיע לייעוד שלך, לשליחות שלך.
ללכת עם השם = זה תפילה (התבודדות)
בלי השם = בלי תפילה (כוח ועוצם ידי)
כל העבודה של האדם בעולם הזה, אם רוצה להתחיל להתקדם ולבנות את החיים, צריך להחליט שרוצה לחיות את האמת, לא רוצה לחיות יותר בשקר, ולדעת שאני כלום בלי השם, בשביל להיות שווה משהו באמת.
הדבר היחידי ששווה משהו זה השם יתברך.
לדעת שאתה אפס בלי בורא עולם, ועם בורא עולם אתה שווה מאוד, ואין מציאות אחרת!
וכל אחד צריך לשאוף לחיות את האמת הזו.
בתפילת 18, "השבנו השם לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזרנו בתשובה שלמה לפניך.." .
לכאורה המשפט אינו ברור, ונסביר;
השיבנו לתורתך דבוק בתורה
עבודה זה תפילה, כלומר להיות דבוק בתפילה
אז מה יש לחזור בתשובה אם לומד כל היום תורה ומתפלל, אז מהי התשובה?
התשובה שתדע שאתה אפס וכלום בלי השם יתברך.
אדם יכול ללמוד תורה, להתפלל ולהגיע לכיוון ההפוך, כלומר להתרחק מהשם. אדם יחשוב שהוא הולך בדרכי השם ובאחרית יבין שזה היה דרכי מוות = כלומר גאווה.
אם כן, מי מפריע לך לשוב לשם? האני שלך.
לשוב לשם = פירושו למחוק את האני שלך לגמרי. אין יותר אני אלא השם. שם שמיים שגור בפיו.
רבנו אומר, כשאדם רואה ולומד בספר (כל ספר שהוא, בראשית, גמרא, משנה, זוהר, איכן שלומד) בכל מקום, רואה ולומד ומוצא את עצמו. מה פירוש מוצא את עצמו? היינו לוקח לעצמו מוסר ורואה פחיתותו ושפלותו. כל מקום שלומד רואה שאני בלי השם כלום, לא יכול לעשות מאומה, אפס.
כמובן שאם יילמד באופן הזה את התורה, או כל ספר שהוא, זהו סימן שחפץ לעשות את רצונו יתברך (אם יודע שהוא אפס).
לעומתו,
אם לומד שיהיה לו משהו (אני יודע, אני חכם וכן הלאה..סיפוק תאווה או יצר כשלהו) הוא לא חפץ לעשות רצונו יתברך.
רק כאשר שאפתו לדעת שהוא כלום, וחי באמת אזי רק אז הוא חפץ לעשות את רצון השם. כי הוא אינו חפץ לספק את התאוות שלו, כבוד, תואר, כסף ועוד.
אם כן, איך זוכים לגדול?
תלמד אתה כלום וזהו, כפשוטו.
למשל, אברהם אבינו עליו השלום, לא הייתה לו שנייה אחת של מחשבה של גדלות, שהוא אברהם אבינו, הוא ידע שהוא כלום).
האמונה שאין עוד מלבדו, פירושו, שאני כלום. אגב, זה לא ענווה בכלל, אלא זה לחיות כפשוטו את האמת.
בגן האמונה כתוב, שאדם מתחבר עם השם, אשתו מתחברת אתו. מתנתק מהשם, אשתו מתנתקת ממנו. ומה מפריע לו להתנתק? המחשבה של אני.
הקדוש ברוך הוא אומר, "אין אני והוא יכולים לדור ביחד..."
אדם שרוצה לחיות עם האני, חי עם האני שלו ובלי הקדוש ברוך הוא(לא מדובר בענווה, אלא אמונה).
אמונה = אין עוד מלבדו, יש רק את השם בעולם שהוא האמת האחת, חוץ מזה הכל שקר.
יצחק אבנו, משה רבנו וכל אבותינו הקדושים, לא היה להם פעם אחת רצון ו/או מחשבה להיות כאלו גדולים, אלא ידעו שהם כלום ורצו רק להיות עם השם, והשם עשה מהם מה שהם, הביא אותם אל התכלית.
בורא עולם בכבודו ובעצמו מדריך כל אדם להגיע לתכלית שלו, מדריך אישי (כתוב בליקוטי מוהר"ן). כל אחד צריך לעלות למסלול שלו, לתכלית שלו. אבל האדם לא שומע, לא רואה, ממש נסתם... מדוע?
כי הוא לא למד את השפה של בורא עולם שהיא האמונה. לא מבין מה מדברים איתו ומה רוצים ממנו.
בורא עולם עוצר אותו, והאדם ממשיך בדרכו.
לכן יש ללמוד את הספר בגן האמונה, כדי שתהיה שפה משותפת עם בורא עולם.
לבורא עולם יש מפה מפורטת ומדויקת של כל אחד ואחת מאתנו להגיע לתכלית שלנו. אבל האדם לא יודע לקרא את המפה, כי הוא לא למד את השפה, הוא לא למד אמונה.
מי שילמד את הספר בגן האמונה, יוכל לקרא את המפה.
זה הספר שמלמד את כולם להתחיל לקרא את המפה.
בורא עולם שולח סימנים, איתותים, אותות, והאדם צריך להתבונן וללמוד את השפה.
שיר קצרצר :
1. כל מה שהאדם רואה בחיים ככה השם רוצה, זה כלל ראשון באמונה.
אבא תחזק אותי לגמרי, מלא אותי אמונה.
2. הכל לטובה, כלל שני באמונה.
אבא תלמד אותי לגמרי שהכל לטובה.
3. מה השם רוצה כלל שלישי באמונה.
אבא תחכים אותי לגמרי להבין את כל הרמזים. אבא תן לי שכל לגמרי מה אתה רוצה
ממני.
כהשם התחיל להחזיר את הרב שלום בתשובה, מורנו ורבנו, הרב אליעזר ברלנד אמר, "כל יום שאתה מתבודד אתה מקבל נקודה של ענווה. אי אפשר לראותה כי זו נקודה, עברו השנים ותבין שאתה כלום".
רבנו אומר, "ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל.. עיקר הכוונה כדי שישראל יעשו כרצונו, שיחזרו וידבקו בשורשן. דהיינו, שיחזרו ויללו בו יתברך.
איך זוכים לזה?
אומר רבנו, איך לזכות להיכלל בשם יתברך בשורש שלו, באחדות השם יתברך?
אי אפשר לזכות כי אם ע"י ביטול.
ביטול = תדע שאתה כלום, ומממלא תתחבר עם בורא עולם.
"... ה` אחד." כלומר, שאתה מתחבר עם השם וזה אחד, לא מתחבר עם השם זה כבר 2, השם אחד ואתה אחד.
צריך לבטל את עצמו לגמרי, ועוד רבנו אומר, "ואי אפשר לבוא לידי ביטול כי אם ע"י התבודדות"
בלי התבודדות לא תוכל לבוא לידי ביטול.
כדי לחיות בביטול צריך כל יום שעה אחת התבודדות לפחות.
זה שהבנת את העקרונות זה מצוין, אבל זה לא מספיק, צריך ליישם. יישום זה ההתבודדות.
מה זה התבודדות?
יש ספר שנקרא "בשדה יער" מסביר בצורה קלילה ונעימה מה זה להתבודד, איך וכיצד לדבר נכון עם השם יתברך.
עכשיו נחזור לנקודה ההתחלתית של השיעור, מה ההבדל בין יעקב לעשו?
אומר רבנו, "דע כי ע"י התורה הקדושה מתקבלים כל התפילות, שאנו מבקשים ומתפללים." כלומר ע"י תורה מתקבלים תפילות וגם החן מתרומם ומתעלה בפני כל (החן והחשיבות של ישראל), הכי חשוב שיהיה בעולם צניעות.
התורה של יעקב ולא עשו.
איש ישראלי צריך להסתכל בשכל של כל דבר ולקשר עצמו לחכמה ולשכל של כל דבר, כדי שיאירו לו את השכל בכל דבר.
דעו, איש ישראלי כל דבר מקרב אותו לשם יתברך.
איש ישראלי זה יעקב = כל דבר מקרב אותו לשם, כל מה שעובר עליו. מי שיש לו את השכל הזה, זה אור גדול ויאיר לו בכל דרכו, וזה בחינת יעקב. כך אומר רבנו הקדוש.
והוא אף פעם לא נופך לעצבות, דיכאון, ייאוש.
נפל? זוכר שבלי השם הוא לא שווה כלום. בסדר, אז נפלתי, אבל מתוך זה אוכל להתקרב אל השם ולהגיע אל התכלית. וגם אומר תודה שקשה לו, כי בלעדיי השם תמיד קשה, ותודה לשם יתברך שמעיר אותך.. ואם ילך ביחד עם השם יהיה לו קל.
זה השכל. וההצלחה רק הולכת וגדלה אינסופית.
בוא ונראה מה קורה עם עשו.
אומר רבנו, אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל, החוכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשו שביזה את הבכורה (בכורה זה שכל, רשאית, ראשית חוכמה).
יעקב מסתכל בשל ומקשר עצמו בשכל של כל דבר ומקשר עצמו לבורא עולם, ועשו מבזה את הבכורה (שזה החוכמה) לא חפץ בה, כסיל בהתגלות חוכמה, אלא בהתגלות ליבו (אני ואני).
מה צריך לעשות כדי לזכות בשכל כזה?
רבנו אומר, מחמת שהשכל גדול, אי אפשר לזכות רק ע" מלכות.
מה זה מלכות?
לזכות לדעת שאין לו כלום מעצמו, אלא הכל מהשם.
למלכות אין כלום משל עצמה.
אברהם אבינו ידע שגם את האמונה קיבל מהשם, כל דבר ידע שזה אך ורק מהשם.
וזה בחינת הלבנה, שאין לה אור מעצמה אלא מקבלת מהשמש, אם אתה חשוב שאתה משהו לא יאיר בך כלום, ושם שכל. אם תבין שאתה כלום יאיר בך, וזה מלכות דקדושה.
מלכות רשעה דסיטרא אחרא = עצבות וייאוש. אני לא יוצלח, לא הולך לי כלום, מקבל דיכאון, מדוכא, חשוב שאינו משהו.
אך איך זוכים??
רבנו כותב, זה בחינת יצר טוב ויצר רע.
יצר טוב נקרא מסכן וחכם (מסכן, כלומר כלום אבל חכם) מבחינת מלכות ענייה ודלה. האדם יודע שהוא עני ודל בלי השם, אבל עם השם הוא עשיר גדול ומוצלח.
יצר רע נקרא: מלך, זקן וכסיל. בחינת מלכות דה סיטרא אחרא. מלך=כבוד, זקף=עייף, כסיל=טיפש.
↓
אז זוכים? צריך ללמוד תודה.
כל העולם מתקיים ומתנהל רק על ידי התורה הקדושה בלבד.
כל ההשפעות והשפעים באים ממנה.
אם אדם לא לומד תורה לשמה העולם נהרס ומתחילים מחלוקות.
רק לפי התארים ניתן לדעת ולהבין כמה העולם רחוק מהתכלית.
לא כתוב ידיעותיו והשגותיו, חוכמתו וגאונותו של משה רבנו (וודאי שהיה כזה), אלא רק "איש יושב אוהלים", רק היה מבקש את השם. מה שהשם רוצה ממני אני גם רוצה, מה מרמז לי וכ"ו.
משה רבנו למד ודבר אמונה, התפלל וחי את השם. ביקש את השם.
בספר דעת תורה איך שאדם מבקש את השם זה מסביר הכל
יעקב "איש אוהלים", פירושו, מבקש את השם, ומבין שכך יגיע לכל המעלות,
לעומתו
עשו, "איש שדה", אונקלוס מסביר, נוח ובטל. רש"י הקדוש מסביר שאיש שדה זה איש בטל שאינו מחפש את השם וממילא מובן לאן יגיע. עשו מבקש את האני שלי.
↓
זה מבקש את השם וזה איש בטל
וזהו השורש.
מבקש השם = את האמת
מבקש את האני שלי = הנוחיות שלי, השלווה שלי, שקט ושלא יפריעו לי, התגלות ליבו
רבנו הקדוש אומר דברים נשגבים על מידת הענווה ובניהם כמה סעיפים:
מי שמשתף את הבריות ומתפלל על עם ישראל מגיע לענווה. ע"י אמת תזכה לענווה.
מה זה אמת = אני אפס, ענווה, הכנעה (תפילתו נשמעת כאילו הקריב את כל הקורבנות). ענווה גם מוסיפים לו גדולה על גדולתו, ומאריך ימים, אין מדקדקין אחרי מעשיו. יום אחרי שאתה מקטין את עצמך זה נותן לך כוח ועוצמה למעלה. ע"י ענווה יתגדל.
ע"י ענווה נתבטל פחד אויבים, לא פוחד מאף אחד בכלל כי הוא מחזיק עצמו ככלום, ע"י הענווה הכל שלום.
ע"י ענווה בא חן.
מי שיש לו הכנעה יש לו מורא. מי שאין בו הכנעה אין בו יראת השם.
ע"י ענווה הקדוש ברוך הוא זוכר אותו.
סגולה לבנים, להקטין את עצמו.
ולסיום,
גדולי ישראל אמרו שיש להפיץ את הספר בגן האמונה שהגאולה תלויה בה.
אפשר להביא את הגאולה אם כולם יעסקו בהפצה.
עלו והצליחו J
</span>
