עומק הבדיקה: מעשה בחמור ונמר שרעו באחו

[הרב אברהם גקי]

מעשה בחמור ונמר שרעו באחו. לפתע פנה החמור לנמר ואמר לו: 'ראה נא נמר יקר, כמה נאה הדשא בו אנו רועים, כולו בצבע כחול בוהק... האם זה לא מזכיר לך את הים'?... הביט בו הנמר, ואמר בפליאה: 'כחול? הלא הדשא הוא ירוק, אין ירוק ממנו'... 'מה פתאום', השיב החמור בבטחה, הדשא הוא כחול, תסתכל שוב, הוא כחול, ממש כמו הים'... וכך המשיכו והתווכחו, עד שהחליטו ללכת יחד ולשאול את פי האריה, שיכריע במחלוקתם האם הדשא הוא כחול או ירוק.

הלכו החמור והנמר אל האריה, ושאלו אותו: 'אדוני האריה, מה צבע הדשא'? שאל האריה את החמור לדעתו, והחמור השיב: 'הדשא הוא כחול'. כששמע האריה את דבריו אמר לו 'אכן צדקת, אתה יכול ללכת לדרכך, ואילו אתה אדוני הנמר – הישאר כאן, אתה ראוי לעונש'...

לאחר שהלך החמור, פנה הנמר ושאל את האריה: 'אדוני המלך, הלא שנינו יודעים את האמת, שהדשא הוא ירוק, ומדוע זה אתה מעניש אותי'? 'אכן, הדשא הוא ירוק', ענה לו האריה, אולם אני מעניש אותך על כך, שאתה מבזבז את זמנך ומעלתך בויכוחי סרק עם חמור'...

---

עומק הבדיחה הוא, שה'חמור' רומז ל'חומריות', שהוא משל מי שלומד את התורה בצורה חומרית וגשמית, ואריה – הוא דוגמא להבנה הרוחנית של התורה, שאינה מוגבלת במסגרות חומריות, אלא קיימת תמיד בכל אדם ובכל זמן.

אדם שלימוד התורה שלו הוא רק בכדי להתעסק בהבנה הגשמית של התורה, ואיננו חפץ להגיע ממנה לרובד הרוחני שהוא האמונה בה' יתברך והדבקות בו – אזי אין זה משנה כלל אם צודק הוא אם לאו, שכן ההבנה שלו איננה נכונה בבסיס ובשורש הדברים. בין אם יטען שהדשא הוא כחול ובין אם יטען שהוא ירוק, עדיין כלפי ההבנה הרוחנית שבתורה הוא נותר בבחינת 'חמור', שכן איננו מגיע מהתורה לרוחניות: לאמונה.