מה שמכונה "הקיבוץ הגדול של ראש השנה", סביב קברו של רבי נחמן מברסלב באומן, יכול להתרחש רק מחוץ לתחומי ישראל, במרחק בטוח מהמגרש הביתי המפולג והצעקני
חסידים טובלים באגם ליד קבר הרבי נחמן באומן, לפני כשבועיים. קעקועים אסורים אמנם באיסור חמור, אבל גם הסרתם אסורה, כך שיש חרדים רבים עם קעקועים. "קעקועים הם לא סיבה לגאווה", הסביר מישהו, "אבל הם לא סיבה להתבייש ולמרות הטאבו אף אחד לא עושה מזה עניין"
תצלומים: רויטרס
אומן, אוקראינה
שלושה-ארבעה נוסעים איבדו את זה עוד על אדמת אוקראינה, במטוס שעמד להמריא חזרה לישראל. באין מקומות מסומנים, פרץ ויכוח על מושב בקדמת המטוס. "אתם האשכנזים, חושבים שהכל מגיע לכם", הטיח הבחור שנאלץ לוותר, והצית מהומה גדולה. הדיילים האוקראינים, שעמדו בדיוק להתחיל עם הוראות הבטיחות, עמדו מבולבלים עם מסיכות החמצן בידיים. "חכה, חכה", איים מישהו ושלף את הסלולרי, "בנתב"ג תחכה לך המשטרה", וכבר נשמע מאחד המושבים מאחור, "חרדים נאצים, אשכנזים נאצים". "ערב-רב", ענה אחר. כמה נוסעים ניסו לצנן את מחרחר הריב הבכיר, התחננו שלא יקלקל את "אחדות ישראל".
זה היה אירוע מקומי פעוט, ועם זאת אירוני להפליא. שהרי שעות ספורות קודם לכן עוד נאספו נוסעי הטיסה הזאת יחד עם עוד כמעט 20 אלף איש, לבושי לבן, על שפת האגם באומן למעמד "התשליך", באחווה מופלאה. אבל כשפרץ הריב על מסלול ההמראה באודסה לא היו עוד ספקות: מה שמכונה "הקיבוץ הקדוש של ראש השנה", סביב קברו של רבי נחמן מברסלב באומן, לא יכול להתרחש אלא מחוץ לתחומי ישראל, במרחק בטוח מהמגרש הביתי המפולג והצעקני.
אבל למה להקדים את המאוחר, או כדברי רבי נחמן מברסלב, "גם צריך לידע איך לספר המעשה". והמעשה מערבב במשך כשבוע את כולם עם כולם, או כמעט כולם: מזרחים ואשכנזים, ציונים ואנטי-ציונים, מסורתיים וחילונים, עשירים ועניים; מערבב כיפות וכובעים מכל סוג, נעלי פערטיל-שיך של חסידים
אומן, לפני כשבועיים. איפה עוד אפשר להתחבק עם חברים, וגם עם זרים, לשמוח ובעיקר - להתפרק ככה בבכי?
תצלומים: יאיר אטינגר
עם קרוקס בכתום זרחני.
אלפי ישראלים, ועוד כאלף יהודים ממדינות אחרות, נפרדו מ-700-1,000 דולר, שלרבים מהם אין, כדי לעלות על מטוס ובמשך כמה ימים לישון באוהל או להידחס בדירה מעופשת עם עוד 10-15 איש, ועוד לשלם עבור דמי שכירות שטיפסו השנה ל-150-350 דולר לנפש.
והמעשה הוא העולם הדתי והחרדי, כי באומן יש עדות ניצחת לכוחה המטאורי של ברסלב, למרות הלגלוג של כמה מחשובי הרבנים לחסידות הזאת, למרות התפישה השכלתנית-הלכתית שרואה בעלייה-לרגל לאומן עבודה זרה, למרות שערורייה שפרצה לא מזמן, אחרי שרב צפתי יצא במתקפה לא תקינה-פוליטית נגד רבי נחמן וחסידיו.
הרבנים הליטאים והספרדים, וגם האדמו"רים מגור, סאטמר, בעלז, צאנז ואחרים, היו מופתעים לו ידעו כמה מתלמידיהם ובני קהילותיהם עזבו הכל וטסו לאומן בראש השנה, כדי להיות עם אנשי ברסלב, ב"ציון הקדוש" של רבם. השנה באו רבים כל כך מחסידי הרבי מלובביץ', למשל, עד שלראשונה קם כאן, באומן, מניין חדש ורב משתתפים בנוסח חב"ד.
והמעשה הוא ישראלי-חילוני, כי לאומן באים רבים שלראשונה נחשפים לתפילות ולסדר יום דתי. כאלה שמגדירים עצמם חילונים שבאו בשביל "החוויה התרבותית", או בשביל רגע רוחני או ברכה. יש כאן "מתחזקים" בכל שלב ומכל השקפה, ויש חוזרים בתשובה שחיים כבר שנים כחרדים, ומביאים אתם ילדים שלא הכירו עולם אחר.
כך התקבצו אלפי גברים יחד בעיר זרה, משוטטים בקבוצות, ישנים ואוכלים יחד, מתפללים יחד ויחד גם טובלים במקווה. ואפילו שהאווירה הגברית מזכירה קצת עיר ערב משחק כדורגל חשוב, אפילו שגם חרדים פונים איש לחברו ב"אחי" ישראלי, כמעט שאין גבריות מצ'ואיסטית באומן. כמה מהאנשים פה היו מרשים לעצמם בבית להשתלהב בריקוד, להתחבק עם חברים וגם עם זרים, לשמוח, ובעיקר - להתפרק ככה בבכי?
זה אירוע גברי של רגשנות סביב השעון. על הקבר כולם מתפללים, ביחידות ובציבור, שופכים את הלב ומתייפחים. לאן שלא תביט, בכל שעה ביממה, תפלוש לתוך רגע אינטימי של מישהו, שבו, בעיניים עצומות, הוא נלחם על חייו, פשוטו כמשמעו. אומן זה המקום לנהל דיאלוג עם הבורא, ואף אחד לא מרים גבה אם מישהו, כמו ברנש חובש כיפה סרוגה שיצא זה עתה מתפילת שחרית, הולך במקרה באמצע רחוב פושקינא וזועק לשמים: "השם, עכשיו תשלח לי משהו לארוחת בוקר, טוב?"
לפני כניסת החג נדחקו אלפים במתחם הקבר, מילאו את הרחובות מסביב וטיפסו על גגות וגדרות, כדי לומר את "התיקון הכללי", מקבץ שערך רבי נחמן מברסלב של עשרה פרקי תהלים. עלייה לקבר בראש השנה, אמירת התיקון הכללי ומתן צדקה - זה הדיל שמציע רבי נחמן לכל אחד, גם חוטא גדול, כדי ש"אתאמץ ואשתדל בכל כוחי להושיעו ולתקנו, בפיאותיו אוציאו מן השאול תחתיות".
לקראת סיום, חזר הקהל אחרי קולו של שליח הציבור שנשמע מהרמקולים, וכשהגיעו ל"אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך", התחלפו היבבות החרישיות של יחידים בגל רועם של מחיאות כפיים ושריקות וזעקות. זה נראה ונשמע כאילו דבר מה נתלש מגופם של המתפללים.
90 אלף תושבים יש באומן, ואחת לשנה, בסתיו, הם עדים לנדידת החסידים המאובטחת בידי מאות שוטרים אוקראינים המתפרשים סביב שכונת מגורים בקצה העיר, שבה טמון רבי נחמן. השכונה הזאת נמצאת על גבעה שמעבר לה גבעה אחרת. נוף אירופי כפרי כבד-סבר של אפרים ירוקים וגגות רעפים משופעים, ובעמק למטה זורם נהר. בטח לא השתנה הרבה מאז מותו של רבי נחמן ב-1810.
אבל "הקלויז", בית הכנסת הגדול שנבנה מחדש לפני כמה שנים ומשקיף אל הנוף הזה, חי ותוסס 24 שעות ביממה. מתחת לשני האולמות, האשכנזי והספרדי, שבהם אלפי מקומות ישיבה, נסתר עולם תת-קרקעי ובו שמונה מקוואות חדשים ואליהם מוליכים אולמות ענקיים, עם מלתחות ומקלחות וספסלי עץ, ויש כניסה צדדית אל "מקווה אח"מים" השמור לרבנים ומיוחסים למיניהם.
בכל שעה נשרך תור ארוך בכניסה למקווה המרכזי: זקנים וצעירים, שלפי לבושם רובם חרדים והם נבדלים זה מזה בעיקר בצבעי המגבות המושלכות על מעיליהם השחורים. אבל באולם הגדול, שם אנשים מתפשטים ויורדים במדרגות אל אחת הבריכות במפעל הטהרה ההמוני הזה, רק שם נגלית עוד אמת על ההרכב, החרדי ברובו, של אומן: גם בעירום ניכרים סממנים חרדיים כזקנים ופיאות, אבל על כמה זרועות ושכמות רואים קעקועים.
קעקועים אסורים אמנם באיסור חמור, אבל גם הסרתם אסורה, כך שיש כאן חרדים - ומדובר ברבים מאוד - שעל גופם עוד חקוקים דמותו הצבעונית של הנסיך הקטן, עופות דורסים, שדונים ועיטורים מופשטים כיד הדמיון, מזכרת לחיים החילוניים שהשאירו מאחור.
קעקועים הם לא סיבה לגאווה, הסביר מישהו, אבל בברסלב הם לא סיבה להתבייש ולמרות הטאבו, אף אחד כאן לא עושה מזה עניין. גבר צעיר, שאורך פיאותיו וזקנו מסגירים שנים של חיים כחרדי, פושט ציצית ותחתיה נחשף גוף אתלטי שזוף, צרוב בשלושה עיטורים מרהיבים - על הזרוע, על הגב ועל הירך. לצדו במקווה טובלים צעירים שנראים מסורתיים או חילונים, וגם בהם יש מקועקעים. לגביהם, נדמה שהשאלה היחידה היא מי יחזור בשנים הבאות לאומן, עטור זקן, פיאות וקעקועים.
כולם פה מאמינים, ויש להם הוכחות, שרק "רבנו" - רבי נחמן, שכתב ש"עיקר השלום לחבר שני הפכים" - הוא שמתיך יחדיו קבוצות וחוגים, שאם אינם סולדים זה מזה ביומיום הישראלי, זה רק בגלל חוסר היכרות והסתגרות בגטאות. "רק רבנו", אמר אחד, "יכול להביא לכאן כאלה הפכים. כל מי שאתה יכול להעלות על דעתך נמצא כאן". מי לא בא? "מי שיש לו שכל חזק מדי", הוא הסביר. "רק מי שמסוגל להרפות קצת מהשכל יוכל לזרום לכיוון".
קבוצה בולטת שמקומה נפקד היא נשים: אומן בראש השנה זה מועדון לגברים בלבד, ונשים שמבקשות להשתטח על קברו של רבנו מוזמנת בחנוכה או בט"ו באב. אבל גם בראש השנה יש, ועין חדה תאתר דמות נשית חומקת בצעד מהיר בצד המדרכה כשיורד הערב. אחת כזאת, בלימי (כך היא מציגה את עצמה) כל כך "אוהבת את רבנו", עד שכמו אלפי גברים השאירה בישראל את הבעל והילדים, כולל תינוקת בת שנתיים, וטסה עם חברות לאומן "במסירות נפש עצומה".
המחתרת הנשית של אומן, גילתה בלימי, מנתה השנה כ-50 נשים, מחציתן שכרו דירות בבניין המשקיף אל הקבר, כך שאין להן צורך לצאת לרחוב. לדבריה, "ברוך השם הבאנו אתנו בישולים ו'רבנו' דואג לנו לכל מה שאנחנו צריכות. טוב לנו פה. ראש השנה בישראל לא מגיע למדרגה הרוחנית של אומן. הרעש שעושים הגברים, זה חלק מהכיף". התגנבות היחידות הזאת הצליחה להרגיז מישהו באומן, שהפיץ פשקוויל נגד אותן "מחוצפות" הממרות את פי הרבנים. "לא צריך לעשות הרבה", פנה למי שמבקש להצטרף למאמצי האכיפה, מספיק רק "לגעור בהן".
למרות, ואולי דווקא בגלל העובדה שהנשים נפקדות, יש באומן סובלנות נדירה הנובעת לא רק מתורתו של רבי נחמן, אלא גם מההיסטוריה של ממשיכי דרכו כ"חסידים מתים", חסידים ללא אדמו"ר. כמעט 200 שנה מאז מת, חסידיו נחלקים היום לעשרים קבוצות לפחות, שלכל אחת השקפה וזהות משלה - ציונית, אנטי-ציונית, מיסטיקנית, למדנית, דוברת יידיש או עברית בח' וע'.
בראש הקבוצות הללו יש רבנים, לא אדמו"רים במלוא מובן המלה, אבל יש מהם שמאמצים סממני אדמו"רים. אחד מהם הוא הרב אליעזר ברלנד, ראש ישיבת "שובו בנים" בירושלים, המסתובב כאן עם חבורת מאבטחים אוקראינים עבי צוואר, ואחד נוסף הוא תלמידו, הרב שלום ארוש, ראש ישיבת "חוט של חסד". בשום זרם חסידי או חרדי-אשכנזי אחר, רב מזרחי לא היה חולם על מקום בשורה הראשונה. הפתיחות מתבטאת גם בשיעור הגבוה - יש האומרים רוב - של מזרחים באומן. גם אלו מביניהם שאימצו חזות חרדית-אירופית, לא מוותרים על נוסח התפילה המזרחי, ויש כאן עשרות קבוצות שמתפללות בנוסח עדות המזרח.
בשנים האחרונות קרס הוועד העולמי של ברסלב, כך שמאחורי הכינוס באומן אין ארגון-גג או ממסד, רק כמה עשרות ארגונים הפועלים תוך שיתוף פעולה מסוים. כך, למשל, כל שנה מתנדב גורם אחר להקים מרפאה, כולל הטסת רופאים וציוד, והארגונים מפעילים מטבחים וחדרי אוכל ומסדרים דילים עם חברות תעופה. כל ארגון ברסלבי גם מנסה לגייס כאן כסף למימון מוסדותיו, בעזרת קופות צדקה, פעילויות שנור שמתמקדות בעיקר ביהודים מחו"ל ועסקי נדל"ן בשוק השכירות המשגשג.
העובדה שאין כאן סדר יום או ארגון גג, יוצרת ברחוב אנרכיה יהודית, שבה כל תופעה, משונה ככל שתהיה, מתקבלת כמעשה יומיום, או לפחות בסלחנות. רחוב פושקינא, העורק הראשי של השטייטל היהודי, הוא רייב גדול של עבודת השם, ובו כל אחד יכול להעמיד שולחן עם מערכת הגברה ולהשמיע מוסיקת טראנס או שיעור תורה, למכור נקניקיות, שקשוקה ובעצם הכל: דיסקים, ספרים, טבעות כסף עם "נ נח נחמ נחמן מאומן", כיפות-סעדו וציציות, קמיעות וברכות.
עשרים דקות הליכה מפרידות בין קברו של רבי נחמן לשערי גן סופיה, גן עתיק וגדול שבמרכזו אגם, גן טבול עלווה ירוקה ואדומה, החוסה על שבילים, פסלים ומזרקות. המלצה לתיירים מאת רבי נחמן ("אין אומן זיין, און אין סופיא נישט?" כלומר: באומן היית, ובגן סופיה לא?) ואגדה לפיה הגן נקרא על שם בתו של מושל אומן, שנרצחה בשל מאמצי אביה לגונן על יהודי העיר, מביאות הנה המוני יהודים המשתרעים על הדשא, עושים "התבודדות" בחורשה, או יוצאים לשיט באגם.
על ספסל יושבים אהרון וישראל, חסידי גור. מה לחסידי גור באומן, בזמן שחסידי גור מכל הארץ מתכנסים בירושלים לחגוג את ראש השנה יחד עם האדמו"ר שלהם? התשובות במקרה הזה דומות מאוד לתשובות של חניכי הציונות הדתית, של בני הזרם הליטאי או החינוך החילוני שבאים לכאן: הם באים "להתחבר", להיות שייכים, וגם להתנתק. נדמה כי כולם קצת רוצים להיות חסידים, גם חסידים מחסידויות אחרות מדברים על כמיהה לחסידות "אותנטית" של יציאה מבית המדרש, של התלהבות וחשמל.
"זו לא רק האמונה בגן עדן שמבטיח רבי נחמן", הסביר ישראל, שזו לו הפעם השלישית באומן. "הבוקר, כשתפללתי, זכיתי בחצי השעה שאני מחכה לה כל השנה. אתה פתאום מרגיש קשר למשהו. אתה בא, פורק מטען, לא רק את קשיי היומיום אלא גם את הרצון להתקרב לקדוש ברוך הוא".
מוזר ככל שזה יישמע, ההתכנסות באומן היא גם חופש. לא בגלל ההסתערות על הדיוטי-פרי בנתב"ג, לא בגלל הסיפורים על יצאניות אוקראיניות שמספקות תעסוקה לעצמן ולמשמרות הצניעות, אלא חופש הקשור ברוחניות היהודית החדשה, ואווירה פורצת מוסכמות וממוטטת גדרות בין קבוצות והשקפות. "הגעתי לפה לראשונה לפני שלוש שנים", סיפר ישראל. "פתאום מצאתי את עצמי עם יהודים לא דתיים, ?מתחזקים', וזה הרים אותי לגמרי מבחינה רוחנית".
חברו, אהרון, אומר ש"בשבילי זו שמחה גדולה לפגוש יהודים מסוג אחר, זה משהו שבארץ כמעט לא שייך שיקרה לי. הרגשתי את זה כבר בנתב"ג, שפתאום המחיצות מתחילות ליפול. אתה חסיד גור ואתה יכול פתאום להסתכל בעיניים ולדבר עם כל אחד, כמו שלא דיברת בחיים. וזה יכול לקרות רק כאן. מצד אחד, אתה מסתכל סביבך בעיירה הזאת וחושב איך יכול להיות שהסבים והסבתות שלנו חיו בגועל נפש הזה. מצד שני, ברור לי שהגועל נפש הזה הוא המקום היחידי שבו האחדות ישראל הזאת אפשרית היום. ברור לי שאם רבי נחמן היה קבור בנתיבות, מה שקורה פה לא יכול היה לקרות".
"עצם זה שילד חרדי הולך פה למקווה", המשיך ישראל, "ורואה אנשים עם קעקועים זה דבר טוב מאוד בעיני. אולי הוא מקבל פה את שוק חייו, אבל אני לא רואה בזה צד שלילי. הוא רואה את המציאות, צריך להתוודע לכלל ישראל. בזה שאני טובל עם אנשים אחרים - ובשנים הבאות אני ארצה שהילד שלי יבוא אתי לפה - אני מרגיש שאני תורם במשהו לציבור החרדי. זה אולי טיפה בים, אבל זה חשוב לבוא במגע עם כל מיני סוגים של יהודים".
יש מי שהערבוב הזה הוא קצת יותר מדי בשבילו. קהילת ברסלב הירושלמית, השייכת לעדה החרדית, עשתה את תפילות החג באוהל נפרד. מאבטחים אוקראינים נשכרו כדי לוודא שרק מי שבידו כרטיס מיוחד יעבור את הפתח.
המעלה הגבוהה בקיום מצוות, כתב רבי נחמן, היא הנאה עד כדי כך שהאדם "אינו רוצה בשכר המצוות, אלא רוצה במצווה בעצמה, שהוא משמח כל כך בעשייתה, עד שממאס בכל מין שכר; נמצא שהעולם הבא שלו בהמצווה בעצמה". ובמקום אחר כתב: "והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפילו על ידי מילי דשטותא (ענייני שטות, י"א), לעשות עצמו כשוטה ולעשות ענייני שטות וצחוק או קפיצות וריקודים כדי לבוא לשמחה שהוא דבר גדול מאוד".
200 שנה אחרי מותו, הקרנבל הקופצני של אומן מסחרר גם את אהרן וישראל, הרחק מעיני הרבנים שלהם. "שם יש התעלות מסוג אחר", אמרו במבוכה על החג במחיצת האדמו"ר שלהם בירושלים, וישראל הוסיף, אחרי הרהור ממושך: "ככה הייתי רוצה לראות את החיים שלי בארץ, בקרית גור ביישוב שלי. קצת יותר פתיחות. זו סיבה מספיק טובה כדי לוותר על החג אצל הרעבע שלי. פה יש דברים שיש לי צמא מאוד גדול אליהם. זו לא רק השמחה, אלא תחושת ה'ביחד', התחושה שאין גבולות בין אחד לשני. איפה בארץ היה ניגש אלי חילוני ומבקש מטען לסלולרי? הבוקר זה קרה לי, ואני חייב להגיד לך שזה ממש ריגש אותי".
ואיך זה מתקבל בקהילה שלו? "זה לא שאני נוסע לחופשה בלאס וגאס או משהו. עדיין, נסיעה לאומן נתפשת כלגיטימית. הייתי אומר שבשכונה שלי מסתכלים עלי בסלחנות כזאת ואומרים עלי מאחורי הגב 'טוב, הוא כזה'".
חסידים טובלים באגם ליד קבר הרבי נחמן באומן, לפני כשבועיים. קעקועים אסורים אמנם באיסור חמור, אבל גם הסרתם אסורה, כך שיש חרדים רבים עם קעקועים. "קעקועים הם לא סיבה לגאווה", הסביר מישהו, "אבל הם לא סיבה להתבייש ולמרות הטאבו אף אחד לא עושה מזה עניין"
תצלומים: רויטרס
אומן, אוקראינה
שלושה-ארבעה נוסעים איבדו את זה עוד על אדמת אוקראינה, במטוס שעמד להמריא חזרה לישראל. באין מקומות מסומנים, פרץ ויכוח על מושב בקדמת המטוס. "אתם האשכנזים, חושבים שהכל מגיע לכם", הטיח הבחור שנאלץ לוותר, והצית מהומה גדולה. הדיילים האוקראינים, שעמדו בדיוק להתחיל עם הוראות הבטיחות, עמדו מבולבלים עם מסיכות החמצן בידיים. "חכה, חכה", איים מישהו ושלף את הסלולרי, "בנתב"ג תחכה לך המשטרה", וכבר נשמע מאחד המושבים מאחור, "חרדים נאצים, אשכנזים נאצים". "ערב-רב", ענה אחר. כמה נוסעים ניסו לצנן את מחרחר הריב הבכיר, התחננו שלא יקלקל את "אחדות ישראל".
זה היה אירוע מקומי פעוט, ועם זאת אירוני להפליא. שהרי שעות ספורות קודם לכן עוד נאספו נוסעי הטיסה הזאת יחד עם עוד כמעט 20 אלף איש, לבושי לבן, על שפת האגם באומן למעמד "התשליך", באחווה מופלאה. אבל כשפרץ הריב על מסלול ההמראה באודסה לא היו עוד ספקות: מה שמכונה "הקיבוץ הקדוש של ראש השנה", סביב קברו של רבי נחמן מברסלב באומן, לא יכול להתרחש אלא מחוץ לתחומי ישראל, במרחק בטוח מהמגרש הביתי המפולג והצעקני.
אבל למה להקדים את המאוחר, או כדברי רבי נחמן מברסלב, "גם צריך לידע איך לספר המעשה". והמעשה מערבב במשך כשבוע את כולם עם כולם, או כמעט כולם: מזרחים ואשכנזים, ציונים ואנטי-ציונים, מסורתיים וחילונים, עשירים ועניים; מערבב כיפות וכובעים מכל סוג, נעלי פערטיל-שיך של חסידים
אומן, לפני כשבועיים. איפה עוד אפשר להתחבק עם חברים, וגם עם זרים, לשמוח ובעיקר - להתפרק ככה בבכי?
תצלומים: יאיר אטינגר
עם קרוקס בכתום זרחני.
אלפי ישראלים, ועוד כאלף יהודים ממדינות אחרות, נפרדו מ-700-1,000 דולר, שלרבים מהם אין, כדי לעלות על מטוס ובמשך כמה ימים לישון באוהל או להידחס בדירה מעופשת עם עוד 10-15 איש, ועוד לשלם עבור דמי שכירות שטיפסו השנה ל-150-350 דולר לנפש.
והמעשה הוא העולם הדתי והחרדי, כי באומן יש עדות ניצחת לכוחה המטאורי של ברסלב, למרות הלגלוג של כמה מחשובי הרבנים לחסידות הזאת, למרות התפישה השכלתנית-הלכתית שרואה בעלייה-לרגל לאומן עבודה זרה, למרות שערורייה שפרצה לא מזמן, אחרי שרב צפתי יצא במתקפה לא תקינה-פוליטית נגד רבי נחמן וחסידיו.
הרבנים הליטאים והספרדים, וגם האדמו"רים מגור, סאטמר, בעלז, צאנז ואחרים, היו מופתעים לו ידעו כמה מתלמידיהם ובני קהילותיהם עזבו הכל וטסו לאומן בראש השנה, כדי להיות עם אנשי ברסלב, ב"ציון הקדוש" של רבם. השנה באו רבים כל כך מחסידי הרבי מלובביץ', למשל, עד שלראשונה קם כאן, באומן, מניין חדש ורב משתתפים בנוסח חב"ד.
והמעשה הוא ישראלי-חילוני, כי לאומן באים רבים שלראשונה נחשפים לתפילות ולסדר יום דתי. כאלה שמגדירים עצמם חילונים שבאו בשביל "החוויה התרבותית", או בשביל רגע רוחני או ברכה. יש כאן "מתחזקים" בכל שלב ומכל השקפה, ויש חוזרים בתשובה שחיים כבר שנים כחרדים, ומביאים אתם ילדים שלא הכירו עולם אחר.
כך התקבצו אלפי גברים יחד בעיר זרה, משוטטים בקבוצות, ישנים ואוכלים יחד, מתפללים יחד ויחד גם טובלים במקווה. ואפילו שהאווירה הגברית מזכירה קצת עיר ערב משחק כדורגל חשוב, אפילו שגם חרדים פונים איש לחברו ב"אחי" ישראלי, כמעט שאין גבריות מצ'ואיסטית באומן. כמה מהאנשים פה היו מרשים לעצמם בבית להשתלהב בריקוד, להתחבק עם חברים וגם עם זרים, לשמוח, ובעיקר - להתפרק ככה בבכי?
זה אירוע גברי של רגשנות סביב השעון. על הקבר כולם מתפללים, ביחידות ובציבור, שופכים את הלב ומתייפחים. לאן שלא תביט, בכל שעה ביממה, תפלוש לתוך רגע אינטימי של מישהו, שבו, בעיניים עצומות, הוא נלחם על חייו, פשוטו כמשמעו. אומן זה המקום לנהל דיאלוג עם הבורא, ואף אחד לא מרים גבה אם מישהו, כמו ברנש חובש כיפה סרוגה שיצא זה עתה מתפילת שחרית, הולך במקרה באמצע רחוב פושקינא וזועק לשמים: "השם, עכשיו תשלח לי משהו לארוחת בוקר, טוב?"
לפני כניסת החג נדחקו אלפים במתחם הקבר, מילאו את הרחובות מסביב וטיפסו על גגות וגדרות, כדי לומר את "התיקון הכללי", מקבץ שערך רבי נחמן מברסלב של עשרה פרקי תהלים. עלייה לקבר בראש השנה, אמירת התיקון הכללי ומתן צדקה - זה הדיל שמציע רבי נחמן לכל אחד, גם חוטא גדול, כדי ש"אתאמץ ואשתדל בכל כוחי להושיעו ולתקנו, בפיאותיו אוציאו מן השאול תחתיות".
לקראת סיום, חזר הקהל אחרי קולו של שליח הציבור שנשמע מהרמקולים, וכשהגיעו ל"אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך", התחלפו היבבות החרישיות של יחידים בגל רועם של מחיאות כפיים ושריקות וזעקות. זה נראה ונשמע כאילו דבר מה נתלש מגופם של המתפללים.
90 אלף תושבים יש באומן, ואחת לשנה, בסתיו, הם עדים לנדידת החסידים המאובטחת בידי מאות שוטרים אוקראינים המתפרשים סביב שכונת מגורים בקצה העיר, שבה טמון רבי נחמן. השכונה הזאת נמצאת על גבעה שמעבר לה גבעה אחרת. נוף אירופי כפרי כבד-סבר של אפרים ירוקים וגגות רעפים משופעים, ובעמק למטה זורם נהר. בטח לא השתנה הרבה מאז מותו של רבי נחמן ב-1810.
אבל "הקלויז", בית הכנסת הגדול שנבנה מחדש לפני כמה שנים ומשקיף אל הנוף הזה, חי ותוסס 24 שעות ביממה. מתחת לשני האולמות, האשכנזי והספרדי, שבהם אלפי מקומות ישיבה, נסתר עולם תת-קרקעי ובו שמונה מקוואות חדשים ואליהם מוליכים אולמות ענקיים, עם מלתחות ומקלחות וספסלי עץ, ויש כניסה צדדית אל "מקווה אח"מים" השמור לרבנים ומיוחסים למיניהם.
בכל שעה נשרך תור ארוך בכניסה למקווה המרכזי: זקנים וצעירים, שלפי לבושם רובם חרדים והם נבדלים זה מזה בעיקר בצבעי המגבות המושלכות על מעיליהם השחורים. אבל באולם הגדול, שם אנשים מתפשטים ויורדים במדרגות אל אחת הבריכות במפעל הטהרה ההמוני הזה, רק שם נגלית עוד אמת על ההרכב, החרדי ברובו, של אומן: גם בעירום ניכרים סממנים חרדיים כזקנים ופיאות, אבל על כמה זרועות ושכמות רואים קעקועים.
קעקועים אסורים אמנם באיסור חמור, אבל גם הסרתם אסורה, כך שיש כאן חרדים - ומדובר ברבים מאוד - שעל גופם עוד חקוקים דמותו הצבעונית של הנסיך הקטן, עופות דורסים, שדונים ועיטורים מופשטים כיד הדמיון, מזכרת לחיים החילוניים שהשאירו מאחור.
קעקועים הם לא סיבה לגאווה, הסביר מישהו, אבל בברסלב הם לא סיבה להתבייש ולמרות הטאבו, אף אחד כאן לא עושה מזה עניין. גבר צעיר, שאורך פיאותיו וזקנו מסגירים שנים של חיים כחרדי, פושט ציצית ותחתיה נחשף גוף אתלטי שזוף, צרוב בשלושה עיטורים מרהיבים - על הזרוע, על הגב ועל הירך. לצדו במקווה טובלים צעירים שנראים מסורתיים או חילונים, וגם בהם יש מקועקעים. לגביהם, נדמה שהשאלה היחידה היא מי יחזור בשנים הבאות לאומן, עטור זקן, פיאות וקעקועים.
כולם פה מאמינים, ויש להם הוכחות, שרק "רבנו" - רבי נחמן, שכתב ש"עיקר השלום לחבר שני הפכים" - הוא שמתיך יחדיו קבוצות וחוגים, שאם אינם סולדים זה מזה ביומיום הישראלי, זה רק בגלל חוסר היכרות והסתגרות בגטאות. "רק רבנו", אמר אחד, "יכול להביא לכאן כאלה הפכים. כל מי שאתה יכול להעלות על דעתך נמצא כאן". מי לא בא? "מי שיש לו שכל חזק מדי", הוא הסביר. "רק מי שמסוגל להרפות קצת מהשכל יוכל לזרום לכיוון".
קבוצה בולטת שמקומה נפקד היא נשים: אומן בראש השנה זה מועדון לגברים בלבד, ונשים שמבקשות להשתטח על קברו של רבנו מוזמנת בחנוכה או בט"ו באב. אבל גם בראש השנה יש, ועין חדה תאתר דמות נשית חומקת בצעד מהיר בצד המדרכה כשיורד הערב. אחת כזאת, בלימי (כך היא מציגה את עצמה) כל כך "אוהבת את רבנו", עד שכמו אלפי גברים השאירה בישראל את הבעל והילדים, כולל תינוקת בת שנתיים, וטסה עם חברות לאומן "במסירות נפש עצומה".
המחתרת הנשית של אומן, גילתה בלימי, מנתה השנה כ-50 נשים, מחציתן שכרו דירות בבניין המשקיף אל הקבר, כך שאין להן צורך לצאת לרחוב. לדבריה, "ברוך השם הבאנו אתנו בישולים ו'רבנו' דואג לנו לכל מה שאנחנו צריכות. טוב לנו פה. ראש השנה בישראל לא מגיע למדרגה הרוחנית של אומן. הרעש שעושים הגברים, זה חלק מהכיף". התגנבות היחידות הזאת הצליחה להרגיז מישהו באומן, שהפיץ פשקוויל נגד אותן "מחוצפות" הממרות את פי הרבנים. "לא צריך לעשות הרבה", פנה למי שמבקש להצטרף למאמצי האכיפה, מספיק רק "לגעור בהן".
למרות, ואולי דווקא בגלל העובדה שהנשים נפקדות, יש באומן סובלנות נדירה הנובעת לא רק מתורתו של רבי נחמן, אלא גם מההיסטוריה של ממשיכי דרכו כ"חסידים מתים", חסידים ללא אדמו"ר. כמעט 200 שנה מאז מת, חסידיו נחלקים היום לעשרים קבוצות לפחות, שלכל אחת השקפה וזהות משלה - ציונית, אנטי-ציונית, מיסטיקנית, למדנית, דוברת יידיש או עברית בח' וע'.
בראש הקבוצות הללו יש רבנים, לא אדמו"רים במלוא מובן המלה, אבל יש מהם שמאמצים סממני אדמו"רים. אחד מהם הוא הרב אליעזר ברלנד, ראש ישיבת "שובו בנים" בירושלים, המסתובב כאן עם חבורת מאבטחים אוקראינים עבי צוואר, ואחד נוסף הוא תלמידו, הרב שלום ארוש, ראש ישיבת "חוט של חסד". בשום זרם חסידי או חרדי-אשכנזי אחר, רב מזרחי לא היה חולם על מקום בשורה הראשונה. הפתיחות מתבטאת גם בשיעור הגבוה - יש האומרים רוב - של מזרחים באומן. גם אלו מביניהם שאימצו חזות חרדית-אירופית, לא מוותרים על נוסח התפילה המזרחי, ויש כאן עשרות קבוצות שמתפללות בנוסח עדות המזרח.
בשנים האחרונות קרס הוועד העולמי של ברסלב, כך שמאחורי הכינוס באומן אין ארגון-גג או ממסד, רק כמה עשרות ארגונים הפועלים תוך שיתוף פעולה מסוים. כך, למשל, כל שנה מתנדב גורם אחר להקים מרפאה, כולל הטסת רופאים וציוד, והארגונים מפעילים מטבחים וחדרי אוכל ומסדרים דילים עם חברות תעופה. כל ארגון ברסלבי גם מנסה לגייס כאן כסף למימון מוסדותיו, בעזרת קופות צדקה, פעילויות שנור שמתמקדות בעיקר ביהודים מחו"ל ועסקי נדל"ן בשוק השכירות המשגשג.
העובדה שאין כאן סדר יום או ארגון גג, יוצרת ברחוב אנרכיה יהודית, שבה כל תופעה, משונה ככל שתהיה, מתקבלת כמעשה יומיום, או לפחות בסלחנות. רחוב פושקינא, העורק הראשי של השטייטל היהודי, הוא רייב גדול של עבודת השם, ובו כל אחד יכול להעמיד שולחן עם מערכת הגברה ולהשמיע מוסיקת טראנס או שיעור תורה, למכור נקניקיות, שקשוקה ובעצם הכל: דיסקים, ספרים, טבעות כסף עם "נ נח נחמ נחמן מאומן", כיפות-סעדו וציציות, קמיעות וברכות.
עשרים דקות הליכה מפרידות בין קברו של רבי נחמן לשערי גן סופיה, גן עתיק וגדול שבמרכזו אגם, גן טבול עלווה ירוקה ואדומה, החוסה על שבילים, פסלים ומזרקות. המלצה לתיירים מאת רבי נחמן ("אין אומן זיין, און אין סופיא נישט?" כלומר: באומן היית, ובגן סופיה לא?) ואגדה לפיה הגן נקרא על שם בתו של מושל אומן, שנרצחה בשל מאמצי אביה לגונן על יהודי העיר, מביאות הנה המוני יהודים המשתרעים על הדשא, עושים "התבודדות" בחורשה, או יוצאים לשיט באגם.
על ספסל יושבים אהרון וישראל, חסידי גור. מה לחסידי גור באומן, בזמן שחסידי גור מכל הארץ מתכנסים בירושלים לחגוג את ראש השנה יחד עם האדמו"ר שלהם? התשובות במקרה הזה דומות מאוד לתשובות של חניכי הציונות הדתית, של בני הזרם הליטאי או החינוך החילוני שבאים לכאן: הם באים "להתחבר", להיות שייכים, וגם להתנתק. נדמה כי כולם קצת רוצים להיות חסידים, גם חסידים מחסידויות אחרות מדברים על כמיהה לחסידות "אותנטית" של יציאה מבית המדרש, של התלהבות וחשמל.
"זו לא רק האמונה בגן עדן שמבטיח רבי נחמן", הסביר ישראל, שזו לו הפעם השלישית באומן. "הבוקר, כשתפללתי, זכיתי בחצי השעה שאני מחכה לה כל השנה. אתה פתאום מרגיש קשר למשהו. אתה בא, פורק מטען, לא רק את קשיי היומיום אלא גם את הרצון להתקרב לקדוש ברוך הוא".
מוזר ככל שזה יישמע, ההתכנסות באומן היא גם חופש. לא בגלל ההסתערות על הדיוטי-פרי בנתב"ג, לא בגלל הסיפורים על יצאניות אוקראיניות שמספקות תעסוקה לעצמן ולמשמרות הצניעות, אלא חופש הקשור ברוחניות היהודית החדשה, ואווירה פורצת מוסכמות וממוטטת גדרות בין קבוצות והשקפות. "הגעתי לפה לראשונה לפני שלוש שנים", סיפר ישראל. "פתאום מצאתי את עצמי עם יהודים לא דתיים, ?מתחזקים', וזה הרים אותי לגמרי מבחינה רוחנית".
חברו, אהרון, אומר ש"בשבילי זו שמחה גדולה לפגוש יהודים מסוג אחר, זה משהו שבארץ כמעט לא שייך שיקרה לי. הרגשתי את זה כבר בנתב"ג, שפתאום המחיצות מתחילות ליפול. אתה חסיד גור ואתה יכול פתאום להסתכל בעיניים ולדבר עם כל אחד, כמו שלא דיברת בחיים. וזה יכול לקרות רק כאן. מצד אחד, אתה מסתכל סביבך בעיירה הזאת וחושב איך יכול להיות שהסבים והסבתות שלנו חיו בגועל נפש הזה. מצד שני, ברור לי שהגועל נפש הזה הוא המקום היחידי שבו האחדות ישראל הזאת אפשרית היום. ברור לי שאם רבי נחמן היה קבור בנתיבות, מה שקורה פה לא יכול היה לקרות".
"עצם זה שילד חרדי הולך פה למקווה", המשיך ישראל, "ורואה אנשים עם קעקועים זה דבר טוב מאוד בעיני. אולי הוא מקבל פה את שוק חייו, אבל אני לא רואה בזה צד שלילי. הוא רואה את המציאות, צריך להתוודע לכלל ישראל. בזה שאני טובל עם אנשים אחרים - ובשנים הבאות אני ארצה שהילד שלי יבוא אתי לפה - אני מרגיש שאני תורם במשהו לציבור החרדי. זה אולי טיפה בים, אבל זה חשוב לבוא במגע עם כל מיני סוגים של יהודים".
יש מי שהערבוב הזה הוא קצת יותר מדי בשבילו. קהילת ברסלב הירושלמית, השייכת לעדה החרדית, עשתה את תפילות החג באוהל נפרד. מאבטחים אוקראינים נשכרו כדי לוודא שרק מי שבידו כרטיס מיוחד יעבור את הפתח.
המעלה הגבוהה בקיום מצוות, כתב רבי נחמן, היא הנאה עד כדי כך שהאדם "אינו רוצה בשכר המצוות, אלא רוצה במצווה בעצמה, שהוא משמח כל כך בעשייתה, עד שממאס בכל מין שכר; נמצא שהעולם הבא שלו בהמצווה בעצמה". ובמקום אחר כתב: "והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפילו על ידי מילי דשטותא (ענייני שטות, י"א), לעשות עצמו כשוטה ולעשות ענייני שטות וצחוק או קפיצות וריקודים כדי לבוא לשמחה שהוא דבר גדול מאוד".
200 שנה אחרי מותו, הקרנבל הקופצני של אומן מסחרר גם את אהרן וישראל, הרחק מעיני הרבנים שלהם. "שם יש התעלות מסוג אחר", אמרו במבוכה על החג במחיצת האדמו"ר שלהם בירושלים, וישראל הוסיף, אחרי הרהור ממושך: "ככה הייתי רוצה לראות את החיים שלי בארץ, בקרית גור ביישוב שלי. קצת יותר פתיחות. זו סיבה מספיק טובה כדי לוותר על החג אצל הרעבע שלי. פה יש דברים שיש לי צמא מאוד גדול אליהם. זו לא רק השמחה, אלא תחושת ה'ביחד', התחושה שאין גבולות בין אחד לשני. איפה בארץ היה ניגש אלי חילוני ומבקש מטען לסלולרי? הבוקר זה קרה לי, ואני חייב להגיד לך שזה ממש ריגש אותי".
ואיך זה מתקבל בקהילה שלו? "זה לא שאני נוסע לחופשה בלאס וגאס או משהו. עדיין, נסיעה לאומן נתפשת כלגיטימית. הייתי אומר שבשכונה שלי מסתכלים עלי בסלחנות כזאת ואומרים עלי מאחורי הגב 'טוב, הוא כזה'".