ב"ה,
מועדים לשמחה!
חג האהבה
המודל החיובי של התורה בתחום האישות אינו נזירות ופרישות גמורה, אלא אהבה מתוך טהרה, קדושה וצניעות. המודל החיובי של אהבה שכזאת הוא המשמש כדגם לקשר שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, ומתואר בעולם הקסום והמופלא של שיר השירים אותו נוהגים לקרוא בפסח. הרב יהודה ברנדס דורש לפסח
הרב יהודה ברנדס
18/4/2008 9:45 (מתוך "יהדות-בי"מ,מעריב)
בשנים האחרונות השתרש בארץ הנוהג לציין את ט"ו באב כ"חג האהבה". אין לכך יסוד במקורות. המקור הקיים במשנה במסכת תענית הוא חגיגת המחולות שנחוגה בימי בית שני ונועדה, כפי המשתמע מן התיאור שם, למטרות שידוכים. חגיגה זו היא שריד לאירוע בתקופת השופטים, בעת שניתן ההיתר שניתן לשבט בנימין לבוא בקהל ישראל, בעקבות פרשת "פילגש בגבעה".
האופן המיוחד בו נעשה הדבר, בחגיגת המחולות וחטיפת הבנות המחוללות בכרמי בנימין, נשתמרו כנראה במידה מסוימת גם בימי בית שני. אלא שדווקא אהבה לא מתוארת שם, האירוע היה הרבה יותר "ענייני" וחתר לפתור את בעיית ה"רווקות" של בני בנימין, וכנראה גם בעיה דומה בדורות מאוחרים יותר.
דומני שתחייתו של חג זה בזמננו קשורה בהתגברות העיסוק הפומבי והאידיאליזציה של מושג
האהבה הרומנטית בדורות האחרונים בין אומות העולם. וחוששני שבאופן הזה, אין דעת חכמים נוחה הימנו.
חג האהבה המקורי בישראל הוא חג הפסח. החג שבו מציינים את בחירת הקב"ה בעם ישראל באהבתו אותו, ואת האהבה שהשיבו בני ישראל לגואלם. כנסת ישראל היא הכלה שהלכה אחרי החתן במדבר, ובעקבות זאת הוא זוכר בגעגועים את הימים הללו: "חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
אהבת ה' לעמו ואהבת ישראל לקונהו, באה לידי ביטוי בקריאת שיר השירים בפסח. יש לזכור, ששיר השירים הוא אמנם משל לאהבה בין ה' וכנסת ישראל, אבל המשל, ככל משל, מבוסס על מציאות קיימת ומוחשית. האהבה האנושית המתוארת בשיר השירים היא עצמה יכולה להוות דגם של אהבה אידילית שבין איש לאשה, דוד ורעיה, חתן וכלה.
ליל האירוסין של הקדוש-ברוך-הוא וכנסת ישראל
השנה, באופן די נדיר, קוראים בערב פסח את פרשת אחרי מות. פרשה זו מכילה פרק נכבד של איסורי עריות. רשימה מפורטת של איסורים, ובראשם ובסופם הכללות: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו"... "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".
הזימה נחשבת בתנ"ך לחטא אופייני לעם המצרי, והיציאה ממצרים כרוכה בהתנתקות מתרבות הזימה המצרית כולה. מול עולם הזימה והפריצות, מעמידה התורה בפרשתנו מערכת מפורטת מאד של איסורים וסייגים חמורים, שתפקידם ליצור אקלים אחר לחלוטין של טהרה וקדושה בישראל.
אולם בהצבת איסורים לא די, יש להציג גם מודל חיובי. המודל החיובי של התורה בתחום האישות אינו נזירות ופרישות גמורה, אלא אהבה מתוך טהרה, קדושה וצניעות. המודל החיובי של אהבה שכזאת הוא המשמש כדגם לקשר שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, ומתואר בעולם הקסום והמופלא של שיר השירים אותו נוהגים לקרוא בפסח, ואשר עליו אמר רבי עקיבא, שכל הספרים הם קודש, ושיר השירים קודש קדשים.
התורה אינה גורסת שלילת המיניות והתנזרות מיחסי אישות כדרך מומלצת לעבודת האלקים. אדרבה, היא מצוה על פריה ורביה, על הנישואין, ועל קיום יחסי קירבה ואישות כחלק מבנין עולמו הרוחני של הפרט וכינונה של חברה תקינה. אולם היא מזהה את הסכנה הנוראה ליחיד, ולחברה, מהשחתת המידות בתחום האישות.
גם בחברה המתירנית של ימינו יש עדיין סוגים של פריצות המזעזעים כל מי שיש לו נפש שעדיין מבחינה ולו מעט בין טהור לטמא. גילויים של עריות בתוך המשפחה, פדופיליה, עדיין נחשבים מוקצים מחמת מיאוס ומחייבים עונש וחשבון נפש חברתי. אולם ערכים אחרים שגלומים בפרשת עריות, לא זכו לאותה מידה של הערכה בימינו. כדוגמת חובת הנאמנות של איש ואשתו זה לזו, הבנת האחריות הרחבה של מכלול ההתחייבויות לכינונה של משפחה וראיית יחסי האישות כחלק ממכלול זה, שלילת יחסי אישות אקראיים ומזדמנים, ובודאי יחסי זנות וניצול.
ומתוך כך, זהירות בכבוד האדם, בצניעות, בשימוש בגוף האשה למטרות של גירוי ושיווק. כל אלו, לא זו בלבד שלא הופנמו בחברה המתירנית, אלא אדרבה, חלק מהם נחשבים לזכויות הכרחיות לקיומו של חופש פרט בחברה ליברלית.
השנה אין מבערים את החמץ בערב פסח כיון שהוא חל בשבת. מעיקר החמץ התפטרנו כבר ביום ששי, ובשבת של ערב פסח, יש פנאי מעבודות הפסח הרגילות, זמן המיועד ללימוד, מנוחה, והכנה לקראת הלילה הגדול, ליל האירוסין של הקדוש-ברוך-הוא וכנסת ישראל. זהו גם הלילה של התכנסות המשפחה הישראלית, חבורות חבורות, לסדר ליל הפסח. לפיכך, אפשר להקדיש את השבת הזאת, גם לעיון בפרשת השבוע ומתוך כך להתבוננות במצות ביעור נגע העריות ממחנה ישראל.
ביעור הפגמים בתוך עצמנו
יש מי שימהר לקרוא את הדברים שלעיל כהפניית אצבע מאשימה כלפי חלקים מן החברה וישתמש בהם כקרדום לחפור בו במלחמת המפלגות והמחנות בישראל. דתיים יאשימו את החילוניים, חילוניים ימהרו להגיב בהצגת סדרת הפרשיות המחרידות שהתפרסמו בעת האחרונה, אשר התרחשו דווקא בחצר האחורית של החברה החרדית. קריאה פולמוסנית שכזאת, הן בפרשת השבוע והן במאמר זה, היא קריאה שגויה.
ההדרכה הראשונית בכל עשיה רוחנית, היא פניה של האדם פנימה לביעור הפגמים בתוך עצמו. בדיקת חמץ נעשית לאור הנר כדי לסמל ש"נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". יבחן כל איש ואשה את עצמו, עד כמה הוא רחוק מטומאת העריות.
עד כמה הוא או היא מתרחקים מהתייחסות אל התאוות הגופניות כערך עצמי בחייהם, ומשתדלים לקדש את עצמם במעשיהם, במבט עיניהם, בלבושם, או בהרהוריהם. עד כמה הם מדריכים כך את ילדיהם, עד כמה יצירתם נקיה משימוש גס ובוטה במיניות ותאוות. במבחן הזה נדרשים לעמוד באותה מידה צעירים כמבוגרים, דתיים כחילוניים, גברים כנשים. הנטיה הקלה היא להשוות לאחרים ולומר שיכול להיות יותר גרוע, הנטיה האמיתית והמחייבת היא לברר עם עצמי עד היכן אפשר וברצוני להתקדם.
יש זמן מקריאת התורה של שבת בבוקר, ועד קריאת שיר השירים ביום ראשון בבוקר, לחשוב עד כמה קשרינו עם בני הזוג שלנו דומים או אפילו מתקרבים, ולכל הפחות שואפים להתדמות לאוירה הזכה השוררת ב"שיר השירים".
בשבתות הקודמות קראנו בפרשת תזריע ומצורע את פרשיות הנגעים. כשחושבים על תיקון החברה הישראלית מן הנגעים הרבים שדבקו בה, כדאי אולי לחשוב על סוג חדש של תיקון: "משפחתותרפיה". מתוך תיקון עולם האישות ובנין המשפחה בישראל, יכולה לצמוח
טהרה גדולה לכל שדרות החברה ולכל תחומיה.
זיכוך עולם האישות מסכנת השטחיות, התאוותנות, הבוגדנות, הפריצות והזימה הכרוכה בו, יכול להביא לזיכוך תחומים אחרים מתופעות דומות או מקבילות. אחרי הזיכוך הכולל מגיעים לחג הפסח, חג של אהבה גדולה ושל גאולה שלמה, ליחיד ולאומה, לגוף ולנשמה.
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, ראה אור בשני כרכים בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים.
מועדים לשמחה!
חג האהבה
המודל החיובי של התורה בתחום האישות אינו נזירות ופרישות גמורה, אלא אהבה מתוך טהרה, קדושה וצניעות. המודל החיובי של אהבה שכזאת הוא המשמש כדגם לקשר שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, ומתואר בעולם הקסום והמופלא של שיר השירים אותו נוהגים לקרוא בפסח. הרב יהודה ברנדס דורש לפסח
הרב יהודה ברנדס
18/4/2008 9:45 (מתוך "יהדות-בי"מ,מעריב)
בשנים האחרונות השתרש בארץ הנוהג לציין את ט"ו באב כ"חג האהבה". אין לכך יסוד במקורות. המקור הקיים במשנה במסכת תענית הוא חגיגת המחולות שנחוגה בימי בית שני ונועדה, כפי המשתמע מן התיאור שם, למטרות שידוכים. חגיגה זו היא שריד לאירוע בתקופת השופטים, בעת שניתן ההיתר שניתן לשבט בנימין לבוא בקהל ישראל, בעקבות פרשת "פילגש בגבעה".
האופן המיוחד בו נעשה הדבר, בחגיגת המחולות וחטיפת הבנות המחוללות בכרמי בנימין, נשתמרו כנראה במידה מסוימת גם בימי בית שני. אלא שדווקא אהבה לא מתוארת שם, האירוע היה הרבה יותר "ענייני" וחתר לפתור את בעיית ה"רווקות" של בני בנימין, וכנראה גם בעיה דומה בדורות מאוחרים יותר.
דומני שתחייתו של חג זה בזמננו קשורה בהתגברות העיסוק הפומבי והאידיאליזציה של מושג
האהבה הרומנטית בדורות האחרונים בין אומות העולם. וחוששני שבאופן הזה, אין דעת חכמים נוחה הימנו.
חג האהבה המקורי בישראל הוא חג הפסח. החג שבו מציינים את בחירת הקב"ה בעם ישראל באהבתו אותו, ואת האהבה שהשיבו בני ישראל לגואלם. כנסת ישראל היא הכלה שהלכה אחרי החתן במדבר, ובעקבות זאת הוא זוכר בגעגועים את הימים הללו: "חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
אהבת ה' לעמו ואהבת ישראל לקונהו, באה לידי ביטוי בקריאת שיר השירים בפסח. יש לזכור, ששיר השירים הוא אמנם משל לאהבה בין ה' וכנסת ישראל, אבל המשל, ככל משל, מבוסס על מציאות קיימת ומוחשית. האהבה האנושית המתוארת בשיר השירים היא עצמה יכולה להוות דגם של אהבה אידילית שבין איש לאשה, דוד ורעיה, חתן וכלה.
ליל האירוסין של הקדוש-ברוך-הוא וכנסת ישראל
השנה, באופן די נדיר, קוראים בערב פסח את פרשת אחרי מות. פרשה זו מכילה פרק נכבד של איסורי עריות. רשימה מפורטת של איסורים, ובראשם ובסופם הכללות: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו"... "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".
הזימה נחשבת בתנ"ך לחטא אופייני לעם המצרי, והיציאה ממצרים כרוכה בהתנתקות מתרבות הזימה המצרית כולה. מול עולם הזימה והפריצות, מעמידה התורה בפרשתנו מערכת מפורטת מאד של איסורים וסייגים חמורים, שתפקידם ליצור אקלים אחר לחלוטין של טהרה וקדושה בישראל.
אולם בהצבת איסורים לא די, יש להציג גם מודל חיובי. המודל החיובי של התורה בתחום האישות אינו נזירות ופרישות גמורה, אלא אהבה מתוך טהרה, קדושה וצניעות. המודל החיובי של אהבה שכזאת הוא המשמש כדגם לקשר שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, ומתואר בעולם הקסום והמופלא של שיר השירים אותו נוהגים לקרוא בפסח, ואשר עליו אמר רבי עקיבא, שכל הספרים הם קודש, ושיר השירים קודש קדשים.
התורה אינה גורסת שלילת המיניות והתנזרות מיחסי אישות כדרך מומלצת לעבודת האלקים. אדרבה, היא מצוה על פריה ורביה, על הנישואין, ועל קיום יחסי קירבה ואישות כחלק מבנין עולמו הרוחני של הפרט וכינונה של חברה תקינה. אולם היא מזהה את הסכנה הנוראה ליחיד, ולחברה, מהשחתת המידות בתחום האישות.
גם בחברה המתירנית של ימינו יש עדיין סוגים של פריצות המזעזעים כל מי שיש לו נפש שעדיין מבחינה ולו מעט בין טהור לטמא. גילויים של עריות בתוך המשפחה, פדופיליה, עדיין נחשבים מוקצים מחמת מיאוס ומחייבים עונש וחשבון נפש חברתי. אולם ערכים אחרים שגלומים בפרשת עריות, לא זכו לאותה מידה של הערכה בימינו. כדוגמת חובת הנאמנות של איש ואשתו זה לזו, הבנת האחריות הרחבה של מכלול ההתחייבויות לכינונה של משפחה וראיית יחסי האישות כחלק ממכלול זה, שלילת יחסי אישות אקראיים ומזדמנים, ובודאי יחסי זנות וניצול.
ומתוך כך, זהירות בכבוד האדם, בצניעות, בשימוש בגוף האשה למטרות של גירוי ושיווק. כל אלו, לא זו בלבד שלא הופנמו בחברה המתירנית, אלא אדרבה, חלק מהם נחשבים לזכויות הכרחיות לקיומו של חופש פרט בחברה ליברלית.
השנה אין מבערים את החמץ בערב פסח כיון שהוא חל בשבת. מעיקר החמץ התפטרנו כבר ביום ששי, ובשבת של ערב פסח, יש פנאי מעבודות הפסח הרגילות, זמן המיועד ללימוד, מנוחה, והכנה לקראת הלילה הגדול, ליל האירוסין של הקדוש-ברוך-הוא וכנסת ישראל. זהו גם הלילה של התכנסות המשפחה הישראלית, חבורות חבורות, לסדר ליל הפסח. לפיכך, אפשר להקדיש את השבת הזאת, גם לעיון בפרשת השבוע ומתוך כך להתבוננות במצות ביעור נגע העריות ממחנה ישראל.
ביעור הפגמים בתוך עצמנו
יש מי שימהר לקרוא את הדברים שלעיל כהפניית אצבע מאשימה כלפי חלקים מן החברה וישתמש בהם כקרדום לחפור בו במלחמת המפלגות והמחנות בישראל. דתיים יאשימו את החילוניים, חילוניים ימהרו להגיב בהצגת סדרת הפרשיות המחרידות שהתפרסמו בעת האחרונה, אשר התרחשו דווקא בחצר האחורית של החברה החרדית. קריאה פולמוסנית שכזאת, הן בפרשת השבוע והן במאמר זה, היא קריאה שגויה.
ההדרכה הראשונית בכל עשיה רוחנית, היא פניה של האדם פנימה לביעור הפגמים בתוך עצמו. בדיקת חמץ נעשית לאור הנר כדי לסמל ש"נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". יבחן כל איש ואשה את עצמו, עד כמה הוא רחוק מטומאת העריות.
עד כמה הוא או היא מתרחקים מהתייחסות אל התאוות הגופניות כערך עצמי בחייהם, ומשתדלים לקדש את עצמם במעשיהם, במבט עיניהם, בלבושם, או בהרהוריהם. עד כמה הם מדריכים כך את ילדיהם, עד כמה יצירתם נקיה משימוש גס ובוטה במיניות ותאוות. במבחן הזה נדרשים לעמוד באותה מידה צעירים כמבוגרים, דתיים כחילוניים, גברים כנשים. הנטיה הקלה היא להשוות לאחרים ולומר שיכול להיות יותר גרוע, הנטיה האמיתית והמחייבת היא לברר עם עצמי עד היכן אפשר וברצוני להתקדם.
יש זמן מקריאת התורה של שבת בבוקר, ועד קריאת שיר השירים ביום ראשון בבוקר, לחשוב עד כמה קשרינו עם בני הזוג שלנו דומים או אפילו מתקרבים, ולכל הפחות שואפים להתדמות לאוירה הזכה השוררת ב"שיר השירים".
בשבתות הקודמות קראנו בפרשת תזריע ומצורע את פרשיות הנגעים. כשחושבים על תיקון החברה הישראלית מן הנגעים הרבים שדבקו בה, כדאי אולי לחשוב על סוג חדש של תיקון: "משפחתותרפיה". מתוך תיקון עולם האישות ובנין המשפחה בישראל, יכולה לצמוח
טהרה גדולה לכל שדרות החברה ולכל תחומיה.
זיכוך עולם האישות מסכנת השטחיות, התאוותנות, הבוגדנות, הפריצות והזימה הכרוכה בו, יכול להביא לזיכוך תחומים אחרים מתופעות דומות או מקבילות. אחרי הזיכוך הכולל מגיעים לחג הפסח, חג של אהבה גדולה ושל גאולה שלמה, ליחיד ולאומה, לגוף ולנשמה.
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, ראה אור בשני כרכים בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים.