הרב אברהם גקי
New Member
בגמרא (ערכין טז) מסופר כי עוד בזמן התנאים אמר אחד התנאים כי 'תמה אני אם יש בדור הזה מישהו שראוי להוכיח', ואם אותו תנא אמר זאת בדורו – אזי ברור כשמש כי בדורנו אנו, אין אדם הראוי לומר תוכחה לאחר. אולם, קביעה זו סותרת לכאורה מצווה מפורשת בתורה 'הוכח תוכיח את עמיתך', הרי שהתוכחה הינה מצווה מדאורייתא.
תשובה לשאלה זו, כתב ה' יתברך דרך רבי נחמן מברסלב (בליקו"מ ח"ב תו' ח'), שישנם שתי סוגי תוכחות: ישנה תוכחה רעה ח"ו, שמייאשת את האדם ומסבירה לו על כמה הוא רחוק מה' יתברך. תוכחה זו – מזיקה לנשמת השומע, ומרחיקה אותו מלרצות ולנסות להתקרב מחדש לה' יתברך.
לעומת זאת, ישנה תוכחה טובה: תוכחה – שהיא כמו תוכחתו של משה רבינו כשהוכיח את ישראל (כמבואר בריש פרשה זו) – בה משה רבינו מוכיח את ישראל על מעשה העגל. על תוכחה זו אמרו חז"ל שמשה רבינו הוכיח את בני ישראל באופן שתוכחתו הולידה ריח טוב בנשמות ישראל, ודרשו על כך את הפסוק 'נרדי נתן ריחו', שעל ידי תוכחתו קירב את בני ישראל לה' יתברך.
תוכחה טובה, הינה תוכחה שהיא בבחינת 'תוכחתו של משה'. בתוכחה זו, אין המוכיח מסביר לאדם עד כמה הוא חוטא ופושע, ובכך מעורר שוב את הריח הרע של העבירות שהוא עבר ומייאש אותו. אלא אדרבה, הוא נותן ל'חוטא' להבין שכל החטא לא היה אלא תכנית מדוייקת מאת ה' יתברך, שקבע שכך וכך יהיה, כמו שמשה רבינו הוכיח את בני ישראל על העגל והסביר להם שאין זו אשמתם ושלא הם עשו את הדבר מרצונם אלא ה' יתברך כך סיבב, כמו שאמרו חז"ל 'לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה [של חטא העגל], אלא כדי להורות תשובה לרבים'.
רבי נחמן פגש פעם באחד מתלמידיו של רבי פנחס מקוריץ, וביקש ממנו שיאמר לו דבר תורה מרבו, אמר אותו תלמיד שרבי פנחס מקוריץ הקשה: מדוע אומרים אנו בנוסח התפילה 'אשמנו בגדנו' בלשון רבים, ראוי היה לומר את הוידוי בלשון יחיד, 'אשמתי בגדתי'? אלא, שאנו אומרים לה' יתברך, הלא כוחך היה בי בשעת העבירה, ולולא כוחך לא הייתי יכול להזיז את ידי , ועל כן - 'אשמנו בגדנו' אני ואתה יחד'... שמח רבי נחמן, ופירש בזה את הפסוק 'ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני', שכאשר יהודי ניגש לה' יתברך ומתוודה, אומר הוא לה' יתברך 'בי אדוני', אתה, אדון העולם, היית בי בשעת העבירה, ונמצא שכל ה'חטא' הוא תכנית שמימית שסודרה והוכתבה במיוחד על ידי ה' יתברך.
כאשר התוכחה היא באופן זה, שמסבירים לחוטא כי אל לו ליפול או להתייאש מחמת חטאיו, אלא להבין שכל חייו הם תכנית שה' יתברך עשה עבורו בכדי לתקן אותו ואת נשמתו, אזי מתברר לו לחוטא שלאמיתו של דבר לא נפל בו כל פגם, והוא מתחזק ומתחיל לעבוד את ה' ומרפא את נפשו. זוהי התוכחה הראויה, תוכחה שהוא בבחינת 'תוכחתו של משה', המחייה את הנפש.
תוכחה טובה, היא זו המסבירה לאדם כי כל העולמות כולם תלויים בו ומקבלים חיות ממנו, ולו רק ישכיל לחשוב על ה' יתברך ולקשר את הפעולות שלו אליו, ולחשוב בכל תנועה שעושה: 'ה' אתה מנשים אותי, מזיז אותי ומוליך אותי, אתה לועס לי את האוכל וגם מחופש לכל מה שיש סביבי – אזי יוריד שפע לכל העולמות. זוהי תוכחתו האמתית של 'משה', ה'דעת' שלנו, תוכחה המעוררת לעבודת ה'.
תשובה לשאלה זו, כתב ה' יתברך דרך רבי נחמן מברסלב (בליקו"מ ח"ב תו' ח'), שישנם שתי סוגי תוכחות: ישנה תוכחה רעה ח"ו, שמייאשת את האדם ומסבירה לו על כמה הוא רחוק מה' יתברך. תוכחה זו – מזיקה לנשמת השומע, ומרחיקה אותו מלרצות ולנסות להתקרב מחדש לה' יתברך.
לעומת זאת, ישנה תוכחה טובה: תוכחה – שהיא כמו תוכחתו של משה רבינו כשהוכיח את ישראל (כמבואר בריש פרשה זו) – בה משה רבינו מוכיח את ישראל על מעשה העגל. על תוכחה זו אמרו חז"ל שמשה רבינו הוכיח את בני ישראל באופן שתוכחתו הולידה ריח טוב בנשמות ישראל, ודרשו על כך את הפסוק 'נרדי נתן ריחו', שעל ידי תוכחתו קירב את בני ישראל לה' יתברך.
תוכחה טובה, הינה תוכחה שהיא בבחינת 'תוכחתו של משה'. בתוכחה זו, אין המוכיח מסביר לאדם עד כמה הוא חוטא ופושע, ובכך מעורר שוב את הריח הרע של העבירות שהוא עבר ומייאש אותו. אלא אדרבה, הוא נותן ל'חוטא' להבין שכל החטא לא היה אלא תכנית מדוייקת מאת ה' יתברך, שקבע שכך וכך יהיה, כמו שמשה רבינו הוכיח את בני ישראל על העגל והסביר להם שאין זו אשמתם ושלא הם עשו את הדבר מרצונם אלא ה' יתברך כך סיבב, כמו שאמרו חז"ל 'לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה [של חטא העגל], אלא כדי להורות תשובה לרבים'.
רבי נחמן פגש פעם באחד מתלמידיו של רבי פנחס מקוריץ, וביקש ממנו שיאמר לו דבר תורה מרבו, אמר אותו תלמיד שרבי פנחס מקוריץ הקשה: מדוע אומרים אנו בנוסח התפילה 'אשמנו בגדנו' בלשון רבים, ראוי היה לומר את הוידוי בלשון יחיד, 'אשמתי בגדתי'? אלא, שאנו אומרים לה' יתברך, הלא כוחך היה בי בשעת העבירה, ולולא כוחך לא הייתי יכול להזיז את ידי , ועל כן - 'אשמנו בגדנו' אני ואתה יחד'... שמח רבי נחמן, ופירש בזה את הפסוק 'ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני', שכאשר יהודי ניגש לה' יתברך ומתוודה, אומר הוא לה' יתברך 'בי אדוני', אתה, אדון העולם, היית בי בשעת העבירה, ונמצא שכל ה'חטא' הוא תכנית שמימית שסודרה והוכתבה במיוחד על ידי ה' יתברך.
כאשר התוכחה היא באופן זה, שמסבירים לחוטא כי אל לו ליפול או להתייאש מחמת חטאיו, אלא להבין שכל חייו הם תכנית שה' יתברך עשה עבורו בכדי לתקן אותו ואת נשמתו, אזי מתברר לו לחוטא שלאמיתו של דבר לא נפל בו כל פגם, והוא מתחזק ומתחיל לעבוד את ה' ומרפא את נפשו. זוהי התוכחה הראויה, תוכחה שהוא בבחינת 'תוכחתו של משה', המחייה את הנפש.
תוכחה טובה, היא זו המסבירה לאדם כי כל העולמות כולם תלויים בו ומקבלים חיות ממנו, ולו רק ישכיל לחשוב על ה' יתברך ולקשר את הפעולות שלו אליו, ולחשוב בכל תנועה שעושה: 'ה' אתה מנשים אותי, מזיז אותי ומוליך אותי, אתה לועס לי את האוכל וגם מחופש לכל מה שיש סביבי – אזי יוריד שפע לכל העולמות. זוהי תוכחתו האמתית של 'משה', ה'דעת' שלנו, תוכחה המעוררת לעבודת ה'.