<span style='font-size:14pt;line-height:100%'>נאמר בפרשה "אלה הדברים אשר דבר משה אל בני ישראל".
רבותינו במדרש אמרו, שהתורה הסמיכה (סמכה, כתבה סמוכים זה לזה) את "אלה הדברים" לפסוק שבסוף הפרשה הקודמת "אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל" וכו'. ומפני מה הסמיכה התורה פסוקים אלו זה לזה? אמר הקדוש ברוך הוא, חביבין עלי דבריו של משה שהוכיח את ישראל כנגד כל המצות שנתתי להם.
אם מתבוננים אנו בספר דברים, נראה לכאורה שהספר כולו מיותר, שהרי כל מה שנאמר בספר דברים הוא חזרה על מה שנאמר קודם לכן בשאר החומשים, ועל כן נקרא ספר דברים, ספר "משנה תורה", שהוא שונה את התורה כולה, ואם כן לשם מה יש צורך בספר זה, ומדוע הוא חלק בלתי נפרד מהתורה כולה?
רש"י כתב כבר בתחילת הפרשה, כי בספר דברים חוזרת התורה על כל המקומות שהכעיסו בני ישראל את ה' במדבר, ומשה רבינו מוכיח אותם על מעשיהם, וכך כל ספר דברים הוא תוכחות משה לבני ישראל על מעשיהם. ומהי התוכחה? לומר לאדם דברים שהוא יודע כבר, אבל מחמת חוסר שימת לב, הוא נכשל באותם הדברים מחמת תאוותיו, ולכן הוא צריך תזכורת להזהר בדברים אלו.
ולכן ראה משה רבינו צורך לחזור על דבריו לפני פטירתו, שאז גם דבריו מתקבלים יותר מאשר בזמנים רגילים, שאז גם הדברים יוצאים יותר מעומק לבו של המוכיח, המרגיש שדבריו הם "פרידה" מאלו שהוא מוכיח אותם.
והלא כמה וכמה פעמים בתורה מוזכר הענין של "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם", ועוד ועוד, ואף על פי כן אדם צריך לחזור בכל יום לכל הפחות שלש פעמים על קריאת שמע, ובכל זאת כאשר הנביא ירמיהו כשהוא מוכיח את ישראל הוא אומר להם שוב "מי האיש חכם ויבן את זאת, וכו', על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". והגמרא במסכת נדרים לומדת מהכפילות "ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" שהכוונה בזה להוכיח את ישראל שלא היו מברכים ברכות התורה לפני שהיו לומדים תורה. ועומק התוכחה היא, שבני ישראל לא ראו את התורה כחכמה נפלאה שאין למעלה ממנה, אלא היו מתייחסים לתורה כשאר כל החוכמות, ולכן לא ראו צורך לתקן ברכה מיוחדת על לימוד התורה, שהיא תחילת כל המעשים, ועל כך הוכיח אותם ירמיהו הנביא, "על עזבם את תורתי", והפלא הוא, שהרי בני ישראל היו יודעים בודאי את מה שנאמר בתורה "אם בחקתי תלכו" שתהיו עמלים בתורה, וכן שאר האזהרות על לימוד התורה שאין למעלה ממנה, ובכל זאת הזהרה זו באה בלשון של "על עזבם את תורתי" ללמדינו כי כל התוכחות שהוכיחו הנביאים את ישראל, שקולים כנגד כל התורה כולה, כערך כל המצוות כולן.
רבותינו אומרים, שירמיהו הנביא היה ניצוץ מנשמת משה רבינו עליו השלום, וכנגד ארבעים שנה שמשה הנהיג את ישראל, גם ירמיהו התנבא לישראל ארבעים שנה, וכנגד חמשה חומשי תורה, חיבר ירמיהו חמשה קינות, וידע ירמיהו כי הוא עתיד להוכיח את ישראל, וביקש מה' להשתמט מתפקיד זה, "לא ידעתי דבר כי נער אנכי" ואמר לפני ה' יתברך, והלא משה ואהרן התנבאו לעם ישראל, ועם ישראל כמעט רגמו אותם באבנים, ואם כן איך אוכל אני להוכיח את ישראל, אמר לו ה' יתברך, אל תאמר נער אנכי, כי אתה צריך לדעת שה' שלח אותך להוכיח את ישראל ועליך לעשות את המוטל עליך, שליחות שהתחילה ממשה רבינו, ועד אחרוני מנהיגי ישראל.
שבת שלום.</span>
רבותינו במדרש אמרו, שהתורה הסמיכה (סמכה, כתבה סמוכים זה לזה) את "אלה הדברים" לפסוק שבסוף הפרשה הקודמת "אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל" וכו'. ומפני מה הסמיכה התורה פסוקים אלו זה לזה? אמר הקדוש ברוך הוא, חביבין עלי דבריו של משה שהוכיח את ישראל כנגד כל המצות שנתתי להם.
אם מתבוננים אנו בספר דברים, נראה לכאורה שהספר כולו מיותר, שהרי כל מה שנאמר בספר דברים הוא חזרה על מה שנאמר קודם לכן בשאר החומשים, ועל כן נקרא ספר דברים, ספר "משנה תורה", שהוא שונה את התורה כולה, ואם כן לשם מה יש צורך בספר זה, ומדוע הוא חלק בלתי נפרד מהתורה כולה?
רש"י כתב כבר בתחילת הפרשה, כי בספר דברים חוזרת התורה על כל המקומות שהכעיסו בני ישראל את ה' במדבר, ומשה רבינו מוכיח אותם על מעשיהם, וכך כל ספר דברים הוא תוכחות משה לבני ישראל על מעשיהם. ומהי התוכחה? לומר לאדם דברים שהוא יודע כבר, אבל מחמת חוסר שימת לב, הוא נכשל באותם הדברים מחמת תאוותיו, ולכן הוא צריך תזכורת להזהר בדברים אלו.
ולכן ראה משה רבינו צורך לחזור על דבריו לפני פטירתו, שאז גם דבריו מתקבלים יותר מאשר בזמנים רגילים, שאז גם הדברים יוצאים יותר מעומק לבו של המוכיח, המרגיש שדבריו הם "פרידה" מאלו שהוא מוכיח אותם.
והלא כמה וכמה פעמים בתורה מוזכר הענין של "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם", ועוד ועוד, ואף על פי כן אדם צריך לחזור בכל יום לכל הפחות שלש פעמים על קריאת שמע, ובכל זאת כאשר הנביא ירמיהו כשהוא מוכיח את ישראל הוא אומר להם שוב "מי האיש חכם ויבן את זאת, וכו', על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". והגמרא במסכת נדרים לומדת מהכפילות "ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" שהכוונה בזה להוכיח את ישראל שלא היו מברכים ברכות התורה לפני שהיו לומדים תורה. ועומק התוכחה היא, שבני ישראל לא ראו את התורה כחכמה נפלאה שאין למעלה ממנה, אלא היו מתייחסים לתורה כשאר כל החוכמות, ולכן לא ראו צורך לתקן ברכה מיוחדת על לימוד התורה, שהיא תחילת כל המעשים, ועל כך הוכיח אותם ירמיהו הנביא, "על עזבם את תורתי", והפלא הוא, שהרי בני ישראל היו יודעים בודאי את מה שנאמר בתורה "אם בחקתי תלכו" שתהיו עמלים בתורה, וכן שאר האזהרות על לימוד התורה שאין למעלה ממנה, ובכל זאת הזהרה זו באה בלשון של "על עזבם את תורתי" ללמדינו כי כל התוכחות שהוכיחו הנביאים את ישראל, שקולים כנגד כל התורה כולה, כערך כל המצוות כולן.
רבותינו אומרים, שירמיהו הנביא היה ניצוץ מנשמת משה רבינו עליו השלום, וכנגד ארבעים שנה שמשה הנהיג את ישראל, גם ירמיהו התנבא לישראל ארבעים שנה, וכנגד חמשה חומשי תורה, חיבר ירמיהו חמשה קינות, וידע ירמיהו כי הוא עתיד להוכיח את ישראל, וביקש מה' להשתמט מתפקיד זה, "לא ידעתי דבר כי נער אנכי" ואמר לפני ה' יתברך, והלא משה ואהרן התנבאו לעם ישראל, ועם ישראל כמעט רגמו אותם באבנים, ואם כן איך אוכל אני להוכיח את ישראל, אמר לו ה' יתברך, אל תאמר נער אנכי, כי אתה צריך לדעת שה' שלח אותך להוכיח את ישראל ועליך לעשות את המוטל עליך, שליחות שהתחילה ממשה רבינו, ועד אחרוני מנהיגי ישראל.
שבת שלום.</span>