פרשת ואתחנן
והאלוקים לא סלח
מדוע סיפר משה לבני ישראל על תחנוניו באוזני האלוקים? למה חשף בפניהם את כל בקשותיו, החוזרות ונשנות, שתותר לו הכניסה לארץ ישראל למרות חטאו במי מריבה? הלא חייב היה, כעבד ה' נאמן, להעלים מתודעת העם פרשה זו בחייו, ולו כדי שלא יתהה העם על דרכי ההשגחה העליונה, המחמירה איתו כל כך?
ובאמת, מדוע לא סלח לו האלוקים? מדוע לא ישא פנים לתפילת האיש, עימו דיבר "פנים בפנים" תפילות המרעידות את כל נימי הנפש, בכאב האצור בקרבן? תפילות מרובות, שתומצתו בתורה במשפט הפותח את הפרשה: " ואתחנן אל ה' בעת ההיא... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון " (דברים ג', כ"ג-כ"ה) .
כפי שלימדונו חכמים, השתפכו מלבו של משה חמש מאות וחמש עשרה (515!) תפילות כגימטריה של המילה " ואתחנן ".
אך האלוקים לא סלח לו, אף ביקש ממנו: " רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה " (שם, כ"ו) .
והנה, עומד משה, ומספר לעמו את הפרשה עד תום. גם את תחנוניו וגם את סירובו של אלוקים להיעתר לו.
אכן, משה עצמו ממתיק לנו במעט את דינו, מרים בפנינו את שולי פרגוד המסתורין, ומאפשר לנו הצצה חטופה אל סתרי ההנהגה האלוקית. מילה אחת בדבריו מבהירה את השניים גם יחד. גם את הסיבה לחשיפת הסיפור כולו באוזני העם, וגם את אי סליחתו של האלוקים: " ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי " (דברים ג', כ"ו) .
משה אומר להם: "יתכן, ולי אישית היה האלוקים מוחל לחטאי ומאפשר לי את הכניסה לארץ, לחונן את עפרה ולקיים את המצוות התלויות בה. אולם, למענכם, לטובתכם, מתאכזר האלוקים כלפי".
"הטרגדיה האישית שלי, מותי בעטיו של החטא, בעבר הירדן מזרחה, חייבת לזעזע אתכם. העובדה שתפילותי לא התקבלו, מציבה בפניכם תמרור "עצור" הנראה למרחוק. תמרור, שיזכיר לכם בבואכם אל הארץ, שלא הכל יסולח לכם כפי שנמחלו חלק מחטאי המדבר. שמשפטו של האלוקים, בארץ הרגישה לסטיות מוסריות, חמור פי כמה. זכרו את אשר קרה לי ולמדו לקח מאסוני הפרטי, שלא בכל מקרה האלוקים סולח.
מידת הרחמים על עם ישראל היא שכפתה על משה את מידת הדין הקשה, למען ילמדו וייראו.
ומשה, אוהב עמו, מספר להם הכל. מספר כדי לזעזעם. אולי, ישמש מאורע חמור זה בלם מוסרי, שימנע מהם לשקוע במצולות החטא.
המוסיף והגורע
באותן שעות פרידה מרגשות, הירבה המנהיג הפורש לדבר על שמירת החוק במדינת העתיד. הוא שתל, פעם אחר פעם, בתודעת שומעיו, את חשיבות ההקפדה על החוק למען קיומם הרוחני וגם הפיסי בארץ האבות. הפסוק, הפותח את הנושא בפרשתנו, ממחיש נמרצות את הקשר בין שמירת החוק והזכות על הארץ: " ועתה ישראל, שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ " (שם, א') .
" לא תוסיפו על הדבר... ולא תגרעו ממנו " (שם, ב') .
מה פירושו המעשי של צוו זה?
"כגון חמש פרשיות בתפילין, חמישה מינים בלולב וחמש ציציות. וכן לא תגרעו" (רש"י שם על הפסוק, ע"פ התלמוד) .
ובכן, הדברים לכאורה פשוטים. ב"קופסה השחורה" של התפילין טמונות ארבע פרשיות מפרשיותיה של התורה, כשהן כתובות על קלף. אל תוסיף בה פרשה נוספת או תפחית פרשה מפרשיותיה. פעל בדיוק כפי שההלכה מורה לך. כי תפילין "תקניות" הן אלו בהן טמונות ארבע פרשיות ותו לא.
והתמהים לציווי, שאלו:
איך אפשר לבנות מדינה חיה, תוססת, על בסיס קפיאה נצחית של החוק? הלא חיי אנוש דינמיים הם מעצם טבעם, ומתפתחים ללא הרף. השינוי, הוא היסוד הקבוע ביותר בתולדות העמים, החברות והמדינות. המערכת החוקית המסדירה את החיים ומעצבת אותם, חייבת להתאים את עצמה לשינויים המתחוללים בהתמדה.
לאמיתו של דבר, אין "חוק ההתיישנות" חל, אלא על הדברים הטכניים החיצוניים שבהוויתנו: אנו מחליפים את תלבושתנו לפי צוו האופנה, אנו משנים את מכשירי התנועה בהם אנו משתמשים, בהתאם לשכלולי הטכניקה. אבות אבותינו נסעו בעגלה רתומה לסוסים, אבותינו השתמשו ברכבת, ואנו במטוס.
אבל על עניינים שבמהות, אין כל תוקף לתמורות האופנה.
אנו מתעוררים בבוקר עם זריחה ונפשנו רוננת כלפי הנוגה המציף את חדרנו, ואוזנינו קשובה לציוץ שחרית של הציפורים - ממש כמו ששמח אדם הראשון ביום הראשון להיבראו. לא יעלה על דעתנו כלל, שבשעה שאנו נאותים מאור החמה עתיקת הימים, הרינו בלתי מודרניים ושהגיעה העת להחליף את השמש שהיא כה מיושנת.
על כן, אין גם לגרוע מחוק התורה ואין להוסיף עליו. תוקפו של חוק קדום זה הוא לעד. הוא יהיה קיים בצורתו הראשונית, ישאר רלבנטי כל עוד קיים לבו של האדם. הוא אמת המידה והפיתרון לתכונות המקננות בנו. הוא קובע גבולות ללב האוהב והשונא, המקנא, המתאכזר והנוקם, המרחם והמתלהב, השואף לטהר את עצמו והשוקע בתהומות הייאוש והחטא. לב זה פועל ומפרפר היום בדיוק כפי שפעל לפני אלפי שנים. הכלים בידיו השתנו ואף השתכללו, אך הוא עצמו לא השתנה ולא השתכלל.
חוק התורה, כאז כן עתה, מבקש לאחות את הקרעים שבלב, שואף להביא מעט מרגוע ואושר למערבולת המידות והיצרים המשתוללים בנפשו של האדם, המשתולל היום כמו אז, הזקוק היום לעצות חוקת התורה - כמו אז.
מקורו של החוק הוא אלוקי, מעבר לזמן, לאופנותיו ולתהפוכותיו. אין הוא יכול ל"התיישן" וכל המוסיף עליו גורע.
לזרוח כמו השמש
טרם מותו, ניצל משה רבינו את הזמן שעוד נותר לו לחיות, כדי לקיים מצוות, תיחום ערי מקלט בעבור רוצחים שהרגו אדם בשגגה. על פי דין תורה חייב רוצח כזה לגלות אל אחת מערי המקלט. " אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן, מזרחה שמש " (דברים ד', מ"א) .
אנו מעריכים את עצם המעשה של תיחום ערי מקלט אלו, ואילו האלוקים מעלה על נס דווקא את התחושה הנסתרת מעין רואה, את ההרגשה הטובה שנטע משה במעשה זה, בלב הרוצחים הנבוכים. חשובה היא הידיעה מחממת הלב, שיש מי שדואג להם בלב אוהב.
כך נדרשו שתי המילים " מזרחה שמש ", המופיעות בסופו של הפסוק: "אמר לו הקב"ה: אתה הזרחת שמש לרוצחים" (מסכת מכות י'). כלומר, הארת להם פנים, שלחת לעברם את קרני חומך.
אנו לומדים עד כמה מאור הפנים כלפי הזולת, החיוך החם והלבבי - הוא דבר רצוי וחשוב ביותר. אנו מתכוונים לחיוך בה"א הידיעה. למאור הפנים שהוא... זריחת השמש, השיניים בלובנן.
עיקרו של האדם הוא הצלם האלוקי שבו. אותו ניצוץ רוחני שנחצב ממקור החיים עצמם. ניצוץ זה מגלם בקרבו את כל ה"אני" שבנו, את הביטוי הקרוי "אישיות". ברור, איפוא, שלהעניק כבוד, פירושו לכבד את נשמתו של האדם. כל הנאה גופנית המגיעה לו לאדם, יש לה ערך של מעשה חסד, רק אם האדם הנהנה חש בפנימיותו שרצית להיטיב לו.
החיוך הטוב, הפשוט והלבבי, גם הוא ממלא שליחות זו. הוא חודר כקרן שמש אל נשמתו של האדם ומעניק לה מחומו. החיוך הנובע מעמקי הלב, שופע מן הצלם האלוקי שבך. ברגע החיוך והארת הפנים, נקשרים שני חלקי הנשמה - של המחייך ושל המחוייך - והיו לאחד. שני החלקים הללו, הנובעים שניהם ממקור אלוקי אחד, מוסיפים בהתקשרותם ממד לשלמות.
כמוה-כשמש, בכוחה להצמיח את אחדות הנבראים עם בוראם. את זאת הנחיל לנו משה במצווה האחרונה שזכה לקיים עלי אדמות.
מולדת מיטלטלת
דווקא בין החולות הנודדים של מדבר סיני ניתנה התורה. דווקא בתוך עראיות החיים יש לה סיכוי רב יותר להיקלט. רק כך היא עשויה להפוך למולדתו של עם ישראל.
נוודים חשופים במדבר, נרדפים על ידי זכרונות עבר עגום של שנות עבדות, ובלבם תקוות מעורפלות על בית ומולדת - בעתיד. ובינתיים, לא כלום. אוכלים לחם משמים, שוברים צמא במי סלעים, ועסוקים... במסעות. מסעות מפרכים, שהיו לנדודים אין סופיים במשך ארבעים שנה.
בתוך כל אותה ארעיות מופיעים בחייהם החוק, המשפט, הדת, התורה. זו היא השעה המתאימה ביותר לדברים אלו.
עמים אדירי כח ירדו מן העולם, לאחר שנעקרו מעל אדמתם. הם איבדו את זהותם הלאומית, לאחר שהושכחה שפתם. התבוללותם בעמים אחרים היתה תמיד רק שאלה של זמן.
וכאן, במדבר, מתכננים להפיח חיים בעם, לזכות אותו בלב מדבר שומם - במעמד הר סיני.
דווקא בארעיות המדבר גלומה הזדמנות יוצאת מן הכלל, חד פעמית! היא מעניקה סיכוי לקליטה מושלמת של בשורת התורה. הראש נקי מהבלי החומר, והעין אינה שותה בצמא נופי מולדת ירוקים, כך שהקליטה הרוחנית לא תשתבש.
כך הופך חוסר המולדת הממשית והמוחשית, את התורה עצמה - למולדת. למולדת מעצבת ומגבשת, מולדת היוצרת עם.
מולדת זו היא "מולדת מיטלטלת".
ואמנם, טלטלו אותה נוודי בני ישראל אל ארץ כנען, כדי לעצב בעזרתה מולדת ארצית מיוחדת במינה. לאחר שנים שבה טולטלה מולדת התורה אל מחוץ למולדת הגשמית, הארצית, היא המשיכה להפרות, להחיות, לעצב ולשמר זהות לאומית.
דווקא ארעיות המדבר יכלה להצמיח "מולדת" שתעניק לעם את הנצח. מולדת אשר עקפה את חוקי ההיסטוריה ולעגה להם. מולדת הצפה פעם אחר פעם מעל משברי התקופות ואיפשרה את המשך הקיום היהודי, גם במרחביו העצומים והקודרים של מדבר העמים.
והאלוקים לא סלח
מדוע סיפר משה לבני ישראל על תחנוניו באוזני האלוקים? למה חשף בפניהם את כל בקשותיו, החוזרות ונשנות, שתותר לו הכניסה לארץ ישראל למרות חטאו במי מריבה? הלא חייב היה, כעבד ה' נאמן, להעלים מתודעת העם פרשה זו בחייו, ולו כדי שלא יתהה העם על דרכי ההשגחה העליונה, המחמירה איתו כל כך?
ובאמת, מדוע לא סלח לו האלוקים? מדוע לא ישא פנים לתפילת האיש, עימו דיבר "פנים בפנים" תפילות המרעידות את כל נימי הנפש, בכאב האצור בקרבן? תפילות מרובות, שתומצתו בתורה במשפט הפותח את הפרשה: " ואתחנן אל ה' בעת ההיא... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון " (דברים ג', כ"ג-כ"ה) .
כפי שלימדונו חכמים, השתפכו מלבו של משה חמש מאות וחמש עשרה (515!) תפילות כגימטריה של המילה " ואתחנן ".
אך האלוקים לא סלח לו, אף ביקש ממנו: " רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה " (שם, כ"ו) .
והנה, עומד משה, ומספר לעמו את הפרשה עד תום. גם את תחנוניו וגם את סירובו של אלוקים להיעתר לו.
אכן, משה עצמו ממתיק לנו במעט את דינו, מרים בפנינו את שולי פרגוד המסתורין, ומאפשר לנו הצצה חטופה אל סתרי ההנהגה האלוקית. מילה אחת בדבריו מבהירה את השניים גם יחד. גם את הסיבה לחשיפת הסיפור כולו באוזני העם, וגם את אי סליחתו של האלוקים: " ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי " (דברים ג', כ"ו) .
משה אומר להם: "יתכן, ולי אישית היה האלוקים מוחל לחטאי ומאפשר לי את הכניסה לארץ, לחונן את עפרה ולקיים את המצוות התלויות בה. אולם, למענכם, לטובתכם, מתאכזר האלוקים כלפי".
"הטרגדיה האישית שלי, מותי בעטיו של החטא, בעבר הירדן מזרחה, חייבת לזעזע אתכם. העובדה שתפילותי לא התקבלו, מציבה בפניכם תמרור "עצור" הנראה למרחוק. תמרור, שיזכיר לכם בבואכם אל הארץ, שלא הכל יסולח לכם כפי שנמחלו חלק מחטאי המדבר. שמשפטו של האלוקים, בארץ הרגישה לסטיות מוסריות, חמור פי כמה. זכרו את אשר קרה לי ולמדו לקח מאסוני הפרטי, שלא בכל מקרה האלוקים סולח.
מידת הרחמים על עם ישראל היא שכפתה על משה את מידת הדין הקשה, למען ילמדו וייראו.
ומשה, אוהב עמו, מספר להם הכל. מספר כדי לזעזעם. אולי, ישמש מאורע חמור זה בלם מוסרי, שימנע מהם לשקוע במצולות החטא.
המוסיף והגורע
באותן שעות פרידה מרגשות, הירבה המנהיג הפורש לדבר על שמירת החוק במדינת העתיד. הוא שתל, פעם אחר פעם, בתודעת שומעיו, את חשיבות ההקפדה על החוק למען קיומם הרוחני וגם הפיסי בארץ האבות. הפסוק, הפותח את הנושא בפרשתנו, ממחיש נמרצות את הקשר בין שמירת החוק והזכות על הארץ: " ועתה ישראל, שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ " (שם, א') .
" לא תוסיפו על הדבר... ולא תגרעו ממנו " (שם, ב') .
מה פירושו המעשי של צוו זה?
"כגון חמש פרשיות בתפילין, חמישה מינים בלולב וחמש ציציות. וכן לא תגרעו" (רש"י שם על הפסוק, ע"פ התלמוד) .
ובכן, הדברים לכאורה פשוטים. ב"קופסה השחורה" של התפילין טמונות ארבע פרשיות מפרשיותיה של התורה, כשהן כתובות על קלף. אל תוסיף בה פרשה נוספת או תפחית פרשה מפרשיותיה. פעל בדיוק כפי שההלכה מורה לך. כי תפילין "תקניות" הן אלו בהן טמונות ארבע פרשיות ותו לא.
והתמהים לציווי, שאלו:
איך אפשר לבנות מדינה חיה, תוססת, על בסיס קפיאה נצחית של החוק? הלא חיי אנוש דינמיים הם מעצם טבעם, ומתפתחים ללא הרף. השינוי, הוא היסוד הקבוע ביותר בתולדות העמים, החברות והמדינות. המערכת החוקית המסדירה את החיים ומעצבת אותם, חייבת להתאים את עצמה לשינויים המתחוללים בהתמדה.
לאמיתו של דבר, אין "חוק ההתיישנות" חל, אלא על הדברים הטכניים החיצוניים שבהוויתנו: אנו מחליפים את תלבושתנו לפי צוו האופנה, אנו משנים את מכשירי התנועה בהם אנו משתמשים, בהתאם לשכלולי הטכניקה. אבות אבותינו נסעו בעגלה רתומה לסוסים, אבותינו השתמשו ברכבת, ואנו במטוס.
אבל על עניינים שבמהות, אין כל תוקף לתמורות האופנה.
אנו מתעוררים בבוקר עם זריחה ונפשנו רוננת כלפי הנוגה המציף את חדרנו, ואוזנינו קשובה לציוץ שחרית של הציפורים - ממש כמו ששמח אדם הראשון ביום הראשון להיבראו. לא יעלה על דעתנו כלל, שבשעה שאנו נאותים מאור החמה עתיקת הימים, הרינו בלתי מודרניים ושהגיעה העת להחליף את השמש שהיא כה מיושנת.
על כן, אין גם לגרוע מחוק התורה ואין להוסיף עליו. תוקפו של חוק קדום זה הוא לעד. הוא יהיה קיים בצורתו הראשונית, ישאר רלבנטי כל עוד קיים לבו של האדם. הוא אמת המידה והפיתרון לתכונות המקננות בנו. הוא קובע גבולות ללב האוהב והשונא, המקנא, המתאכזר והנוקם, המרחם והמתלהב, השואף לטהר את עצמו והשוקע בתהומות הייאוש והחטא. לב זה פועל ומפרפר היום בדיוק כפי שפעל לפני אלפי שנים. הכלים בידיו השתנו ואף השתכללו, אך הוא עצמו לא השתנה ולא השתכלל.
חוק התורה, כאז כן עתה, מבקש לאחות את הקרעים שבלב, שואף להביא מעט מרגוע ואושר למערבולת המידות והיצרים המשתוללים בנפשו של האדם, המשתולל היום כמו אז, הזקוק היום לעצות חוקת התורה - כמו אז.
מקורו של החוק הוא אלוקי, מעבר לזמן, לאופנותיו ולתהפוכותיו. אין הוא יכול ל"התיישן" וכל המוסיף עליו גורע.
לזרוח כמו השמש
טרם מותו, ניצל משה רבינו את הזמן שעוד נותר לו לחיות, כדי לקיים מצוות, תיחום ערי מקלט בעבור רוצחים שהרגו אדם בשגגה. על פי דין תורה חייב רוצח כזה לגלות אל אחת מערי המקלט. " אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן, מזרחה שמש " (דברים ד', מ"א) .
אנו מעריכים את עצם המעשה של תיחום ערי מקלט אלו, ואילו האלוקים מעלה על נס דווקא את התחושה הנסתרת מעין רואה, את ההרגשה הטובה שנטע משה במעשה זה, בלב הרוצחים הנבוכים. חשובה היא הידיעה מחממת הלב, שיש מי שדואג להם בלב אוהב.
כך נדרשו שתי המילים " מזרחה שמש ", המופיעות בסופו של הפסוק: "אמר לו הקב"ה: אתה הזרחת שמש לרוצחים" (מסכת מכות י'). כלומר, הארת להם פנים, שלחת לעברם את קרני חומך.
אנו לומדים עד כמה מאור הפנים כלפי הזולת, החיוך החם והלבבי - הוא דבר רצוי וחשוב ביותר. אנו מתכוונים לחיוך בה"א הידיעה. למאור הפנים שהוא... זריחת השמש, השיניים בלובנן.
עיקרו של האדם הוא הצלם האלוקי שבו. אותו ניצוץ רוחני שנחצב ממקור החיים עצמם. ניצוץ זה מגלם בקרבו את כל ה"אני" שבנו, את הביטוי הקרוי "אישיות". ברור, איפוא, שלהעניק כבוד, פירושו לכבד את נשמתו של האדם. כל הנאה גופנית המגיעה לו לאדם, יש לה ערך של מעשה חסד, רק אם האדם הנהנה חש בפנימיותו שרצית להיטיב לו.
החיוך הטוב, הפשוט והלבבי, גם הוא ממלא שליחות זו. הוא חודר כקרן שמש אל נשמתו של האדם ומעניק לה מחומו. החיוך הנובע מעמקי הלב, שופע מן הצלם האלוקי שבך. ברגע החיוך והארת הפנים, נקשרים שני חלקי הנשמה - של המחייך ושל המחוייך - והיו לאחד. שני החלקים הללו, הנובעים שניהם ממקור אלוקי אחד, מוסיפים בהתקשרותם ממד לשלמות.
כמוה-כשמש, בכוחה להצמיח את אחדות הנבראים עם בוראם. את זאת הנחיל לנו משה במצווה האחרונה שזכה לקיים עלי אדמות.
מולדת מיטלטלת
דווקא בין החולות הנודדים של מדבר סיני ניתנה התורה. דווקא בתוך עראיות החיים יש לה סיכוי רב יותר להיקלט. רק כך היא עשויה להפוך למולדתו של עם ישראל.
נוודים חשופים במדבר, נרדפים על ידי זכרונות עבר עגום של שנות עבדות, ובלבם תקוות מעורפלות על בית ומולדת - בעתיד. ובינתיים, לא כלום. אוכלים לחם משמים, שוברים צמא במי סלעים, ועסוקים... במסעות. מסעות מפרכים, שהיו לנדודים אין סופיים במשך ארבעים שנה.
בתוך כל אותה ארעיות מופיעים בחייהם החוק, המשפט, הדת, התורה. זו היא השעה המתאימה ביותר לדברים אלו.
עמים אדירי כח ירדו מן העולם, לאחר שנעקרו מעל אדמתם. הם איבדו את זהותם הלאומית, לאחר שהושכחה שפתם. התבוללותם בעמים אחרים היתה תמיד רק שאלה של זמן.
וכאן, במדבר, מתכננים להפיח חיים בעם, לזכות אותו בלב מדבר שומם - במעמד הר סיני.
דווקא בארעיות המדבר גלומה הזדמנות יוצאת מן הכלל, חד פעמית! היא מעניקה סיכוי לקליטה מושלמת של בשורת התורה. הראש נקי מהבלי החומר, והעין אינה שותה בצמא נופי מולדת ירוקים, כך שהקליטה הרוחנית לא תשתבש.
כך הופך חוסר המולדת הממשית והמוחשית, את התורה עצמה - למולדת. למולדת מעצבת ומגבשת, מולדת היוצרת עם.
מולדת זו היא "מולדת מיטלטלת".
ואמנם, טלטלו אותה נוודי בני ישראל אל ארץ כנען, כדי לעצב בעזרתה מולדת ארצית מיוחדת במינה. לאחר שנים שבה טולטלה מולדת התורה אל מחוץ למולדת הגשמית, הארצית, היא המשיכה להפרות, להחיות, לעצב ולשמר זהות לאומית.
דווקא ארעיות המדבר יכלה להצמיח "מולדת" שתעניק לעם את הנצח. מולדת אשר עקפה את חוקי ההיסטוריה ולעגה להם. מולדת הצפה פעם אחר פעם מעל משברי התקופות ואיפשרה את המשך הקיום היהודי, גם במרחביו העצומים והקודרים של מדבר העמים.