הרב אברהם גקי
Member
הנה ידוע, כי כל דבר ודבר שבעולם יש לו חיות רוחנית, ומבלעדי החיות הרוחנית הזו לא יוכל להתקיים שום דבר גשמי בעולם. החיות הרוחנית הזו, היא ה'תורה' שעמה ברא ה' יתברך את העולם, ועל כן כל הנהגת העולם גנוזה ורמוזה בתורה, כי קדושת ה'תורה' היא ה'ניצוץ הרוחני' שעל ידה מתקיים כל דבר בעולם.
על פי זה יקשה לכאורה, כיצד ייתכן שאדם יפרוש מן התורה אפילו לרגע, שכן ברגע שהוא פורש מן התורה הלא הוא מנותק לכאורה ממקור חיותו? ובפרט, שעל פי דרך הטבע לא ניתן להיות דבוק בתורה מבלי הפסק כלל, שכן בהכרח על האדם לעסוק גם בענייני גופו ופרנסתו, כמו שכתוב שלפעמים 'ביטולה של תורה זהו קיומה', ולכאורה הלא באותה העת הוא מנותק מה'חיות'.
אלא, שיש 'חיות' נעלמת ונסתרת, שהיא אותה בחינה של 'חיות' שהעולם התקיים על ידה קודם מתן תורה. שכן התורה היא נצחית, וגם קודם מתן תורה היה העולם צריך חיות, ולכאורה כיצד יכלה הבריאה לקבל חיות מהתורה גם קודם שניתנה?
אולם, כשם ששורשי התורה רמוזים וכלולים כולם ב'אנכי ה' אלוקיך', שהיא האמונה, כך כל הבריאה כולה כלולה במאמר הראשון בו נבראו שמים וארץ, שהיא 'בראשית', המאמר הראשון מ'עשרה מאמרות' שבהם נברא העולם. נמצא, כי מכוח המאמר שבו ברא ה' את העולם, נבראו וקיבלו 'חיות' כל חלקי הבריאה, אפילו אלו שקדמו לתורה, וכל פעולה ופעולה שאדם עושה בעולם – מקבל את 'חיותו' מאותו 'מאמר', שהוא 'תורה' נעלמת ונסתרת, 'תורה' של 'קודם מתן תורה'.
'חיות' זו, היא 'אורו וכוחו' של ה' יתברך, שמחיה כל פעולה ופעולה הנעשית בעולם. 'חיות' זו, היא היא ה'רוחניות' של התורה, שורש כל התורה כולה: ה'אמונה'. ועל כן, גם כאשר אדם אינו לומד תורה בפועל או שהוא עסוק בצרכי משא ומתן וכדומה, עדיין יכול לקבל 'חיות' מהאמונה שה' יתברך הוא זה שעושה את הפעולה, מזיז אותו, מוליך אותו ומנשים אותו. 'תורה' זו, היא התורה הרוחנית, שורש התורה שמחיה את כל העולמות כולם, 'תורה' שהיתה קיימת לנצח תמיד, גם קודם מתן תורה.
'תורה' זו, מכונה 'אוצר של מתנת חינם', כי ממנו ירדה 'חיות' להחיות את העולם ב'חסד חינם' מאז הבראו, שכן עדיין לא היה קיום התורה בפועל, אלא שברוחניות –כל דבר מקבל חיות מהתורה, ותורה רוחנית זו, ה'מוסתרת' - מכונה 'מתנת חינם'.
כאשר ה' יתברך אמר למשה רבינו שלא ייכנס לארץ ישראל, כתיב 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור'. ומבאר ה' יתברך דרך רבי נחמן, שמשה רבינו כשראה שלא יזכה להשיג את 'ארץ ישראל' הגשמית, ביקש מה' יתברך שלכל הפחות יתן לו את ההשגה הרוחנית, המכונה 'מתנת חינם', [לשון 'ואתחנן' - מתנת 'חינם'], שהיא ה'שורש' של כל התורה כולה. ועל כן ביקש בבחינת 'בעת ההיא', שהיא העת שקודם מתן תורה, שאז העולם כולו התנהל והתקיים בכוח החיות של 'קודם מתן תורה'.
משה רבינו לא זכה בחייו להשיג את מבוקשו, אולם גילה רבי נחמן ש'תורה' זו, שהיא האמונה בכל תנועה ותנועה – להאמין וחשוב שה' מזיז אותי, מנשים אותי ומוליך אותי - היא התורה אותה ילמד אותנו המשיח, שלמות נשמתו של משה, לעתיד לבוא. זוהי 'ארץ ישראל' שנתאווה לה משה, האמונה המושלמת בכל תנועה ותנועה.
על פי זה יקשה לכאורה, כיצד ייתכן שאדם יפרוש מן התורה אפילו לרגע, שכן ברגע שהוא פורש מן התורה הלא הוא מנותק לכאורה ממקור חיותו? ובפרט, שעל פי דרך הטבע לא ניתן להיות דבוק בתורה מבלי הפסק כלל, שכן בהכרח על האדם לעסוק גם בענייני גופו ופרנסתו, כמו שכתוב שלפעמים 'ביטולה של תורה זהו קיומה', ולכאורה הלא באותה העת הוא מנותק מה'חיות'.
אלא, שיש 'חיות' נעלמת ונסתרת, שהיא אותה בחינה של 'חיות' שהעולם התקיים על ידה קודם מתן תורה. שכן התורה היא נצחית, וגם קודם מתן תורה היה העולם צריך חיות, ולכאורה כיצד יכלה הבריאה לקבל חיות מהתורה גם קודם שניתנה?
אולם, כשם ששורשי התורה רמוזים וכלולים כולם ב'אנכי ה' אלוקיך', שהיא האמונה, כך כל הבריאה כולה כלולה במאמר הראשון בו נבראו שמים וארץ, שהיא 'בראשית', המאמר הראשון מ'עשרה מאמרות' שבהם נברא העולם. נמצא, כי מכוח המאמר שבו ברא ה' את העולם, נבראו וקיבלו 'חיות' כל חלקי הבריאה, אפילו אלו שקדמו לתורה, וכל פעולה ופעולה שאדם עושה בעולם – מקבל את 'חיותו' מאותו 'מאמר', שהוא 'תורה' נעלמת ונסתרת, 'תורה' של 'קודם מתן תורה'.
'חיות' זו, היא 'אורו וכוחו' של ה' יתברך, שמחיה כל פעולה ופעולה הנעשית בעולם. 'חיות' זו, היא היא ה'רוחניות' של התורה, שורש כל התורה כולה: ה'אמונה'. ועל כן, גם כאשר אדם אינו לומד תורה בפועל או שהוא עסוק בצרכי משא ומתן וכדומה, עדיין יכול לקבל 'חיות' מהאמונה שה' יתברך הוא זה שעושה את הפעולה, מזיז אותו, מוליך אותו ומנשים אותו. 'תורה' זו, היא התורה הרוחנית, שורש התורה שמחיה את כל העולמות כולם, 'תורה' שהיתה קיימת לנצח תמיד, גם קודם מתן תורה.
'תורה' זו, מכונה 'אוצר של מתנת חינם', כי ממנו ירדה 'חיות' להחיות את העולם ב'חסד חינם' מאז הבראו, שכן עדיין לא היה קיום התורה בפועל, אלא שברוחניות –כל דבר מקבל חיות מהתורה, ותורה רוחנית זו, ה'מוסתרת' - מכונה 'מתנת חינם'.
כאשר ה' יתברך אמר למשה רבינו שלא ייכנס לארץ ישראל, כתיב 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור'. ומבאר ה' יתברך דרך רבי נחמן, שמשה רבינו כשראה שלא יזכה להשיג את 'ארץ ישראל' הגשמית, ביקש מה' יתברך שלכל הפחות יתן לו את ההשגה הרוחנית, המכונה 'מתנת חינם', [לשון 'ואתחנן' - מתנת 'חינם'], שהיא ה'שורש' של כל התורה כולה. ועל כן ביקש בבחינת 'בעת ההיא', שהיא העת שקודם מתן תורה, שאז העולם כולו התנהל והתקיים בכוח החיות של 'קודם מתן תורה'.
משה רבינו לא זכה בחייו להשיג את מבוקשו, אולם גילה רבי נחמן ש'תורה' זו, שהיא האמונה בכל תנועה ותנועה – להאמין וחשוב שה' מזיז אותי, מנשים אותי ומוליך אותי - היא התורה אותה ילמד אותנו המשיח, שלמות נשמתו של משה, לעתיד לבוא. זוהי 'ארץ ישראל' שנתאווה לה משה, האמונה המושלמת בכל תנועה ותנועה.