פרשת "ויצא"

[alia1]

מאתר "ברסלב ישראל"

יעקב / לבן (ליקו"מ ח"א , יב)

רואים אנו שעל פי רוב הלומדים חולקים על הצדיקים ודוברים עליהם עתק בגאווה ובוז, אך את כל זה מכוון ה' יתברך, כי יש בחינת יעקב ולבן.
יעקב – הוא הצדיק המחדש חידושים מהתורה ולומד תורה לשמה וטובו גנוז ושמור וצפון לעתיד, כמו שאמרו חז"ל (עירובין כב.): למחר לקבל שכרם ועל שם ששכרו לבסוף, על שם זה נקרא יעקב לשון עקב – כי שכרו לבסוף.
לבן – הוא תלמיד חכם בחינת שד – שתורתו להתייהר ולקנטר, ותלמיד חכם כזה נבלה טובה הימנו.

"ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא" (ליקו"מ ח"א, יב)

כשלומד הלמדן חידוש של הצדיק, היה ראוי לו לחזור בתשובה, אם כן איך מניחה התורה שבעל-פה את הלמדן ללכת ברשעתו? התשובה היא: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא" (בראשית כח) – שהצדיק אומר התורה שבעל- פה אומר אותה בחינת : "צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בם" (הושע יד) – כי אם ברמאות אז: "אחי אביה הוא" שזה בחינת: "פושעים יכשלו בם. אולם אם בחינת אמת אז: "בן רבקה הוא" – הכשרה בחינת צדיקים ילכו בה.

ולא עוד: "ותרץ ותגד לאביה" - היינו זאת הבחינה של פושעים יכשלו בם – כי בא לו בנקל ביותר, בריצה. כמו שאמרו חז"ל (סוטה כא – 'אני חכמה שכנתי ערמה' - ברגע שאדם לומד תורה נכנסת בו ערמימיות וזה בחינת: ותרץ – כאדם שרץ במהירות ובנקל, ואז: "ותגד לאביה". התורה אומרת ללמדן ערמימיות והיא באה בנקל ובמהירות יותר, כי הקדושה צריכה סיוע מלמעלה, כמו שנאמר – הבא ליטהר מסייעין לו, אך ערמימיות פותחין – יש בה הרבה פתחים ובאה לאדם בנקל, כי מי שהולך בדרך זו פותחים לו את כל הפתחים.

"ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (ליקו"מ ח"א, כד)

פרנסה בלי טורח הוא בחינת לחם מן השמים, וזה נעשה על ידי תיקון הכללי שהוא תיקון הברית.
פרנסה בטורח ובכבדות הוא מחמת שאדם לא תיקן את קילקול פגם הברית.
יעקב שהיה מתוקן בברית על ידי תיקון כללי אמר בתחילת ברכתו לבנו ראובן: "ראשית אוני" (בראשית מט), על כן ביקש - "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח) – כי זה תלוי בזה, הפרנסה תלוייה בבחינת בגדים לבנים, כי פגם הברית הוא פגם כלליות הגידין וזה בחינת פגם הבגדים.
ולכן: לא תאכלו – שהפרנסה תהייה בטורח.
לא תנחשו ולא תעוננו – שהם גורמים לבחינת נחש ושליטת השפחה בישא הרעה, שהיא עת רעה.
לא תנחשו – לא לגרום חס ושלום את משיכת הנחש.
לא תעוננו – לשון עת רעה, לא לגרום שליטת העת הרעה.
על ידי שישמור כל זאת, שזה בחינת תיקון הברית, יזכה ללחם לאכול ובגד ללבוש – פרנסה בלי טורח.

 

[alia1]

"אסף אלוקים את חרפתי"

א. ליקו"מ ח"א, לד:

צריך כל אדם לדבר בינו לבין קונו כדי שיאיר בו בחינת נקודה – "פי ידבר חכמות", ולבטל עורלת ליבו והאהבות הרעות. צריך אדם גם לדבר עם חברו בעיניין יראת שמים כדי לקבל התעוררות בליבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממה שיש בו, כמו שכתוב: "ומקבלין דין מדין". וכל הנקודות האלו, שיש בכולם הם ענפים היוצאים מהצדיק שהוא כלליות כל ישראל, ומלכתחילה כולם צריכים לקבל מהצדיק ואח"כ איש מרעהו. על ידי כך תתבטל עורלת הלב והאהבות הרעות, וזה שנאמר: "על כל פשעים תכסה האהבה", כי שם שורה אהבה קדושה.
לכן, כשנולד יוסף הצדיק אמרה אימו רחל: "אסף אלוקים חרפתי" – כי כשנתגלתה הנקודה ששם יש אהבה קדושה אז נתבטלה העורלה, וכתוב עוד בעיניין יוסף (בראשית מה): "כי פי המדבר אליכם" – פירש רש"י: כפי ליבי, היינו שהאיר הנקודה שלו בלב כל ישראל.
נמצא איפוא, שבעזרת ההתקשרות לצדיק, ההארה בלב והתעוררות הלב על ידי הנקודה המאירה יכול איש להאיר בלב רעהו ולעוררו ואף את עצמו, על ידי שמדבר עם קונו בחינת: "פי ידבר חכמות" ויסיר מליבו את העורלה.

ב. ליקו"מ ח"א, פב:

הנה נודע שיש שלוש קליפות טומאה: רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת – והן בחינת עורלה בלב. וכל החרפות הבאים לאדם באות מקליפות אלו, כי עיקר החרפות באות מהעורלה. לכן, כשנולד יוסף אמר רחל: "אסף אלוקים את חרפתי" – כי בהתגלות יוסף שהוא בחינת קדושת הברית נאספו החרפות, דהיינו שלוש הקליפות הנ"ל.

"וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי" (ליקו"מ ח"א, סד)

כדי שתוכל הבריאה להתהוות בחלל הפנוי, צימצם הקב"ה, כביכול, אלוקותו, כי אם לא היה עושה כן לא היתה יכולה הבריאה להתהוות, כי עיקר כלל הבריאה היתה בשביל לגלות גודל רחמנותו של הבורא יתברך, כי הרחמנות היא שורש כל הבריאה.
כדי להבין זאת, שבאמת בחלל הפנוי יש אלוקות ואף על פי כן החלל פנוי, זה נעשה על ידי קבלת השכר לעתיד לבוא, כמו שכתוב: "וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי" (בראשית ל), כי עיקר קבלת השכר לעתיד הוא, שישיגו השגות ויבינו את מה שלא ניתן היה להבין בעולם הזה.
צדקתי – בחינת לבוש – "צדק לבשתי" (איוב כט), שאז ביום המחר שיהיה קבלת השכר יתגלה סוד הלבושים, שהוא צמצום החלל הפנוי ויתגלה הניגון והזמר שעל ידו יתבטלו כל מיני האפיקורסות.

 

[alia1]

"כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו" (ליקו"מ ח"א, סט)

דע, כי כל הגוזל את ממון חברו בזה הוא גוזל ממנו בנים, כי עיקר הממון של האדם בא על ידי בת-זוגו, כי על ידי אור נפשה מזה בא לו הממון. וזה האור הוא בחינת ממון, והממון בא ממקום הנפש, ונפש היא בחינת נקבה – לכן על ידי בחינת הנקבה שהיא בת זוגו, על ידה בא לו הממון.
כל אדם ואדם כאשר הוא בא לעולם, הוא בא עם בת-זוגו המיוחדת לו ועם סכום ממון הקצוב לו שיהיה לו בזה העולם וכמה פירות – דהיינו בנים שיהיו לו בזה העולם, וכל זה הוא בחינת אילן, ענפים ופירות.
וכשאדם גוזל מחברו ממון הוא גוזל ונוטל ממנו ענפים של האילן ופירותיו שהם בניו ובנותיו, על כן אמרו רחל ולאה: "כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו" (בראשית לא) – לנו ולבנינו דייקא! כי עיקר העשירות הוא על ידי האישה ובה תלויים הבנים והבנות, וזה הסוד שאמרו חז"ל (ב"ק קיט) – הגוזל את חברו, כאילו גוזל ממנו נפש בניו ובנותיו.

"ועיני לאה רכות" (ליקו"מ ח"א, רכו)

מה שהרשעים על פי רוב מזמרים ניגונים של יללה ועצבות, כי הם בחינת נשמת ערב-רב, ואמא של ערב-רב היא הלילית שהיא מיללת תמיד, על כן הם עושים ניגונים של יללה, ומה שדרך בני אדם להימשך אל הניגונים הללו הוא יניקתם, בחינת: "ועיני לאה רכות" (בראשית כט) – על ידי בחינת קלקול הראות (אור הראיה).
עיקר הניגון הוא בחינת שבט לוי שהיו מנצחים בשיר. ושבט לוי הם מבני לאה וכשנולד לוי אמרה לאה: "הפעם ילוה אישי אלי" – כי על ידי שנולד לוי שהוא מצד הניגון על ידי זה ילווה וימשך אליה עם כח. כי התחברות שני הדברים הוא על ידי כח הניגון וכלי-שיר. לכן, כשמזמרים ניגונים אלה בשבת מעלים אותם ומתקנים אותם, כי בשבת נשלם האור ונתקן קלקול הראות.

"ויברך ה' אותך לרגלי" (ליקו"מ ח"ב, ד)

יש חיות רעות דורסים וטורפים שהם חכמי הטבע, והם טורפים רבים מבני עמנו שהולכים אחריהם שולל. ולדברי חכמים אלה הכל נעשה על פי הטבע, חלילה, וכשהם מתגברים אז קול שאגתם עולה ומתגבר.

הכנעתם של חיות אלו, היינו חכמי הטבע, הוא על ידי חכם גדול שבקדושה שיכול לקשר כל הרצונות בשורש הרצון, וצריך לקשר כל הרצונות שיש בעולם לשורש הרצון, ועל ידי זה הוא מתגבר ומכניע וסותר דעות חכמי הטבע שכופרים ברצון. אולם כנגד זה יש בחינת מצח הנחש, שהוא שורש חכמת הטבע, כי כפי שאמרנו - לכל דבר יש שורש, כך גם לגלית שהיה כופר בכל ורצה להראות כל הסיבות שהן על פי הטבע, לכן נאמר עליו: "ומצחת נחושת על רגליו" (שמואל א), וזה עניין 'רגליו' שנאמר (בראשית ל) – "ויברך ה' אותך לרגלי" – בסיבתי, יעקב אמר ללבן שהקב"ה היה מסבב אליו (ללבן) את הברכה על ידו ובסיבתו (של יעקב). נמצא שרגל היא בחינת סיבות, יעקב תלה כל הסיבות (הרגל) בקב"ה לעומת גלית שתלה כל הסיבות במצח הנחש, בחיוב הטבע.

 

[alia1]

ומאתר "שער ברסלב":

וילן שם כי בא השמש וישכב במקום ההוא (כח,יא)

ואמרו רבותינו ז"ל (מגילה ט"ז) ששם שכב [=ישן], אבל ארבע עשרה שנה ששימש בבית עבר לא ישן, כי היה עוסק בתורה. ולכאורה קשה, אם היה מנדד שינה מעיניו ארבע-עשרה שנה, מדוע במקום הזה דייקא שכב לישון? אך באמת כל הארבע-עשרה שנה עסק בתורה, היינו שהייתה עבודתו על פי שכל שזהו בחינת עסק התורה, אבל כשפגע במקום, והמקום נמשך מחלל הפנוי שהוא שורש המקום ואז ראה ששם אי אפשר לעמוד בשום שכל כי אם באמונה, על כן 'וילן שם' כי שם צריכין רק בחינת שינה שהוא בחינת הסתלקות המוחין וסומכין רק על אמונה לבד.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, פקדון ג)

ויפגע במקום וילן שם (כח,יא)

אין פגיעה אלא תפילה היינו אמונה, וזה המקום היה באמת מקום בית המקדש, מקום קודש הקדשים, נקודת אבן השתיה כמו שאמרו חכמינו ז"ל, רק שאז היתה עדיין הקדושה נעלמת [=מוסתרת] ולא היה שום אדם יודע ממנה כי אם יעקב על ידי חוזק אמונתו נתגלה לו סוד נקודה זו, שהיא נקודת אבן השתיה הנעלמת במקום העולם שהוא נקודת האמונה, שעל ידי נקודה זאת זוכין להאמין ולידע שגם שם – בבחינת חלל הפנוי נעלם השם יתברך, ויעקב כשבא לשם וראה ששם אי אפשר לעמוד כי אם על ידי אמונה, על כן 'וילן שם', כל ארבע עשרה שנה שעסק בתורה, היינו שהיתה עבודתו על פי שכל שזהו בחינת עסק התורה, אבל כשפגע במקום, והמקום נמשך מחלל הפנוי שהוא שורש המקום, ואז ראה ששם אי אפשר לעמוד בשום שכל כי אם באמונה – על כן 'וילן שם', כי שם צריכין רק בחינת שינה שהוא בחינת הסתלקות המוחין וסומכין על אמונה לבד.
(שם, שם)


ויפגע במקום וילן שם

באברהם כתיב 'וירא את המקום מרחוק', וביעקב כתיב 'ויפגע במקום' כי הוא זכה יותר, כי זכה לפגוע ממש במקום, אך אף על פי כן ידע שעדיין המקום רחוק מאד עד עת קץ, ועל כן 'וילן שם' שמרמז על צרות חשכת הגלות כמובא, 'כי בא השמש' ששקעה שלא בעונתה זהו בחינת מה שעובר על כל אחד, שלפעמים בחמלת השם עליו נפתח לו אור גדול ונדמה לו שבוודאי יהיה איש כשר כראוי, ואחר כך פתאום נחשך לו כאילו 'בא השמש' ממש פתאום שלא בעונתה, ואז הודיעו ליעקב בחלום שכל זה הוא בחינת 'והנה סולם' וכו', שזהו כל עבודת האדם – שצריך לילך מדרגא לדרגא כמו שעולין בסולם, 'והנה מלאכי אלקים' – שהם הצדיקים – 'עולים ויורדים בו', שצריך שיהיה להם כמה עליות וירידות כי קודם העליה צריך שיהיה ירידה, והירידה היא תכלית העליה.

(ליקוה"ל, יורה דעה, שילוח הקן ה)

 

[alia1]

ויקץ יעקב משנתו ... ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (כח,טז)

כי אפילו יעקב בקדושתו העצומה נעלם ממנו ולא ידע מתחילה עוצם [=גודל] קדושת המקום ההוא, עד שנתעורר מעצמו לחזור לכאן ואז בא המקום לקראתו 'וילן שם', ואז השיג עוצם קדושת המקום הזה שבו תלוי תיקון כל הנפשות הנפולין וכל העולמות, ובזה תיקן להכניס בלב כל הנפשות שבורות עד היום הזה, שאפילו הנפשות הנפולין מאד, שסוברים שבמקומם אין נמצא ה' יתברך, ידעו ויאמינו שגם במקומם יש השם יתברך, כי 'מלא כל הארץ כבודו' רק שנעלם מהם, ושגם התעוררות שלהם יקר מאד, ושיוכלו למצא השם יתברך בכל מקום שבעולם!

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, תפילת המנחה ז)


וישכב במקום ההוא (כח, יא)

[אומרים חז"ל:] 'שישן מתוך דברי תורה', וזה מרמז על כל אדם שכשרואה שמונעין אותו כמו שמונעין, צריך לקשר במחשבתו דברי תורה ולהוציא מחשבתו מרעיונים רעים [=מחשבות רעות], ולקשר במחשבתו דיבורי תורה עד שישן מתוך דיבורי תורה וכו', וזהו 'וישכב במקום ההוא' – 'במקום ההוא' דווקא, כי אף על פי שרואה שמעכבין את מחשבתו כמו שמעכבין הוא צריך לעשות את שלו, לברוח ממחשבות רעות ולקשר מחשבתו לבחינת מקומו של עולם.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת הודאה ו)


והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו (כח,יב)

השם-יתברך רוצה שדווקא אנחנו נעבוד אותו יתברך בזה העולם השפל, כידוע. אך היצר הרע מתגבר ומתפשט מאד, על כן בהכרח שיהיה סיוע ועזר מלמעלה, כמאמר רבותינו ז"ל: אלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו וכו'. כי באמת הכל ממנו יתברך לבד, אך אף על פי כן צריכין אנחנו איזה התעוררות על כל פנים מלמטה. וזה אי אפשר להבין כלל, איך הכל מאתו יתברך - ואף על פי כן צריכין אתערותא דלתתא, ותיקון כל העולמות הוא על ידי אתערותא דלתתא שלנו דווקא זה נפלאות תמים דעים. ועל כן יקר וחשוב מאד אצל השם יתברך כל בחינת התעוררות של האדם מכל מקום שהוא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: פתחו לי כמחט סדקית וכו', כי תכף שהאדם מתעורר איזה התעוררות כל שהוא דקדושה, אזי מתעורר תכף אתערותא דלעילא הרבה, ועל ידי זה יש כח להאדם להתעורר יותר, ואז נמשך אתערותא דלעילא ביותר וכו'. וזה עיקר בחינת היחודים הנעשים מכל התפילות והעבודות, הינו מה שנתייחד אתערותא דלעילא עם אתערותא דלתתא, כמובן בכוונות. וזה בחינת: והנה מלאכי אלקים עלים ויורדים בו, כי על ידי כל התעוררות דקדושה מלמטה נבראים מלאכים, והמלאכים האלו עולים מלמטה למעלה, ואז נמשך סיוע מלעילא, שזה בחינת מלאכי אלקים היורדים מלמעלה למטה לסייעו, שזה בחינת כלליות כל היחודים והתיקונים.

(אוצר היראה, יראה ועבודה לא; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, תפילת המנחה ז,פד-פו)

 

[alia1]

והיה זרעך כעפר הארץ (כח, יד)

עפר הארץ הוא בחינת כלל מקום הגשמי בתכלית הגשמיות, ושרשו הוא מקום העליון ושם כל אחיזת העצבות בחינת 'ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה', וכל האבות עסקו בתיקון זה כידוע, אבל אברהם ויצחק לא היתה מיטתם שלימה, כי יצאו מהם עשיו וישמעאל שמהם כל הגלויות בחינת עצבות, ועל כן לא נתברכה ונזככה האדמה עדיין, אבל יעקב היתה מיטתו שלימה ועל כן נתברך 'והיה זרעך כעפר הארץ' כעפר הארץ דייקא.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת הודאה ו)

והנה אנכי עמך (כח,טו)

שהוא יתברך עמו תמיד בכל מקום שהוא, שעל ידי זה עיקר הכח לברר ולהעלות מלכותו יתברך, על ידי שיודעין שבכל מקומות ממשלתו השם יתברך עמו תמיד אפילו במקומות החיצוניים חס ושלום, 'והשיבותיך אל האדמה הזאת' שמכל הירידות והעליות תשוב אל הארץ הזאת שהיא ארץ ישראל.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת הודאה ו)

ויגל את האבן (כט,י)

דהיינו בחינת לב האבן שהיה מונח על פי הבאר, שעל ידי זה, על ידי שאין האדם מסלק ממנו חס ושלום ליבו האבן, על ידי זה אינו יכול לשאוב מים חיים מבאר העליון, ואי אפשר לגולל את האבן מעל פי הבאר כי אם על ידי כיסופין והשתוקקות דקדושה, לכסוף ולהשתוקק ולהתגעגע תמיד להשם יתברך ולעבודתו.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, דם א)

נפתולי אלקים נפתלתי (ל,ח)

ופירש רש"י: 'שהוא לשון עיקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שווה עם אחותי, גם יכולתי, שהסכים על ידי'.

ובבחינה זו צריך להרבות בתפלה ובהתבודדות מאד מאד כל ימי חייו שזה העיקר, וצריך להיות עקשן גדול בזה מאד מאד, 'גם יכולתי, הסכים על ידי' שנתעקשתי כל כך להפציר הרבה למקום אף על פי שנדמה לי כמה פעמים ששוב לא יועילו דברי חס ושלום, נתעקשתי עצמי בעקשנות גדול בלי שיעור, וסוף כל סוף גם יכולתי שהסכים על ידי להיות שווה לאחי להתקרב להשם יתברך באמת אמן ואמן.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, תפלין ה)


באשרי כי אשרוני בנות (ל,יג)

כי כשהשם יתברך שומע תפילת ישראל, אזי הכל רואין מעלת ישראל והכל מאשרין אותם בבחינת 'אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו' ששומע תפילתם בכל קראם אליו, בחינת 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' ' ששומע תפילתם ומושיעם תמיד.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, תפילה ה)


אסף אלקים את חרפתי (ל,כג)

כי יוסף אוסף ומבטל כל החרפות והבושות מישראל, כי מחזירם בתשובה ומקרבם להשם יתברך, וזה בחינת 'יוסף ה' לי בן אחר' שעל שם זה נקרא יוסף - היינו שהצדיק עוסק תמיד להוסיף ולקרב נפשות חדשות בכל פעם, ומבקש תמיד מהשם יתברך על זה, בחינת 'יוסף ה' לי בן אחר', שיוסף ה' לו בכל פעם תלמיד חדש שנקרא בן וכו'.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת הבוקר ד)

יוסף ה' לי בן אחר (ל,כד)

שהצדיק מבקש וחפץ תמיד שהשם יתברך יוסיף לו בן אחר, דהיינו שיתחדש ויתחיל כל פעם מחדש בעבודתו יתברך, עד שיהיה נחשב בכל פעם בן אחר להשם יתברך, כבן חדש נולד היום.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת המזון ב)


יוסף ה' לי בן אחר

הצדיק האמת נקרא יוסף על שם שמוסיף בעבודתו יתברך בכל עת, ומתחיל בכל פעם מחדש כאלו לא התחיל עדיין בעבודתו יתברך כלל. וזה עיקר השעשועים וההתפארות של השם יתברך. כי עיקר שעשועיו והתפארותו יתברך הוא על ידי חידושים דווקא, דהיינו כשעולה התפארות חדשה למעלה. וגם מחמת שהצדיק הזה יש לו כח לקרב רחוקים ממש אליו יתברך, כי בכח התגברותו להתחיל בכל פעם מחדש כאלו מתחיל עתה לעבוד את ה', בכח הזה הוא יכול לעורר בכל פעם רחוקים ממש שיתחילו מעתה לשוב להשם יתברך. ועל כן מצדיקים כאלו יש להשם יתברך תענוגים ושעשועים גדולים וחדשים והתפארות נפלאה בכל עת, כי בכל פעם הם עושין להשם יתברך כביכול לבושין חדשים ובגדי התפארות חדשים, בבחינת ולבושא דלביש ביומא דא לא לביש ביומא אחרא, ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא [=לבוש שלובש ביום זה, אינו לובש ביום אחר; ולבוש שלובש בבוקר, אינו לובש בערב]. וכל זה נעשה על ידי התפארות החדשה שעולה בכל פעם מזה הצדיק, על ידי שמתחדש בעצמו בעבודתו יתברך בכל פעם, ועל ידי שמקרב רחוקים לעבודתו יתברך. ועל שם כל זה נקרא יוסף, בחינת יוסף ה' לי בן אחר, עין פנים. ועל ידי זה הצדיק נתגלה עיקר קדושת ארץ ישראל.
(אוצר היראה, צדיק מד; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, ברכת המזון ד,יא)

 

[alia1]

ויצג את המקלות אשר פיצל ברהטים (ל,לח)

יש בני אדם, שנמשכו אחר דרכי המחקרים, שקשה להם: למה הרבה השם יתברך לישראל כל כך תורה ומצות שקשה לקיימם? ולפי דעתם הרעה והמשובשת היה יותר זכות להם אם היו רק מצות מועטים. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי באמת עיקר התכלית של האדם הוא שישבר כל התאוות כל כך, עד שלא יהיה בו אפילו צד רשימה משום תאוה [פירוש: שלא יוותר בו אפילו סימן לרוע התאווה] אפילו של היתר, וזה אי אפשר לזכות כי אם על ידי ריבוי התורה והמצוות שיש בכל פרט ופרט מדברי העולם, ועל ידי זה יכולין לזכות להמשיך עלינו קדושה גבוהה כל כך, עד שנהיה זכים ונקיים וקדושים לגמרי מכל התאוות, כמו שזכו אבותינו הקדושים אבות העולם, שבשביל זה מרבה התורה לספר מכל ענייניהם ומעשיהם, ואיך שחפרו בארות, ומיעקב אשר הציג את המקלות ברהטים וכיוצא בזה כל זה לגלות לנו גדולת מעלתם וקדושתם, שזיככו את עצמם כל כך עד שזכו לעבוד את השם יתברך בכל תנועותיהם וענייניהם, ובכל תנועה היה להם סודות נוראים, רזין דרזין. וכל זה להעיר אזנינו וליבנו, שגם אנחנו נטהר ונקדש עצמנו גם בכל העבודות חיצוניות ועסקי חול, כדי שנזכה גם אנחנו לבוא לאיזה בחינה ומדרגה ממעלות קדושת אבותינו הקדושים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי כי הבחירה חופשית בכל דור, וכמאמר רבותינו ז"ל: אין דור שאין בו כאברהם וכו'. ועל כן מצינו גם בדורותינו צדיקים אמיתיים, גדולים ונפלאים מאד, שזכו לעבוד את השם יתברך גם בכל עסקי חול, וכמפורסם הרבה סיפורים כאלה מהצדיקים הגדולים שהיו מימות הבעל שם טוב הקדוש, זכר צדיק לברכה, עד הנה. ועל כן מאחר שעיקר התכלית של ישראל הוא לזכך את עצמן בתכלית הקדושה מכל התאוות שבעולם, על כן בודאי הוא טובה גדולה מה שהרבה לנו תורה ומצות, כדי שיהיה גם לנו כח להתעורר להשם יתברך ולהמשיך עלינו קדושה גדולה בכל ענין וענין על ידי ריבוי התורה והמצות, כדי שנזכה לתכלית האמיתי, לאור הגנוז, שאי אפשר להגיע אליו כי אם על ידי זה. וכל זה הוא לאותן שזוכין לקיים כל התורה, אך אפילו מי שאינו זוכה להתגבר על יצרו ולקיים כל התורה והמצוות, הוא גם כן טובה גדולה אליו מה שיש הרבה תורה ומצות, כי על ידי זה אפילו הגרוע שבגרועים מקיים כמה מצות, כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, כמאמר רבותינו ז"ל, ועל ידי זה יזכה כל אחד מישראל להזדכך בודאי, כי הקדושה של המצוות שמקיים כל אחד מישראל אינה מניחה להם להשתקע בטומאה והתאוות שנפלו בהם, ומעוררתם לתשובה בכל פעם, וכמו שכבר נמצאו הרבה בעלי תשובה בעולם, אשרי להם. ואפילו אם חס ושלום לא יזכה לתשובה שלמה בחייו, אף על פי כן סוף כל סוף יזדכך בודאי, ועיקר הזיכוך יהיה על ידי הטוב והמצוות שזכה לחטוף בעולם הזה, דווקא על ידי שיש הרבה תורה ומצות. וגם כי בכח הצדיקים אמיתיים הנפלאים במעלה, שזכו לקיים כל התורה בשלמות, עד שזיככו עצמן כל כך, עד שהיו יכולים לעבוד את השם יתברך גם בכל עסקי חול על כן יש להם כח להעלות אותנו גם כן מחול לקודש ומטומאה לטהרה, עד שעל ידי זה יתהפך הכל לטובה. וכל זה כלול במאמר רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש-ברוך-הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות. 'ל