הרב אברהם גקי
New Member
בפרשת השבוע ה' יתברך מלמד אותנו שמשה רבינו ציוה את בני ישראל על בניית המשכן, אך תחילה לימד אותם את הלכות השבת: 'אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש' וכו'. מפסוק זה דרשו חז"ל איסור ל"ט מלאכות שבת, שכל מלאכה שהיתה נעשית במשכן – אסור לעשותה בשבת. והנה, בשבת אסור לתפור ולקצור, וכן כל שאר ל"ט מלאכות שבת הינם 'מלאכות לא תעשה', היינו שציווי ה' הוא לשבות ממלאכה ולהימנע מעשייתה, אולם בבניית המשכן המצב היה הפוך, שבני ישראל נצטוו לתפור ולקצור, לחרוש ולזרוע, כלומר: העשייה הייתה העיקר ולא ההימנעות מהעשייה.
בתיקוני הזהר (תי' מ"ח) מסביר ה' יתברך דרך רשב"י, שיש שני בחינות שבת: 'שבת תתאה', ו'שבת עילאה', כמו שכתוב 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת', 'ושמרו' זו 'שבת תתאה', 'לעשות' זו 'שבת עילאה'. כלומר, ה'שמירה' שלא לעשות מלאכה – שזוהי השבת הרגילה והגשמית שאנו מכירים – זוהי 'שבת תתאה', אולם יש דרגה גבוהה יותר, שהיא שבת רוחנית, ובה אנו דווקא 'עושים' את השבת, ב'פעולה' ממש, ולא ב'הימנעות מפעולה'.
את הביאור בזה, מגלה לנו ה' דרך רבי נחמן, שהתורה היא נצחית ואינה מוגבלת בזמן, ולמרות שה'שבת' היא רק יום אחד בשבוע, אולם בשורשה – למעלה מן הזמן – השבת קיימת כל רגע ורגע, וכמו שמבואר שלעתיד לבא יהיה 'יום שכולו שבת'. העולם הבא נקרא 'שבת', וכן 'תלמיד חכם' נקרא 'שבת', כמו שאמר רשב"י על עצמו שהוא 'שבת'. לכן עלינו להבין, כיצד נוכל לשמור שבת כל רגע?
אמנם, השבת הגשמית, המוגבלת במסגרת ה'זמן', בה אנו 'שומרים' את השבת, היא אכן רק יום אחד בשבוע, שבת זו היא 'שבת תתאה', אותה אנו מקיימים מידי שבוע, שאנו שובתים ממלאכה ונמנעים מל"ט המלאכות, אולם לאחר צאת השבת הגשמית – ממוצאי שבת עד לשבת שלאחריה – אין אנו יכולים 'לשמור' את השבת. אולם ברוחניות, כאשר אנו מסתכלים בשורש התורה שהיא למעלה מן הזמן – בכוחנו 'לעשות' את השבת, לקיים את ה'שבת עילאה', ה'שבת' הרוחנית, בכל רגע ורגע. הכיצד?
כאשר אנו 'עושים' פעולה וחושבים שאנו עושים אותה לבד, ושוכחים שה' יתברך הוא שמזיז לנו את הידיים והרגלים ומנשים אותנו בכל רגע בחיים, אנו חיים את ה'גשמיות' וההסתרה, ואנו ח"ו מנותקים מה' יתברך בפעולה זו. אולם, כאשר אנו עושים פעולה ומאמינים שה' יתברך עושה אותה מתוכנו, אזי אנו מחוברים לה' יתברך תוך כדי הפעולה. זוהי ה'שבת עילאה', שאינה מוגבלת בזמן, שאנו 'שובתים' בעצמנו מהמלאכה – ומוסרים את ה'עשיה' שלנו לה' יתברך, על ידי האמונה שהוא זה עושה את הפעולה ולא אנחנו.
שבת כזו – היא 'שבת עילאה', והיא אינה מוגבלת בזמן, שכן גם ביום שני ושלישי, כאשר אנו קוצרים ותופרים, ביכולתנו לעשות זאת מתוך אמונה שה' הוא שקוצר לנו ותופר לנו, צובע לנו את הקיר ומבעיר לנו את האש... באופן זה – אנו לא רק 'שומרים את השבת' הגשמית, אלא 'עושים', את ה'שבת עילאה', השבת הרוחנית. ל"ט מלאכות שבת מהם אנו מצווים לשבות, אכן נלמדים ממלאכת המשכן, אולם בבניית המשכן 'עשו' את המלאכות, ולכן בכדי 'לעשות' את השבת הרוחנית, 'שבת עילאה', עלינו 'לשבות' ממלאכתנו גם בימות החול, ולהאמין שבכל תנועה שלנו – שם אלופו של עולם! הוא מזיז אותנו ומוליך אותנו ומנשים אותנו. כך מקיימים את השבת הרוחנית: 'לעשות את השבת' גם בימות החול.
בתיקוני הזהר (תי' מ"ח) מסביר ה' יתברך דרך רשב"י, שיש שני בחינות שבת: 'שבת תתאה', ו'שבת עילאה', כמו שכתוב 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת', 'ושמרו' זו 'שבת תתאה', 'לעשות' זו 'שבת עילאה'. כלומר, ה'שמירה' שלא לעשות מלאכה – שזוהי השבת הרגילה והגשמית שאנו מכירים – זוהי 'שבת תתאה', אולם יש דרגה גבוהה יותר, שהיא שבת רוחנית, ובה אנו דווקא 'עושים' את השבת, ב'פעולה' ממש, ולא ב'הימנעות מפעולה'.
את הביאור בזה, מגלה לנו ה' דרך רבי נחמן, שהתורה היא נצחית ואינה מוגבלת בזמן, ולמרות שה'שבת' היא רק יום אחד בשבוע, אולם בשורשה – למעלה מן הזמן – השבת קיימת כל רגע ורגע, וכמו שמבואר שלעתיד לבא יהיה 'יום שכולו שבת'. העולם הבא נקרא 'שבת', וכן 'תלמיד חכם' נקרא 'שבת', כמו שאמר רשב"י על עצמו שהוא 'שבת'. לכן עלינו להבין, כיצד נוכל לשמור שבת כל רגע?
אמנם, השבת הגשמית, המוגבלת במסגרת ה'זמן', בה אנו 'שומרים' את השבת, היא אכן רק יום אחד בשבוע, שבת זו היא 'שבת תתאה', אותה אנו מקיימים מידי שבוע, שאנו שובתים ממלאכה ונמנעים מל"ט המלאכות, אולם לאחר צאת השבת הגשמית – ממוצאי שבת עד לשבת שלאחריה – אין אנו יכולים 'לשמור' את השבת. אולם ברוחניות, כאשר אנו מסתכלים בשורש התורה שהיא למעלה מן הזמן – בכוחנו 'לעשות' את השבת, לקיים את ה'שבת עילאה', ה'שבת' הרוחנית, בכל רגע ורגע. הכיצד?
כאשר אנו 'עושים' פעולה וחושבים שאנו עושים אותה לבד, ושוכחים שה' יתברך הוא שמזיז לנו את הידיים והרגלים ומנשים אותנו בכל רגע בחיים, אנו חיים את ה'גשמיות' וההסתרה, ואנו ח"ו מנותקים מה' יתברך בפעולה זו. אולם, כאשר אנו עושים פעולה ומאמינים שה' יתברך עושה אותה מתוכנו, אזי אנו מחוברים לה' יתברך תוך כדי הפעולה. זוהי ה'שבת עילאה', שאינה מוגבלת בזמן, שאנו 'שובתים' בעצמנו מהמלאכה – ומוסרים את ה'עשיה' שלנו לה' יתברך, על ידי האמונה שהוא זה עושה את הפעולה ולא אנחנו.
שבת כזו – היא 'שבת עילאה', והיא אינה מוגבלת בזמן, שכן גם ביום שני ושלישי, כאשר אנו קוצרים ותופרים, ביכולתנו לעשות זאת מתוך אמונה שה' הוא שקוצר לנו ותופר לנו, צובע לנו את הקיר ומבעיר לנו את האש... באופן זה – אנו לא רק 'שומרים את השבת' הגשמית, אלא 'עושים', את ה'שבת עילאה', השבת הרוחנית. ל"ט מלאכות שבת מהם אנו מצווים לשבות, אכן נלמדים ממלאכת המשכן, אולם בבניית המשכן 'עשו' את המלאכות, ולכן בכדי 'לעשות' את השבת הרוחנית, 'שבת עילאה', עלינו 'לשבות' ממלאכתנו גם בימות החול, ולהאמין שבכל תנועה שלנו – שם אלופו של עולם! הוא מזיז אותנו ומוליך אותנו ומנשים אותנו. כך מקיימים את השבת הרוחנית: 'לעשות את השבת' גם בימות החול.