פרשת מקץ
בודד בכלא ובצמרת
בגיל שבע עשרה יוסף נקרע מבית אביו החמים והושלך אל מערבולת חיים אכזרית - הרחק מביתו. למרות כל זאת, בכל תהפוכות חייו הוא נותר יוסף העברי. גם בהיותו עבד, גם כאסיר בבור הכלא וגם כאשר נתמנה למשנה למלך. אדם בודד מול חברה מנוכרת.
בתחנה הראשונה של חייו במצרים נקלע - כעבד - אל בית פוטיפר, שר הטבחים. יוסף, יפה התואר ויפה המראה, מצא חן בעיני אשת אדוניו.
תגובתו של יוסף לפיתויה היתה נחרצת: "וימאן ויאמר... איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית ל"ט, ח'-ט').
אלו מילים בלתי שגרתיות נשמעות בתוך חברה שטופת זימה? היא, בוודאי, לא הבינה את סירובו. הוא, אינו אומר: "וחטאתי לבעלך", כי אם - ל"אלוקים". תהיה זו סתירה למערכת הערכים המקובלת עלי!
עומד לו אדם צעיר, בודד בהשקפת עולמו. נאמן לה גם מול פיתויי החברה הגדולים ביותר. ואמנם, על עמידתו זו הוא שילם במחיר חירותו. הוא הושלך אל בור הכלא, בו שהה שתים עשרה שנה!
מנין שאב תעצומות נפש אלו?
גם בבית הסוהר הוכיח יוסף עצמאות רוחנית ואי תלות בהווי הסביבה. היא באה לידי ביטוי, כאשר ראה את שני שותפיו לכלא, את שר המשקים ואת שר האופים, זועפים. לשאלתו: "מדוע פניכם רעים היום?" (שם מ', ז'), ענו לו השנים: "חלום חלמנו ופותר אין אותו".
תשובתו של יוסף תואמת את דרכו: "הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי". בלא שום תסביך גלותי, בלא כל רצון להתקשט בנוצות לא לו, מצהיר יוסף באזניהם על אמונתו באלוקים. בשם אמונה זו, הוא מנסה לעזור להם במצוקתם.
השיא בהפגנת עצמאותו הרוחנית בא לידי ביטוי שנתיים לאחר מאורע זה. היה זה כאשר פרעה עצמו חיפש פתרון לחלומותיו (בראשית מ"א, א'-ז'). לאחר שכל חרטומי מצרים המקצוענים נלאו לפותרם, נזכרו בפותר החלומות שבכלא. יוסף הורץ מעמקי הבור והובא אל המלך, הפונה אליו: "ואני שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום לפתור אותו".
היה זה רגע דרמטי. כל העיניים, אולי אלפי זוגות עיניים, היו נעוצות ביוסף. מצרים כולה, מצרים שהיאור הוא אלוהיה, הסוגדת לפנתיאון של אלים, השטופה במעשי כישוף, מצפה למוצא פי יוסף. היא רוצה לראות, האם יצליח במקום שנכשלו בו מומחיה?
ליוסף היתה זו הזדמנות בלתי חוזרת להחלץ מן המאסר הממושך והקשה. אם יצליח, תבוא שעת מפנה בחייו. מובן, שברגע כזה, בהיותו חשוף לעיני השליט הדומיננטי ולעיני בני עמו, עליו לכלכל את מעשיו בתבונה. אין השעה כשרה להפגין דעות עצמאיות העלולות להרגיז את השליט האבסולוטי ולהעלות את חמתו.
אולם יוסף שמע דברים שלא ערבו לאזניו, ובו במקום החליט להעמידם על דיוקם: "בלעדי! אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם ט"ז). במשפט קצר זה מביע יוסף את הדברים הבאים:
"אתה, מלך מצרים, רואה בי פותר חלומות מוצלח ומיומן, משום ששבוי אתה בקונצפציה החרטומית שלך. אבל אני אינני חכם יותר מחכמיך. הפתרון בידי האלקים, ולא בידי אדם. אין כל בטחון שאצליח להעביר אליך את דבר האלוקים ואת הפשר הנכון של החלום".
אנו משתאים מול עמידה איתנה ובת חורין זו. מהי העוצמה שהפעילה עצמאות רוחנית זו? כיצד הצליח לשמור על בדידות רוחנית ואמונה מוצקה, למרות שהכל מסביב כה התנגד לדרכו?
דומה, שהפתרון מונח במבחן הראשון שהיה ליוסף על אדמת מצרים. המבחן היה רשת הפיתוי שטוותה אשת פוטיפר. באותה שעה קריטית נשלח לו סיוע ממרום: "נראית לו דמות דיוקנו של אביו" (רש"י), והוא אכן כבש את יצרו!
הכח להחזיק מעמד מוסרי במציאות חברתית שונה לחלוטין, טמון ביכולת לזכור ולחוות את השרשים של זהותו. אם מתייצבת מול עיני רוחו של האדם תמונה בהירה ומוחשית מאין הוא בא, יכול הוא גם לדעת לאן הוא הולך! אדם או עם חסרי עבר, הינם גם חסרי עתיד! ברגע מבחן, כשהמוסר שינק יוסף בבית אביו עמד במבחן קשה מנשוא, הגנה עליו רק מורשת בית אבא.
תחושת השייכות לבית יעקב, לעם ישראל המקורי, היא זו שמנעה ממנו את הכניעה לחטא ולנורמות הסביבה.
מעובד מהספר "פרשה וליקחה"
תת-המודע מגיב
בני יעקב נקלעו למצב מביך. אנשים רעבים בהמוניהם יורדים למצרים לקנות תבואה בארץ השבעה, שלא חסר בה לחם. הכל מתקבלים כראוי. רק אחד עשר איש, מבין ההמונים, נחשדים בריגול. מוזר! הם נקלעו לעסק ביש זה בלי למצוא את הסיבה למתרחש. מדוע דווקא עליהם טופלים אשמה חסרת בסיס זו?
כדי להוסיף על האבסורד שבמצבם הנוכחי, הם הוטלו אל בור כלא למשך שלושה ימים, ובסופם מציע להם המושל הצעה בלתי ברורה:
"אם כנים אתם, אחיכם אחד יאסר... ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם. ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם" (בראשית מ"ב, י"ט-כ'). מה לאותו מושל מצרי ולאחיהם הקטן בנימין שנותר בארץ כנען? הוא ודאי לא נשלח לרגל! כיצד הבאתו למצרים תתרום, בעיני המושל, לאמינותם?
תגובתם הרגשית של האחים משונה ביותר. היא אינה מתייחסת כלל להצעת המושל:
"ויאמרו איש אל אחיו: 'אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת'" (שם פסוק כ"א).
ברגע המשבר הם נזכרים לפתע בגרורות פרשה שהתרחשה לפני עשרים ושתיים שנה. מה עניינה של אותה פרשה לכאן?
כשמכרו בני יעקב את אחיהם יוסף, הם האמינו בכל ליבם בצדקת דרכם. הם היו משוכנעים שהם פועלים כראוי.
חלומות המלכות שעליהם דיווח יוסף בהרחבה באוזני אחיו, הורו להם בבירור שגם בהקיץ הוא חולם חלומות אלו.
מול עיניהם צמחה התופעה המזיקה של אחד, הפורש מן החברה ומתנשא למלוך על השאר. השוויוניות היהודית, בה כולם ניצבים שווים בפני האלוקים, עומדת להיות מופרת, כבר עתה, בצעדיו הראשונים של העם. בהציגו עצמו כמלך, חשו כי הוא מייחס לעצמו תכונות של גזע עליון.
בני יעקב החליטו למנוע בכל מחיר עיוות היסטורי זה. הם האמינו שמניעיהם טהורים בהרחיקם את יוסף מזירת ההתרחשויות.
מוזר, איפוא, שעשרים ושתיים שנה מאוחר יותר, כאשר המושל המצרי דורש מהם להביא בירידתם הבאה למצרים את האח הצעיר בנימין, הם תולים מצב ביש זה, בחוסר הרחמים שלהם כלפי יוסף בעת המכירה.
מדוע צץ זכרון זה לנגד עיניהם דווקא באותו רגע קריטי בארמון המצרי?
אכן, חוק הוא מחוקי תת-המודע החבוי באדם. אין מעשה, דיבור ומחשבה של האדם היורדים לטמיון. תת-המודע קולט הכול, זוכר הכול ומאחסן הכול. תת המודע בוחן את הכול, לאור האמת האבסולוטית האובייקטיבית. הרחק מעין האדם, הרחק מרגשותיו ומשפעת המלים והניסוחים שמאחוריהם הוא מתבצר, מסנן תת המודע את המעשים. הוא מתייק אותם במגירות האמת והשקר, הטוב והרע. שם שוכן אמיתו של האדם, זוהי נקודת מהותו הפנימית.
והוא, תת המודע, מופיע ושולח מסר בעת זעזוע ומשבר. הוא משמיע את דברו כשהאדם נקלע למבוך. או-אז, נופלים הכיסויים השונים, והאדם, הניצב מול האמת לאמיתה, מסוגל לשמוע את קול המצפון העולה מתוכו.
ביהדות קוראים לתופעה זו: מידה כנגד מידה:
דברי בני יעקב שהונצחו בפסוק, מורים על כך: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו". הם לא מביעים חרטה על עצם המכירה, הם מכים על חטא, מדוע הקשיחו את לבם בעת שביצעו את פסק הדין. רק כשחשו את טעמה המר של האכזריות, והתבוננו בחוסר ההתחשבות של המושל המצרי, הם מבינים שגם הם אינם נקיים ממידת האכזריות. עתה הם חשים בעומק לבם את הכאב שגרמו לאחיהם כשניתקו אותו לנצח מאביו וממשפחתו. עתה הם חווים אישית את הצער שבחוסר האונים מול האכזריות.
מעמקי תת המודע פרצה אמת זו, וטפחה על פניהם. והם, כצדיקים בעלי רגישות מוסרית גבוהה, הכירו בקו של אכזריות ושל קשיחות, שנלווה אליהם בעת ביצוע המכירה.
מעובד מהספר "פרשה וליקחה"
מלך - על עצמו תחילה
פרעה חלם חלום שהטריד את מנוחתו. החרטומים טרחו לשוא למצוא פתרון הולם לחלום. בשעת מצוקה זו סיפר שר המשקים לפרעה על העבד שהושלך לבית האסורים ויודע לפתור חלומות. מיד הריצו את יוסף מבית הכלא כדי שיתייצב לפני פרעה. מיד לאחר שמיעת החלום אמר יוסף את פתרונו: החלום הוא אזהרה שנשלחה מן השמים והיא מודיעה על בואן של שבע שנות שובע, ומיד לאחריהן - שבע שנות רעב רצופות .
לאחר שמיעת הפתרון הכריז פרעה לעיני השרים והחרטומים הנדהמים, על מינויו המיידי של יוסף למשנה למלך מצרים. הוטלה עליו משימה כבדה להכין את המדינה לקראת העתיד ולאגור בשבע שנות השובע אוכל לשבע שנות הרעב: "ויאמר פרעה אל יוסף: אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך. אתה תהיה על ביתי, ועל פיך ישק כל עמי" (בראשית מ"א, ל"ט‑מ').
כיצד החליט פרעה בו ברגע, למנות את יוסף למשנה למלך ולתת בידיו סמכויות בלתי מוגבלות, והרי זוהי החלטה גורלית מאין כמוה?
התשובה נעוצה בפסוקים המתארים את תחילת הפגישה: "ויאמר פרעה אל יוסף: חלום חלמתי, ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר, תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר: בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" (בראשית, מ"א, ט"ז(.
נבאר חלק מכוונתו של יוסף: "בלעדי" ‑ אין החכמה משלי, אלא "אלוקים יענה" - אלוקים יתן בפי תשובה.
נתאר לעצמנו את מצבו של יוסף. שנים רבות הוא יושב בכלא על לא עוול בכפו, ולא נראה סיכוי שיוציאו אותו משם לעולם. והנה, קורה נס! פרעה, השליט הכל יכול, זקוק לו ומבקש ממנו שיפתור לו את חלומו. כל עתידו מוטל על כף המאזניים. למי נותן יוסף באותה שעה את כל הקרדיט? "אלוקים יענה את שלום פרעה" - אני איני כלום, אני משמש רק כצינור להעברת המידע!
למרבית הפלא הוברר, שדווקא נקודה זו שנראתה כהחמצה של ההזדמנות החד-פעמית, היא זו שקבעה את גורלו של יוסף. פרעה ראה בתשובה זו של יוסף כוחות נפש על‑אנושיים. הוא ראה לפניו אדם שאין לו כל שאיפה להיבנות מהמצוקה שאליה נקלע פרעה, אדם שכל מעייניו נתונים לבירור האמת ולא לאינטרסים האישיים שלו. לאדם זה הוא זקוק עתה! אילו היה יוסף מנסה בדרך כלשהי לנצל את המעמד לצורך הפקת תועלת אישית, הוא היה מחמיץ את הכל.
כאשר שמע פרעה שמצרים עומדת לפני שבע שנות שובע רצופות, שנים שבהן תתברך המדינה בעושר רב ללא תקדים, עושר שיש לשמור אותו לעתות מצוקה, הוא החליט שמצרים זקוקה לאדם שניתן לסמוך עליו, אדם שלא יגע בפרוטה שאינה שלו, אדם שאפילו גרגיר אחד של תבואה לא יגיע אליו שלא ביושר... והנה, עומד לפניו אדם זה, אדם שמסוגל לא לחשוב על טובת עצמו במצב שהפיתוי בו הוא על - אנושי, אדם שמסוגל במצב כה עדין לפעול אך ורק בהנחיית האמת הצרופה. אין ספק שאדם זה הוא הראוי לנהל את המדינה! ואכן, פרעה החליט למנות לתפקיד זה את יוסף, את האיש הראוי ביותר לתפקיד האחראי.
"אחד משישים שבנבואה"
במשך עשרים ושתיים שנה נעדר יוסף מבית אביו. מדוע לא שלח שליח או איגרת לבשר לו כי הוא חי, וכי הוא מונה כמשנה למלך במצרים? האם אלמלא היו האחים יורדים למצרים, לא היה יוסף מתגלה לאביו עד יום מותו?
ושאלה נוספת: האחים לא זיהו את יוסף, מפני שכאשר יצא מבית אביו היה צעיר, ועתה עיטרה חתימת זקן את פניו. אך בכל זאת יכול היה יוסף לזהותם. מדוע לא מיהר לחשוף את זהותו בפניהם ומדוע לא פרש מיד בשלום אביו הזקן?
שני החלומות של יוסף המסופרים בתורה בפרשת וישב, מתקיימים במלואם. חכמינו אמרו על כך, כי החלום הוא אחד משישים שבנבואה. כלומר, בחלום גנוזים רמזים הצופנים מידע על העתיד. זו הסיבה שיוסף מבקש מאחיו: "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי" (בראשית ל"ז, ו').
חלומותיו של יוסף היו בבחינת נבואה שחזתה את אשר יתרחש בעתיד. בחלום הראשון אומר יוסף לאחיו: "והנה אנחנו מאלמים אלומות בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי" (בראשית ל"ז, ו'). בחלום זה חלם יוסף על אלומות התבואה של האחים המשתחוות לאלומתו. לא האחים השתחוו, כי אם האלומות שאלמו בשדה. יש כאן רמז לכניעתם של האחים ליוסף, לא בשל הכרתם במלכותו, אלא בשל הזדקקותם בשנות הרעב לאוצרות התבואה שבמצרים, שיוסף היה ממונה עליהם. הרעב הקיף את כל הארצות הסמוכות למצרים, ורק במצרים נאגר מזון רב שנמכר להמונים. יוסף, המשנה למלך, היה הממונה על התבואה, והאחים השתחוו לו בבואם אליו.
נציין פרט נוסף. בירידה למצרים שמטרתה - קניית תבואה, לא השתתף יעקב אבינו. גם בלהה, הנזכרת בחלום השני, לא השתתפה. רק האחים נכנעו לפני יוסף, בשל תבואתו. פרטי החלום הראשון מדוייקים מאד.
בחלום השני אמר יוסף: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (שם ט'). בירידה האחרונה למצרים, לאחר שיוסף הזדהה לפני אחיו, ירדו גם אביו וגם בלהה אומנתו, שגידלה את יוסף לאחר מות רחל אמו. עתה קיבלו כולם את מלכותו ברצון. הם השתחוו לו מתוך הכרה, בהיותו משנה למלך. מסיבה זו, בחלום השני נראים אנשים משתחווים ולא אלומות.
התנהגותו של יוסף הודרכה על ידי רצונו להגשים את החלומות שראה. הוא הכין את הקרקע להתגשמות חלומותיו הנבואיים.
יוסף הבחין כי החלום הראשון עומד להתקיים, אך הוא עדיין לא התקיים סופית, שהרי בנימין לא ירד עם אחיו. הוא הבין כי עליו לפעול בשלב זה לביצועו של פתרון החלום הראשון. אמנם, יכול היה להתגלות לאחיו ולחשוף את זהותו, כפי שלבסוף עשה, אך בכך היה שומט את הקרקע להתגשמות החזון שבחלום הראשון, שהרי לבטח היה אביו מגיע מיד למצרים כדי לראותו. מצב כזה היה מגשים יפה את החלום השני, אך הוא היה פוסח על החלום הראשון. לכן, רק לאחר שירד בנימין למצרים והשתחוה יחד עם אחיו לפני יוסף, נפנה יוסף לגלות את זהותו ולבקש כי ימהרו ויביאו גם את אביו למצרים. מעשה שהיה בו מימוש של החלום השני.
כאמור, אם יוסף לא היה נותן לדברים להתגלגל ולהתרחש בצורה ובסדר שבה הם התגלגלו על ידי ההשגחה, לא היה החלום הראשון מגיע לפתרונו. יוסף לא רצה להפריע למהלכו הטבעי של החלום.
מדוע מתאחרת הגאולה
פרעה חולם על הפרות הרזות הבולעות את השמנות ולא נודע כי באו אל קרבן, ועל השיבולים השדופות המכלות את השיבולים המלאות והדשנות. פרעה קורא לכל חכמיו, חרטומיו ומכשפיו, ושואלם לפתרון החלום, ואין פותר אותם לפרעה.
המדרש מבאר: פותרים היו, אלא שלא היה פתרונם נכנס באוזניו של פרעה. אמרו לו: שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר. שבע מלכויות אתה כובש, ושבעה מחוזות מורדים בך. ומהי מטרת כל הפתרונות הללו? כדי שיבוא יוסף באחרונה, יפתור את החלומות נכונה, והכל יעריכו את גדלותו. אמר הקדוש ברוך הוא: אם יבוא יוסף מיד בתחילה ויפתור את החלום, הוא לא יזכה להערכה כראוי, ויוכלו החרטומים לומר לפרעה: אילו שאלת אותנו, גם אנו היינו פותרים את החלום לא פחות טוב מפתרונו של יוסף.
אותו יום היה ראש השנה, הוא היום בו נגזר במרומים על יוסף שיצא מבית האסורים ויעלה לגדולה. בבור הכלא, כל רגע נראה כשנה. השחרור מתעכב, הגאולה מתמהמהת. מדוע? כדי שבתחילה יציגו החרטומים את "מרכולתם", יציעו פתרונות. עד שאחרון החרטומים לא אמר את דברו, לא הוזעק יוסף מבור כלאו! וכשסיימו מיד (בראשית מ"א, י"ד): "ויריצוהו מן הבור"!...
נחזור לכותרת המאמר: מדוע הגאולה מתאחרת? המלך המשיח יבוא ויציג פתרון! תרופת אמת לכל המצוקות והמדווים הבריאותיים, המשפחתיים, הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים, בכל שטח ובכל תחום. אולם, כל עוד יתנוססו שלטים כוזבים, כל עוד יקומו מוכרי אשליות ומפזרי הבטחות, כל עוד מציעים החכמים הצעות קסם ופתרונות פלא, יעמוד המשיח בצד ויחייך. הוא יאמר : נסו, נסו להקים מערכת חינוך ללא אמונה, נסו ליצור חברה ללא ערכים, נסו לנתץ שלשלת דורות ולייבא תרבות מנוכרת. נסו לטעום את התבשיל שבישלתם! עם יד על הלב! האם לכך התכוונתם? האם הוא אכיל? התשובה ידועה מראש, כדברי הנביא: "ויהי כאוכלם מהנזיד, והמה צעקו ויאמרו, מוות בסיר" (מלכים-ב', ד', מ').
המשיח יבוא ויציע פתרון: עבודת ה', תורה ומצוות. אולם הוא לא יבוא, עד שינוסו כל הפתרונות האחרים, ינוסו ויכזיבו. כל התאוריות תופרכנה, הכל יקרוס! גם בבית פנימה קשה יהיה למצוא מנוחה או ביטחון.
כשיבינו שאין כל מבטח, באותה שעה יפנו אל המבטח העתיק והאמיתי, כדברי הנביא: "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם, וביקשתם ולא תמצא, ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה!" (הושע ב', ט').
רק אז, כאשר יאכזבו כל חכמי הדורות, יעלה המסך, יתפוגג העשן, יצא האסיר מהבור, קץ יושם לחושך, והמשיח בא יבוא!
ככל שנמהר להבין שהפתרונות העכשוויים אינם פותרים מאומה, באותה מידה תתקרב הגאולה.
מאפלה לאורה
שתים עשרה שנה היה יוסף כלוא בבור הכלא. שתים עשרה שנות חשכה ועלטה. בשל עלילת זדון של אשת פוטיפר, על לא עוול בכפו, הושלך הנער העברי אל הבור בארץ זרה ומנוכרת. שנים ארוכות הוא נמק בכלא ללא סיכוי סביר לצאת אל אור השמש. יוסף עצמו לא איבד מעולם את ביטחונו בבורא שיחלץ אותו משביו. ואמנם, הישועה הגיעה לפתע.
לפתע, ללא כל הודעה מראש, ללא כל הכנה, אירע אירוע בלתי צפוי: "וישלח פרעה ויקרא את יוסף, ויריצוהו מן הבור ויגלח, ויחלף שמלותיו, ויבוא אל פרעה" (בראשית מ"א, י"ד). בתוך שעה קצרה הוא מצא את עצמו כמשנה למלך מצרים! "מבית האסורים יצא למלוך".
חז"ל מבארים, שלמעשה זוהי דרכו האופיינית של עם ישראל: "מתוך צרה רווחה, מתוך אפלה אורה, מתוך נפילה התעלות". כך היה בזמן מרדכי ואסתר. מתוך לבישת שק ואפר, אבל, צום, בכי ומספד נלקח מרדכי לרכוב על סוס המלך בלבוש מלכות. העיר שושן צהלה ושמחה, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. כך יהיה גם בזמן הגאולה העתידה. מתוך תוקף הצרות של תקופת "עיקבתא דמשיחא", תבוא תשועת עולמים.
ולא זו בלבד, אצל יוסף נאמר: "ויריצוהו מן הבור" (בראשית מ"א, י"ד) - במהירות ובבהילות! כך גם נאמר בגאולת פורים: "ויבהילו להביא את המן" (אסתר ו', י"ד). את המן, צורר היהודים, הביאו בבהילות אל המשתה שהביא לתלייתו. כך היה גם בגאולת מצרים, כפי שנאמר בתורה: "כי גורשו ממצרים" (שמות י"ב, ל"ט). גם בהגדה של פסח אנו קוראים: "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". וכן יהיה בגאולה העתידה והשלמה, כדברי הנביא (מלאכי ג', א'): "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (הוא מלך המשיח, רד"ק), "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא" (הוא אליהו הנביא, רד"ק),
נתבונן במאורעות תקופתנו תקופה שהביאה לתמורות כה מפליגות באורחות החיים. נשאל את עצמנו: המצאות כה רבות מתחדשות, הטכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק, הקידמה דוהרת - מהו המכנה המשותף? מהו חוט השני העובר בכל ההמצאות? התשובה היא: המהירות הגוברת, התאוצה המתעצמת! לפני שנים לא מרובות עוד נסעו רוב בני האדם בכרכרות ובעגלות, ולפתע נתגמדו המרחקים! רכבות הקיטור פינו את מקומן לרכבות חשמליות, מטוסי הבוכנה התחלפו במטוסי סילון הטסים במהירות על קולית. המחשבים האיטיים הפכו למיושנים, ושבבים זעירים מבצעים מיליוני פעולות בשניה. למעשה, אנו נמצאים רק בתחילת הדרך. הקידמה של היום היא הגרוטאה של מחר! והאנשים? גם הם הפכו קצרי רוח, לחוצים, אצים רצים, חסרי פנאי ומנוחה, רדופים ועצבניים, ממהרים כי חייבים להספיק...
כך מתרחש גם בעולם המדיניות. התהליכים שעבר העולם במאה השנים האחרונות התרחשו במהירות עצומה: שתי מלחמות עולם ואין ספור מלחמות אזוריות, היווצרות הקומוניזם וקריסתו, מותם של עשרות מיליונים במלחמות ובמחנות ריכוז ועבודה ועוד ועוד. כה הרבה נדחס לפרק זמן כה קצר, כאילו ממרום מאיצים את דוושות ההיסטוריה.
כל אלו מסממניה של הגאולה המתקרבת הם. לפתע פתאום תחול התמורה היסודית, "ואור חדש על ציון יאיר"!
"בלעדי"
מצרים העתיקה היתה שטופה בעבודת אלילים. היא עבדה לשמש וליאור, לכבש ולחתול. נהתה אחרי חרטומים ומכשפים, איצטגנינים ובעלי אוב. לכמרים הוענק מעמד על - הם היו בחצר המלכות ושימשו יועצים רשמיים למלך, לפרעה.
באותו בוקר הוזעקו כולם לחצר המלך, שמעו מפיו חלום כפול. ניסו לפותרו, זה בכה וזה בכה, ולא נכנסו הדברים ללבו. לבסוף נזכר שר המשקים בנער עברי הנמק בבור כלאו, קרבן עלילת שוא. מיד הריצו את יוסף, גילחו את שערותיו והחליפו את בגדיו. והנה, הוא ניצב בארמון המלוכה, כשעיני הכול נשואות אליו. פרעה, המלך האדיר, שואלו במו פיו: האמת היא שאתה החכם מכול? "חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר: תשמע חלום לפתור אותו!"
מה עונה יוסף? "בלעדי". רש"י מפרש: אין החכמה משלי!
מדוע הוא עשה זאת? מדוע הצטנע? הרי זה עתה יצא מבור הכלא, ועדיין לא קיבל חנינה. במקום לאחוז בהזדמנות הפז שנקרתה לפניו ולפתח את תלותו של פרעה בו, לאשר כי מומחה הוא מאין כמוהו לפתרון חלומות, הגדול מכולם מצהיר הוא שאין החכמה שלו, ויש בלתו...
מדוע עשה זאת?
הוא עשה כן, כי יהודי הוא, וזוהי הנקודה המייחדת אותו. ישראל נמשלו ללבנה שאין לה אור עצמי, אלא היא מקבלת את אורה מהשמש. יהודי יודע שכל אשר לו הבורא חננו. העושר, הכבוד והחכמה - של ה' הם. אברהם אבינו, שמסר את נפשו על אמונתו, שעמד בהצלחה בעשרה נסיונות, שהיה נביא, עשיר ונכבד, גם הוא אמר: "ואנוכי עפר ואפר". משה ואהרן, שני ענקי האומה, אמרו: "ונחנו מה". דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אמר: "ואני תולעת ולא איש". לעומתם, פרעה, נבוכדנצר וחירם מלך צור, עלתה להם גדולתם לראשם. הם הכריזו על עצמם כאלילים חיים! גם אלכסנדר מוקדון הורה לפסל את דמותו, כשהוא מחזיק בידו את כדור הארץ.
מה רב המרחק בינם לדרך היהדות הנאצלת! כמה גדול ההבדל בינם לבין יעקב אבינו בחיר האבות, שאמר בשפל רוח: "קטונתי"! יעקב אף ציוה שיעלוהו מיד לאחר פטירתו לארץ ישראל ולא יקברוהו במצרים, אפילו לפי שעה, כדי שהמצרים לא יעשוהו לאחר פטירתו לעבודה זרה, על כרחו!
התורה נצחית היא, ולקחיה מתייחסים לכל דור. על כל אדם להחליט באיזה צד של המתרס הוא עומד: בצד של יוסף או בצד של פרעה. האם הוא אומר "בלעדי", או שמא הוא מחשיב את עצמו כאילו אין בלתו. נתאזר בענוה, ונזכה לטובה רוחנית וגשמית כיוסף.
בודד בכלא ובצמרת
בגיל שבע עשרה יוסף נקרע מבית אביו החמים והושלך אל מערבולת חיים אכזרית - הרחק מביתו. למרות כל זאת, בכל תהפוכות חייו הוא נותר יוסף העברי. גם בהיותו עבד, גם כאסיר בבור הכלא וגם כאשר נתמנה למשנה למלך. אדם בודד מול חברה מנוכרת.
בתחנה הראשונה של חייו במצרים נקלע - כעבד - אל בית פוטיפר, שר הטבחים. יוסף, יפה התואר ויפה המראה, מצא חן בעיני אשת אדוניו.
תגובתו של יוסף לפיתויה היתה נחרצת: "וימאן ויאמר... איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית ל"ט, ח'-ט').
אלו מילים בלתי שגרתיות נשמעות בתוך חברה שטופת זימה? היא, בוודאי, לא הבינה את סירובו. הוא, אינו אומר: "וחטאתי לבעלך", כי אם - ל"אלוקים". תהיה זו סתירה למערכת הערכים המקובלת עלי!
עומד לו אדם צעיר, בודד בהשקפת עולמו. נאמן לה גם מול פיתויי החברה הגדולים ביותר. ואמנם, על עמידתו זו הוא שילם במחיר חירותו. הוא הושלך אל בור הכלא, בו שהה שתים עשרה שנה!
מנין שאב תעצומות נפש אלו?
גם בבית הסוהר הוכיח יוסף עצמאות רוחנית ואי תלות בהווי הסביבה. היא באה לידי ביטוי, כאשר ראה את שני שותפיו לכלא, את שר המשקים ואת שר האופים, זועפים. לשאלתו: "מדוע פניכם רעים היום?" (שם מ', ז'), ענו לו השנים: "חלום חלמנו ופותר אין אותו".
תשובתו של יוסף תואמת את דרכו: "הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי". בלא שום תסביך גלותי, בלא כל רצון להתקשט בנוצות לא לו, מצהיר יוסף באזניהם על אמונתו באלוקים. בשם אמונה זו, הוא מנסה לעזור להם במצוקתם.
השיא בהפגנת עצמאותו הרוחנית בא לידי ביטוי שנתיים לאחר מאורע זה. היה זה כאשר פרעה עצמו חיפש פתרון לחלומותיו (בראשית מ"א, א'-ז'). לאחר שכל חרטומי מצרים המקצוענים נלאו לפותרם, נזכרו בפותר החלומות שבכלא. יוסף הורץ מעמקי הבור והובא אל המלך, הפונה אליו: "ואני שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום לפתור אותו".
היה זה רגע דרמטי. כל העיניים, אולי אלפי זוגות עיניים, היו נעוצות ביוסף. מצרים כולה, מצרים שהיאור הוא אלוהיה, הסוגדת לפנתיאון של אלים, השטופה במעשי כישוף, מצפה למוצא פי יוסף. היא רוצה לראות, האם יצליח במקום שנכשלו בו מומחיה?
ליוסף היתה זו הזדמנות בלתי חוזרת להחלץ מן המאסר הממושך והקשה. אם יצליח, תבוא שעת מפנה בחייו. מובן, שברגע כזה, בהיותו חשוף לעיני השליט הדומיננטי ולעיני בני עמו, עליו לכלכל את מעשיו בתבונה. אין השעה כשרה להפגין דעות עצמאיות העלולות להרגיז את השליט האבסולוטי ולהעלות את חמתו.
אולם יוסף שמע דברים שלא ערבו לאזניו, ובו במקום החליט להעמידם על דיוקם: "בלעדי! אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם ט"ז). במשפט קצר זה מביע יוסף את הדברים הבאים:
"אתה, מלך מצרים, רואה בי פותר חלומות מוצלח ומיומן, משום ששבוי אתה בקונצפציה החרטומית שלך. אבל אני אינני חכם יותר מחכמיך. הפתרון בידי האלקים, ולא בידי אדם. אין כל בטחון שאצליח להעביר אליך את דבר האלוקים ואת הפשר הנכון של החלום".
אנו משתאים מול עמידה איתנה ובת חורין זו. מהי העוצמה שהפעילה עצמאות רוחנית זו? כיצד הצליח לשמור על בדידות רוחנית ואמונה מוצקה, למרות שהכל מסביב כה התנגד לדרכו?
דומה, שהפתרון מונח במבחן הראשון שהיה ליוסף על אדמת מצרים. המבחן היה רשת הפיתוי שטוותה אשת פוטיפר. באותה שעה קריטית נשלח לו סיוע ממרום: "נראית לו דמות דיוקנו של אביו" (רש"י), והוא אכן כבש את יצרו!
הכח להחזיק מעמד מוסרי במציאות חברתית שונה לחלוטין, טמון ביכולת לזכור ולחוות את השרשים של זהותו. אם מתייצבת מול עיני רוחו של האדם תמונה בהירה ומוחשית מאין הוא בא, יכול הוא גם לדעת לאן הוא הולך! אדם או עם חסרי עבר, הינם גם חסרי עתיד! ברגע מבחן, כשהמוסר שינק יוסף בבית אביו עמד במבחן קשה מנשוא, הגנה עליו רק מורשת בית אבא.
תחושת השייכות לבית יעקב, לעם ישראל המקורי, היא זו שמנעה ממנו את הכניעה לחטא ולנורמות הסביבה.
מעובד מהספר "פרשה וליקחה"
תת-המודע מגיב
בני יעקב נקלעו למצב מביך. אנשים רעבים בהמוניהם יורדים למצרים לקנות תבואה בארץ השבעה, שלא חסר בה לחם. הכל מתקבלים כראוי. רק אחד עשר איש, מבין ההמונים, נחשדים בריגול. מוזר! הם נקלעו לעסק ביש זה בלי למצוא את הסיבה למתרחש. מדוע דווקא עליהם טופלים אשמה חסרת בסיס זו?
כדי להוסיף על האבסורד שבמצבם הנוכחי, הם הוטלו אל בור כלא למשך שלושה ימים, ובסופם מציע להם המושל הצעה בלתי ברורה:
"אם כנים אתם, אחיכם אחד יאסר... ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם. ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם" (בראשית מ"ב, י"ט-כ'). מה לאותו מושל מצרי ולאחיהם הקטן בנימין שנותר בארץ כנען? הוא ודאי לא נשלח לרגל! כיצד הבאתו למצרים תתרום, בעיני המושל, לאמינותם?
תגובתם הרגשית של האחים משונה ביותר. היא אינה מתייחסת כלל להצעת המושל:
"ויאמרו איש אל אחיו: 'אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת'" (שם פסוק כ"א).
ברגע המשבר הם נזכרים לפתע בגרורות פרשה שהתרחשה לפני עשרים ושתיים שנה. מה עניינה של אותה פרשה לכאן?
כשמכרו בני יעקב את אחיהם יוסף, הם האמינו בכל ליבם בצדקת דרכם. הם היו משוכנעים שהם פועלים כראוי.
חלומות המלכות שעליהם דיווח יוסף בהרחבה באוזני אחיו, הורו להם בבירור שגם בהקיץ הוא חולם חלומות אלו.
מול עיניהם צמחה התופעה המזיקה של אחד, הפורש מן החברה ומתנשא למלוך על השאר. השוויוניות היהודית, בה כולם ניצבים שווים בפני האלוקים, עומדת להיות מופרת, כבר עתה, בצעדיו הראשונים של העם. בהציגו עצמו כמלך, חשו כי הוא מייחס לעצמו תכונות של גזע עליון.
בני יעקב החליטו למנוע בכל מחיר עיוות היסטורי זה. הם האמינו שמניעיהם טהורים בהרחיקם את יוסף מזירת ההתרחשויות.
מוזר, איפוא, שעשרים ושתיים שנה מאוחר יותר, כאשר המושל המצרי דורש מהם להביא בירידתם הבאה למצרים את האח הצעיר בנימין, הם תולים מצב ביש זה, בחוסר הרחמים שלהם כלפי יוסף בעת המכירה.
מדוע צץ זכרון זה לנגד עיניהם דווקא באותו רגע קריטי בארמון המצרי?
אכן, חוק הוא מחוקי תת-המודע החבוי באדם. אין מעשה, דיבור ומחשבה של האדם היורדים לטמיון. תת-המודע קולט הכול, זוכר הכול ומאחסן הכול. תת המודע בוחן את הכול, לאור האמת האבסולוטית האובייקטיבית. הרחק מעין האדם, הרחק מרגשותיו ומשפעת המלים והניסוחים שמאחוריהם הוא מתבצר, מסנן תת המודע את המעשים. הוא מתייק אותם במגירות האמת והשקר, הטוב והרע. שם שוכן אמיתו של האדם, זוהי נקודת מהותו הפנימית.
והוא, תת המודע, מופיע ושולח מסר בעת זעזוע ומשבר. הוא משמיע את דברו כשהאדם נקלע למבוך. או-אז, נופלים הכיסויים השונים, והאדם, הניצב מול האמת לאמיתה, מסוגל לשמוע את קול המצפון העולה מתוכו.
ביהדות קוראים לתופעה זו: מידה כנגד מידה:
דברי בני יעקב שהונצחו בפסוק, מורים על כך: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו". הם לא מביעים חרטה על עצם המכירה, הם מכים על חטא, מדוע הקשיחו את לבם בעת שביצעו את פסק הדין. רק כשחשו את טעמה המר של האכזריות, והתבוננו בחוסר ההתחשבות של המושל המצרי, הם מבינים שגם הם אינם נקיים ממידת האכזריות. עתה הם חשים בעומק לבם את הכאב שגרמו לאחיהם כשניתקו אותו לנצח מאביו וממשפחתו. עתה הם חווים אישית את הצער שבחוסר האונים מול האכזריות.
מעמקי תת המודע פרצה אמת זו, וטפחה על פניהם. והם, כצדיקים בעלי רגישות מוסרית גבוהה, הכירו בקו של אכזריות ושל קשיחות, שנלווה אליהם בעת ביצוע המכירה.
מעובד מהספר "פרשה וליקחה"
מלך - על עצמו תחילה
פרעה חלם חלום שהטריד את מנוחתו. החרטומים טרחו לשוא למצוא פתרון הולם לחלום. בשעת מצוקה זו סיפר שר המשקים לפרעה על העבד שהושלך לבית האסורים ויודע לפתור חלומות. מיד הריצו את יוסף מבית הכלא כדי שיתייצב לפני פרעה. מיד לאחר שמיעת החלום אמר יוסף את פתרונו: החלום הוא אזהרה שנשלחה מן השמים והיא מודיעה על בואן של שבע שנות שובע, ומיד לאחריהן - שבע שנות רעב רצופות .
לאחר שמיעת הפתרון הכריז פרעה לעיני השרים והחרטומים הנדהמים, על מינויו המיידי של יוסף למשנה למלך מצרים. הוטלה עליו משימה כבדה להכין את המדינה לקראת העתיד ולאגור בשבע שנות השובע אוכל לשבע שנות הרעב: "ויאמר פרעה אל יוסף: אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך. אתה תהיה על ביתי, ועל פיך ישק כל עמי" (בראשית מ"א, ל"ט‑מ').
כיצד החליט פרעה בו ברגע, למנות את יוסף למשנה למלך ולתת בידיו סמכויות בלתי מוגבלות, והרי זוהי החלטה גורלית מאין כמוה?
התשובה נעוצה בפסוקים המתארים את תחילת הפגישה: "ויאמר פרעה אל יוסף: חלום חלמתי, ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר, תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר: בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" (בראשית, מ"א, ט"ז(.
נבאר חלק מכוונתו של יוסף: "בלעדי" ‑ אין החכמה משלי, אלא "אלוקים יענה" - אלוקים יתן בפי תשובה.
נתאר לעצמנו את מצבו של יוסף. שנים רבות הוא יושב בכלא על לא עוול בכפו, ולא נראה סיכוי שיוציאו אותו משם לעולם. והנה, קורה נס! פרעה, השליט הכל יכול, זקוק לו ומבקש ממנו שיפתור לו את חלומו. כל עתידו מוטל על כף המאזניים. למי נותן יוסף באותה שעה את כל הקרדיט? "אלוקים יענה את שלום פרעה" - אני איני כלום, אני משמש רק כצינור להעברת המידע!
למרבית הפלא הוברר, שדווקא נקודה זו שנראתה כהחמצה של ההזדמנות החד-פעמית, היא זו שקבעה את גורלו של יוסף. פרעה ראה בתשובה זו של יוסף כוחות נפש על‑אנושיים. הוא ראה לפניו אדם שאין לו כל שאיפה להיבנות מהמצוקה שאליה נקלע פרעה, אדם שכל מעייניו נתונים לבירור האמת ולא לאינטרסים האישיים שלו. לאדם זה הוא זקוק עתה! אילו היה יוסף מנסה בדרך כלשהי לנצל את המעמד לצורך הפקת תועלת אישית, הוא היה מחמיץ את הכל.
כאשר שמע פרעה שמצרים עומדת לפני שבע שנות שובע רצופות, שנים שבהן תתברך המדינה בעושר רב ללא תקדים, עושר שיש לשמור אותו לעתות מצוקה, הוא החליט שמצרים זקוקה לאדם שניתן לסמוך עליו, אדם שלא יגע בפרוטה שאינה שלו, אדם שאפילו גרגיר אחד של תבואה לא יגיע אליו שלא ביושר... והנה, עומד לפניו אדם זה, אדם שמסוגל לא לחשוב על טובת עצמו במצב שהפיתוי בו הוא על - אנושי, אדם שמסוגל במצב כה עדין לפעול אך ורק בהנחיית האמת הצרופה. אין ספק שאדם זה הוא הראוי לנהל את המדינה! ואכן, פרעה החליט למנות לתפקיד זה את יוסף, את האיש הראוי ביותר לתפקיד האחראי.
"אחד משישים שבנבואה"
במשך עשרים ושתיים שנה נעדר יוסף מבית אביו. מדוע לא שלח שליח או איגרת לבשר לו כי הוא חי, וכי הוא מונה כמשנה למלך במצרים? האם אלמלא היו האחים יורדים למצרים, לא היה יוסף מתגלה לאביו עד יום מותו?
ושאלה נוספת: האחים לא זיהו את יוסף, מפני שכאשר יצא מבית אביו היה צעיר, ועתה עיטרה חתימת זקן את פניו. אך בכל זאת יכול היה יוסף לזהותם. מדוע לא מיהר לחשוף את זהותו בפניהם ומדוע לא פרש מיד בשלום אביו הזקן?
שני החלומות של יוסף המסופרים בתורה בפרשת וישב, מתקיימים במלואם. חכמינו אמרו על כך, כי החלום הוא אחד משישים שבנבואה. כלומר, בחלום גנוזים רמזים הצופנים מידע על העתיד. זו הסיבה שיוסף מבקש מאחיו: "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי" (בראשית ל"ז, ו').
חלומותיו של יוסף היו בבחינת נבואה שחזתה את אשר יתרחש בעתיד. בחלום הראשון אומר יוסף לאחיו: "והנה אנחנו מאלמים אלומות בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי" (בראשית ל"ז, ו'). בחלום זה חלם יוסף על אלומות התבואה של האחים המשתחוות לאלומתו. לא האחים השתחוו, כי אם האלומות שאלמו בשדה. יש כאן רמז לכניעתם של האחים ליוסף, לא בשל הכרתם במלכותו, אלא בשל הזדקקותם בשנות הרעב לאוצרות התבואה שבמצרים, שיוסף היה ממונה עליהם. הרעב הקיף את כל הארצות הסמוכות למצרים, ורק במצרים נאגר מזון רב שנמכר להמונים. יוסף, המשנה למלך, היה הממונה על התבואה, והאחים השתחוו לו בבואם אליו.
נציין פרט נוסף. בירידה למצרים שמטרתה - קניית תבואה, לא השתתף יעקב אבינו. גם בלהה, הנזכרת בחלום השני, לא השתתפה. רק האחים נכנעו לפני יוסף, בשל תבואתו. פרטי החלום הראשון מדוייקים מאד.
בחלום השני אמר יוסף: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (שם ט'). בירידה האחרונה למצרים, לאחר שיוסף הזדהה לפני אחיו, ירדו גם אביו וגם בלהה אומנתו, שגידלה את יוסף לאחר מות רחל אמו. עתה קיבלו כולם את מלכותו ברצון. הם השתחוו לו מתוך הכרה, בהיותו משנה למלך. מסיבה זו, בחלום השני נראים אנשים משתחווים ולא אלומות.
התנהגותו של יוסף הודרכה על ידי רצונו להגשים את החלומות שראה. הוא הכין את הקרקע להתגשמות חלומותיו הנבואיים.
יוסף הבחין כי החלום הראשון עומד להתקיים, אך הוא עדיין לא התקיים סופית, שהרי בנימין לא ירד עם אחיו. הוא הבין כי עליו לפעול בשלב זה לביצועו של פתרון החלום הראשון. אמנם, יכול היה להתגלות לאחיו ולחשוף את זהותו, כפי שלבסוף עשה, אך בכך היה שומט את הקרקע להתגשמות החזון שבחלום הראשון, שהרי לבטח היה אביו מגיע מיד למצרים כדי לראותו. מצב כזה היה מגשים יפה את החלום השני, אך הוא היה פוסח על החלום הראשון. לכן, רק לאחר שירד בנימין למצרים והשתחוה יחד עם אחיו לפני יוסף, נפנה יוסף לגלות את זהותו ולבקש כי ימהרו ויביאו גם את אביו למצרים. מעשה שהיה בו מימוש של החלום השני.
כאמור, אם יוסף לא היה נותן לדברים להתגלגל ולהתרחש בצורה ובסדר שבה הם התגלגלו על ידי ההשגחה, לא היה החלום הראשון מגיע לפתרונו. יוסף לא רצה להפריע למהלכו הטבעי של החלום.
מדוע מתאחרת הגאולה
פרעה חולם על הפרות הרזות הבולעות את השמנות ולא נודע כי באו אל קרבן, ועל השיבולים השדופות המכלות את השיבולים המלאות והדשנות. פרעה קורא לכל חכמיו, חרטומיו ומכשפיו, ושואלם לפתרון החלום, ואין פותר אותם לפרעה.
המדרש מבאר: פותרים היו, אלא שלא היה פתרונם נכנס באוזניו של פרעה. אמרו לו: שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר. שבע מלכויות אתה כובש, ושבעה מחוזות מורדים בך. ומהי מטרת כל הפתרונות הללו? כדי שיבוא יוסף באחרונה, יפתור את החלומות נכונה, והכל יעריכו את גדלותו. אמר הקדוש ברוך הוא: אם יבוא יוסף מיד בתחילה ויפתור את החלום, הוא לא יזכה להערכה כראוי, ויוכלו החרטומים לומר לפרעה: אילו שאלת אותנו, גם אנו היינו פותרים את החלום לא פחות טוב מפתרונו של יוסף.
אותו יום היה ראש השנה, הוא היום בו נגזר במרומים על יוסף שיצא מבית האסורים ויעלה לגדולה. בבור הכלא, כל רגע נראה כשנה. השחרור מתעכב, הגאולה מתמהמהת. מדוע? כדי שבתחילה יציגו החרטומים את "מרכולתם", יציעו פתרונות. עד שאחרון החרטומים לא אמר את דברו, לא הוזעק יוסף מבור כלאו! וכשסיימו מיד (בראשית מ"א, י"ד): "ויריצוהו מן הבור"!...
נחזור לכותרת המאמר: מדוע הגאולה מתאחרת? המלך המשיח יבוא ויציג פתרון! תרופת אמת לכל המצוקות והמדווים הבריאותיים, המשפחתיים, הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים, בכל שטח ובכל תחום. אולם, כל עוד יתנוססו שלטים כוזבים, כל עוד יקומו מוכרי אשליות ומפזרי הבטחות, כל עוד מציעים החכמים הצעות קסם ופתרונות פלא, יעמוד המשיח בצד ויחייך. הוא יאמר : נסו, נסו להקים מערכת חינוך ללא אמונה, נסו ליצור חברה ללא ערכים, נסו לנתץ שלשלת דורות ולייבא תרבות מנוכרת. נסו לטעום את התבשיל שבישלתם! עם יד על הלב! האם לכך התכוונתם? האם הוא אכיל? התשובה ידועה מראש, כדברי הנביא: "ויהי כאוכלם מהנזיד, והמה צעקו ויאמרו, מוות בסיר" (מלכים-ב', ד', מ').
המשיח יבוא ויציע פתרון: עבודת ה', תורה ומצוות. אולם הוא לא יבוא, עד שינוסו כל הפתרונות האחרים, ינוסו ויכזיבו. כל התאוריות תופרכנה, הכל יקרוס! גם בבית פנימה קשה יהיה למצוא מנוחה או ביטחון.
כשיבינו שאין כל מבטח, באותה שעה יפנו אל המבטח העתיק והאמיתי, כדברי הנביא: "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם, וביקשתם ולא תמצא, ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה!" (הושע ב', ט').
רק אז, כאשר יאכזבו כל חכמי הדורות, יעלה המסך, יתפוגג העשן, יצא האסיר מהבור, קץ יושם לחושך, והמשיח בא יבוא!
ככל שנמהר להבין שהפתרונות העכשוויים אינם פותרים מאומה, באותה מידה תתקרב הגאולה.
מאפלה לאורה
שתים עשרה שנה היה יוסף כלוא בבור הכלא. שתים עשרה שנות חשכה ועלטה. בשל עלילת זדון של אשת פוטיפר, על לא עוול בכפו, הושלך הנער העברי אל הבור בארץ זרה ומנוכרת. שנים ארוכות הוא נמק בכלא ללא סיכוי סביר לצאת אל אור השמש. יוסף עצמו לא איבד מעולם את ביטחונו בבורא שיחלץ אותו משביו. ואמנם, הישועה הגיעה לפתע.
לפתע, ללא כל הודעה מראש, ללא כל הכנה, אירע אירוע בלתי צפוי: "וישלח פרעה ויקרא את יוסף, ויריצוהו מן הבור ויגלח, ויחלף שמלותיו, ויבוא אל פרעה" (בראשית מ"א, י"ד). בתוך שעה קצרה הוא מצא את עצמו כמשנה למלך מצרים! "מבית האסורים יצא למלוך".
חז"ל מבארים, שלמעשה זוהי דרכו האופיינית של עם ישראל: "מתוך צרה רווחה, מתוך אפלה אורה, מתוך נפילה התעלות". כך היה בזמן מרדכי ואסתר. מתוך לבישת שק ואפר, אבל, צום, בכי ומספד נלקח מרדכי לרכוב על סוס המלך בלבוש מלכות. העיר שושן צהלה ושמחה, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. כך יהיה גם בזמן הגאולה העתידה. מתוך תוקף הצרות של תקופת "עיקבתא דמשיחא", תבוא תשועת עולמים.
ולא זו בלבד, אצל יוסף נאמר: "ויריצוהו מן הבור" (בראשית מ"א, י"ד) - במהירות ובבהילות! כך גם נאמר בגאולת פורים: "ויבהילו להביא את המן" (אסתר ו', י"ד). את המן, צורר היהודים, הביאו בבהילות אל המשתה שהביא לתלייתו. כך היה גם בגאולת מצרים, כפי שנאמר בתורה: "כי גורשו ממצרים" (שמות י"ב, ל"ט). גם בהגדה של פסח אנו קוראים: "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". וכן יהיה בגאולה העתידה והשלמה, כדברי הנביא (מלאכי ג', א'): "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (הוא מלך המשיח, רד"ק), "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא" (הוא אליהו הנביא, רד"ק),
נתבונן במאורעות תקופתנו תקופה שהביאה לתמורות כה מפליגות באורחות החיים. נשאל את עצמנו: המצאות כה רבות מתחדשות, הטכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק, הקידמה דוהרת - מהו המכנה המשותף? מהו חוט השני העובר בכל ההמצאות? התשובה היא: המהירות הגוברת, התאוצה המתעצמת! לפני שנים לא מרובות עוד נסעו רוב בני האדם בכרכרות ובעגלות, ולפתע נתגמדו המרחקים! רכבות הקיטור פינו את מקומן לרכבות חשמליות, מטוסי הבוכנה התחלפו במטוסי סילון הטסים במהירות על קולית. המחשבים האיטיים הפכו למיושנים, ושבבים זעירים מבצעים מיליוני פעולות בשניה. למעשה, אנו נמצאים רק בתחילת הדרך. הקידמה של היום היא הגרוטאה של מחר! והאנשים? גם הם הפכו קצרי רוח, לחוצים, אצים רצים, חסרי פנאי ומנוחה, רדופים ועצבניים, ממהרים כי חייבים להספיק...
כך מתרחש גם בעולם המדיניות. התהליכים שעבר העולם במאה השנים האחרונות התרחשו במהירות עצומה: שתי מלחמות עולם ואין ספור מלחמות אזוריות, היווצרות הקומוניזם וקריסתו, מותם של עשרות מיליונים במלחמות ובמחנות ריכוז ועבודה ועוד ועוד. כה הרבה נדחס לפרק זמן כה קצר, כאילו ממרום מאיצים את דוושות ההיסטוריה.
כל אלו מסממניה של הגאולה המתקרבת הם. לפתע פתאום תחול התמורה היסודית, "ואור חדש על ציון יאיר"!
"בלעדי"
מצרים העתיקה היתה שטופה בעבודת אלילים. היא עבדה לשמש וליאור, לכבש ולחתול. נהתה אחרי חרטומים ומכשפים, איצטגנינים ובעלי אוב. לכמרים הוענק מעמד על - הם היו בחצר המלכות ושימשו יועצים רשמיים למלך, לפרעה.
באותו בוקר הוזעקו כולם לחצר המלך, שמעו מפיו חלום כפול. ניסו לפותרו, זה בכה וזה בכה, ולא נכנסו הדברים ללבו. לבסוף נזכר שר המשקים בנער עברי הנמק בבור כלאו, קרבן עלילת שוא. מיד הריצו את יוסף, גילחו את שערותיו והחליפו את בגדיו. והנה, הוא ניצב בארמון המלוכה, כשעיני הכול נשואות אליו. פרעה, המלך האדיר, שואלו במו פיו: האמת היא שאתה החכם מכול? "חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר: תשמע חלום לפתור אותו!"
מה עונה יוסף? "בלעדי". רש"י מפרש: אין החכמה משלי!
מדוע הוא עשה זאת? מדוע הצטנע? הרי זה עתה יצא מבור הכלא, ועדיין לא קיבל חנינה. במקום לאחוז בהזדמנות הפז שנקרתה לפניו ולפתח את תלותו של פרעה בו, לאשר כי מומחה הוא מאין כמוהו לפתרון חלומות, הגדול מכולם מצהיר הוא שאין החכמה שלו, ויש בלתו...
מדוע עשה זאת?
הוא עשה כן, כי יהודי הוא, וזוהי הנקודה המייחדת אותו. ישראל נמשלו ללבנה שאין לה אור עצמי, אלא היא מקבלת את אורה מהשמש. יהודי יודע שכל אשר לו הבורא חננו. העושר, הכבוד והחכמה - של ה' הם. אברהם אבינו, שמסר את נפשו על אמונתו, שעמד בהצלחה בעשרה נסיונות, שהיה נביא, עשיר ונכבד, גם הוא אמר: "ואנוכי עפר ואפר". משה ואהרן, שני ענקי האומה, אמרו: "ונחנו מה". דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אמר: "ואני תולעת ולא איש". לעומתם, פרעה, נבוכדנצר וחירם מלך צור, עלתה להם גדולתם לראשם. הם הכריזו על עצמם כאלילים חיים! גם אלכסנדר מוקדון הורה לפסל את דמותו, כשהוא מחזיק בידו את כדור הארץ.
מה רב המרחק בינם לדרך היהדות הנאצלת! כמה גדול ההבדל בינם לבין יעקב אבינו בחיר האבות, שאמר בשפל רוח: "קטונתי"! יעקב אף ציוה שיעלוהו מיד לאחר פטירתו לארץ ישראל ולא יקברוהו במצרים, אפילו לפי שעה, כדי שהמצרים לא יעשוהו לאחר פטירתו לעבודה זרה, על כרחו!
התורה נצחית היא, ולקחיה מתייחסים לכל דור. על כל אדם להחליט באיזה צד של המתרס הוא עומד: בצד של יוסף או בצד של פרעה. האם הוא אומר "בלעדי", או שמא הוא מחשיב את עצמו כאילו אין בלתו. נתאזר בענוה, ונזכה לטובה רוחנית וגשמית כיוסף.