פרשת עקב
חששות בטרם כיבוש
רגלי העם עומדות בעבר הירדן מזרחה ואוזניו מוטות למשא פרידתו של משה. עוד מעט קט תובילם הנהגה חדשה אל מעבר לירדן. הם יכבשו בסערה את ארץ כנען ויתנחלו בה. והנה, בעת ההתארגנות לקראת המבצע ההיסטורי, מזהיר אותם משה מפני העתיד הצפוי להם בארץ היעוד.
למרבה הפלא, לא האוייב הכנעני, תושב הארץ הגיבור והאמיץ, מטיל עליו מורא. ממנו אינו פוחד כלל. משה מאמץ את לב בני ישראל לקראת הקרב הגדול. נוסך בליבם בטחון ומבטיחם נאמנה, כי ינצחו בקרב מולו. במילים ברורות מסיר הוא מליבם כל ספק מפני תבוסה:
" כי תאמר בלבבך: רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם... ונתנם ה'... לפניך והמם מהומה גדולה עד השמדם " (דברים ז', י"ד-כ"ד) .
ועם זאת, בנשימה אחת, מזהיר הוא אותם מפני... ארץ ישראל. היא מפחידה אותו. עצם מציאותה המוחשית, גורמת לו דאגה עמוקה. זו הארץ, הטובה כל כך, עליה הוא מרעיף את המילים הבאות:
" כי ה' מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון... ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת " (שם ח', ז'-ט') .
ודווקא בצמוד למילים מחממות לב אלו, הוסיף משה את המשפט החמור הבא: " השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום " (שם י"א) .
כמי שמכיר את עמו ויודע את נפשו, הוא חושש מן המפגש הצפוי בין עם ישראל לארץ ישראל. מפגש, העלול להיות מהמם. ילדי המדבר הצחיח, שארבעים שנה גדלו בין חולות נודדים נעדרי צמחייה ודלים במקורות מים, עלולים להשתכר למראה ארץ נושבת, טובלת בירק מרענן, מניבה בר בשפע, ומעיינות זכים מפכים בה בהר ובבקעה. המעבר החד, מסוגל להפר את האיזון הרוחני, שהושג במאמץ חינוכי אדיר בשנות המדבר הארוכות. הטבע המקסים והמשכר עלול להובילם, חלילה, להתמכר לפוריות הפורצת מכל עבר. למצוא בה את שפעת האלילים, ולא את חסד האלוקים. גדולה הסכנה שיאמצו לעצמם את פולחני הטבע ששררו בכנען. פולחנים, המבוססים על זימה ואכזריות. החושניות, חשש משה, תגבר על המוסר העברי, ותשכיח את מצוות התורה.
ואם לא די בכך, צף ועלה לנגד עיני רוחו של משה פחד נוסף. משה מעלה את החשש מפני תחייתה של החומרנות, במדינה שתוקם, על קברות האידיאלים והחזון: " פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה " (שם, י"ב-י"ז) .
משה מנסה להחדיר לתודעתם את הסכנות הרוחניות הטמונות בעושר. בקנין וברכוש המתרבה והולך. ברכות חומריות אלו מזומנות להם בקרוב, בארץ כנען, והן עלולות להיות להם למוקש. הצלחת האדם במשלח יד, בעסקו ובמסחרו מחמיאה לו, לכשרונותיו ולסגולות רוחו. עצם ההצלחה "הוכחה" היא בעיניו ליושרו, הגינותו וזכויותיו. מחשבה - מפניה מזהיר משה בטרם מלחמה:
" אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם " (שם ט', ד'-ה') .
תחושת "הצדק", השוררת בלבו היהיר של המצליחן המקצועי, מולידה רעות רבות, במישור הלאומי והאישי. היא משחררת מכל כפיפות למסגרת ערכית מחייבת. להם - מותר הכל. לדרוס את העומדים בדרך להגשמת המטרות ולרמוס את המפריעים להגשמת השאיפות.
כיצד ראה משה לחסנם מפני נגיפי החומרנות המדבקים? מה הציע להם כאמצעי עזר, להתמודדות שתיכפה עליהם במולדתם?
ראיה נכונה של מציאות חייהם. זכירה נאותה, מוחשית ומתמדת של עברם ההיסטורי. ובעיקר, הבנה עמוקה של עבר זה.
שבחי הארץ הטובה
משה רבינו מאריך בתיאור חמודותיה של הארץ המובטחת, ומונה אחת לאחת את שבחיה הטבעיים: " כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת " (שם ח', ז'-ט') .
משה קרא באוזניהם רק את אבות המזון הבסיסיים וההכרחיים לקיים את הגוף ולחזקו, למען יוכל האדם לפתח כראוי את כישוריו הרוחניים ולמלא את יעודו.
ובארץ "ראה" משה רק נחלי מים, עיינות ותהומות, אך לא נהרות. להשריש בליבם שברכת היבול תלויה בגשמי מרום, הממלאים את העיינות והתהומות. תחושת תלות זו מהווה מחסום של ממש, מפני ההתנשאות והיהירות. היא בולמת את חלום ה"אני ואפסי עוד".
זהו גם סוד הברזל והנחושת המצויים בארץ. הם צורך קיומי ראשוני לאדם. הוא זקוק להם למען התפתחותו החומרית ולמען רווחתו. מהם ייצור כלי עבודה וכלי בית, לשימושו ולהנאתו. על כן מדגיש אותם משה. אולם, הכסף והזהב הינם מותרות. כלי הכסף, הזהב ותכשיטי האבנים היקרות משרתים את גאוות האדם, לא את קיומו. הם תורמים לפער חברתי. ומפתחים את הקנאה המשחיתה בלבות העורגים לרוכשם, ואין לאל ידם. הם הביאו לעולם את הרדיפה אחר המותרות, את הריצה על מסלול ההישגיות החומרית, תוך הקרבת האישיות הרוחנית הפנימית.
ומכאן אל הארץ ש" לא תחסר כל בה " (שם) . גם זאת הבטיח להם משה.
גם אם תיקלע הארץ לעתים למצוקות שונות, ורמת חיי אזרחיה לא תהיה תמיד המשופרת ביותר. ובכל זאת, תשרור בה שמחת חיים בסיסית, שמחה שבהסתפקות ושביעות רצון ממה שיש. זו יכולה להתקיים רק כשלאדם ולחברה יש מטרות נעלות מעבר למטרות החומריות.
כיצד ניתן לשמר שביעות רצון מעין זו שתמנע את ההשתקעות בחומרנות כתחליף עלוב לאושר ולסיפוק?
זאת גילה לנו משה בפסוק המסכם את קטע שבחי הארץ: " ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך " (שם י') .
הסוד טמון בברכה. האדם המברך, הוא אדם היודע שלא הכל מגיע לו. אין הוא ממורמר אם חסר לו מהנאות החיים. מכיר הוא טובה, ושמח על כל מה שיזכה לו. מערך הברכות מחזק בלבו תדיר את רגשי הגיל והתודה על מה שמעניקים לו. הוא נע כל ימיו במסלול שביעות הרצון.
מפתח הזהב
האלוקים ברא את העולם כדי להיטיב לאדם. אם יכיר האדם בכל לבו שהגשמת שאיפותיו החומריות נובעת מפעולות טובו של הא-ל ומדאגתו לכל יחיד ויחיד, יעורר הדבר בלבו אהבה עזה למכלכל הגדול, הדואג לו אישית.
כאשר יהיה האדם מודע לדאגתו האישית של האלוקים לכל אחד ואחד מאיתנו, יהיה ביכולתו לעדן את דחפיו החומריים ולראות בעידון זה תנאי מוקדם להשגת אושר רוחני, הנובע מאהבת האלוקים עצמו. רק משום שקיימים באדם רצונות חושניים, יכול הוא לתפוס את טובו השופע של האלוקים ואת אהבתו לאדם.
מודעות זו לאהבת האלוקים גורמת שהדחפים החומריים חדלים להיות מטרה בפני עצמה. בתפיסת עולם זו הם משמשים אמצעים המובילים את האדם אל העונג הרוחני העליון הטמון באהבת האלוקים. הוא אינו דוחה את שאיפתו של האדם לרווחה חומרית, אלא הופך אותה למניע המאציל ומעדן אותה.
ההנאה ממראהו של זר פרחים יכולה להיות מטרה בפני עצמה או אמצעי למטרה. נערה היודעת שהזר שבידה הוא מתנת ארוסה, תפיק ממראהו ומבושמו הנאה גדולה לאין ערוך מאשר לו היתה מוצאת זר זה בקרן רחוב. תחושת הסיפוק שמעניקים לה חושי הראיה והריח אינם מתקרבים לתחושת הסיפוק מן הזר, הנובעת מזהותו של המעניק.
זו התרומה שתורמת ברכת המזון לאדם. היא מסייעת לו להתגבר על בעייתו, הואיל והאדם המודרני אינו מודע למכלכל האלוקי, הוא שואף להישגים חומריים כמטרה בפני עצמה. שאיפה זו מולידה בקרבו בקשת הנאות אנוכית הדוחפת אותו לאגרסיביות המובילה להרס וחורבן.
אולם, לו היה האדם מודע לנותן האלוקי, לא היה כלל צורך בדיכוי הדחפים החומריים. הם היו הופכים לאמצעי לאהבת הא-ל המכלכל והזן. השמחה שהם היו מעניקים לאדם היתה נעלה יותר מאשר עצם הגשמתם, כדוגמת משל הזר והנערה.
ברכת המזון מחזקת בלבנו את רגשי הגיל והתודה על מה שמעניק לנו הבורא. אלו מעניקים לאדם גם את החוויה המענגת שמעניקה התכונה הנעלה של הכרת הטוב. כך תלויה ההנאה מחיי החומר בברכות. ברכות המעמיקות את ההנאה ומחדדות אותה.
כל עוד היא קיימת בלב האדם, מובטח לו האושר, וכל עוד שולטת היא בחברה, לא תדע חברה זו כל רע.
בעיר שאינה מולדת
במצוות החמורות ביותר דיין של מילים ספורות כדי להרתיע את המאמין. אך במצווה זו של אהבת הגר, באיסור לצערו ולהונותו - לא חוסכת התורה במילים. שלושים ושש פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.
חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם. את יחסו של החזק, המבוסס בחברה, כלפי החלש וחסר המגן. על אף ערכיו ונימוסיו המהוקצעים, נוהג הוא כלפי החלש על פי אמות מידה מוסריות שונות. השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן, היא דוגמה קלאסית לכך.
זו כנראה נטיה יסודית בלב האדם. קשה לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.
כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו? מהו המחסום שהיא מציבה בפניו?
"... ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים " (דברים י', י"ח-י"ט) .
הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השיעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של היסורים, של הדיכוי וההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת זכרון זה דיה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.
על כן, מזהירה התורה על אהבת הגר והחלש, שלושים ושש פעם. היא מכירה את נפשו של העבד שהיה לבן חורין ואת נפשו של העולה החדש שהיה לוותיק...
וכך כותב ספר החינוך על אודות מצווה זו:
"ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה מולדתו ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה הזהירתנו לרחם כל מי שצריך. ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מאת ה'" (ספר החינוך מצווה פ"ג)
חששות בטרם כיבוש
רגלי העם עומדות בעבר הירדן מזרחה ואוזניו מוטות למשא פרידתו של משה. עוד מעט קט תובילם הנהגה חדשה אל מעבר לירדן. הם יכבשו בסערה את ארץ כנען ויתנחלו בה. והנה, בעת ההתארגנות לקראת המבצע ההיסטורי, מזהיר אותם משה מפני העתיד הצפוי להם בארץ היעוד.
למרבה הפלא, לא האוייב הכנעני, תושב הארץ הגיבור והאמיץ, מטיל עליו מורא. ממנו אינו פוחד כלל. משה מאמץ את לב בני ישראל לקראת הקרב הגדול. נוסך בליבם בטחון ומבטיחם נאמנה, כי ינצחו בקרב מולו. במילים ברורות מסיר הוא מליבם כל ספק מפני תבוסה:
" כי תאמר בלבבך: רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם... ונתנם ה'... לפניך והמם מהומה גדולה עד השמדם " (דברים ז', י"ד-כ"ד) .
ועם זאת, בנשימה אחת, מזהיר הוא אותם מפני... ארץ ישראל. היא מפחידה אותו. עצם מציאותה המוחשית, גורמת לו דאגה עמוקה. זו הארץ, הטובה כל כך, עליה הוא מרעיף את המילים הבאות:
" כי ה' מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון... ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת " (שם ח', ז'-ט') .
ודווקא בצמוד למילים מחממות לב אלו, הוסיף משה את המשפט החמור הבא: " השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום " (שם י"א) .
כמי שמכיר את עמו ויודע את נפשו, הוא חושש מן המפגש הצפוי בין עם ישראל לארץ ישראל. מפגש, העלול להיות מהמם. ילדי המדבר הצחיח, שארבעים שנה גדלו בין חולות נודדים נעדרי צמחייה ודלים במקורות מים, עלולים להשתכר למראה ארץ נושבת, טובלת בירק מרענן, מניבה בר בשפע, ומעיינות זכים מפכים בה בהר ובבקעה. המעבר החד, מסוגל להפר את האיזון הרוחני, שהושג במאמץ חינוכי אדיר בשנות המדבר הארוכות. הטבע המקסים והמשכר עלול להובילם, חלילה, להתמכר לפוריות הפורצת מכל עבר. למצוא בה את שפעת האלילים, ולא את חסד האלוקים. גדולה הסכנה שיאמצו לעצמם את פולחני הטבע ששררו בכנען. פולחנים, המבוססים על זימה ואכזריות. החושניות, חשש משה, תגבר על המוסר העברי, ותשכיח את מצוות התורה.
ואם לא די בכך, צף ועלה לנגד עיני רוחו של משה פחד נוסף. משה מעלה את החשש מפני תחייתה של החומרנות, במדינה שתוקם, על קברות האידיאלים והחזון: " פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה " (שם, י"ב-י"ז) .
משה מנסה להחדיר לתודעתם את הסכנות הרוחניות הטמונות בעושר. בקנין וברכוש המתרבה והולך. ברכות חומריות אלו מזומנות להם בקרוב, בארץ כנען, והן עלולות להיות להם למוקש. הצלחת האדם במשלח יד, בעסקו ובמסחרו מחמיאה לו, לכשרונותיו ולסגולות רוחו. עצם ההצלחה "הוכחה" היא בעיניו ליושרו, הגינותו וזכויותיו. מחשבה - מפניה מזהיר משה בטרם מלחמה:
" אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם " (שם ט', ד'-ה') .
תחושת "הצדק", השוררת בלבו היהיר של המצליחן המקצועי, מולידה רעות רבות, במישור הלאומי והאישי. היא משחררת מכל כפיפות למסגרת ערכית מחייבת. להם - מותר הכל. לדרוס את העומדים בדרך להגשמת המטרות ולרמוס את המפריעים להגשמת השאיפות.
כיצד ראה משה לחסנם מפני נגיפי החומרנות המדבקים? מה הציע להם כאמצעי עזר, להתמודדות שתיכפה עליהם במולדתם?
ראיה נכונה של מציאות חייהם. זכירה נאותה, מוחשית ומתמדת של עברם ההיסטורי. ובעיקר, הבנה עמוקה של עבר זה.
שבחי הארץ הטובה
משה רבינו מאריך בתיאור חמודותיה של הארץ המובטחת, ומונה אחת לאחת את שבחיה הטבעיים: " כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת " (שם ח', ז'-ט') .
משה קרא באוזניהם רק את אבות המזון הבסיסיים וההכרחיים לקיים את הגוף ולחזקו, למען יוכל האדם לפתח כראוי את כישוריו הרוחניים ולמלא את יעודו.
ובארץ "ראה" משה רק נחלי מים, עיינות ותהומות, אך לא נהרות. להשריש בליבם שברכת היבול תלויה בגשמי מרום, הממלאים את העיינות והתהומות. תחושת תלות זו מהווה מחסום של ממש, מפני ההתנשאות והיהירות. היא בולמת את חלום ה"אני ואפסי עוד".
זהו גם סוד הברזל והנחושת המצויים בארץ. הם צורך קיומי ראשוני לאדם. הוא זקוק להם למען התפתחותו החומרית ולמען רווחתו. מהם ייצור כלי עבודה וכלי בית, לשימושו ולהנאתו. על כן מדגיש אותם משה. אולם, הכסף והזהב הינם מותרות. כלי הכסף, הזהב ותכשיטי האבנים היקרות משרתים את גאוות האדם, לא את קיומו. הם תורמים לפער חברתי. ומפתחים את הקנאה המשחיתה בלבות העורגים לרוכשם, ואין לאל ידם. הם הביאו לעולם את הרדיפה אחר המותרות, את הריצה על מסלול ההישגיות החומרית, תוך הקרבת האישיות הרוחנית הפנימית.
ומכאן אל הארץ ש" לא תחסר כל בה " (שם) . גם זאת הבטיח להם משה.
גם אם תיקלע הארץ לעתים למצוקות שונות, ורמת חיי אזרחיה לא תהיה תמיד המשופרת ביותר. ובכל זאת, תשרור בה שמחת חיים בסיסית, שמחה שבהסתפקות ושביעות רצון ממה שיש. זו יכולה להתקיים רק כשלאדם ולחברה יש מטרות נעלות מעבר למטרות החומריות.
כיצד ניתן לשמר שביעות רצון מעין זו שתמנע את ההשתקעות בחומרנות כתחליף עלוב לאושר ולסיפוק?
זאת גילה לנו משה בפסוק המסכם את קטע שבחי הארץ: " ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך " (שם י') .
הסוד טמון בברכה. האדם המברך, הוא אדם היודע שלא הכל מגיע לו. אין הוא ממורמר אם חסר לו מהנאות החיים. מכיר הוא טובה, ושמח על כל מה שיזכה לו. מערך הברכות מחזק בלבו תדיר את רגשי הגיל והתודה על מה שמעניקים לו. הוא נע כל ימיו במסלול שביעות הרצון.
מפתח הזהב
האלוקים ברא את העולם כדי להיטיב לאדם. אם יכיר האדם בכל לבו שהגשמת שאיפותיו החומריות נובעת מפעולות טובו של הא-ל ומדאגתו לכל יחיד ויחיד, יעורר הדבר בלבו אהבה עזה למכלכל הגדול, הדואג לו אישית.
כאשר יהיה האדם מודע לדאגתו האישית של האלוקים לכל אחד ואחד מאיתנו, יהיה ביכולתו לעדן את דחפיו החומריים ולראות בעידון זה תנאי מוקדם להשגת אושר רוחני, הנובע מאהבת האלוקים עצמו. רק משום שקיימים באדם רצונות חושניים, יכול הוא לתפוס את טובו השופע של האלוקים ואת אהבתו לאדם.
מודעות זו לאהבת האלוקים גורמת שהדחפים החומריים חדלים להיות מטרה בפני עצמה. בתפיסת עולם זו הם משמשים אמצעים המובילים את האדם אל העונג הרוחני העליון הטמון באהבת האלוקים. הוא אינו דוחה את שאיפתו של האדם לרווחה חומרית, אלא הופך אותה למניע המאציל ומעדן אותה.
ההנאה ממראהו של זר פרחים יכולה להיות מטרה בפני עצמה או אמצעי למטרה. נערה היודעת שהזר שבידה הוא מתנת ארוסה, תפיק ממראהו ומבושמו הנאה גדולה לאין ערוך מאשר לו היתה מוצאת זר זה בקרן רחוב. תחושת הסיפוק שמעניקים לה חושי הראיה והריח אינם מתקרבים לתחושת הסיפוק מן הזר, הנובעת מזהותו של המעניק.
זו התרומה שתורמת ברכת המזון לאדם. היא מסייעת לו להתגבר על בעייתו, הואיל והאדם המודרני אינו מודע למכלכל האלוקי, הוא שואף להישגים חומריים כמטרה בפני עצמה. שאיפה זו מולידה בקרבו בקשת הנאות אנוכית הדוחפת אותו לאגרסיביות המובילה להרס וחורבן.
אולם, לו היה האדם מודע לנותן האלוקי, לא היה כלל צורך בדיכוי הדחפים החומריים. הם היו הופכים לאמצעי לאהבת הא-ל המכלכל והזן. השמחה שהם היו מעניקים לאדם היתה נעלה יותר מאשר עצם הגשמתם, כדוגמת משל הזר והנערה.
ברכת המזון מחזקת בלבנו את רגשי הגיל והתודה על מה שמעניק לנו הבורא. אלו מעניקים לאדם גם את החוויה המענגת שמעניקה התכונה הנעלה של הכרת הטוב. כך תלויה ההנאה מחיי החומר בברכות. ברכות המעמיקות את ההנאה ומחדדות אותה.
כל עוד היא קיימת בלב האדם, מובטח לו האושר, וכל עוד שולטת היא בחברה, לא תדע חברה זו כל רע.
בעיר שאינה מולדת
במצוות החמורות ביותר דיין של מילים ספורות כדי להרתיע את המאמין. אך במצווה זו של אהבת הגר, באיסור לצערו ולהונותו - לא חוסכת התורה במילים. שלושים ושש פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.
חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם. את יחסו של החזק, המבוסס בחברה, כלפי החלש וחסר המגן. על אף ערכיו ונימוסיו המהוקצעים, נוהג הוא כלפי החלש על פי אמות מידה מוסריות שונות. השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן, היא דוגמה קלאסית לכך.
זו כנראה נטיה יסודית בלב האדם. קשה לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.
כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו? מהו המחסום שהיא מציבה בפניו?
"... ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים " (דברים י', י"ח-י"ט) .
הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השיעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של היסורים, של הדיכוי וההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת זכרון זה דיה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.
על כן, מזהירה התורה על אהבת הגר והחלש, שלושים ושש פעם. היא מכירה את נפשו של העבד שהיה לבן חורין ואת נפשו של העולה החדש שהיה לוותיק...
וכך כותב ספר החינוך על אודות מצווה זו:
"ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה מולדתו ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה הזהירתנו לרחם כל מי שצריך. ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מאת ה'" (ספר החינוך מצווה פ"ג)