פרשת ראה
מלחמה באנוכיות
האהבה הגדולה הטבועה עמוק בלב כל אחד מאיתנו היא אהבת הממון. האדם חש בטוב בחברת ממונו שרכש בזיעת אפיו. הוא ישמור עליו ועל ערכו מכל משמר. רצון שימור זה, מפתח בלבו מנגנוני הגנה נאותים. חזון אהבת הממון מחייב הקשחה מסויימת של הלב. צרכי הזולת, החברה והמדינה, חייבים להידחק לפינה רחוקה בתודעה וברגש.
מול מציאות חיים זו, מציב משה מערכת מצוות, שמטרתה להציל את בני ישראל.
ביסודה של מערכת זו מונחת ההנחה, שמעשיו של האדם משפיעים על מחשבותיו, על השקפת עולמו ועל אופיו. על כן, ניתן לחנך את האנוכיות המקננת בלב, באמצעות פעולות נתינה כפויות. אלו מופיעות במערך המצוות לפי הסדר הבא: 1. מעשר שני. 2. מעשרי עני. 3. שמיטת כספים. 4. צדקה. סדר, שנקבע תוך התחשבות עמוקה באופי האנושי.
מצוות אלו תחנכנה את האדם להתגבר על אנוכיותו ולראות את הזולת כחלק מחייו.
כל בעל שדות, מטעים וכרמים, חייב להפריש עשירית מיבולו ולהעלותו לירושלים. שם, היה עליו לאכלו הוא ומשפחתו. אם רב היה היבול ולא ניתן היה לשאתו בדרך כה ארוכה - פדאו בכסף. עם כסף פדיון זה באמתחתו, היה עולה לירושלים, ושם מוציאו רק על קניית מצרכי מזון.
בעלי השדות חוייבו להפריש "מעשר שני" זה בשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזור שנות השמיטה (שבע שנים).
אף כי מצווה זו לא "פגעה" ברכושם של בעלי השדות, הגבילה היא את השימוש בעשירית מהיבול. די היה בהגבלה זו, הכופה על בעל התבואה לאוכלו דווקא בירושלים. כדי לזעזע את תחושת הבעלות המוחלטת שהוא חש כלפי רכושו.
והנה השלב הבא. זו - מצוות "מעשר עני". היא קשה יותר לביצוע:
" מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך " (ויקרא י"ד, כ"ח) .
כאן נדרש האדם להפריש עשירית מן היבול, ולתיתו לזולת - לאביוני העם. חינוך הלב במצוות אלו, נעשה בשלבים. ארבע שנים ממחזור שנות השמיטה מתרגל היהודי עם מעשר שני בירושלים, ושנתיים - בשנה השלישית והשישית - מכה הוא באנוכיותו באמצעות מעשר הנתרם לטובת העניים.
ושלב נוסף בחינוך האדם הוא הצוו הבא: " מקץ שבע שנים תעשה שמיטה " (שם ט"ו, א') .
מצווה זו מחייבת את האדם להלוות כספים לרעהו, גם אם קיימת סכנה שהלה לא יפרע את חובו. בסוף שנת השמיטה, השנה המשמטת את כל החובות.
זוהי כבר נתינה בדרגה גבוהה מאד. אדם המסוגל לה, שולט במידה ידועה, באנוכיותו הטבעית. לבו רואה את צרכי זולתו. אישיותו פרצה מתחומיה המצומצמים של ההתעניינות רק בעצמו.
מעתה, פתוחה הדרך לזינוק אל נתינה קשה הימנה, אל תרגול ברמה גבוהה יותר, אל מצוות "צדקה" הכלולה בפסוק הבא: " נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו " (שם, י') .
בניגוד להלוואה החוזרת לבעליה ברוב המקרים, הרי במצווה זו נדרש מן האדם שיתן ממנו מראש על מנת שלא ישוב עוד. קשה היא הפרידה מן הרכוש.
הכפייה החינוכית, הטמונה במצוות אלו, מצמיחה שינוי אופי מבורך. היא מפתחת בקרב נאמניה את תכונת הנדיבות, את הפתיחות ואת הרגישות האנושית. בעקבות מהלכים אלו נוצרת חברה מאושרת ובריאה, שאינה יודעת מצוקות רוח. ואיש אינו גורם בה לעולם, סבל לרעהו.
כשאדם תורם למלחמה בסרטן
כאשר אדם תורם ל"אגודה למלחמה בסרטן", הוא חיזק בתרומתו את מערכות המלחמה נגד מחלה נוראה זו. יתכן שבתרומתו סייע מעט בהדברתה והעניק חיים למספר חולים. זה, כמובן, מעשה צדקה מבורך לכל הדעות. אולם, האם התחולל משהו חשוב גם במישור האישי, הפרטי? האם תרמה התרומה גם משהו לאישיות התורם?
מסתבר שכן - נעיין במצוות צדקה, וכך נאמר בה:
" כי יהיה בך אביון... בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך. לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו... די מחסורו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... ורעה עינך באחיך האביון... נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו " (דברים ט"ו, ז'-י') .
התורה אינה מסתפקת בהוראת חובת העזרה לעניי העם. היא פונה בהדגשות חוזרות ונשנות, אל האדם, לבל יאמץ את לבו. היא מזהירה את העין הרעה, לבל תגרום לחטא הקמצנות, ודורשת מן היד הקפוצה שתיפתח.
מצוות צדקה אינה רק לצורך העני. מבנה חברתי זה, שבו זקוקים בני אנוש איש לרעהו, אם בצדקה ממש, אם בהלוואה או בסוגי עזרה אחרים, הוא מבנה חינוכי. הוא נוצר כדי להעניק לנו את ההזדמנות הגדולה לעצב אישיות נדיבה, פתוחה כלפי הזולת, מלאת רחמים ומאירת פנים. עיצוב זה הופקד בידי מצוות הצדקה.
לבו של האדם הוא אנוכי מטבעו. היד הקפוצה הינה תכונה אנושית מוכרת. ללא חינוך אישי מתמיד ורצוף, צרה עינו של האדם בזולת. כל אדם הוא אויבי, על פי השקפה מוטעית זו. אויב, המנסה לפגוע במרחב המחיה שלי בבית, על הכביש ובמקום העבודה.
מצוות הצדקה, במונחים של התורה, חולמת על מהפך, מהפך באדם ובחברה. היא חפצה לשנות את הלב מן היסוד, ליצור בו מודעות ורגישות, שתושג אך ורק בתרגולת מעשית, בנתינה בפועל, ולא בשיעורי אזרחות או במנשרים למיניהם. הנתינה, היא הפעולה המעצבת והמחנכת. כל נתינה ונתינה חורתת קו של חסד על לוח ליבו של האדם.
התורם ל"אגודה למלחמה בסרטן" יכול אף הוא לחוש כיצד אחרי תרומתו קרוב הוא בלבו יותר לעם ישראל, וכיצד יחד עם נופך הנדיבות שנוסף בליבו, הגורם תחושת סיפוק ושמחה, מרגיש הוא יותר שייך ושותף לכלל. זוהי ברכת מצוות הצדקה.
אין להסתפק במעשה צדקה חד פעמי. אמנם הוא ייטיב במעט את אופיו של האדם, אך לא יחולל את השינוי המיוחל. הרמת משקולות מקרית לא תעצב גוף של אתלט, האימון הרצוף והמתמיד הוא תנאי לכך. כך גם במצוות צדקה, השפעה על הלב מושגת על ידי נתינה חוזרת ונשנית.
בנוסף, כאן נולד המושג "מתן בסתר" המחייב לשמור על כבודו של העני, בעת שמוגש לו הסיוע.
רק נתינה, היוצרת קירבה, שייכות ושותפות, ושאינה פוגעת ברגישויות אנושיות קרויה צדקה. אין לראות במילוי מחסורו החומרי של האדם את חזות הכל. החיוך וההשתתפות הן חלק ממצוה חשובה זו.
הצלת לב האדם
השמיטה, כפי שאנו יודעים, מצוותה להוביר את שדות הארץ. אולם לשמיטה פן נוסף. מלבד שמיטת קרקעות יש בשנה זו גם שמיטת כספים. כלשון הפסוק:
" וזה דבר השמיטה: שמוט כל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו " (דברים ט"ו, ב') .
על פי דין תורה אסור לנו לגבות בתום שנה זו את חובותינו. עלינו לומר לכל הלווים: הכסף שלווית ממני - שלך הוא.
מעשה גבורה זה מטרתו: "ללמד את נפשנו במידות המעולות: מידת הנדיבות ועין טובה" (ספר החינוך מצווה תע"ז) . בחתירה לעומק הנפש נגלה כי ויתור זה גורם לאדם ש"ישלך את אלילי כספו, ולא יאמר אלוהינו למעשה ידינו, הוא הרכוש" (אורים ותומים).
כלומר, כדאי הוא הקרבן, שכן הרווח עולה על ההפסד. הוא משלים את מעגל שחרורו של האדם מן השעבוד לרכושו. לאחר פעולה גואלת שהחלה בשמיטת הקרקעות ומסתיימת בשמיטת החובות, האדם שב להיות אדון לרכושו, הוא שולט בכסף, ולא הכסף שולט בו.
אך למרות שנצטווינו לוותר על החובות המגיעים לנו, וגם מכירים אנו בתועלת מצווה זו, איננו מוותרים על החובות, אלא לפני סוף שנת השמיטה אנו הולכים לבית דין, ובאמצעות מסמך הפרוזבול אנו כן גובים את חובותינו.
מה קרה לפתע? מה התרחש בדרך אל הביצוע המעשי של המצווה?
כאן, נזדקק למעט היסטוריה.
התורה ידעה היטב, כי דרישה זו קשה במיוחד. האדם קשור בכל נימי נפש לממונו. קשה מאד לשחררו מאזיקים אלו. בעקבות כך, חששה התורה שהעם ימצא דרך "כשרה" כיצד להתחמק מביצוע מצווה זו של וויתור על חובות: הוא פשוט לא ילווה בשנת השבע. כך גם לא "ייכשל" בגביית החובות.
חשש זה מובע בפסוק הבא: " השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור: קרבה שנת השבע, שנת השמיטה, ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא " (דברים ט"ו, ט') .
בפועל לא עמד העם לאורך זמן בלחץ הצו. הוא בחר לא להלוות. מספר ההלוואות לעניים בשנה זו ירד לשפל.
הלל, מתקן הפרוזבול, ראה בדאגה עמוקה הידרדרות מסוכנת זו במוסריותו של העם. הלל ידע שאדם המתרגל לא להלוות לנזקק בתקופה מסויימת, מקשיח אט אט את לבו. "מנהג" אי הגשת העזרה בשנת השבע עלול להתפשט על פני שאר השנים.
מה עשה?
כדי לשמור על מידת החסד לבל תיפגם, ניצל הלל הלכה עתיקה מהלכות שמיטת כספים. הלכה, הקובעת שחוב אשר נמסר לגבייה באמצעות בית דין, לא חל עליו דין השמיטה, והוא ניתן לגביה. הלל, בתקנת הפרוזבול, איפשר לכל אדם מישראל למסור את חובותיו לבית דין.
הלל הציל עד ימינו את לב העם, והיה למגן התורה.
פקודת היום - לשמוח
לשמוח - זו הפקודה שמקבל האדם מישראל לקראת חג הסוכות:
" חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך... והיית אך שמח " (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו) .
כלום אפשר לצוות על השמחה? וכי מסוגל הלב להישמע לפקודה זו? הלא השמחה היא מצב נפשי שאינו צומח מן "האין"!
שלוש מילים בפסוק שצוטט לעיל, עלולות להטעות. הן מרמזות על כיוון השמחה שנדרשה אז, בימי המקרא. ואלו הן: " באספך מגרנך ומיקבך " (שם) .
התורה ציוותה להקים את הסוכה בסתיו, בעונת האסיף. ימים אלו היו ימים טובים לישראל. בעל השדות ראה ברכה בפרי עמלו. עומרי תבואתו הניצבים בשדותיו, הרחיבו את לבו. אסמיו מלאו בר ובגיתו דרכו ענבים. השמחה היתה בהחלט במקומה.
אך כלום לשמחה זו התכוונה התורה?
כל מצווה הצמודה לעשייה היום יומית, אינה אלא ריסון האדם בעשיותיו הטבעיות, כלומר, בזיכוכן. התורה לא ציוותה על האדם מישראל לעבוד ללא גדולות, היא שמה קץ וגבול לעבודתו. היא קבעה לו ימים שבהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה.
וכי לא מובן הדבר מאליו שהוא ישמח למראה פרי עמלו? האמנם צריך פסוק מיוחד על כך?
ברור הוא, ששמחת החג שונה היא. בשמחה מזן אחר אנו עוסקים כאן.
כי מהי הסוכה ביסודה? - סוכת זיכרון לחיינו במדבר, כפי שנאמר: " למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים " (ויקרא כ"ג, ל"ט) .
למטרה זו נבחר חודש תשרי, שכן הוא חל בעונת האסיף. " באספך מגרנך ", מצמיח שמחה טבעית שאינה זקוקה לתמריצים נוספים, היא זקוקה לריסון והגבלה.
רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו - מבצרו, ולהשתכן, לפחות לשבוע ימים, בדירת ארעי:
מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. שכן עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו. בלא להרגיש כלל מתפתחת בו גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים "שלא הגיעו" לשפע כה רב. ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.
רגע האסיף, רגע ההצלחה, "תורם" עוד תרומה "חשובה" בתחום זה. ההצלחה מעלה את ערכו של האדם בעיני עצמו. ההישג החומרי הופך בכך מאמצעי למטרה.
ואלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם השודדים הגדולים של השמחה.
זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. זו רדיפת הממון אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושל שמחה מעל פניה של האנושות. כמו כן, הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג. שכן החבר הקרוב לנו השיג יותר.
מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה. מגמתה - למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה - למען השמחה.
היא מצווה על העני ועל העשיר כאחד - " כל האזרח בישראל " - לנטוש את הבית, את דירות הפאר ואת משכנות העוני המסמלים את המעמד השונה בין איש לרעהו, וללכת לגור שבוע אחד מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם. השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך שאינם מגינים לא מפני הגשם ולא מפני החמה. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית.
כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מן הנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם בכלל. כרסום חל בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת. מבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.
זכות הבחירה
סימן ההיכר הבולט ביותר של מין האדם הוא היותו בעל בחירה חופשית. זאת, בניגוד לכל יתר ברואי תבל, שכל מהלכיהם מוכתבים על פי חוקים קבועים הניתנים לחיזוי מראש. האדם מסוגל להפתיע תמיד. התחזיות ביחס להתנהגותו, לעיתים תכופות מתבדות כליל.
אמנם גם בגופו של האדם פועלים חוקי טבע, כדרך שאלו פועלים על בעלי החיים למיניהם. אולם נוסף לכך יש לאדם רצון, והוא מסוגל לפעול ברצונו החופשי בדרכים בלתי צפויות. דרכי התגובה של האדם לכל מצב אפשרי הן רבות ומגוונות, מעבר לטבעו ולתכונותיו. כאמור, אפשרות זו של בחירה היא המאפיינת את מין האדם, והיא ההופכת אותו מ"מכונה מתוכנתת" לנזר הבריאה.
הבחירה החופשית היא הסממן הבולט של עליונותו הרוחנית הבלתי מעורערת של האדם על פני כל יתר היצורים.
התורה מדגישה עיקרון זה במקומות רבים, אחד מהם בתחילת הפרשה: " ראה אנכי נותן לפניכם... ברכה וקללה, הברכה - אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו " (דברים י"א, כ"ו) .
אילו לא היתה יכולת בידי האדם לבחור בטוב או ברע, לא היה מקום לציוויים שנאמרו בתורה. אין כלל מקום לצוות על מי שהוא כפוי ואינו בעל בחירה. באותה מידה גם לא היה מקום לתת לאדם הכפוי שכר על מעשיו או עונש על מחדליו, שהרי לא עשה כן בבחירתו החופשית.
כח הבחירה שקיבל האדם, מקורו בעובדת היות האדם 'נברא בצלם אלוקים'.
את מהותו של הבורא איננו מסוגלים לתפוס, שכן השגתו היא למעלה מבינת אנוש. אולם אחת ידענו, כי הבורא ברא את עולמו רק מרצונו הוא, באין כל מכריח חיצוני שהביאו לכך.
בנקודה עקרונית זו, מוצאים אנו קו דמיון בין הבורא לבין האדם - יציר כפיו. גם האדם בהחלטותיו ובדרכי פעולתו אינו כפוף לחוקי הטבע, לכללי תורשה או לתכונות אחרות כלשהן. הוא מסוגל להתעלות מעליהן ולנהוג כרצונו. אפשרות זו נובעת מצלם האלוקים שנטבע באדם בתחילת בריאתו.
רבים סבורים, כי השימוש בכח הבחירה מתבצע בפועל רק לעתים רחוקות. לדעתם, האדם בוחר בטוב ומחליט החלטה כללית לשמור תורה ומצוות, ומכאן ואילך ארוכה הדרך לפניו עד הבחירה הבאה שתוצב לפניו. בדומה לנהג שעלה על כביש מהיר שהצמתים בו מעטים, ועד לצומת הבאה הוא יכול לנהוג בשלוה בלי לחשוש שמא יאבד את כיוון נסיעתו.
אולם לאמיתו של דבר, המצב שונה. התורה מעידה: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". בכל יום ובכל עת משעות היום, כל עוד פקוחות עיניו של האדם, תדיר ניצב הוא על פרשת דרכים, והברירה בידיו לבחור בטוב או בהפכו.
אמנם באופן כללי הוא כבר בחר את דרכו, אולם גם בדרך זו רבות הן המהמורות שיש להימנע מלהיתקל בהן. היצר הרע הינו נחלת כלל האנושות. כמעט בכל רגע פתוחות בפני אדם אפשרויות שונות: לדבר סרה בזולתו או לחסום את פיו, להשיב לפלוני כגמולו הרע או לוותר.
כאשר האדם בוחר בטוב, מתעלה נקודת בחירתו. ככל שיתמיד לבחור בטוב, כן תעלה נקודת בחירתו לשלבים גבוהים יותר.
קיימת אפשרות מוטעית שבה יראה האדם את עצמו כבוחר, בלי לחוש שהבחירה האמיתית היא ממנו והלאה, באשר הוא נשלט כליל על ידי יצרו. שאל את פי פלוני, ויאמר לך, כי משתמש הוא תדיר בכח בחירתו, שהרי מתאמץ הוא לבחור בין מיץ תפוזים לבין מיץ אשכוליות. כמובן, למעשה, אין זו בחירה אמיתית.
בחירה ראויה לשמה היא רק זו הערכית, הבוחרת בין ברכה לקללה, בין טוב לרע ובין חיים למוות. העדפה של אחד משני דברים טפלים, ששניהם כאחד מצויים בתחום החומר, ושבמהותם אין להם דבר עם החיים ועם הטוב האמיתי, לא יאה לה להתעטר בסגולת הבחירה האנושית.
מלחמה באנוכיות
האהבה הגדולה הטבועה עמוק בלב כל אחד מאיתנו היא אהבת הממון. האדם חש בטוב בחברת ממונו שרכש בזיעת אפיו. הוא ישמור עליו ועל ערכו מכל משמר. רצון שימור זה, מפתח בלבו מנגנוני הגנה נאותים. חזון אהבת הממון מחייב הקשחה מסויימת של הלב. צרכי הזולת, החברה והמדינה, חייבים להידחק לפינה רחוקה בתודעה וברגש.
מול מציאות חיים זו, מציב משה מערכת מצוות, שמטרתה להציל את בני ישראל.
ביסודה של מערכת זו מונחת ההנחה, שמעשיו של האדם משפיעים על מחשבותיו, על השקפת עולמו ועל אופיו. על כן, ניתן לחנך את האנוכיות המקננת בלב, באמצעות פעולות נתינה כפויות. אלו מופיעות במערך המצוות לפי הסדר הבא: 1. מעשר שני. 2. מעשרי עני. 3. שמיטת כספים. 4. צדקה. סדר, שנקבע תוך התחשבות עמוקה באופי האנושי.
מצוות אלו תחנכנה את האדם להתגבר על אנוכיותו ולראות את הזולת כחלק מחייו.
כל בעל שדות, מטעים וכרמים, חייב להפריש עשירית מיבולו ולהעלותו לירושלים. שם, היה עליו לאכלו הוא ומשפחתו. אם רב היה היבול ולא ניתן היה לשאתו בדרך כה ארוכה - פדאו בכסף. עם כסף פדיון זה באמתחתו, היה עולה לירושלים, ושם מוציאו רק על קניית מצרכי מזון.
בעלי השדות חוייבו להפריש "מעשר שני" זה בשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזור שנות השמיטה (שבע שנים).
אף כי מצווה זו לא "פגעה" ברכושם של בעלי השדות, הגבילה היא את השימוש בעשירית מהיבול. די היה בהגבלה זו, הכופה על בעל התבואה לאוכלו דווקא בירושלים. כדי לזעזע את תחושת הבעלות המוחלטת שהוא חש כלפי רכושו.
והנה השלב הבא. זו - מצוות "מעשר עני". היא קשה יותר לביצוע:
" מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך " (ויקרא י"ד, כ"ח) .
כאן נדרש האדם להפריש עשירית מן היבול, ולתיתו לזולת - לאביוני העם. חינוך הלב במצוות אלו, נעשה בשלבים. ארבע שנים ממחזור שנות השמיטה מתרגל היהודי עם מעשר שני בירושלים, ושנתיים - בשנה השלישית והשישית - מכה הוא באנוכיותו באמצעות מעשר הנתרם לטובת העניים.
ושלב נוסף בחינוך האדם הוא הצוו הבא: " מקץ שבע שנים תעשה שמיטה " (שם ט"ו, א') .
מצווה זו מחייבת את האדם להלוות כספים לרעהו, גם אם קיימת סכנה שהלה לא יפרע את חובו. בסוף שנת השמיטה, השנה המשמטת את כל החובות.
זוהי כבר נתינה בדרגה גבוהה מאד. אדם המסוגל לה, שולט במידה ידועה, באנוכיותו הטבעית. לבו רואה את צרכי זולתו. אישיותו פרצה מתחומיה המצומצמים של ההתעניינות רק בעצמו.
מעתה, פתוחה הדרך לזינוק אל נתינה קשה הימנה, אל תרגול ברמה גבוהה יותר, אל מצוות "צדקה" הכלולה בפסוק הבא: " נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו " (שם, י') .
בניגוד להלוואה החוזרת לבעליה ברוב המקרים, הרי במצווה זו נדרש מן האדם שיתן ממנו מראש על מנת שלא ישוב עוד. קשה היא הפרידה מן הרכוש.
הכפייה החינוכית, הטמונה במצוות אלו, מצמיחה שינוי אופי מבורך. היא מפתחת בקרב נאמניה את תכונת הנדיבות, את הפתיחות ואת הרגישות האנושית. בעקבות מהלכים אלו נוצרת חברה מאושרת ובריאה, שאינה יודעת מצוקות רוח. ואיש אינו גורם בה לעולם, סבל לרעהו.
כשאדם תורם למלחמה בסרטן
כאשר אדם תורם ל"אגודה למלחמה בסרטן", הוא חיזק בתרומתו את מערכות המלחמה נגד מחלה נוראה זו. יתכן שבתרומתו סייע מעט בהדברתה והעניק חיים למספר חולים. זה, כמובן, מעשה צדקה מבורך לכל הדעות. אולם, האם התחולל משהו חשוב גם במישור האישי, הפרטי? האם תרמה התרומה גם משהו לאישיות התורם?
מסתבר שכן - נעיין במצוות צדקה, וכך נאמר בה:
" כי יהיה בך אביון... בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך. לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו... די מחסורו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... ורעה עינך באחיך האביון... נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו " (דברים ט"ו, ז'-י') .
התורה אינה מסתפקת בהוראת חובת העזרה לעניי העם. היא פונה בהדגשות חוזרות ונשנות, אל האדם, לבל יאמץ את לבו. היא מזהירה את העין הרעה, לבל תגרום לחטא הקמצנות, ודורשת מן היד הקפוצה שתיפתח.
מצוות צדקה אינה רק לצורך העני. מבנה חברתי זה, שבו זקוקים בני אנוש איש לרעהו, אם בצדקה ממש, אם בהלוואה או בסוגי עזרה אחרים, הוא מבנה חינוכי. הוא נוצר כדי להעניק לנו את ההזדמנות הגדולה לעצב אישיות נדיבה, פתוחה כלפי הזולת, מלאת רחמים ומאירת פנים. עיצוב זה הופקד בידי מצוות הצדקה.
לבו של האדם הוא אנוכי מטבעו. היד הקפוצה הינה תכונה אנושית מוכרת. ללא חינוך אישי מתמיד ורצוף, צרה עינו של האדם בזולת. כל אדם הוא אויבי, על פי השקפה מוטעית זו. אויב, המנסה לפגוע במרחב המחיה שלי בבית, על הכביש ובמקום העבודה.
מצוות הצדקה, במונחים של התורה, חולמת על מהפך, מהפך באדם ובחברה. היא חפצה לשנות את הלב מן היסוד, ליצור בו מודעות ורגישות, שתושג אך ורק בתרגולת מעשית, בנתינה בפועל, ולא בשיעורי אזרחות או במנשרים למיניהם. הנתינה, היא הפעולה המעצבת והמחנכת. כל נתינה ונתינה חורתת קו של חסד על לוח ליבו של האדם.
התורם ל"אגודה למלחמה בסרטן" יכול אף הוא לחוש כיצד אחרי תרומתו קרוב הוא בלבו יותר לעם ישראל, וכיצד יחד עם נופך הנדיבות שנוסף בליבו, הגורם תחושת סיפוק ושמחה, מרגיש הוא יותר שייך ושותף לכלל. זוהי ברכת מצוות הצדקה.
אין להסתפק במעשה צדקה חד פעמי. אמנם הוא ייטיב במעט את אופיו של האדם, אך לא יחולל את השינוי המיוחל. הרמת משקולות מקרית לא תעצב גוף של אתלט, האימון הרצוף והמתמיד הוא תנאי לכך. כך גם במצוות צדקה, השפעה על הלב מושגת על ידי נתינה חוזרת ונשנית.
בנוסף, כאן נולד המושג "מתן בסתר" המחייב לשמור על כבודו של העני, בעת שמוגש לו הסיוע.
רק נתינה, היוצרת קירבה, שייכות ושותפות, ושאינה פוגעת ברגישויות אנושיות קרויה צדקה. אין לראות במילוי מחסורו החומרי של האדם את חזות הכל. החיוך וההשתתפות הן חלק ממצוה חשובה זו.
הצלת לב האדם
השמיטה, כפי שאנו יודעים, מצוותה להוביר את שדות הארץ. אולם לשמיטה פן נוסף. מלבד שמיטת קרקעות יש בשנה זו גם שמיטת כספים. כלשון הפסוק:
" וזה דבר השמיטה: שמוט כל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו " (דברים ט"ו, ב') .
על פי דין תורה אסור לנו לגבות בתום שנה זו את חובותינו. עלינו לומר לכל הלווים: הכסף שלווית ממני - שלך הוא.
מעשה גבורה זה מטרתו: "ללמד את נפשנו במידות המעולות: מידת הנדיבות ועין טובה" (ספר החינוך מצווה תע"ז) . בחתירה לעומק הנפש נגלה כי ויתור זה גורם לאדם ש"ישלך את אלילי כספו, ולא יאמר אלוהינו למעשה ידינו, הוא הרכוש" (אורים ותומים).
כלומר, כדאי הוא הקרבן, שכן הרווח עולה על ההפסד. הוא משלים את מעגל שחרורו של האדם מן השעבוד לרכושו. לאחר פעולה גואלת שהחלה בשמיטת הקרקעות ומסתיימת בשמיטת החובות, האדם שב להיות אדון לרכושו, הוא שולט בכסף, ולא הכסף שולט בו.
אך למרות שנצטווינו לוותר על החובות המגיעים לנו, וגם מכירים אנו בתועלת מצווה זו, איננו מוותרים על החובות, אלא לפני סוף שנת השמיטה אנו הולכים לבית דין, ובאמצעות מסמך הפרוזבול אנו כן גובים את חובותינו.
מה קרה לפתע? מה התרחש בדרך אל הביצוע המעשי של המצווה?
כאן, נזדקק למעט היסטוריה.
התורה ידעה היטב, כי דרישה זו קשה במיוחד. האדם קשור בכל נימי נפש לממונו. קשה מאד לשחררו מאזיקים אלו. בעקבות כך, חששה התורה שהעם ימצא דרך "כשרה" כיצד להתחמק מביצוע מצווה זו של וויתור על חובות: הוא פשוט לא ילווה בשנת השבע. כך גם לא "ייכשל" בגביית החובות.
חשש זה מובע בפסוק הבא: " השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור: קרבה שנת השבע, שנת השמיטה, ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא " (דברים ט"ו, ט') .
בפועל לא עמד העם לאורך זמן בלחץ הצו. הוא בחר לא להלוות. מספר ההלוואות לעניים בשנה זו ירד לשפל.
הלל, מתקן הפרוזבול, ראה בדאגה עמוקה הידרדרות מסוכנת זו במוסריותו של העם. הלל ידע שאדם המתרגל לא להלוות לנזקק בתקופה מסויימת, מקשיח אט אט את לבו. "מנהג" אי הגשת העזרה בשנת השבע עלול להתפשט על פני שאר השנים.
מה עשה?
כדי לשמור על מידת החסד לבל תיפגם, ניצל הלל הלכה עתיקה מהלכות שמיטת כספים. הלכה, הקובעת שחוב אשר נמסר לגבייה באמצעות בית דין, לא חל עליו דין השמיטה, והוא ניתן לגביה. הלל, בתקנת הפרוזבול, איפשר לכל אדם מישראל למסור את חובותיו לבית דין.
הלל הציל עד ימינו את לב העם, והיה למגן התורה.
פקודת היום - לשמוח
לשמוח - זו הפקודה שמקבל האדם מישראל לקראת חג הסוכות:
" חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך... והיית אך שמח " (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו) .
כלום אפשר לצוות על השמחה? וכי מסוגל הלב להישמע לפקודה זו? הלא השמחה היא מצב נפשי שאינו צומח מן "האין"!
שלוש מילים בפסוק שצוטט לעיל, עלולות להטעות. הן מרמזות על כיוון השמחה שנדרשה אז, בימי המקרא. ואלו הן: " באספך מגרנך ומיקבך " (שם) .
התורה ציוותה להקים את הסוכה בסתיו, בעונת האסיף. ימים אלו היו ימים טובים לישראל. בעל השדות ראה ברכה בפרי עמלו. עומרי תבואתו הניצבים בשדותיו, הרחיבו את לבו. אסמיו מלאו בר ובגיתו דרכו ענבים. השמחה היתה בהחלט במקומה.
אך כלום לשמחה זו התכוונה התורה?
כל מצווה הצמודה לעשייה היום יומית, אינה אלא ריסון האדם בעשיותיו הטבעיות, כלומר, בזיכוכן. התורה לא ציוותה על האדם מישראל לעבוד ללא גדולות, היא שמה קץ וגבול לעבודתו. היא קבעה לו ימים שבהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה.
וכי לא מובן הדבר מאליו שהוא ישמח למראה פרי עמלו? האמנם צריך פסוק מיוחד על כך?
ברור הוא, ששמחת החג שונה היא. בשמחה מזן אחר אנו עוסקים כאן.
כי מהי הסוכה ביסודה? - סוכת זיכרון לחיינו במדבר, כפי שנאמר: " למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים " (ויקרא כ"ג, ל"ט) .
למטרה זו נבחר חודש תשרי, שכן הוא חל בעונת האסיף. " באספך מגרנך ", מצמיח שמחה טבעית שאינה זקוקה לתמריצים נוספים, היא זקוקה לריסון והגבלה.
רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו - מבצרו, ולהשתכן, לפחות לשבוע ימים, בדירת ארעי:
מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. שכן עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו. בלא להרגיש כלל מתפתחת בו גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים "שלא הגיעו" לשפע כה רב. ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.
רגע האסיף, רגע ההצלחה, "תורם" עוד תרומה "חשובה" בתחום זה. ההצלחה מעלה את ערכו של האדם בעיני עצמו. ההישג החומרי הופך בכך מאמצעי למטרה.
ואלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם השודדים הגדולים של השמחה.
זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. זו רדיפת הממון אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושל שמחה מעל פניה של האנושות. כמו כן, הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג. שכן החבר הקרוב לנו השיג יותר.
מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה. מגמתה - למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה - למען השמחה.
היא מצווה על העני ועל העשיר כאחד - " כל האזרח בישראל " - לנטוש את הבית, את דירות הפאר ואת משכנות העוני המסמלים את המעמד השונה בין איש לרעהו, וללכת לגור שבוע אחד מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם. השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך שאינם מגינים לא מפני הגשם ולא מפני החמה. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית.
כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מן הנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם בכלל. כרסום חל בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת. מבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.
זכות הבחירה
סימן ההיכר הבולט ביותר של מין האדם הוא היותו בעל בחירה חופשית. זאת, בניגוד לכל יתר ברואי תבל, שכל מהלכיהם מוכתבים על פי חוקים קבועים הניתנים לחיזוי מראש. האדם מסוגל להפתיע תמיד. התחזיות ביחס להתנהגותו, לעיתים תכופות מתבדות כליל.
אמנם גם בגופו של האדם פועלים חוקי טבע, כדרך שאלו פועלים על בעלי החיים למיניהם. אולם נוסף לכך יש לאדם רצון, והוא מסוגל לפעול ברצונו החופשי בדרכים בלתי צפויות. דרכי התגובה של האדם לכל מצב אפשרי הן רבות ומגוונות, מעבר לטבעו ולתכונותיו. כאמור, אפשרות זו של בחירה היא המאפיינת את מין האדם, והיא ההופכת אותו מ"מכונה מתוכנתת" לנזר הבריאה.
הבחירה החופשית היא הסממן הבולט של עליונותו הרוחנית הבלתי מעורערת של האדם על פני כל יתר היצורים.
התורה מדגישה עיקרון זה במקומות רבים, אחד מהם בתחילת הפרשה: " ראה אנכי נותן לפניכם... ברכה וקללה, הברכה - אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו " (דברים י"א, כ"ו) .
אילו לא היתה יכולת בידי האדם לבחור בטוב או ברע, לא היה מקום לציוויים שנאמרו בתורה. אין כלל מקום לצוות על מי שהוא כפוי ואינו בעל בחירה. באותה מידה גם לא היה מקום לתת לאדם הכפוי שכר על מעשיו או עונש על מחדליו, שהרי לא עשה כן בבחירתו החופשית.
כח הבחירה שקיבל האדם, מקורו בעובדת היות האדם 'נברא בצלם אלוקים'.
את מהותו של הבורא איננו מסוגלים לתפוס, שכן השגתו היא למעלה מבינת אנוש. אולם אחת ידענו, כי הבורא ברא את עולמו רק מרצונו הוא, באין כל מכריח חיצוני שהביאו לכך.
בנקודה עקרונית זו, מוצאים אנו קו דמיון בין הבורא לבין האדם - יציר כפיו. גם האדם בהחלטותיו ובדרכי פעולתו אינו כפוף לחוקי הטבע, לכללי תורשה או לתכונות אחרות כלשהן. הוא מסוגל להתעלות מעליהן ולנהוג כרצונו. אפשרות זו נובעת מצלם האלוקים שנטבע באדם בתחילת בריאתו.
רבים סבורים, כי השימוש בכח הבחירה מתבצע בפועל רק לעתים רחוקות. לדעתם, האדם בוחר בטוב ומחליט החלטה כללית לשמור תורה ומצוות, ומכאן ואילך ארוכה הדרך לפניו עד הבחירה הבאה שתוצב לפניו. בדומה לנהג שעלה על כביש מהיר שהצמתים בו מעטים, ועד לצומת הבאה הוא יכול לנהוג בשלוה בלי לחשוש שמא יאבד את כיוון נסיעתו.
אולם לאמיתו של דבר, המצב שונה. התורה מעידה: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". בכל יום ובכל עת משעות היום, כל עוד פקוחות עיניו של האדם, תדיר ניצב הוא על פרשת דרכים, והברירה בידיו לבחור בטוב או בהפכו.
אמנם באופן כללי הוא כבר בחר את דרכו, אולם גם בדרך זו רבות הן המהמורות שיש להימנע מלהיתקל בהן. היצר הרע הינו נחלת כלל האנושות. כמעט בכל רגע פתוחות בפני אדם אפשרויות שונות: לדבר סרה בזולתו או לחסום את פיו, להשיב לפלוני כגמולו הרע או לוותר.
כאשר האדם בוחר בטוב, מתעלה נקודת בחירתו. ככל שיתמיד לבחור בטוב, כן תעלה נקודת בחירתו לשלבים גבוהים יותר.
קיימת אפשרות מוטעית שבה יראה האדם את עצמו כבוחר, בלי לחוש שהבחירה האמיתית היא ממנו והלאה, באשר הוא נשלט כליל על ידי יצרו. שאל את פי פלוני, ויאמר לך, כי משתמש הוא תדיר בכח בחירתו, שהרי מתאמץ הוא לבחור בין מיץ תפוזים לבין מיץ אשכוליות. כמובן, למעשה, אין זו בחירה אמיתית.
בחירה ראויה לשמה היא רק זו הערכית, הבוחרת בין ברכה לקללה, בין טוב לרע ובין חיים למוות. העדפה של אחד משני דברים טפלים, ששניהם כאחד מצויים בתחום החומר, ושבמהותם אין להם דבר עם החיים ועם הטוב האמיתי, לא יאה לה להתעטר בסגולת הבחירה האנושית.