הרב אברהם גקי
New Member
בפרשת השבוע ה' יתברך מלמד אותנו על עניין הנגעים, 'אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת' וכו'. חז"ל לימדונו שהנגעים באים כעונש על חטא 'לשון הרע', וכאשר אדם היה שב בתשובה היה נרפא מצרעתו.
ה' יתברך גילה לנו על ידי רבי נחמן, שהתורה היא רוחנית ונצחית, נגעי הצרעת הם רק דוגמא ל'צרעת' רוחנית שנמצאת כל הזמן, שהיא השורש של חטא 'לשון הרע' הרוחני. ה' יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ומלובש בכל המציאות שאנו מכירים, וגם בנו עצמנו הוא מלובש, ומזיז אותנו ומנשים אותנו ומוליך אותנו, אולם אנו נגועים בגשמיות, ועל כן אנו רגילים לראות את העולם בעיניים גשמיות ולומר 'אני הלכתי', 'אני זזתי', 'אני למדתי'... אולם באמת יש בלשון כזו 'כפירה' דקה בה' יתברך, שכן באמת הוא זה שהוליך אותי, הוא זה שהזיז אותי, הוא זה שלימד אותי וכד'.
הבנה גשמית כזו – היא היא ה'צרעת' האמיתית, שה'צרעת' הגשמית היא רק דוגמא אליה. ה'לשון הרע' שאנו מורגלים בו, הוא ה'לשון הרע' על ה' יתברך, כאילו הוא ח"ו לא עומד מאחורי כל המציאות ומפעיל אותה, ובמקום לומר 'ה' לקח אותי הביתה' אנו חוטאים בחטא 'לשון הרע' ואומרים 'הלכתי הביתה' כאילו יש בנו את הכח והאפשרות ללכת לבד.
גם התורה שלנו נגועה ב'צרעת', כי בשורש הדברים ה' יתברך 'מחופש' גם למשה רבינו ולפרעה, ללבן וליעקב, והכל בכדי ללמד אותנו להיות 'משה' ולגשת אליו יתברך המכונה 'פרעה' על שם ה'פריעה' וההתגלות שהוא מתגלה בכל רגע בעולם, וכן להיות 'יעקב' שגר כל הזמן אצל 'לבן', שהוא ה' יתברך המלבן עוונותיהם של ישראל. כאשר אנו ח"ו מגשמים את התורה, ולומדים אותה בהבנה של 'ציור זמן ומקום', אנו לומדים תורה של 'צרעת', עם מחלות ה'שאת, ספחת ובהרת'.
'שאת' היא הגאווה, היישות והגשמיות, הלימוד שבו אנו חושבים שהתורה גשמית ולא רוחנית, וגם חיים בעיניים גשמיות כאילו אנחנו יכולים לעשות משהו לבד, ושוכחים מה' יתברך שמזיז אותנו כל רגע. ה'ספחת' היא העובדה שחיים כאלו והבנה כזו בתורה אינן נותנות לנו להסתפח לנחלת ה' ולחיות איתו כל רגע, ו'בהרת' פירושה שהבנת התורה אינה 'בהירה' לנו, ואנו לומדים אותה בצורה 'עמומה' וחשוכה, וכן חיים בחושך וחושבים שאנחנו זזים, הולכים, ונושמים ומנהלים את העולם ושוכחים מה' יתברך ח"ו. כמה חבל להמשיך לחיות את החיים בגוף 'מצורע' שחושב שהוא זז לבד, ובהבנה 'מצורעת' כזו בתורה...
אולם, כאשר אדם חי בשכל הרוחני הנצחי, ומבין שה' יתברך כתב את התורה עליו ובשבילו, בכדי לקרב אותו אליו, ואף 'מפעיל' את השכל וחי כך: שהוא בתוך 'לבן' כל הזמן, והוא ]משה[ בא אל ה' יתברך כל הזמן ]בא אל פרעה[, וחושב תוך כדי כל פעולה ונשימה שה' מפעיל אותו ומנשים אותו ]שזה השכל הרוחני של 'שבת'[ – אזי 'פושט גופו המצורע, ולובש 'בגדי שבת', היינו 'גוף קדוש מגן עדן' – ונרפא מצרעתו' )ליקו"מ ח"ב פ"ג(, כי גופו ומהותו בטלים לה' יתברך, וגם תורתו היא תורה נטולת צרעת, והוא יכול לקיים אותה ולחיות אותה בכל רגע, על ידי שהוא דבק בה', חי עמו ומייחד אותו בכל פעולה ונשימה.
ה' יתברך גילה לנו על ידי רבי נחמן, שהתורה היא רוחנית ונצחית, נגעי הצרעת הם רק דוגמא ל'צרעת' רוחנית שנמצאת כל הזמן, שהיא השורש של חטא 'לשון הרע' הרוחני. ה' יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ומלובש בכל המציאות שאנו מכירים, וגם בנו עצמנו הוא מלובש, ומזיז אותנו ומנשים אותנו ומוליך אותנו, אולם אנו נגועים בגשמיות, ועל כן אנו רגילים לראות את העולם בעיניים גשמיות ולומר 'אני הלכתי', 'אני זזתי', 'אני למדתי'... אולם באמת יש בלשון כזו 'כפירה' דקה בה' יתברך, שכן באמת הוא זה שהוליך אותי, הוא זה שהזיז אותי, הוא זה שלימד אותי וכד'.
הבנה גשמית כזו – היא היא ה'צרעת' האמיתית, שה'צרעת' הגשמית היא רק דוגמא אליה. ה'לשון הרע' שאנו מורגלים בו, הוא ה'לשון הרע' על ה' יתברך, כאילו הוא ח"ו לא עומד מאחורי כל המציאות ומפעיל אותה, ובמקום לומר 'ה' לקח אותי הביתה' אנו חוטאים בחטא 'לשון הרע' ואומרים 'הלכתי הביתה' כאילו יש בנו את הכח והאפשרות ללכת לבד.
גם התורה שלנו נגועה ב'צרעת', כי בשורש הדברים ה' יתברך 'מחופש' גם למשה רבינו ולפרעה, ללבן וליעקב, והכל בכדי ללמד אותנו להיות 'משה' ולגשת אליו יתברך המכונה 'פרעה' על שם ה'פריעה' וההתגלות שהוא מתגלה בכל רגע בעולם, וכן להיות 'יעקב' שגר כל הזמן אצל 'לבן', שהוא ה' יתברך המלבן עוונותיהם של ישראל. כאשר אנו ח"ו מגשמים את התורה, ולומדים אותה בהבנה של 'ציור זמן ומקום', אנו לומדים תורה של 'צרעת', עם מחלות ה'שאת, ספחת ובהרת'.
'שאת' היא הגאווה, היישות והגשמיות, הלימוד שבו אנו חושבים שהתורה גשמית ולא רוחנית, וגם חיים בעיניים גשמיות כאילו אנחנו יכולים לעשות משהו לבד, ושוכחים מה' יתברך שמזיז אותנו כל רגע. ה'ספחת' היא העובדה שחיים כאלו והבנה כזו בתורה אינן נותנות לנו להסתפח לנחלת ה' ולחיות איתו כל רגע, ו'בהרת' פירושה שהבנת התורה אינה 'בהירה' לנו, ואנו לומדים אותה בצורה 'עמומה' וחשוכה, וכן חיים בחושך וחושבים שאנחנו זזים, הולכים, ונושמים ומנהלים את העולם ושוכחים מה' יתברך ח"ו. כמה חבל להמשיך לחיות את החיים בגוף 'מצורע' שחושב שהוא זז לבד, ובהבנה 'מצורעת' כזו בתורה...
אולם, כאשר אדם חי בשכל הרוחני הנצחי, ומבין שה' יתברך כתב את התורה עליו ובשבילו, בכדי לקרב אותו אליו, ואף 'מפעיל' את השכל וחי כך: שהוא בתוך 'לבן' כל הזמן, והוא ]משה[ בא אל ה' יתברך כל הזמן ]בא אל פרעה[, וחושב תוך כדי כל פעולה ונשימה שה' מפעיל אותו ומנשים אותו ]שזה השכל הרוחני של 'שבת'[ – אזי 'פושט גופו המצורע, ולובש 'בגדי שבת', היינו 'גוף קדוש מגן עדן' – ונרפא מצרעתו' )ליקו"מ ח"ב פ"ג(, כי גופו ומהותו בטלים לה' יתברך, וגם תורתו היא תורה נטולת צרעת, והוא יכול לקיים אותה ולחיות אותה בכל רגע, על ידי שהוא דבק בה', חי עמו ומייחד אותו בכל פעולה ונשימה.