<span style='font-size:14pt;line-height:100%'><span style='font-family:Times'>בעזרהי"ת
תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ (מקצוע:מייבש קציעות),
וארי סבל, ושועל חנוני, ... מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער,
ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער! (קידושין כ"ב)
בעלי החיים מסתובבים בטבע להנאתם, רגועים, נהנים מהאויר והשמש,
ומפרנסים את גופם ממה שמזדמן להם על הדרך - סבבה. ואילו אנו ממורמרים,
עצובים, עצבנים, רודפים, מתחרים וכו', והכל כדי שנצליח לפרנס את גופינו.
כי הרי עיקר תכליתו של הכסף פרנסה.
מה גורם להבדל?
השכל.
להם אין שכל ואילו לנו יש שכל. נמצא שהשכל הוא זה שדופק אותנו. ואיך?
מרגע שאנו מפסיקים להתפרנס מדדי האמא והאבא ונהיים עצמאיים,
השכל מתחיל להתחכם וללמוד מהסביבה. ומה השכל רואה?
יש עשירים ויש עניים ויש בינוניים. יש חנווני, ויש קבלן, ויש סבל וכו' וכו'.
כל הנתונים האלה מתערבלים במחשבה, מסתדרים, ונפלטים החוצה כמסקנות
מדומות, שיקריות, מטעות.
דוגמא של פלט: עו"ד עשיר. סבל עני. חנווני בינוני.
למה לא ניפלט לנו: סבל עשיר, חנווני עשיר/בינוני, עו"ד עני.
הרי במציאות יש את כולם. זו ההטעיה שמבלבלת אותנו ומטיסה אותנו מענף לענף.
ואותו טעות יש בקשר למקום ולזמן. אנו בטוחים שבמקום מסויים יש יותר פרנסה
ובמקום אחר פחות. וכן בשעה מסויימת יש יותר פרנסה ובשעה אחרת פחות.
וזה מריץ אותנו סביב המקום והשעון.
ועוד טעות של השכל: אם נאמר כך וכך נקבל יותר כסף, ואם לאו, לאו.
אם נתנהג כך או כך נשיג יותר, וכו' וכו'. והרי יש עשירים שלא אומרים כך
או כך ולא מתנהגים כך או כך ובכל זאת הם עשירים. ולהיפך, יש שמתנהגים
ואומרים כך והם עניים.
כל ההטעיה הזו, היא הסילון שמטיס אותנו לעבר השיגעון, המירדף, התחרות,
ההשתדלות, העצבות, הדאגה ומיתת הנפש השכל דופק אותנו.
אומר מוהרנ"ת: הקב"ה משפיע שפע פרנסה באופן קבוע ובלי הפסק רגע לכל פרט
בבריאה שהוא רוצה בקיומו. בין לדומם, בין לצומח, בין לחי ובין לאדם. הפרנסה
מתבטאת באויר, במים ובמזון המתאים לכל סוג נברא. עלינו להבין, אחר שהקב"ה
החליט שרצונו בקיום של איזה נברא, הוא "מוכרח" לפרנס אותו, כי בלא זה לא יהיה
לו קיום. ניקח לדוגמא צמח הגדל אי-שם והקב"ה רוצה בקיומו. הוא חורץ חריץ
בקרקע שבחריץ זה יזרמו מים מהנהר עד לצמח. היות שהמים (הפרנסה)
נמצאים במקום מסויים, ומאותו מקום עד לצמח יש מרחק, אזי בזמן מסויים
ומדוייק יגיעו המים לצמח. נתאר לנו שלצמח היה שכל כמו השכל שלנו
אזי גם הוא היה טועה ומתחיל לרוץ לכיוון הנהר להשיג פרנסתו, ולא היה ממתין
עד שיגיעו אליו המים. כי גם הוא היה רואה ומבין שיש מקום שיש בו יותר מים,
ומקום שיש בו פחות מים, מעשה שמביא יותר פרנסה ומעשה שאינו מביא פרנסה וכו'.
אנו חייבים להבין, אנו נמצאים תחת המקום והזמן, שזה "מכריח" את הקב"ה להביא
את הפרנסה דווקא במקום מסויים ובזמן מסויים. כי אי אפשר שתבוא הפרנסה שלא
בשעה מסויימת ובלי שתהיה אתה במקום מסויים, וזה כאמור גורם להטעייה של מקום
טוב ומקום לא טוב, זמן טוב וזמן לא טוב, מקצוע טוב ומקצוע לא טוב וכו'.
אבל אומר רבי נתן מי שיש לו אמונה (לפחות כמו לבעלי החיים) אזי היה יושב על
מקומו בשקט ושלווה ונותן למים את הזמן שיזרמו אליו דרך החריץ שלו. כי בודאי יגיעו
המים, כי הקב"ה רוצה בקיומו.
ועל זה אמרו חז"ל: כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו. דהיינו, יכול להיות שהאדם
רץ לכיוון מסויים להשיג פרנסתו, ופרנסתו נמצאת בדיוק בכיוון ההפוך. יכול להיות
שהוא ירוץ במדרגות הנעות להקדים את הזמן, וכשיגיע לסוף המדרגות יצטרך
להמתין שם, כי עוד לא הגיע הצ'ק.
ובנתיים החיים הולכים ואוזלים, הוא עצוב, מקווה ומתאכזב לסירוגין, שבור ורצוץ
מהריצה, והחיים חולפים לידו בלי שהוא נהנה מהם. כי הוא כל חייו עמל על מנת
שיוכל בסוף לישב בשלווה. והוא משלם יקר מאוד על הדמיון הטפשי הזה.
כמשל הזה:
איש עסקים יצא לסוף שבוע לאיזה עיר נמל נידחת במדינה מסכנה. על חוף הים
ראה צועני עם חכה מוציא דג מהמים. ואחרי איזה שעה עוד דג. ריחם עליו העשיר
ואמר: שמע לעצתי ידידי ויהיו לך חיים קלים, אני מבין בעסקים.
"נו!" משיב הצועני.
תמכור את הדגים ואל תבזבז את הכסף, תצתמצם קצת עד שיהיה לך סכום ותקנה רשת.
"נו!" משיב הצועני.
עם הרשת תדוג הרבה דגים ותוכל לקנות סירה.
"נו!"
אח"כ תקנה אניה קטנה ותביא פועלים ויהי לך יותר כסף.
"נו!" אמר הצועני בקוצר רוח.
אח"כ תקנה אניה גדולה ממוכשרת ותביא מנהל עבודה.
"נו!" ומה בסוף.
בסוף אומר העשיר, כלם יעבדו בשבילך ואתה תוכל לשבת בכיף על שפת הים ולדוג עם החכה.
זה אנחנו! מי צריך את כל הסיבוב הזה.
מה דעתך ידידי?
breslove.co.il</span></span>
תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ (מקצוע:מייבש קציעות),
וארי סבל, ושועל חנוני, ... מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער,
ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער! (קידושין כ"ב)
בעלי החיים מסתובבים בטבע להנאתם, רגועים, נהנים מהאויר והשמש,
ומפרנסים את גופם ממה שמזדמן להם על הדרך - סבבה. ואילו אנו ממורמרים,
עצובים, עצבנים, רודפים, מתחרים וכו', והכל כדי שנצליח לפרנס את גופינו.
כי הרי עיקר תכליתו של הכסף פרנסה.
מה גורם להבדל?
השכל.
להם אין שכל ואילו לנו יש שכל. נמצא שהשכל הוא זה שדופק אותנו. ואיך?
מרגע שאנו מפסיקים להתפרנס מדדי האמא והאבא ונהיים עצמאיים,
השכל מתחיל להתחכם וללמוד מהסביבה. ומה השכל רואה?
יש עשירים ויש עניים ויש בינוניים. יש חנווני, ויש קבלן, ויש סבל וכו' וכו'.
כל הנתונים האלה מתערבלים במחשבה, מסתדרים, ונפלטים החוצה כמסקנות
מדומות, שיקריות, מטעות.
דוגמא של פלט: עו"ד עשיר. סבל עני. חנווני בינוני.
למה לא ניפלט לנו: סבל עשיר, חנווני עשיר/בינוני, עו"ד עני.
הרי במציאות יש את כולם. זו ההטעיה שמבלבלת אותנו ומטיסה אותנו מענף לענף.
ואותו טעות יש בקשר למקום ולזמן. אנו בטוחים שבמקום מסויים יש יותר פרנסה
ובמקום אחר פחות. וכן בשעה מסויימת יש יותר פרנסה ובשעה אחרת פחות.
וזה מריץ אותנו סביב המקום והשעון.
ועוד טעות של השכל: אם נאמר כך וכך נקבל יותר כסף, ואם לאו, לאו.
אם נתנהג כך או כך נשיג יותר, וכו' וכו'. והרי יש עשירים שלא אומרים כך
או כך ולא מתנהגים כך או כך ובכל זאת הם עשירים. ולהיפך, יש שמתנהגים
ואומרים כך והם עניים.
כל ההטעיה הזו, היא הסילון שמטיס אותנו לעבר השיגעון, המירדף, התחרות,
ההשתדלות, העצבות, הדאגה ומיתת הנפש השכל דופק אותנו.
אומר מוהרנ"ת: הקב"ה משפיע שפע פרנסה באופן קבוע ובלי הפסק רגע לכל פרט
בבריאה שהוא רוצה בקיומו. בין לדומם, בין לצומח, בין לחי ובין לאדם. הפרנסה
מתבטאת באויר, במים ובמזון המתאים לכל סוג נברא. עלינו להבין, אחר שהקב"ה
החליט שרצונו בקיום של איזה נברא, הוא "מוכרח" לפרנס אותו, כי בלא זה לא יהיה
לו קיום. ניקח לדוגמא צמח הגדל אי-שם והקב"ה רוצה בקיומו. הוא חורץ חריץ
בקרקע שבחריץ זה יזרמו מים מהנהר עד לצמח. היות שהמים (הפרנסה)
נמצאים במקום מסויים, ומאותו מקום עד לצמח יש מרחק, אזי בזמן מסויים
ומדוייק יגיעו המים לצמח. נתאר לנו שלצמח היה שכל כמו השכל שלנו
אזי גם הוא היה טועה ומתחיל לרוץ לכיוון הנהר להשיג פרנסתו, ולא היה ממתין
עד שיגיעו אליו המים. כי גם הוא היה רואה ומבין שיש מקום שיש בו יותר מים,
ומקום שיש בו פחות מים, מעשה שמביא יותר פרנסה ומעשה שאינו מביא פרנסה וכו'.
אנו חייבים להבין, אנו נמצאים תחת המקום והזמן, שזה "מכריח" את הקב"ה להביא
את הפרנסה דווקא במקום מסויים ובזמן מסויים. כי אי אפשר שתבוא הפרנסה שלא
בשעה מסויימת ובלי שתהיה אתה במקום מסויים, וזה כאמור גורם להטעייה של מקום
טוב ומקום לא טוב, זמן טוב וזמן לא טוב, מקצוע טוב ומקצוע לא טוב וכו'.
אבל אומר רבי נתן מי שיש לו אמונה (לפחות כמו לבעלי החיים) אזי היה יושב על
מקומו בשקט ושלווה ונותן למים את הזמן שיזרמו אליו דרך החריץ שלו. כי בודאי יגיעו
המים, כי הקב"ה רוצה בקיומו.
ועל זה אמרו חז"ל: כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו. דהיינו, יכול להיות שהאדם
רץ לכיוון מסויים להשיג פרנסתו, ופרנסתו נמצאת בדיוק בכיוון ההפוך. יכול להיות
שהוא ירוץ במדרגות הנעות להקדים את הזמן, וכשיגיע לסוף המדרגות יצטרך
להמתין שם, כי עוד לא הגיע הצ'ק.
ובנתיים החיים הולכים ואוזלים, הוא עצוב, מקווה ומתאכזב לסירוגין, שבור ורצוץ
מהריצה, והחיים חולפים לידו בלי שהוא נהנה מהם. כי הוא כל חייו עמל על מנת
שיוכל בסוף לישב בשלווה. והוא משלם יקר מאוד על הדמיון הטפשי הזה.
כמשל הזה:
איש עסקים יצא לסוף שבוע לאיזה עיר נמל נידחת במדינה מסכנה. על חוף הים
ראה צועני עם חכה מוציא דג מהמים. ואחרי איזה שעה עוד דג. ריחם עליו העשיר
ואמר: שמע לעצתי ידידי ויהיו לך חיים קלים, אני מבין בעסקים.
"נו!" משיב הצועני.
תמכור את הדגים ואל תבזבז את הכסף, תצתמצם קצת עד שיהיה לך סכום ותקנה רשת.
"נו!" משיב הצועני.
עם הרשת תדוג הרבה דגים ותוכל לקנות סירה.
"נו!"
אח"כ תקנה אניה קטנה ותביא פועלים ויהי לך יותר כסף.
"נו!" אמר הצועני בקוצר רוח.
אח"כ תקנה אניה גדולה ממוכשרת ותביא מנהל עבודה.
"נו!" ומה בסוף.
בסוף אומר העשיר, כלם יעבדו בשבילך ואתה תוכל לשבת בכיף על שפת הים ולדוג עם החכה.
זה אנחנו! מי צריך את כל הסיבוב הזה.
מה דעתך ידידי?
breslove.co.il</span></span>