אליהו גולומב (בפי עצמו: אליהו בן-נפתלי; 2 במרץ 1893 – 11 ביוני 1945) היה "המפקד הבלתי מוכתר" של ארגון "ההגנה",[1] ממעצבי כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 1920–1930 וחבר המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1931–1945. נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.
ביוגרפיה
ילדות ועלייה לארץ ישראלאליהו גולומב נולד בעיירה וולקוויסק שבגוברניית גרודנו, אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום במערב בלארוס). בשנת 1909 עלה לארץ עם משפחתו, שהשתקעה בעיר תל אביב.
גולומב היה מבוגרי המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה", שכלל בין השאר את משה שרת ודב הוז, גיסיו לעתיד (חבורת "ארבעת הגיסים").
כשסיים את לימודיו בשנת 1913 ארגן גולומב עם חבריו למחזור את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה", גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. גרעין זה עבד בדגניה א' ובכנרת. בנובמבר אותה השנה נרצחו שניים מחברי הקבוצה של גולומב: משה ברסקי, ושבוע לאחר מכן יוסף זלצמן (מעובדי חוות כנרת). מעשי הרצח זעזעו את חברי הקבוצה. לטענת אהוביה מלכין בספרו "האקטיביסט", "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם". לאחר האירוע, הגיע גולומב למסקנה כי "בלי יכולת של התגוננות אין די בעבודה החקלאית ובהתיישבות, ורק שילובן של העבודה וההגנה עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ".[2]
גולומב התנגד לגיוס לצבא העות'מאני, בשל טינתו לטורקים על שדנו את אביו למלקות משום שסירב להפעיל את טחנת הקמח שהייתה בבעלותו ביום שבת; אך בעיקר משום שסבר, כרבים אחרים, כי האיפריה בשלבי דעיכה. בשנת 1917, כשכבשו הבריטים את הארץ מן הטורקים, התנדב גולומב לגדוד העברי.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקים גולומב את "הקבוצה היפואית", שנערכה להגנה עצמית ועמדה בקשר עם ארגון "השומר".
גולומב בארגון ההגנה
ביוני 1920 הוקמה "ההגנה" כ"ארגון ארצי". גולומב היה מתומכיה המובהקים של "ההגנה", תמך בפירוקו של ארגון "השומר" עם הקמתה, והיה מהמתפלמסים העיקריים עם אנשי "השומר" בראשות ישראל שוחט.
גולומב נחשב לבעל הסמכות העליונה בארגון "ההגנה", ועסק ברכישת נשק מחוץ לארץ (בעיקר מווינה, פריז וברלין). גולומב נשלח לחוץ לארץ מטעם ההגנה בין השנים 1922–1924, על מנת לעסוק ברכישת נשק ובארגון קבוצות של חלוצים צעירים באירופה.
גולומב פעל להכפפת ארגון ההגנה תחת סמכות מוסדית – תחילה תחת ההסתדרות הכללית, ואחר-כך בכפיפות למוסדות הלאומיים.
גולומב התבלט בקרב מנהיגות ההגנה כנציג הדור הצעיר שגדל בארץ ישראל. היה זה ארגון עממי, "שכל מי שיכול להתגונן חבר בו. ארגון הנשמע לפקודתה של ההנהגה הציבורית-הפוליטית, ומטרתו להגן לא רק על הרכוש, החיים והכבוד, אלא גם על המפעל הציוני".[3]
פעילות פוליטית וציבוריתגולומב היה ממייסדי תנועת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. היה חבר הוועד הלאומי וציר מפלגתו לקונגרסים הציוניים. היה ממארגני ההעפלה בתקופת המנדט ומיוזמי התוכנית להצנחת אנשי "ההגנה" באירופה בתקופת השואה.
חייו האישייםגולומב נשא לאשה את עדה שרתוק, אחותו של משה שרת (שרתוק). תחילה רצה גולומב באהבת אחותה הגדולה רבקה, שהייתה ידידתו הקרובה, אך היא התחתנה עם חברו דב הוז.[4] בנו של גולומב, דוד גולומב, היה לימים חבר הכנסת. בתו של גולומב, דליה (שהייתה נשואה לאשר ידלין), היא פעילה מרכזית בארגון מחסום Watch.
הנצחתועל שם אליהו גולומב נקראה אוניית המעפילים "אליהו גולומב", וכן נקראו על שמו שכונת יד אליהו בתל אביב, קיבוץ הנח"ל הראשון ניר אליהו ובו בית התרבות ע"ש אליהו גולומב ("בית אליהו") ורחובות בכמה ערים מרכזיות בישראל. ביתו, "בית אליהו" שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שימש שנים רבות כמפקדת ההגנה, ומשמש כיום כמוזיאון ההגנה, ארכיון ההגנה וכמשרד נשיאות ארגון חברי ההגנה. פרס ביטחון ישראל המחולק בידי הנשיא החל משנת 1958 קרוי על שמו של גולומב.
ֳ==כתביו==
חביון עֹז, א-ב, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י-תשי"ד.
ראשי הפרקים בתולדות היישוב, ירושלים: ספריית קו לקו, 1948.
חביון לעוז (ליקט והביא לדפוס: יהודה ארז), תל אביב: הוצאת עיינות, 1954.
מדבריו, תל אביב: 1954.
עיונים ביהדות בת-זמננו: י"ג מסות, ירושלים: הוצאת מ. ניומן, 1972
ביוגרפיה
ילדות ועלייה לארץ ישראלאליהו גולומב נולד בעיירה וולקוויסק שבגוברניית גרודנו, אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום במערב בלארוס). בשנת 1909 עלה לארץ עם משפחתו, שהשתקעה בעיר תל אביב.
גולומב היה מבוגרי המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה", שכלל בין השאר את משה שרת ודב הוז, גיסיו לעתיד (חבורת "ארבעת הגיסים").
כשסיים את לימודיו בשנת 1913 ארגן גולומב עם חבריו למחזור את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה", גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. גרעין זה עבד בדגניה א' ובכנרת. בנובמבר אותה השנה נרצחו שניים מחברי הקבוצה של גולומב: משה ברסקי, ושבוע לאחר מכן יוסף זלצמן (מעובדי חוות כנרת). מעשי הרצח זעזעו את חברי הקבוצה. לטענת אהוביה מלכין בספרו "האקטיביסט", "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם". לאחר האירוע, הגיע גולומב למסקנה כי "בלי יכולת של התגוננות אין די בעבודה החקלאית ובהתיישבות, ורק שילובן של העבודה וההגנה עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ".[2]
גולומב התנגד לגיוס לצבא העות'מאני, בשל טינתו לטורקים על שדנו את אביו למלקות משום שסירב להפעיל את טחנת הקמח שהייתה בבעלותו ביום שבת; אך בעיקר משום שסבר, כרבים אחרים, כי האיפריה בשלבי דעיכה. בשנת 1917, כשכבשו הבריטים את הארץ מן הטורקים, התנדב גולומב לגדוד העברי.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקים גולומב את "הקבוצה היפואית", שנערכה להגנה עצמית ועמדה בקשר עם ארגון "השומר".
גולומב בארגון ההגנה
ביוני 1920 הוקמה "ההגנה" כ"ארגון ארצי". גולומב היה מתומכיה המובהקים של "ההגנה", תמך בפירוקו של ארגון "השומר" עם הקמתה, והיה מהמתפלמסים העיקריים עם אנשי "השומר" בראשות ישראל שוחט.
גולומב נחשב לבעל הסמכות העליונה בארגון "ההגנה", ועסק ברכישת נשק מחוץ לארץ (בעיקר מווינה, פריז וברלין). גולומב נשלח לחוץ לארץ מטעם ההגנה בין השנים 1922–1924, על מנת לעסוק ברכישת נשק ובארגון קבוצות של חלוצים צעירים באירופה.
גולומב פעל להכפפת ארגון ההגנה תחת סמכות מוסדית – תחילה תחת ההסתדרות הכללית, ואחר-כך בכפיפות למוסדות הלאומיים.
גולומב התבלט בקרב מנהיגות ההגנה כנציג הדור הצעיר שגדל בארץ ישראל. היה זה ארגון עממי, "שכל מי שיכול להתגונן חבר בו. ארגון הנשמע לפקודתה של ההנהגה הציבורית-הפוליטית, ומטרתו להגן לא רק על הרכוש, החיים והכבוד, אלא גם על המפעל הציוני".[3]
פעילות פוליטית וציבוריתגולומב היה ממייסדי תנועת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. היה חבר הוועד הלאומי וציר מפלגתו לקונגרסים הציוניים. היה ממארגני ההעפלה בתקופת המנדט ומיוזמי התוכנית להצנחת אנשי "ההגנה" באירופה בתקופת השואה.
חייו האישייםגולומב נשא לאשה את עדה שרתוק, אחותו של משה שרת (שרתוק). תחילה רצה גולומב באהבת אחותה הגדולה רבקה, שהייתה ידידתו הקרובה, אך היא התחתנה עם חברו דב הוז.[4] בנו של גולומב, דוד גולומב, היה לימים חבר הכנסת. בתו של גולומב, דליה (שהייתה נשואה לאשר ידלין), היא פעילה מרכזית בארגון מחסום Watch.
הנצחתועל שם אליהו גולומב נקראה אוניית המעפילים "אליהו גולומב", וכן נקראו על שמו שכונת יד אליהו בתל אביב, קיבוץ הנח"ל הראשון ניר אליהו ובו בית התרבות ע"ש אליהו גולומב ("בית אליהו") ורחובות בכמה ערים מרכזיות בישראל. ביתו, "בית אליהו" שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שימש שנים רבות כמפקדת ההגנה, ומשמש כיום כמוזיאון ההגנה, ארכיון ההגנה וכמשרד נשיאות ארגון חברי ההגנה. פרס ביטחון ישראל המחולק בידי הנשיא החל משנת 1958 קרוי על שמו של גולומב.
ֳ==כתביו==
חביון עֹז, א-ב, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י-תשי"ד.
ראשי הפרקים בתולדות היישוב, ירושלים: ספריית קו לקו, 1948.
חביון לעוז (ליקט והביא לדפוס: יהודה ארז), תל אביב: הוצאת עיינות, 1954.
מדבריו, תל אביב: 1954.
עיונים ביהדות בת-זמננו: י"ג מסות, ירושלים: הוצאת מ. ניומן, 1972