ספר ילדים עם מסר שנון לכולנו.
מאת אמונה ברוורמן
אני אוהבת ספרי ילדים. קראתי אותם אינספור פעמים (לילדים שלי, לא לעצמי!). אני אוהבת ספרים שנקראים סתם בשביל הכיף וכאלה שיש בהם מסר, אם הם כתובים בצורה נאה ולא יותר מידי דקדקנית.
אחד הספרים שפעם קראתי, הצליח להעביר מסר חשוב תוך שמירה על חוש ההומור. הספר מספר על ילד בשם אלי, שבכל פעם שהוא משקר, הוא בורא יצור קטן ופלומתי שנראה כמו ידיד חביב. אולם ככל שהוא משקר יותר, החבר הפלומתי שלו הולך וגדל (לא, זאת לא וריאציה של פינוקיו!) עד שהוא כבר לא חמוד ולא פלומתי, אלא גדול ומכוער. וכאן מגיעה הפואנטה – בשלב כלשהו במקום שאלי ישלוט ביצור, היצור מתחיל לשלוט באלי.
מכיוון שמדובר בספר ילדים עם מסר, מובן שאלי מצליח בסוף להתגבר על עצמו ולומר את האמת – מה שגורם ל"יצור" להתכווץ ובסופו של דבר להיעלם. לכאורה, המסר של הסיפור הוא להתרחק משקר.
ככל שאנחנו נכנעים יותר לתשוקותינו, אנחנו מאפשרים לאגו שלנו לתפוס שליטהמובן שזהו לקח חשוב בהחלט, אולם אני חושבת שהנקודה העיקרית בסיפור הזה הרבה יותר עמוקה. החבר הלבן והפלומתי יכול להיות גם דימוי ליצר הרע. אנחנו מטפחים אותו, אנחנו נכנעים לו, והוא תופח וגדל. ככל שאנחנו נכנעים יותר לתשוקותינו, אנחנו מאפשרים לאגו שלנו לתפוס שליטה, וככל שהתאווה והקנאה או רדיפת הכבוד או השררה שלנו גדלים, גם הוא גדל.
אנחנו אפילו לא מרגישים בזה. אנחנו ממציאים לעצמנו תירוצים שיצדיקו את מעשינו: "הייתי חייבת להגיד את זה; זה היה לטובתה"; "לא רימיתי באמת; רק עיגלתי פינות." "המדינה לוקחת ממני יותר מדי כסף; כשאני משפץ את דוח החזרי המס שלי, אני בסך הכל מחזיר לעצמי חלק מהכסף." "באמת יהיה יותר טוב לארגון אם אדיח את היו"ר מתפקידו, ואקח אותו לעצמי".
וכך הוא גדל – יותר ויותר. עד שבדיוק כמו השקר הקטן והלבן של אלי, הוא מתחיל לשלוט בנו. חכמינו השוו את מאבקנו נגד תאוות הגוף, לסוס ולרוכבו. כל עוד הרוכב שולט בסוס, הסוס יכול להיות כלי שימושי. כך גם תאוות הגוף שלנו יכולות להוביל ליצירתיות ולהישגיות כל עוד הרוכב/הנשמה מרסנים אותן.
אבל אם הסוס משתלט על הרוכב, אז הכל אבוד. בעל החיים מוביל את האדם, הגוף שולט בנשמה. אנחנו הופכים לקרבנות של תאוותינו במקום למנהיגים ששולטים בהן.
אנחנו צריכים לעמוד כל הזמן על המשמר. אין מקום לשאננות. אם אנחנו לא מתקדמים אל חזית המלחמה ביצר הרע, אנחנו נסוגים אחור. לפעמים השינוי עדין, ולפעמים הוא מפלה של ממש. בכל מקרה, אנחנו חייבים לשמור כל הזמן על דריכות.
השקר יכול להיות קטן וחביב. אולם מסוכן להתעלם ממנו. התפקיד שלנו הוא להתעלות מעליו, להשתמש בכוח שלו כדי לעבוד בעזרתו את ה'. אף אחד לא אמר מעולם שיהיה לנו קל! זהו אתגר החיים וזוהי הזירה בה נוכל להשיג הצלחה אמיתית. חז"ל שואלים בפרקי אבות "איזהו גיבור?" ומשיבים "הכובש את יצרו."
עלינו לנצל את כל הכלים שבאמתחתנו כדי להילחם את המלחמה הזאת. אנחנו צריכים להימנע ממצבים שמעוררים תגובות לא ראויות, ולתעל את הכוחות שלנו לכיוונים מועילים. אנחנו צריכים ללמוד להגיב כמו יוסף, כשעמד מול הפיתוי של אשת פוטיפר וצייר בדמיונו את דיוקן אביו הצדיק. גם לנו יש אנשים שלא היינו רוצים לאכזב, שלא היינו רוצים לחוש מולם מבוכה, שמאמינים בפוטנציאל שאנחנו רוצים לממש.
בשולי הדברים: רגע של אחדות
אתמול חוויתי חווית אכילה מיוחדת. לרגע קצר אחד, כל האנשים שנכחו במסעדה היו מאוחדים. למרות שלא הכרנו זה את זה, חווינו יחד רגע של חיבור וקרבה – ולא היה אחד שלא ניגב דמעה.
מה בדיוק קרה שם? אישה צעירה (כלומר בגילי!) יצאה עם סבתא שלה לארוחת צהריים לכבוד יום הולדתה.
כנהוג במסעדות של ימינו, בסוף הארוחה הופיעה חתיכת עוגה ועליה נרות דולקים.
אולם הפעם, לא רק המלצרים התאספו כדי לבצע את הריטואל הקבוע של שירת יום הולדת שמח. המלצר הראשי (ואחד השותפים במסעדה) הקיש על כוס, הרים את קולו וביקש את תשומת ליבם של כל הסועדים.
"האם כולם יכולים בבקשה להצטרף לשירת יום הולדת שמח ל... זהו יום הולדתה ה-105!"
בדיוק ככה – בת 105 ויוצאת לצהריים עם נכדתה. לא נותרה עין יבשה בכל החדר.
קל לראות את יד ה' כשמתבוננים בילדים קטנים. משהו בתינוק ובבהונותיו הזעירות מעורר בנו התפעמות ויראה.
ובמסעדה, עמדנו מול רגע נפלא מצידו השני של הספקטרום. לחיות כל כך הרבה זמן. לצבור כל כך הרבה חוכמה וניסיון. לראות כל כך הרבה – שתי מלחמות עולם, שואה, הקמת המדינה, המצאת המטוסים והכנסתם לשימוש, מכוניות, טלפונים (מחוגה דרך לחצנים ועד לנייד!), טלוויזיות, מחשבים – זה פשוט מסחרר את הראש. מה היא יכולה ללמד אותנו! באילו ברכות בירך אותנו אלוקים.
אף אחד במסעדה לא הוציא הגה מהפה, באמת לא היו מילים. אבל באותם רגעים קצרים, בערך ב-1:00 בצהריים ביום שלישי במסעדה, כולנו היינו אחד, וכל העולם נראה בסדר.
http://www.aish.co.il/c/seen/109625954.html
מאת אמונה ברוורמן
אני אוהבת ספרי ילדים. קראתי אותם אינספור פעמים (לילדים שלי, לא לעצמי!). אני אוהבת ספרים שנקראים סתם בשביל הכיף וכאלה שיש בהם מסר, אם הם כתובים בצורה נאה ולא יותר מידי דקדקנית.
אחד הספרים שפעם קראתי, הצליח להעביר מסר חשוב תוך שמירה על חוש ההומור. הספר מספר על ילד בשם אלי, שבכל פעם שהוא משקר, הוא בורא יצור קטן ופלומתי שנראה כמו ידיד חביב. אולם ככל שהוא משקר יותר, החבר הפלומתי שלו הולך וגדל (לא, זאת לא וריאציה של פינוקיו!) עד שהוא כבר לא חמוד ולא פלומתי, אלא גדול ומכוער. וכאן מגיעה הפואנטה – בשלב כלשהו במקום שאלי ישלוט ביצור, היצור מתחיל לשלוט באלי.
מכיוון שמדובר בספר ילדים עם מסר, מובן שאלי מצליח בסוף להתגבר על עצמו ולומר את האמת – מה שגורם ל"יצור" להתכווץ ובסופו של דבר להיעלם. לכאורה, המסר של הסיפור הוא להתרחק משקר.
ככל שאנחנו נכנעים יותר לתשוקותינו, אנחנו מאפשרים לאגו שלנו לתפוס שליטהמובן שזהו לקח חשוב בהחלט, אולם אני חושבת שהנקודה העיקרית בסיפור הזה הרבה יותר עמוקה. החבר הלבן והפלומתי יכול להיות גם דימוי ליצר הרע. אנחנו מטפחים אותו, אנחנו נכנעים לו, והוא תופח וגדל. ככל שאנחנו נכנעים יותר לתשוקותינו, אנחנו מאפשרים לאגו שלנו לתפוס שליטה, וככל שהתאווה והקנאה או רדיפת הכבוד או השררה שלנו גדלים, גם הוא גדל.
אנחנו אפילו לא מרגישים בזה. אנחנו ממציאים לעצמנו תירוצים שיצדיקו את מעשינו: "הייתי חייבת להגיד את זה; זה היה לטובתה"; "לא רימיתי באמת; רק עיגלתי פינות." "המדינה לוקחת ממני יותר מדי כסף; כשאני משפץ את דוח החזרי המס שלי, אני בסך הכל מחזיר לעצמי חלק מהכסף." "באמת יהיה יותר טוב לארגון אם אדיח את היו"ר מתפקידו, ואקח אותו לעצמי".
וכך הוא גדל – יותר ויותר. עד שבדיוק כמו השקר הקטן והלבן של אלי, הוא מתחיל לשלוט בנו. חכמינו השוו את מאבקנו נגד תאוות הגוף, לסוס ולרוכבו. כל עוד הרוכב שולט בסוס, הסוס יכול להיות כלי שימושי. כך גם תאוות הגוף שלנו יכולות להוביל ליצירתיות ולהישגיות כל עוד הרוכב/הנשמה מרסנים אותן.
אבל אם הסוס משתלט על הרוכב, אז הכל אבוד. בעל החיים מוביל את האדם, הגוף שולט בנשמה. אנחנו הופכים לקרבנות של תאוותינו במקום למנהיגים ששולטים בהן.
אנחנו צריכים לעמוד כל הזמן על המשמר. אין מקום לשאננות. אם אנחנו לא מתקדמים אל חזית המלחמה ביצר הרע, אנחנו נסוגים אחור. לפעמים השינוי עדין, ולפעמים הוא מפלה של ממש. בכל מקרה, אנחנו חייבים לשמור כל הזמן על דריכות.
השקר יכול להיות קטן וחביב. אולם מסוכן להתעלם ממנו. התפקיד שלנו הוא להתעלות מעליו, להשתמש בכוח שלו כדי לעבוד בעזרתו את ה'. אף אחד לא אמר מעולם שיהיה לנו קל! זהו אתגר החיים וזוהי הזירה בה נוכל להשיג הצלחה אמיתית. חז"ל שואלים בפרקי אבות "איזהו גיבור?" ומשיבים "הכובש את יצרו."
עלינו לנצל את כל הכלים שבאמתחתנו כדי להילחם את המלחמה הזאת. אנחנו צריכים להימנע ממצבים שמעוררים תגובות לא ראויות, ולתעל את הכוחות שלנו לכיוונים מועילים. אנחנו צריכים ללמוד להגיב כמו יוסף, כשעמד מול הפיתוי של אשת פוטיפר וצייר בדמיונו את דיוקן אביו הצדיק. גם לנו יש אנשים שלא היינו רוצים לאכזב, שלא היינו רוצים לחוש מולם מבוכה, שמאמינים בפוטנציאל שאנחנו רוצים לממש.
בשולי הדברים: רגע של אחדות
אתמול חוויתי חווית אכילה מיוחדת. לרגע קצר אחד, כל האנשים שנכחו במסעדה היו מאוחדים. למרות שלא הכרנו זה את זה, חווינו יחד רגע של חיבור וקרבה – ולא היה אחד שלא ניגב דמעה.
מה בדיוק קרה שם? אישה צעירה (כלומר בגילי!) יצאה עם סבתא שלה לארוחת צהריים לכבוד יום הולדתה.
כנהוג במסעדות של ימינו, בסוף הארוחה הופיעה חתיכת עוגה ועליה נרות דולקים.
אולם הפעם, לא רק המלצרים התאספו כדי לבצע את הריטואל הקבוע של שירת יום הולדת שמח. המלצר הראשי (ואחד השותפים במסעדה) הקיש על כוס, הרים את קולו וביקש את תשומת ליבם של כל הסועדים.
"האם כולם יכולים בבקשה להצטרף לשירת יום הולדת שמח ל... זהו יום הולדתה ה-105!"
בדיוק ככה – בת 105 ויוצאת לצהריים עם נכדתה. לא נותרה עין יבשה בכל החדר.
קל לראות את יד ה' כשמתבוננים בילדים קטנים. משהו בתינוק ובבהונותיו הזעירות מעורר בנו התפעמות ויראה.
ובמסעדה, עמדנו מול רגע נפלא מצידו השני של הספקטרום. לחיות כל כך הרבה זמן. לצבור כל כך הרבה חוכמה וניסיון. לראות כל כך הרבה – שתי מלחמות עולם, שואה, הקמת המדינה, המצאת המטוסים והכנסתם לשימוש, מכוניות, טלפונים (מחוגה דרך לחצנים ועד לנייד!), טלוויזיות, מחשבים – זה פשוט מסחרר את הראש. מה היא יכולה ללמד אותנו! באילו ברכות בירך אותנו אלוקים.
אף אחד במסעדה לא הוציא הגה מהפה, באמת לא היו מילים. אבל באותם רגעים קצרים, בערך ב-1:00 בצהריים ביום שלישי במסעדה, כולנו היינו אחד, וכל העולם נראה בסדר.
http://www.aish.co.il/c/seen/109625954.html