גולדה מאיר (מאירסון) (3 במאי 1898 – 8 בדצמבר 1978) הייתה ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה. כראש ממשלה, הובילה את ישראל במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
ביוגרפיה
[עריכה] ילדות ונעורים
נולדה ב־3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח, בעיר קייב שבאימפריה הרוסית (כיום בירת אוקראינה) בשם גולדה מבוביץ', בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו לאמה כתינוקות, וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בשנת 1903, אחרי שאביה התקשה למצוא עבודה כנגר, הוא היגר לארצות הברית. בשנתיים ששהתה המשפחה בלעדיו בעיר פינסק התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי.
הוריה, שנותרו עניים למרות חנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גדולות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לאור עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בתיכון, והתעמתה על כך עם אמה השתלטנית. אחותה שיינה ובעלה, שלו נישאה בינתיים, סיפקו לה פתח מילוט, עניים מרודים ככל שהיו, הציעו לה להצטרף אליהם בדנוור. בגיל 15 נעלמה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.
בתקופה שבה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם והרעיונות הציוניים שהועלו בהן ריתקו אותה. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, שמשך את ליבה בידיעותיו האנציקלופדיות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. משהחלה גם אחותה להכביד עליה בשתלטנותה עברה לגור בשותפות. למילווקי חזרה כעבור שנתיים מעזיבתה, כשאביה בלע את גאוותו ושלח לה בפעם הראשפעילות ציונית בארצות הברית
משחזרה למילווקי בגיל 17, שבה מאירסון להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. ההורים הצליחו לקנות לעצמם מעמד מסוים בקהילה היהודית והיו פעילים בה, ולא התנגדו עוד לרכישת השכלתה של בתם. מאירסון המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה כנגד רדיפת היהודים באוקראינה בידי סמיון פטליורה. בהדרגה, בהשפעת הגעתם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון וכיצחק בן צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, והיא הצליחה לשכנע את אהובה מוריס לעלות איתה בעתיד. בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, לא לפני שאמה הצליחה להניא אותה מהכוונה לערוך נישואים אזרחיים בלבד, באומרה שנישואים חילוניים כאלו של בתה "יהרגו אותה".
בחורף 1918 זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של מילווקי. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה.
באמצע 1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינה רעועה בשם "פוקהונטס". הנסיעה הייתה רצופת אירועים מוזרים; במהלכה הספיק רב החובל של האוניה להתאבד, ואחיו – לאבד את שפיותו. בסופו של דבר הגיעה מאירסון לתל אביב בחמסין של חודש יולי (הוריה עתידים היו לעלות לארץ ב-1926ונה מכתב ובו בקשה שתחזור למען אִמהּ.
בארץ ישראל
לימים השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). אחרי מגורים בדירה שכורה בתל אביב יחד עם אחותה, היה היעד הבא קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. בקיבוץ חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ, אך לא כך בעלה שהיה טרוד מתנאי החיים הקשים, מחוסר הפרטיות, אפילו במקלחות, ומהמלריה. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם, כל עוד הם מתגוררים בקיבוץ ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית הנוקשה. הזוג חזר לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם עבדו מאירסון ובעלה במשרדי סולל בונה. בירושלים נולדו להם בן ובת, מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בכורה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא יכולה הייתה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
פעילות ציבורית
אשת ציבור
ב-1928 בא שינוי בחייה, כאשר הציע לה דוד רמז לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת לפלג "אחדות העבודה" שלימים הפך למרכיב במפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מפאת העבודה היה עליה לעבור לתל אביב עם ילדיה, שאותם נאלצה להותיר לעתים קרובות לטיפולם של אחרים (מה שגרם לה כדבריה "תחושת אשם נצחית"), ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, וכעבור כמה שנים נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו (מוריס מאירסון נפטר ב-1951).
מאירסון הייתה בקשרים טובים מאוד עם דוד רמז, והאחרון סייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית. בתקופה מסוימת היו יחסיהם רומנטיים. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין השניים. מאוחר יותר ניהלה רומן עם זלמן שזר.
בשנים 1932–1934 שהתה בארצות הברית בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ילדתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה נתמנתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים.
בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי.
כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי כנגד הבריטים הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. לאחר ששרת שוחרר הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאירסון עמדה בראשה בירושלים ולמעשה ניהלה אותה בפועל.
בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד, שהמוכר בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו-"זהבה".
בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את לגיונו להילחם ביהודי הארץ. במאמץ אחרון להניא אותו הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהארץ תוכפף לשלטון ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שכמובן לא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף למלחמה וגולדה נפרדה מהמלך במלים: "נפגש לאחר המלחמה".
כמה ימים אחר כך, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות במוזיאון תל אביב, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה.
מיד לאחר מכן נשלחה מאירסון לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי; בארצות הברית שהתה כבר קודם לכן באותה שנה, למען אותה מטרה.
מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם לשם בוששה להגיע אחרי שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים וגם הציבור בארץ היה משוכנע שמדובר ב"מחלה דיפלומטית" כלשהי.צירה במוסקבה
במוסקבה עמדה מאירסון בראש צירות ישראל בברית המועצות. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קידר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאירסון ולידידה קרובה לה למשך שנים.
חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש פן יבולע לאותם קרובים באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. עמדתם של הסובייטים הייתה שהאנטישמיות היא בלתי נמנעת בארצות הקפיטליסטיות, ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך במדינה יהודית, אך מאחר שבמדינה קומוניסטית אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.
אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה חגיגית ולבבית, על גבול האקסטזה. עשרות אלפים הרעיפו אהבה אין קץ על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים. ב-1949 חזרה מאירסון לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, אחרי שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י.
שרה בממשלה
שבע שנים הייתה מאירסון שרת העבודה – חמש שנים תחת דוד בן-גוריון ועוד שנתיים תחת משה שרת. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:
•חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951
•חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951
•חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953
•חוק החניכות, תשי"ג-1953
•חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954.
ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה העת לא הונהגו בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאירסון נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. היא ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. בסופו של דבר נבחר לבנון ברוב של 16 מול 14. מאירסון הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל".[1]
כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאירסון להחליף אותו כשרת חוץ ביוני 1956; היא נענתה להצעה, ורכשה בכך את עוינותו של שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו. כשנכנסה לתפקידה עיברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון.
היוצרות התהפכו ב-1960 בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש. בן-גוריון יצא באותה תקופה בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים. משוועדת שרים זיכתה את לבון התפטר בן-גוריון וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם כנגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, מה שהעליבו קשות. בשנותיו האחרונות היה מעין פיוס ביניהם.
במשרד החוץ כיהנה מאיר עשר שנים, מעט אחרי כניסתה לתפקיד התחולל מבצע קדש. כשהגיעה לעצרות האו"ם נתקלה שם בבידוד בינלאומי הולך וגובר ובעקשנות הערבים שהדפה כל פשרה.
מאיר עשתה מאמץ כביר להבקיע את חומת המצור באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר מדינות אפריקה, שבהן הרבתה לסייר. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית. מנגד הגיעו מומחים ישראלים רבים לסייע בכלכלה האפריקנית. בדיעבד נראתה ההשקעה הגדולה באפריקה כנאיבית, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".
ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה אז, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים שאחר כך. את טיפוליה הכימותרפיים קיבלה בחשאי.
לדה מאיר עובדת בשדות של קיבוץ מרחביה במהלך שנות העשריםלימים השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). אחרי מגורים בדירה שכורה בתל אביב יחד עם אחותה, היה היעד הבא קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. בקיבוץ חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ, אך לא כך בעלה שהיה טרוד מתנאי החיים הקשים, מחוסר הפרטיות, אפילו במקלחות, ומהמלריה. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם, כל עוד הם מתגוררים בקיבוץ ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית הנוקשה. הזוג חזר לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם עבדו מאירסון ובעלה במשרדי סולל בונה. בירושלים נולדו להם בן ובת, מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בכורה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא יכולה הייתה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
פעילות ציבורית
אשת ציבור
גולדה מאירסון נואמת בפני חברי קיבוץ כפר בלום בעת עליית הגרעין על הקרקע, 1943ב-1928 בא שינוי בחייה, כאשר הציע לה דוד רמז לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת לפלג "אחדות העבודה" שלימים הפך למרכיב במפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מפאת העבודה היה עליה לעבור לתל אביב עם ילדיה, שאותם נאלצה להותיר לעתים קרובות לטיפולם של אחרים (מה שגרם לה כדבריה "תחושת אשם נצחית"), ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, וכעבור כמה שנים נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו (מוריס מאירסון נפטר ב-1951).
מאירסון הייתה בקשרים טובים מאוד עם דוד רמז, והאחרון סייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית. בתקופה מסוימת היו יחסיהם רומנטיים. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין השניים. מאוחר יותר ניהלה רומן עם זלמן שזר.
בשנים 1932–1934 שהתה בארצות הברית בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ילדתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה נתמנתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים.
בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי.
כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי כנגד הבריטים הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. לאחר ששרת שוחרר הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאירסון עמדה בראשה בירושלים ולמעשה ניהלה אותה בפועל.
בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד, שהמוכר בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו-"זהבה".
בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את לגיונו להילחם ביהודי הארץ. במאמץ אחרון להניא אותו הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהארץ תוכפף לשלטון ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שכמובן לא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף למלחמה וגולדה נפרדה מהמלך במלים: "נפגש לאחר המלחמה".
כמה ימים אחר כך, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות במוזיאון תל אביב, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה.
מיד לאחר מכן נשלחה מאירסון לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי; בארצות הברית שהתה כבר קודם לכן באותה שנה, למען אותה מטרה.
מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם לשם בוששה להגיע אחרי שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים וגם הציבור בארץ היה משוכנע שמדובר ב"מחלה דיפלומטית" כלשהי.
צירה במוסקבהבמוסקבה עמדה מאירסון בראש צירות ישראל בברית המועצות. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קידר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאירסון ולידידה קרובה לה למשך שנים.
חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש פן יבולע לאותם קרובים באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. עמדתם של הסובייטים הייתה שהאנטישמיות היא בלתי נמנעת בארצות הקפיטליסטיות, ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך במדינה יהודית, אך מאחר שבמדינה קומוניסטית אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.
אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה חגיגית ולבבית, על גבול האקסטזה. עשרות אלפים הרעיפו אהבה אין קץ על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים. ב-1949 חזרה מאירסון לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, אחרי שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י.
שרה בממשלה
מאירסון כשרת העבודה, 1949
שרת החוץ גולדה מאירסון בעת ביקור אצל נשיא ארצות הברית קנדי בבית הלבן ב-27 בדצמבר 1962שבע שנים הייתה מאירסון שרת העבודה – חמש שנים תחת דוד בן-גוריון ועוד שנתיים תחת משה שרת. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:
חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951
חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951
חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953
חוק החניכות, תשי"ג-1953
חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954.
ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה העת לא הונהגו בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאירסון נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. היא ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. בסופו של דבר נבחר לבנון ברוב של 16 מול 14. מאירסון הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל".[1]
כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאירסון להחליף אותו כשרת חוץ ביוני 1956; היא נענתה להצעה, ורכשה בכך את עוינותו של שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו. כשנכנסה לתפקידה עיברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון.
היוצרות התהפכו ב-1960 בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש. בן-גוריון יצא באותה תקופה בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים. משוועדת שרים זיכתה את לבון התפטר בן-גוריון וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם כנגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, מה שהעליבו קשות. בשנותיו האחרונות היה מעין פיוס ביניהם.
במשרד החוץ כיהנה מאיר עשר שנים, מעט אחרי כניסתה לתפקיד התחולל מבצע קדש. כשהגיעה לעצרות האו"ם נתקלה שם בבידוד בינלאומי הולך וגובר ובעקשנות הערבים שהדפה כל פשרה.
מאיר עשתה מאמץ כביר להבקיע את חומת המצור באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר מדינות אפריקה, שבהן הרבתה לסייר. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית. מנגד הגיעו מומחים ישראלים רבים לסייע בכלכלה האפריקנית. בדיעבד נראתה ההשקעה הגדולה באפריקה כנאיבית, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".
ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה אז, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים שאחר כך. את טיפוליה הכימותרפיים קיבלה בחשאי.
כראש ממשלה
בול לזכרה של ראש הממשלה גולדה מאיר
כיכר על שמה של גולדה מאיר במנהטן, ניו יורק
דיוקנה של גולדה מאיר על שטר של 10,000 שקלים. צידו השני של השטר כולל את התמונה ממוסקבה עם הכיתוב "שלח את עמי".
ביתה של גולדה מאיר בשכונת רמת אביב בתל אביב. מימין - ביתן השומר
חלקת הקבר של גולדה מאיר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל
שלט על ביתה של גולדה מאיר בשכונת רמת אביב בתל אביב
פסל לזכרה בסנטרל פארק בניו יורקבמהרה חזרה מאיר לתפקיד פוליטי מרכזי – למזכ"לות מפא"י בתקופה שבה נעשה מאמץ לאחדה עם רפ"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון, מאמץ שהתגשם ב-1968 עם הקמת מפלגת העבודה. היא פרשה מתפקיד המזכ"לית באותה שנה, אולם עתידה הייתה לחזור במהרה ובאופן מפתיע למרכז הבימה הפוליטית.
עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שלו היה סיכוי טוב יותר לזכות בתפקיד, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שקיבלה בסקרים שקדמו לכניסתה למשרה הרמה אפס אחוזי פופולריות נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים ו-45 נמנעים לראש ממשלה מטעמה. מאיר החלה לכהן כראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, וכיהנה במשך 5 שנים. עד היום היא האשה היחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והייתה גם השלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה, והראשונה מביניהן שנבחרה בבחירה דמוקרטית ולא בגלל שיוך משפחתי.[2] למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.
רק החרדים הביעו במפורש התנגדותם למינויה על רקע מינה. יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל, אמר בכנסת:
"רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אשה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".
בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך (השני) ב-56 מנדטים, ההישג הטוב ביותר של מפלגה כלשהי בבחירות בישראל. מצד שני, המפלגות שהרכיבו את המערך מנו 63 מנדטים בכנסת הקודמת (אם כי בן-גוריון לא הצטרף למערך, והתמודד ברשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מנדטים). גולדה מאיר בחרה להמשיך בקיומה של ממשלת ליכוד לאומי, כפי שהיה מאז יוני 1967, וצירפה לממשלתה את גח"ל וראשה מנחם בגין כשר בלי תיק.
בתקופת כהונתה בראשות הממשלה נעשו נסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. שר החוץ האמריקאי ויליאם רוג'רס ערך מסעות דילוגים בניסיון לגבש פשרה בקוורטט בינלאומי: אמריקני, בריטי, צרפתי ורוסי. לדעת מאיר, הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום: "כמו ג'נטלמנים רבים אחרים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו".
כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא; דבר זה הביא לפרישת שרי גח"ל מהממשלה, ב-4 באוגוסט 1970 עם קבלת הפסקת האש. עם זאת, היא לא הסכימה להיעזר בתיווכו של נחום גולדמן, יו"ר ההסתדרות הציונית, שחפץ לנסוע למצרים לשם פגישה עם נאצר. סירוב זה הוליד את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא".
ב-1972 הועבר לה שדר, דרך נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, לפיו אנואר סאדאת יסכים להיפגש עִמה. היא קיבלה את הידיעה בשמחה, אולם זו התבררה כמקסם שווא; סאדאת לא היה נכון אז לעמוד בדיבורו.[3]
בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר תשומת לב לשכבות המצוקה. זכורה אמירתה בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת הפנתרים השחורים: "הם אינם בחורים נחמדים" (13 באפריל 1971). היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה.
בהקשר הפלסטיני זכורות , בין היתר, אמירותיה "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה 'עם פלסטיני' " ו-"לא אסלח לערבים על מה שגרמו לנו לעשות". מאיר התירה התיישבות של יהודים באזור חברון אחרי התלבטות ממושכת – קרית ארבע
המלחמה בטרור
בתקופת כהונתה התגברו פעולות הטרור הפלסטיני של אש"ף, בארץ ובעולם. בין היתר, ב-22 במאי 1970 אירעה ההתקפה על אוטובוס ילדי אביבים; ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את נוסעי המטוס של חברת "סבנה", שנחטף בידי מחבלים והונחת בלוד; ומספר ימים לאחר מכן ב-30 במאי בוצע הטבח בנמל התעופה לוד על ידי אנשי "הצבא האדום היפני"; ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בידי ארגון "ספטמבר השחור". בעקבות טבח זה הורתה הממשלה בראשותה ל"מוסד" לחסל את ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים בארץ ובעולם שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. באישורה ביצע "המוסד" מבצע חיסולים נרחב ברחבי אירופה, ובנוסף סיירת מטכ"ל התנקשה בבכירי אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973.
חטיפת בני ערובה בידי מחבלים פלסטינים שבוצעה באוסטריה בסוף ספטמבר 1973, במחנה מעבר שאליו הגיעו יהודים שיצאו מברית המועצות לעבר ישראל, הובילה את הקאנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי להיכנע לדרישות הטרוריסטים ולהורות על סגירת המחנה. מאיר הגיעה לפגישה עִמו ולא הצליחה לשנות את דעתו. הוא הצהיר בה: "גולדה ואני שייכים לשני עולמות שונים, והיא שייכת לעולם המלחמה".
מלחמת יום הכיפורים
באמצע שנת 1973 רחשה דעת הקהל אהדה גדולה לגולדה מאיר, שהצטיירה בדמות אם יהודייה המגוננת על ילדיה. דומה היה שאין עוררין על מעמדה ושהיא עתידה, אם תרצה, להנהיג את המדינה עוד שנים, אולם העניינים התנהלו בצורה שונה מהצפוי.
באוקטובר 1973 תקפו מצרים וסוריה את ישראל, במלחמת יום הכיפורים, שהייתה קשה במיוחד עקב תנאי פתיחה גרועים שנבעו מההפתעה שנגרמה לצה"ל. לאורך כל החודשים שקדמו למלחמה זרם מידע על הכנות צבאיות של הסורים והמצרים; אף על פי כן היה המודיעין עקבי בהערכתו: "הסבירות למלחמה נמוכה". הערכה זו השתנתה רק בלילה שקדם למלחמה בעקבות הדיווח שהעביר "בבל".
יש הטוענים כי גולדה הוזהרה לפני המלחמה על ידי המלך חוסיין, בפגישה שהתקיימה כחודש לפני פרוץ המלחמה; בחדר האירוח של מתקן המוסד בגלילות נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ולו קידר, מזכירתה של מאיר. השיחה צולמה בטלוויזיה במעגל סגור והוקרנה על מסך בחדר סמוך, שם היו המזכיר הצבאי תא"ל ישראל ליאור וקצינים אחדים.
את טעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה", ראתה גולדה מאיר בהחלטתה שלא לקרוא לגיוס מילואים כללי בערב יום כיפור – זאת בהסתמך על חוות דעתם של אנשי ביטחון מובהקים כמשה דיין וכחיים בר לב. המילואים גויסו לבסוף ביום כיפור עצמו, שעות לפני המלחמה, בהחלטה שלה שהתקבלה כנגד דעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות, ובתמיכת הרמטכ"ל דוד אלעזר. הכורח להכריע בין שתי דעות מנוגדות של אנשי ביטחון בשעה הגורלית הבעית אותה, אולם בדיעבד הייתה החלטתה אחת ההחלטות הנכונות והחשובות ביותר שהתקבלו במהלך המלחמה. מנגד סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה.
בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר המלאי של צה"ל אזל בקצב מסחרר, הציעה בצעד נואש לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא ניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוף ה"רכבת" יצאה לדרך גם מבלי נסיעה זו.
ועדת אגרנט – ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לשם חקירת מחדל מלחמת יום הכיפורים – קבעה כי בניגוד לבכירים אחרים, ראש הממשלה פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות. המחקר החדש על המלחמה מעלה על נס את האיפוק שבו נהגה ביחס לשימוש באופציית הנשק הגרעיני שהייתה מצויה בידי ישראל.
לאחר המלחמה חתמה ישראל בהנהגתה על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (שהוליך להסכם הביניים והסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו).
חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה – אך ב-11 באפריל 1974 נאלצה להתפטר, חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השנייה, בעקבות פעילות תנועות המחאה, שמחאתן התגברה עם פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט והחלטתה של גולדה להפקיד את תיק הביטחון שוב בידי דיין.
ימיה
לאחר פרישתה עברה להתגורר בקיבוץ רביבים, שבו חיה בִּתה. היא חייתה ברביבים עד ליום מותה.
סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה, גבר עליה לבסוף. היא נפטרה בליל שבת, ט' בכסלו ה'תשל"ט, 8 בדצמבר 1978, ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
אף שהייתה ראש ממשלה מטעם תנועת העבודה לא זוכֶה זִכרהּ לאהדה רבה בחלק מחוגי השמאל, והיא נתפסת בעיניהם כמי שבעקשנותה ובחוסר גמישותה המדינית סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, וכמי שרקבונו של מנגנון מפא"י גבר בתקופתה. יוסי שריד נוהג לכנותה: "אֵם כל חטאת".
אחרים מוצאים בה חום של "אמא יהודייה" ויכולת עמידה במצבי לחץ. בתקופתה, טוענים סניגוריה, עדיין לא בשלו התנאים לכינון שלום עם מצרים, ואש"ף לא העלה על דעתו כלל הכרה בישראל
ביוגרפיה
[עריכה] ילדות ונעורים
נולדה ב־3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח, בעיר קייב שבאימפריה הרוסית (כיום בירת אוקראינה) בשם גולדה מבוביץ', בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו לאמה כתינוקות, וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בשנת 1903, אחרי שאביה התקשה למצוא עבודה כנגר, הוא היגר לארצות הברית. בשנתיים ששהתה המשפחה בלעדיו בעיר פינסק התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי.
הוריה, שנותרו עניים למרות חנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גדולות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לאור עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בתיכון, והתעמתה על כך עם אמה השתלטנית. אחותה שיינה ובעלה, שלו נישאה בינתיים, סיפקו לה פתח מילוט, עניים מרודים ככל שהיו, הציעו לה להצטרף אליהם בדנוור. בגיל 15 נעלמה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.
בתקופה שבה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם והרעיונות הציוניים שהועלו בהן ריתקו אותה. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, שמשך את ליבה בידיעותיו האנציקלופדיות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. משהחלה גם אחותה להכביד עליה בשתלטנותה עברה לגור בשותפות. למילווקי חזרה כעבור שנתיים מעזיבתה, כשאביה בלע את גאוותו ושלח לה בפעם הראשפעילות ציונית בארצות הברית
משחזרה למילווקי בגיל 17, שבה מאירסון להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. ההורים הצליחו לקנות לעצמם מעמד מסוים בקהילה היהודית והיו פעילים בה, ולא התנגדו עוד לרכישת השכלתה של בתם. מאירסון המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה כנגד רדיפת היהודים באוקראינה בידי סמיון פטליורה. בהדרגה, בהשפעת הגעתם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון וכיצחק בן צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, והיא הצליחה לשכנע את אהובה מוריס לעלות איתה בעתיד. בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, לא לפני שאמה הצליחה להניא אותה מהכוונה לערוך נישואים אזרחיים בלבד, באומרה שנישואים חילוניים כאלו של בתה "יהרגו אותה".
בחורף 1918 זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של מילווקי. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה.
באמצע 1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינה רעועה בשם "פוקהונטס". הנסיעה הייתה רצופת אירועים מוזרים; במהלכה הספיק רב החובל של האוניה להתאבד, ואחיו – לאבד את שפיותו. בסופו של דבר הגיעה מאירסון לתל אביב בחמסין של חודש יולי (הוריה עתידים היו לעלות לארץ ב-1926ונה מכתב ובו בקשה שתחזור למען אִמהּ.
בארץ ישראל
לימים השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). אחרי מגורים בדירה שכורה בתל אביב יחד עם אחותה, היה היעד הבא קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. בקיבוץ חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ, אך לא כך בעלה שהיה טרוד מתנאי החיים הקשים, מחוסר הפרטיות, אפילו במקלחות, ומהמלריה. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם, כל עוד הם מתגוררים בקיבוץ ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית הנוקשה. הזוג חזר לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם עבדו מאירסון ובעלה במשרדי סולל בונה. בירושלים נולדו להם בן ובת, מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בכורה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא יכולה הייתה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
פעילות ציבורית
אשת ציבור
ב-1928 בא שינוי בחייה, כאשר הציע לה דוד רמז לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת לפלג "אחדות העבודה" שלימים הפך למרכיב במפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מפאת העבודה היה עליה לעבור לתל אביב עם ילדיה, שאותם נאלצה להותיר לעתים קרובות לטיפולם של אחרים (מה שגרם לה כדבריה "תחושת אשם נצחית"), ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, וכעבור כמה שנים נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו (מוריס מאירסון נפטר ב-1951).
מאירסון הייתה בקשרים טובים מאוד עם דוד רמז, והאחרון סייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית. בתקופה מסוימת היו יחסיהם רומנטיים. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין השניים. מאוחר יותר ניהלה רומן עם זלמן שזר.
בשנים 1932–1934 שהתה בארצות הברית בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ילדתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה נתמנתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים.
בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי.
כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי כנגד הבריטים הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. לאחר ששרת שוחרר הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאירסון עמדה בראשה בירושלים ולמעשה ניהלה אותה בפועל.
בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד, שהמוכר בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו-"זהבה".
בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את לגיונו להילחם ביהודי הארץ. במאמץ אחרון להניא אותו הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהארץ תוכפף לשלטון ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שכמובן לא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף למלחמה וגולדה נפרדה מהמלך במלים: "נפגש לאחר המלחמה".
כמה ימים אחר כך, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות במוזיאון תל אביב, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה.
מיד לאחר מכן נשלחה מאירסון לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי; בארצות הברית שהתה כבר קודם לכן באותה שנה, למען אותה מטרה.
מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם לשם בוששה להגיע אחרי שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים וגם הציבור בארץ היה משוכנע שמדובר ב"מחלה דיפלומטית" כלשהי.צירה במוסקבה
במוסקבה עמדה מאירסון בראש צירות ישראל בברית המועצות. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קידר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאירסון ולידידה קרובה לה למשך שנים.
חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש פן יבולע לאותם קרובים באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. עמדתם של הסובייטים הייתה שהאנטישמיות היא בלתי נמנעת בארצות הקפיטליסטיות, ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך במדינה יהודית, אך מאחר שבמדינה קומוניסטית אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.
אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה חגיגית ולבבית, על גבול האקסטזה. עשרות אלפים הרעיפו אהבה אין קץ על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים. ב-1949 חזרה מאירסון לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, אחרי שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י.
שרה בממשלה
שבע שנים הייתה מאירסון שרת העבודה – חמש שנים תחת דוד בן-גוריון ועוד שנתיים תחת משה שרת. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:
•חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951
•חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951
•חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953
•חוק החניכות, תשי"ג-1953
•חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954.
ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה העת לא הונהגו בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאירסון נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. היא ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. בסופו של דבר נבחר לבנון ברוב של 16 מול 14. מאירסון הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל".[1]
כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאירסון להחליף אותו כשרת חוץ ביוני 1956; היא נענתה להצעה, ורכשה בכך את עוינותו של שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו. כשנכנסה לתפקידה עיברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון.
היוצרות התהפכו ב-1960 בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש. בן-גוריון יצא באותה תקופה בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים. משוועדת שרים זיכתה את לבון התפטר בן-גוריון וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם כנגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, מה שהעליבו קשות. בשנותיו האחרונות היה מעין פיוס ביניהם.
במשרד החוץ כיהנה מאיר עשר שנים, מעט אחרי כניסתה לתפקיד התחולל מבצע קדש. כשהגיעה לעצרות האו"ם נתקלה שם בבידוד בינלאומי הולך וגובר ובעקשנות הערבים שהדפה כל פשרה.
מאיר עשתה מאמץ כביר להבקיע את חומת המצור באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר מדינות אפריקה, שבהן הרבתה לסייר. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית. מנגד הגיעו מומחים ישראלים רבים לסייע בכלכלה האפריקנית. בדיעבד נראתה ההשקעה הגדולה באפריקה כנאיבית, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".
ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה אז, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים שאחר כך. את טיפוליה הכימותרפיים קיבלה בחשאי.
לדה מאיר עובדת בשדות של קיבוץ מרחביה במהלך שנות העשריםלימים השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). אחרי מגורים בדירה שכורה בתל אביב יחד עם אחותה, היה היעד הבא קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. בקיבוץ חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ, אך לא כך בעלה שהיה טרוד מתנאי החיים הקשים, מחוסר הפרטיות, אפילו במקלחות, ומהמלריה. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם, כל עוד הם מתגוררים בקיבוץ ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית הנוקשה. הזוג חזר לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם עבדו מאירסון ובעלה במשרדי סולל בונה. בירושלים נולדו להם בן ובת, מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בכורה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא יכולה הייתה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
פעילות ציבורית
אשת ציבור
גולדה מאירסון נואמת בפני חברי קיבוץ כפר בלום בעת עליית הגרעין על הקרקע, 1943ב-1928 בא שינוי בחייה, כאשר הציע לה דוד רמז לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת לפלג "אחדות העבודה" שלימים הפך למרכיב במפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מפאת העבודה היה עליה לעבור לתל אביב עם ילדיה, שאותם נאלצה להותיר לעתים קרובות לטיפולם של אחרים (מה שגרם לה כדבריה "תחושת אשם נצחית"), ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, וכעבור כמה שנים נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו (מוריס מאירסון נפטר ב-1951).
מאירסון הייתה בקשרים טובים מאוד עם דוד רמז, והאחרון סייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית. בתקופה מסוימת היו יחסיהם רומנטיים. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין השניים. מאוחר יותר ניהלה רומן עם זלמן שזר.
בשנים 1932–1934 שהתה בארצות הברית בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ילדתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה נתמנתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים.
בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי.
כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי כנגד הבריטים הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. לאחר ששרת שוחרר הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאירסון עמדה בראשה בירושלים ולמעשה ניהלה אותה בפועל.
בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד, שהמוכר בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו-"זהבה".
בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את לגיונו להילחם ביהודי הארץ. במאמץ אחרון להניא אותו הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהארץ תוכפף לשלטון ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שכמובן לא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף למלחמה וגולדה נפרדה מהמלך במלים: "נפגש לאחר המלחמה".
כמה ימים אחר כך, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות במוזיאון תל אביב, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה.
מיד לאחר מכן נשלחה מאירסון לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי; בארצות הברית שהתה כבר קודם לכן באותה שנה, למען אותה מטרה.
מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם לשם בוששה להגיע אחרי שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים וגם הציבור בארץ היה משוכנע שמדובר ב"מחלה דיפלומטית" כלשהי.
צירה במוסקבהבמוסקבה עמדה מאירסון בראש צירות ישראל בברית המועצות. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קידר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאירסון ולידידה קרובה לה למשך שנים.
חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש פן יבולע לאותם קרובים באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. עמדתם של הסובייטים הייתה שהאנטישמיות היא בלתי נמנעת בארצות הקפיטליסטיות, ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך במדינה יהודית, אך מאחר שבמדינה קומוניסטית אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.
אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה חגיגית ולבבית, על גבול האקסטזה. עשרות אלפים הרעיפו אהבה אין קץ על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים. ב-1949 חזרה מאירסון לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, אחרי שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י.
שרה בממשלה
מאירסון כשרת העבודה, 1949
שרת החוץ גולדה מאירסון בעת ביקור אצל נשיא ארצות הברית קנדי בבית הלבן ב-27 בדצמבר 1962שבע שנים הייתה מאירסון שרת העבודה – חמש שנים תחת דוד בן-גוריון ועוד שנתיים תחת משה שרת. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:
חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951
חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951
חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953
חוק החניכות, תשי"ג-1953
חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954.
ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה העת לא הונהגו בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאירסון נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. היא ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. בסופו של דבר נבחר לבנון ברוב של 16 מול 14. מאירסון הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל".[1]
כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאירסון להחליף אותו כשרת חוץ ביוני 1956; היא נענתה להצעה, ורכשה בכך את עוינותו של שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו. כשנכנסה לתפקידה עיברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון.
היוצרות התהפכו ב-1960 בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש. בן-גוריון יצא באותה תקופה בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים. משוועדת שרים זיכתה את לבון התפטר בן-גוריון וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם כנגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, מה שהעליבו קשות. בשנותיו האחרונות היה מעין פיוס ביניהם.
במשרד החוץ כיהנה מאיר עשר שנים, מעט אחרי כניסתה לתפקיד התחולל מבצע קדש. כשהגיעה לעצרות האו"ם נתקלה שם בבידוד בינלאומי הולך וגובר ובעקשנות הערבים שהדפה כל פשרה.
מאיר עשתה מאמץ כביר להבקיע את חומת המצור באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר מדינות אפריקה, שבהן הרבתה לסייר. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית. מנגד הגיעו מומחים ישראלים רבים לסייע בכלכלה האפריקנית. בדיעבד נראתה ההשקעה הגדולה באפריקה כנאיבית, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".
ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה אז, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים שאחר כך. את טיפוליה הכימותרפיים קיבלה בחשאי.
כראש ממשלה
בול לזכרה של ראש הממשלה גולדה מאיר
כיכר על שמה של גולדה מאיר במנהטן, ניו יורק
דיוקנה של גולדה מאיר על שטר של 10,000 שקלים. צידו השני של השטר כולל את התמונה ממוסקבה עם הכיתוב "שלח את עמי".
ביתה של גולדה מאיר בשכונת רמת אביב בתל אביב. מימין - ביתן השומר
חלקת הקבר של גולדה מאיר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל
שלט על ביתה של גולדה מאיר בשכונת רמת אביב בתל אביב
פסל לזכרה בסנטרל פארק בניו יורקבמהרה חזרה מאיר לתפקיד פוליטי מרכזי – למזכ"לות מפא"י בתקופה שבה נעשה מאמץ לאחדה עם רפ"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון, מאמץ שהתגשם ב-1968 עם הקמת מפלגת העבודה. היא פרשה מתפקיד המזכ"לית באותה שנה, אולם עתידה הייתה לחזור במהרה ובאופן מפתיע למרכז הבימה הפוליטית.
עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שלו היה סיכוי טוב יותר לזכות בתפקיד, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שקיבלה בסקרים שקדמו לכניסתה למשרה הרמה אפס אחוזי פופולריות נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים ו-45 נמנעים לראש ממשלה מטעמה. מאיר החלה לכהן כראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, וכיהנה במשך 5 שנים. עד היום היא האשה היחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והייתה גם השלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה, והראשונה מביניהן שנבחרה בבחירה דמוקרטית ולא בגלל שיוך משפחתי.[2] למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.
רק החרדים הביעו במפורש התנגדותם למינויה על רקע מינה. יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל, אמר בכנסת:
"רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אשה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".
בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך (השני) ב-56 מנדטים, ההישג הטוב ביותר של מפלגה כלשהי בבחירות בישראל. מצד שני, המפלגות שהרכיבו את המערך מנו 63 מנדטים בכנסת הקודמת (אם כי בן-גוריון לא הצטרף למערך, והתמודד ברשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מנדטים). גולדה מאיר בחרה להמשיך בקיומה של ממשלת ליכוד לאומי, כפי שהיה מאז יוני 1967, וצירפה לממשלתה את גח"ל וראשה מנחם בגין כשר בלי תיק.
בתקופת כהונתה בראשות הממשלה נעשו נסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. שר החוץ האמריקאי ויליאם רוג'רס ערך מסעות דילוגים בניסיון לגבש פשרה בקוורטט בינלאומי: אמריקני, בריטי, צרפתי ורוסי. לדעת מאיר, הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום: "כמו ג'נטלמנים רבים אחרים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו".
כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא; דבר זה הביא לפרישת שרי גח"ל מהממשלה, ב-4 באוגוסט 1970 עם קבלת הפסקת האש. עם זאת, היא לא הסכימה להיעזר בתיווכו של נחום גולדמן, יו"ר ההסתדרות הציונית, שחפץ לנסוע למצרים לשם פגישה עם נאצר. סירוב זה הוליד את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא".
ב-1972 הועבר לה שדר, דרך נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, לפיו אנואר סאדאת יסכים להיפגש עִמה. היא קיבלה את הידיעה בשמחה, אולם זו התבררה כמקסם שווא; סאדאת לא היה נכון אז לעמוד בדיבורו.[3]
בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר תשומת לב לשכבות המצוקה. זכורה אמירתה בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת הפנתרים השחורים: "הם אינם בחורים נחמדים" (13 באפריל 1971). היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה.
בהקשר הפלסטיני זכורות , בין היתר, אמירותיה "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה 'עם פלסטיני' " ו-"לא אסלח לערבים על מה שגרמו לנו לעשות". מאיר התירה התיישבות של יהודים באזור חברון אחרי התלבטות ממושכת – קרית ארבע
המלחמה בטרור
בתקופת כהונתה התגברו פעולות הטרור הפלסטיני של אש"ף, בארץ ובעולם. בין היתר, ב-22 במאי 1970 אירעה ההתקפה על אוטובוס ילדי אביבים; ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את נוסעי המטוס של חברת "סבנה", שנחטף בידי מחבלים והונחת בלוד; ומספר ימים לאחר מכן ב-30 במאי בוצע הטבח בנמל התעופה לוד על ידי אנשי "הצבא האדום היפני"; ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בידי ארגון "ספטמבר השחור". בעקבות טבח זה הורתה הממשלה בראשותה ל"מוסד" לחסל את ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים בארץ ובעולם שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. באישורה ביצע "המוסד" מבצע חיסולים נרחב ברחבי אירופה, ובנוסף סיירת מטכ"ל התנקשה בבכירי אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973.
חטיפת בני ערובה בידי מחבלים פלסטינים שבוצעה באוסטריה בסוף ספטמבר 1973, במחנה מעבר שאליו הגיעו יהודים שיצאו מברית המועצות לעבר ישראל, הובילה את הקאנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי להיכנע לדרישות הטרוריסטים ולהורות על סגירת המחנה. מאיר הגיעה לפגישה עִמו ולא הצליחה לשנות את דעתו. הוא הצהיר בה: "גולדה ואני שייכים לשני עולמות שונים, והיא שייכת לעולם המלחמה".
מלחמת יום הכיפורים
באמצע שנת 1973 רחשה דעת הקהל אהדה גדולה לגולדה מאיר, שהצטיירה בדמות אם יהודייה המגוננת על ילדיה. דומה היה שאין עוררין על מעמדה ושהיא עתידה, אם תרצה, להנהיג את המדינה עוד שנים, אולם העניינים התנהלו בצורה שונה מהצפוי.
באוקטובר 1973 תקפו מצרים וסוריה את ישראל, במלחמת יום הכיפורים, שהייתה קשה במיוחד עקב תנאי פתיחה גרועים שנבעו מההפתעה שנגרמה לצה"ל. לאורך כל החודשים שקדמו למלחמה זרם מידע על הכנות צבאיות של הסורים והמצרים; אף על פי כן היה המודיעין עקבי בהערכתו: "הסבירות למלחמה נמוכה". הערכה זו השתנתה רק בלילה שקדם למלחמה בעקבות הדיווח שהעביר "בבל".
יש הטוענים כי גולדה הוזהרה לפני המלחמה על ידי המלך חוסיין, בפגישה שהתקיימה כחודש לפני פרוץ המלחמה; בחדר האירוח של מתקן המוסד בגלילות נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ולו קידר, מזכירתה של מאיר. השיחה צולמה בטלוויזיה במעגל סגור והוקרנה על מסך בחדר סמוך, שם היו המזכיר הצבאי תא"ל ישראל ליאור וקצינים אחדים.
את טעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה", ראתה גולדה מאיר בהחלטתה שלא לקרוא לגיוס מילואים כללי בערב יום כיפור – זאת בהסתמך על חוות דעתם של אנשי ביטחון מובהקים כמשה דיין וכחיים בר לב. המילואים גויסו לבסוף ביום כיפור עצמו, שעות לפני המלחמה, בהחלטה שלה שהתקבלה כנגד דעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות, ובתמיכת הרמטכ"ל דוד אלעזר. הכורח להכריע בין שתי דעות מנוגדות של אנשי ביטחון בשעה הגורלית הבעית אותה, אולם בדיעבד הייתה החלטתה אחת ההחלטות הנכונות והחשובות ביותר שהתקבלו במהלך המלחמה. מנגד סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה.
בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר המלאי של צה"ל אזל בקצב מסחרר, הציעה בצעד נואש לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא ניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוף ה"רכבת" יצאה לדרך גם מבלי נסיעה זו.
ועדת אגרנט – ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לשם חקירת מחדל מלחמת יום הכיפורים – קבעה כי בניגוד לבכירים אחרים, ראש הממשלה פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות. המחקר החדש על המלחמה מעלה על נס את האיפוק שבו נהגה ביחס לשימוש באופציית הנשק הגרעיני שהייתה מצויה בידי ישראל.
לאחר המלחמה חתמה ישראל בהנהגתה על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (שהוליך להסכם הביניים והסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו).
חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה – אך ב-11 באפריל 1974 נאלצה להתפטר, חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השנייה, בעקבות פעילות תנועות המחאה, שמחאתן התגברה עם פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט והחלטתה של גולדה להפקיד את תיק הביטחון שוב בידי דיין.
ימיה
לאחר פרישתה עברה להתגורר בקיבוץ רביבים, שבו חיה בִּתה. היא חייתה ברביבים עד ליום מותה.
סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה, גבר עליה לבסוף. היא נפטרה בליל שבת, ט' בכסלו ה'תשל"ט, 8 בדצמבר 1978, ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
אף שהייתה ראש ממשלה מטעם תנועת העבודה לא זוכֶה זִכרהּ לאהדה רבה בחלק מחוגי השמאל, והיא נתפסת בעיניהם כמי שבעקשנותה ובחוסר גמישותה המדינית סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, וכמי שרקבונו של מנגנון מפא"י גבר בתקופתה. יוסי שריד נוהג לכנותה: "אֵם כל חטאת".
אחרים מוצאים בה חום של "אמא יהודייה" ויכולת עמידה במצבי לחץ. בתקופתה, טוענים סניגוריה, עדיין לא בשלו התנאים לכינון שלום עם מצרים, ואש"ף לא העלה על דעתו כלל הכרה בישראל