דב שִׁילַנְסקי (21 במרץ 1924- 9 בדצמבר 2010), היה איש ציבור ישראלי שכיהן כיושב ראש הכנסת וסגן שר במשרד ראש הממשלה.
ביוגרפיהדב שילנסקי נולד ב-21 במרץ 1924 בשאולאי שבליטא. בזמן השואה, היה חבר במחתרת בגטו שאוולי והיה מפקד תנועת האצ”ל בגרמניה וברומא. לאחר מכן עלה לישראל בשנת 1948 בספינה "אלטלנה". במלחמת העצמאות שירת כקצין קרבי, והמשיך בשירות מילואים במהלך מלחמות ישראל. למחייתו, עבד כפקיד במשרד האספקה והקיצוב ובמשרד הבריאות, וכן בחברה הקבלנית "מסד הבונים".
שילנסקי נעצר ב-5 באוקטובר 1952, בקומת המרתף של בניין משרד החוץ בקריה בתל אביב, כשבתיקו מטען חבלה - פצצת זמן שבה היו 25 אצבעות חומר נפץ.[1]. הוא הואשם כי הוא חבר במחתרת אשר התכוונה לפעול נגד הסכם השילומים, ונידון ל-21 חודשי מאסר[2], אך משפטו זכה לפרסום ודעותיו זכו לחשיפה, לא מעט הודות להגנה שסיפק לו פרקליטו, שמואל תמיר, לימים שר המשפטים וחבר הכנסת. בכלא כתב את הספר "בכלא עברי – מיומנו של אסיר פוליטי". בנוסף כתב שילנסקי רומן על תקופת השואה, "מוזלמן", שתורגם לאנגלית ולרוסית. שילנסקי היה בעל טור בירחון "בארץ-ישראל".
משנת 1970 היה קצין מבצעים של הג"א מרחב דן, ובשנים 1974–1989 היה קצין חינוך (במילואים).
שילנסקי היה בוגר הפקולטה למשפטים בשלוחת תל אביב של האוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1963 הוסמך כעורך דין.[3] חבר ועדת האתיקה המרכזית של לשכת עורכי-הדין וחבר בארגון הבינלאומי של עורכי-דין ומשפטנים יהודים. בשנים 1978–1989 ייצג את הכנסת בוועדה למינוי שופטים.
שילנסקי כיהן כחבר הכנסת מטעם סיעת הליכוד, החל מהכנסת ה-9 ועד הכנסת ה-13. במהלך כהונתו כחבר הכנסת, כיהן כסגן שר במשרד ראש הממשלה (במהלך הכנסת ה-10, בממשלתו השנייה של מנחם בגין ובממשלתו הראשונה של יצחק שמיר), כיושב ראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה (בכנסת ה-11), כיהן כיושב ראש הכנסת (בכנסת ה-12) וכסגן יושב ראש הכנסת (בכנסת ה-13). כמו כן, היה חבר בוועדת הכנסת וחבר בוועדת חוקה, חוק ומשפט.
בהיותו יושב ראש הכנסת, בשנת 1989, יזם את מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם", להקראה בכנסת של שמות הנספים בשואה. פעילות זו המשיכה מאז בכל ימות הזיכרון לשואה, גם לאחר שעזב שילנסקי את הכנסת. בשנת 2009, העניקה לו הכנסת אות הוקרה על פועלו בתחום זה.
בשנת 1993 התמודד שילנסקי על כהונת נשיא המדינה. הוא הפסיד בבחירות לעזר ויצמן בהפרש של 13 קולות (מתוך 120 חברי הכנסת). בפריימריז לקביעת רשימת הליכוד לכנסת ה-14 הגיע למקום ה-19, אך שובץ במקום לא-ריאלי ברשימה המשותפת ליכוד-גשר-צומת ופרש מהחיים הפוליטיים.
בבחירות לכנסת החמש עשרה (1999) הוא הוצב במקום ה-117 הסמלי ברשימת הליכוד לכנסת. בבחירות לכנסת השבע עשרה (2006) הוא שובץ במקום ה-119 והאחרון ברשימת הליכוד.
בשנים 2004 עד סוף 2009 כיהן כיו"ר דירקטוריון חברת אוצר התיישבות היהודים.
שילנסקי דיבר חמש שפות: עברית, אנגלית, גרמנית, יידיש וליטאית. משנת 2009, הוא יקיר העיר תל אביב-יפו. היה אלמן ואב לשניים. בשנת 1974 נפל בנו הבכור יוסף שילנסקי, בעת שירות מילואים בחטיבת גולני, בשובו מפעילות מבצעית בגבול לבנון.
נפטר ב-9 בדצמבר 2010 - זאת חנוכה ה'תשע"א.
כתביומוזלמאן, תל אביב: עד, תשכ"א. (מהדורה נוספת: א’ ערמוני, תש"ם 1980.)
בכלא עברי: מיומנו של אסיר פוליטי, תל אביב: חרות, תשט"ו. (מהדורה נוספת: א’ ערמוני, 1977).
חשכה לאור היום: מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות, ירושלים: יד ושם, תשס"ו-2006
ביוגרפיהדב שילנסקי נולד ב-21 במרץ 1924 בשאולאי שבליטא. בזמן השואה, היה חבר במחתרת בגטו שאוולי והיה מפקד תנועת האצ”ל בגרמניה וברומא. לאחר מכן עלה לישראל בשנת 1948 בספינה "אלטלנה". במלחמת העצמאות שירת כקצין קרבי, והמשיך בשירות מילואים במהלך מלחמות ישראל. למחייתו, עבד כפקיד במשרד האספקה והקיצוב ובמשרד הבריאות, וכן בחברה הקבלנית "מסד הבונים".
שילנסקי נעצר ב-5 באוקטובר 1952, בקומת המרתף של בניין משרד החוץ בקריה בתל אביב, כשבתיקו מטען חבלה - פצצת זמן שבה היו 25 אצבעות חומר נפץ.[1]. הוא הואשם כי הוא חבר במחתרת אשר התכוונה לפעול נגד הסכם השילומים, ונידון ל-21 חודשי מאסר[2], אך משפטו זכה לפרסום ודעותיו זכו לחשיפה, לא מעט הודות להגנה שסיפק לו פרקליטו, שמואל תמיר, לימים שר המשפטים וחבר הכנסת. בכלא כתב את הספר "בכלא עברי – מיומנו של אסיר פוליטי". בנוסף כתב שילנסקי רומן על תקופת השואה, "מוזלמן", שתורגם לאנגלית ולרוסית. שילנסקי היה בעל טור בירחון "בארץ-ישראל".
משנת 1970 היה קצין מבצעים של הג"א מרחב דן, ובשנים 1974–1989 היה קצין חינוך (במילואים).
שילנסקי היה בוגר הפקולטה למשפטים בשלוחת תל אביב של האוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1963 הוסמך כעורך דין.[3] חבר ועדת האתיקה המרכזית של לשכת עורכי-הדין וחבר בארגון הבינלאומי של עורכי-דין ומשפטנים יהודים. בשנים 1978–1989 ייצג את הכנסת בוועדה למינוי שופטים.
שילנסקי כיהן כחבר הכנסת מטעם סיעת הליכוד, החל מהכנסת ה-9 ועד הכנסת ה-13. במהלך כהונתו כחבר הכנסת, כיהן כסגן שר במשרד ראש הממשלה (במהלך הכנסת ה-10, בממשלתו השנייה של מנחם בגין ובממשלתו הראשונה של יצחק שמיר), כיושב ראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה (בכנסת ה-11), כיהן כיושב ראש הכנסת (בכנסת ה-12) וכסגן יושב ראש הכנסת (בכנסת ה-13). כמו כן, היה חבר בוועדת הכנסת וחבר בוועדת חוקה, חוק ומשפט.
בהיותו יושב ראש הכנסת, בשנת 1989, יזם את מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם", להקראה בכנסת של שמות הנספים בשואה. פעילות זו המשיכה מאז בכל ימות הזיכרון לשואה, גם לאחר שעזב שילנסקי את הכנסת. בשנת 2009, העניקה לו הכנסת אות הוקרה על פועלו בתחום זה.
בשנת 1993 התמודד שילנסקי על כהונת נשיא המדינה. הוא הפסיד בבחירות לעזר ויצמן בהפרש של 13 קולות (מתוך 120 חברי הכנסת). בפריימריז לקביעת רשימת הליכוד לכנסת ה-14 הגיע למקום ה-19, אך שובץ במקום לא-ריאלי ברשימה המשותפת ליכוד-גשר-צומת ופרש מהחיים הפוליטיים.
בבחירות לכנסת החמש עשרה (1999) הוא הוצב במקום ה-117 הסמלי ברשימת הליכוד לכנסת. בבחירות לכנסת השבע עשרה (2006) הוא שובץ במקום ה-119 והאחרון ברשימת הליכוד.
בשנים 2004 עד סוף 2009 כיהן כיו"ר דירקטוריון חברת אוצר התיישבות היהודים.
שילנסקי דיבר חמש שפות: עברית, אנגלית, גרמנית, יידיש וליטאית. משנת 2009, הוא יקיר העיר תל אביב-יפו. היה אלמן ואב לשניים. בשנת 1974 נפל בנו הבכור יוסף שילנסקי, בעת שירות מילואים בחטיבת גולני, בשובו מפעילות מבצעית בגבול לבנון.
נפטר ב-9 בדצמבר 2010 - זאת חנוכה ה'תשע"א.
כתביומוזלמאן, תל אביב: עד, תשכ"א. (מהדורה נוספת: א’ ערמוני, תש"ם 1980.)
בכלא עברי: מיומנו של אסיר פוליטי, תל אביב: חרות, תשט"ו. (מהדורה נוספת: א’ ערמוני, 1977).
חשכה לאור היום: מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות, ירושלים: יד ושם, תשס"ו-2006