שריפת התלמוד
שריפת התלמוד היא מאורע של שריפת כרכים של התלמוד הבבלי בידי מתנגדים ליהדות או ליהודים, לרוב בטקס פומבי תוך השתלהבות ההמונים.
שריפות מוקדמות של ספרי יהדות
על פי המשנה (תענית כו, ב), אפוסטמוס שרף את התורה בשבעה עשר בתמוז. יש המשערים שסיפור זה זהה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים" (כ, ה, ג) על חייל שמצא ספר תורה ליד בית חורון ושרף אותו. באותה תקופה, לפי המשנה, נשרף גם רבי חנינא בן תרדיון כשספר תורה מקיף את גופו.
שריפות מוקדמות של ספרי יהדות
על פי המשנה (תענית כו, ב), אפוסטמוס שרף את התורה בשבעה עשר בתמוז. יש המשערים שסיפור זה זהה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים" (כ, ה, ג) על חייל שמצא ספר תורה ליד בית חורון ושרף אותו. באותה תקופה, לפי המשנה, נשרף גם רבי חנינא בן תרדיון כשספר תורה מקיף את גופו.
שריפת פריז
שריפת התלמוד הגדולה הראשונה אירעה בפריז בט' בתמוז שנת ה'ד'[1] (היינריך גרץ הקדים את תאריך השרפה לשנת ה'ב', 1242, אך חוקרים מאוחרים חלקו עליו) ביום שישי, ערב שבת פרשת חקת – 17 ביוני 1244.
הייתה זאת תוצאה של משפט פריז. במשפט פריז נאלצו חכמי היהדות בצרפת באותו הדור, ובראשם רבי יחיאל מפריז ורבי משה מקוצי, להתעמת עם חכמים נוצרים, בעקבות השתדלותו של תלמידו לשעבר של רבי יחיאל מפריז, המשומד ניקולס דונין. הוויכוח נסב שסביב השאלה האם התלמוד מצווה על שנאת הגויים והנוצרים. התוצאה המתבקשת מה"הפסד" של היהודים בוויכוח הייתה שריפת התלמוד. ספרי התלמוד הובאו אל כיכר העירייה של פריז בעשרים (יש מקורות המזכירים עשרים וארבע) עגלות ונשרפו שם.
אירוע זה השאיר רושם רב על בני התקופה. המהר"ם מרוטנברג, שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפריז, כתב על מאורע זה את הקינה שאלי שרופה באש לשלום אבליך. במיוחד מכוונות לכך המילים בקינה: "עוד תגזרי לשרוף דת אש וחקים ולכן אשרי שישלם לך כגמוליך". נהוג לומר קינה זאת בתשעה באב בבוקר.
בפירוש המגן אברהם על הלכות תענית בשולחן ערוך (סוף סימן תק"פ) מובאים דברי הספר תניא ליחיאל בן יקותיאל בן בנימין הרופא כאן, ולפיהם: "ביום השישי פרשת חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה. זאת חקת התורה מתרגמינן דא גזירת אוריתא". פירוש הדברים הוא שמשום שהתלמוד נשרף ביום שישי ערב שבת פרשת חקת, יש הנוהגים להתענות ביום זה.
וכן כתב בעל ספר שיבולי הלקט "ועל זה שאנו עסוקין בהלכות תענית ובענין שריפת התורה כתבנו זה,לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו,ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת העולם,ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה,כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת,כאשר שמענו למשמע אוזן וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא,והשיבו להם ודא גזירת אוריתא,ופירושו ביום ו' זאת חקת התורה היא הגזירה,ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ,ביום שישי של פרשת זאת חקת התורה"
לאחר שריפת התלמוד בצרפת עלו רבי יחיאל ותלמידיו לארץ ישראל, כחלק מעליית בעלי התוספות, והתיישבו בעכו בשנת 1260 לערך והקימו בה ישיבה.
שריפת איטליה
השריפה השנייה בגודלה הייתה בשנים ה'שי"ג-ה'שי"ד (1553-1554) באיטליה. בעיר ונציה שבאיטליה התקיימו זה לצד זה שני בתי דפוס שהדפיסו ספרים עבריים, והיו בבעלות נוצרית: האחד של מארק אנטוניו יושטיניאני והשני של אליזה בראגאדיני. בין בתי הדפוס שררה תחרות עזה. בעקבות סכסוך סביב הדפסת ספרו של הרמב"ם, פנו שני בעלי בתי הדפוס לאפיפיור מרקלוס השני, בטענה שבבית הדפוס השני מדפיסים דברים בגנות הנצרות. ההלשנה העיקרית הייתה על התלמוד שנדפס בדפוסו של יושטיניאן בין השנים ה'ש"ו-ה'שי"א.
מומרים שונים הצטרפו להלשנה, בהם יוסף מורו צרפתי, וכן חננאל די פוליניו ושלמה רומאנו, נכדיו של אליהו בחור. בעקבות ההלשנה הקים האפיפיור וועדת בירור, שקבעה שיש בתלמוד דברי הסתה נגד הנצרות, ובעקבות קביעה זו יצא צו מאת האפיפיור הקורא להשמיד ולשרוף את כל ספרי התלמוד, הבבלי והירושלמי. הממונים על מלאכת איסוף הספרים אספו והחרימו בתוך כך גם ספרים עבריים רבים שאינם ספרי תלמוד.
הספרים שהוחרמו נאספו אל הכיכר המרכזית ברומא, קמפו די פיורי. ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד, הועלו הספרים באש; תאריך זה נבחר כדי שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל. חמשה ימים לפני השריפה הועלה על המוקד באותו מקום גר בשם קורנילייו ממולטאלצינו.
בעקבות השריפה ברומא בוצעו שריפות דומות בערים אחרות באיטלי:. בחג הסוכות התקיימה השריפה בבולוניה, בי"ג בחשון, ולמחרת בוונציה, בחודש שבט באנקונה, ומאוחר יותר בפיררה, ראוינה ומנטובה, ואף באיים כרתים וקורפו.
מספר שנים אחר כך, בשנת ה'שי"ט (1559) הצליח האפיפיור פאולוס הרביעי להחיל את גזירת שריפת התלמוד גם בקרמונה, שהייתה נתונה בתחילה תחת שלטון ספרדי ולא חלה בה הגזירה הראשונה. בקרמונה נשרפו 12,000 ספרים עבריים.
בעקבות פרשה זו ולאחר שתדלנות יהודית, המיר האפיפיור את גזירת השריפה בחובת צנזורה על כל ספר יהודי, שייבדק לפני הדפסתו אם אין בו דברים בגנות הנצרות.
תיאורים של מאורעות הימים השתמרו בספרים שונים של בני אותה תקופה: "מנחה בלולה" של רבי אברהם מנחם רפאפורט מהעיר פורטו (נקראת כיום לניאגו Legnago) שבנפת ורונה; "דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן התוגר" ו"עמק הבכא" של רבי יוסף בן רבי יהושע הכהן; וספר "לחם יהודה" של רבי יהודה בן שמואל לירמה, שהדפיס את ספרו לפני הגזירה, וכל 1,500 העותקים של הספר נשרפו והוא נאלץ לכתוב את ספרו מחדש, ואחר כך השיג עותק בודד של ספרו שניצל מהשריפה.
הנמקות וסיבות
היהודים חיפשו ומצאו סיבות שונות שגרמו לגזירת שמים זו. על שריפת הספרים בפריז היו שטענו שהיא באה בגין התנגדותם של חכמי צרפת לספרי הרמב"ם;[2] על שריפת הספרים באיטליה היו שטענו שהיא באה בעקבות לימודי החול שפשטו במדינה זו[3] או בגין לימודי הפילוסופיה,[4] או בגלל ההליכה אחר הנאות העולם.[5] בעקבות הנמקה זו ייסד הרמח"ל את חבורתו, שבה למדו תורה ברציפות ובלי הפסק, כדי לתקן את העוון הזה.
שריפת התלמוד היא מאורע של שריפת כרכים של התלמוד הבבלי בידי מתנגדים ליהדות או ליהודים, לרוב בטקס פומבי תוך השתלהבות ההמונים.
שריפות מוקדמות של ספרי יהדות
על פי המשנה (תענית כו, ב), אפוסטמוס שרף את התורה בשבעה עשר בתמוז. יש המשערים שסיפור זה זהה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים" (כ, ה, ג) על חייל שמצא ספר תורה ליד בית חורון ושרף אותו. באותה תקופה, לפי המשנה, נשרף גם רבי חנינא בן תרדיון כשספר תורה מקיף את גופו.
שריפות מוקדמות של ספרי יהדות
על פי המשנה (תענית כו, ב), אפוסטמוס שרף את התורה בשבעה עשר בתמוז. יש המשערים שסיפור זה זהה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים" (כ, ה, ג) על חייל שמצא ספר תורה ליד בית חורון ושרף אותו. באותה תקופה, לפי המשנה, נשרף גם רבי חנינא בן תרדיון כשספר תורה מקיף את גופו.
שריפת פריז
שריפת התלמוד הגדולה הראשונה אירעה בפריז בט' בתמוז שנת ה'ד'[1] (היינריך גרץ הקדים את תאריך השרפה לשנת ה'ב', 1242, אך חוקרים מאוחרים חלקו עליו) ביום שישי, ערב שבת פרשת חקת – 17 ביוני 1244.
הייתה זאת תוצאה של משפט פריז. במשפט פריז נאלצו חכמי היהדות בצרפת באותו הדור, ובראשם רבי יחיאל מפריז ורבי משה מקוצי, להתעמת עם חכמים נוצרים, בעקבות השתדלותו של תלמידו לשעבר של רבי יחיאל מפריז, המשומד ניקולס דונין. הוויכוח נסב שסביב השאלה האם התלמוד מצווה על שנאת הגויים והנוצרים. התוצאה המתבקשת מה"הפסד" של היהודים בוויכוח הייתה שריפת התלמוד. ספרי התלמוד הובאו אל כיכר העירייה של פריז בעשרים (יש מקורות המזכירים עשרים וארבע) עגלות ונשרפו שם.
אירוע זה השאיר רושם רב על בני התקופה. המהר"ם מרוטנברג, שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפריז, כתב על מאורע זה את הקינה שאלי שרופה באש לשלום אבליך. במיוחד מכוונות לכך המילים בקינה: "עוד תגזרי לשרוף דת אש וחקים ולכן אשרי שישלם לך כגמוליך". נהוג לומר קינה זאת בתשעה באב בבוקר.
בפירוש המגן אברהם על הלכות תענית בשולחן ערוך (סוף סימן תק"פ) מובאים דברי הספר תניא ליחיאל בן יקותיאל בן בנימין הרופא כאן, ולפיהם: "ביום השישי פרשת חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה. זאת חקת התורה מתרגמינן דא גזירת אוריתא". פירוש הדברים הוא שמשום שהתלמוד נשרף ביום שישי ערב שבת פרשת חקת, יש הנוהגים להתענות ביום זה.
וכן כתב בעל ספר שיבולי הלקט "ועל זה שאנו עסוקין בהלכות תענית ובענין שריפת התורה כתבנו זה,לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו,ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת העולם,ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה,כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת,כאשר שמענו למשמע אוזן וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא,והשיבו להם ודא גזירת אוריתא,ופירושו ביום ו' זאת חקת התורה היא הגזירה,ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ,ביום שישי של פרשת זאת חקת התורה"
לאחר שריפת התלמוד בצרפת עלו רבי יחיאל ותלמידיו לארץ ישראל, כחלק מעליית בעלי התוספות, והתיישבו בעכו בשנת 1260 לערך והקימו בה ישיבה.
שריפת איטליה
השריפה השנייה בגודלה הייתה בשנים ה'שי"ג-ה'שי"ד (1553-1554) באיטליה. בעיר ונציה שבאיטליה התקיימו זה לצד זה שני בתי דפוס שהדפיסו ספרים עבריים, והיו בבעלות נוצרית: האחד של מארק אנטוניו יושטיניאני והשני של אליזה בראגאדיני. בין בתי הדפוס שררה תחרות עזה. בעקבות סכסוך סביב הדפסת ספרו של הרמב"ם, פנו שני בעלי בתי הדפוס לאפיפיור מרקלוס השני, בטענה שבבית הדפוס השני מדפיסים דברים בגנות הנצרות. ההלשנה העיקרית הייתה על התלמוד שנדפס בדפוסו של יושטיניאן בין השנים ה'ש"ו-ה'שי"א.
מומרים שונים הצטרפו להלשנה, בהם יוסף מורו צרפתי, וכן חננאל די פוליניו ושלמה רומאנו, נכדיו של אליהו בחור. בעקבות ההלשנה הקים האפיפיור וועדת בירור, שקבעה שיש בתלמוד דברי הסתה נגד הנצרות, ובעקבות קביעה זו יצא צו מאת האפיפיור הקורא להשמיד ולשרוף את כל ספרי התלמוד, הבבלי והירושלמי. הממונים על מלאכת איסוף הספרים אספו והחרימו בתוך כך גם ספרים עבריים רבים שאינם ספרי תלמוד.
הספרים שהוחרמו נאספו אל הכיכר המרכזית ברומא, קמפו די פיורי. ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד, הועלו הספרים באש; תאריך זה נבחר כדי שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל. חמשה ימים לפני השריפה הועלה על המוקד באותו מקום גר בשם קורנילייו ממולטאלצינו.
בעקבות השריפה ברומא בוצעו שריפות דומות בערים אחרות באיטלי:. בחג הסוכות התקיימה השריפה בבולוניה, בי"ג בחשון, ולמחרת בוונציה, בחודש שבט באנקונה, ומאוחר יותר בפיררה, ראוינה ומנטובה, ואף באיים כרתים וקורפו.
מספר שנים אחר כך, בשנת ה'שי"ט (1559) הצליח האפיפיור פאולוס הרביעי להחיל את גזירת שריפת התלמוד גם בקרמונה, שהייתה נתונה בתחילה תחת שלטון ספרדי ולא חלה בה הגזירה הראשונה. בקרמונה נשרפו 12,000 ספרים עבריים.
בעקבות פרשה זו ולאחר שתדלנות יהודית, המיר האפיפיור את גזירת השריפה בחובת צנזורה על כל ספר יהודי, שייבדק לפני הדפסתו אם אין בו דברים בגנות הנצרות.
תיאורים של מאורעות הימים השתמרו בספרים שונים של בני אותה תקופה: "מנחה בלולה" של רבי אברהם מנחם רפאפורט מהעיר פורטו (נקראת כיום לניאגו Legnago) שבנפת ורונה; "דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן התוגר" ו"עמק הבכא" של רבי יוסף בן רבי יהושע הכהן; וספר "לחם יהודה" של רבי יהודה בן שמואל לירמה, שהדפיס את ספרו לפני הגזירה, וכל 1,500 העותקים של הספר נשרפו והוא נאלץ לכתוב את ספרו מחדש, ואחר כך השיג עותק בודד של ספרו שניצל מהשריפה.
הנמקות וסיבות
היהודים חיפשו ומצאו סיבות שונות שגרמו לגזירת שמים זו. על שריפת הספרים בפריז היו שטענו שהיא באה בגין התנגדותם של חכמי צרפת לספרי הרמב"ם;[2] על שריפת הספרים באיטליה היו שטענו שהיא באה בעקבות לימודי החול שפשטו במדינה זו[3] או בגין לימודי הפילוסופיה,[4] או בגלל ההליכה אחר הנאות העולם.[5] בעקבות הנמקה זו ייסד הרמח"ל את חבורתו, שבה למדו תורה ברציפות ובלי הפסק, כדי לתקן את העוון הזה.