איכרי ישראל החילוניים ואף הדתיים נהגו להחזיק כלבים במשק ובתוך הבית והיו קשורים אליהם – אע"פ שבדרך כלל לא כולם נטו להחזיק כלבים. ויש שראו אח הנוהג כמעשה גס.
יש לדעת שיש שתי גישות בין היהודים ביחס לכלב:
חז"ל מחשיבים בדרך כלל את הכלב, הם רואים בו חיה נאמנה לבעליה, מסורה אליו מאד, שומרת עליו ועל רכושו וממשיכה בנאמנותה אפילו אחרי מותו ומספרים שכלבו של הבל שמר על גופו לאחרי שקין הרג אותו. ואף זקפו לזכות הכלבים את אחד הניסים של יציאת בני ישראל ממצרים ככתוב "לא יחרץ כלב לשונו."
ודורשים על הכלב את הפסוק "יודע צדיק דין דלים" שיודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטים, לפיכך הוא שומר על אכילתו במשך שלשה ימים והכלב אף נחשב נאמן לקונו.
למרות היחס החיובי של חז"ל, השתרש בחוגים שונים, יחס שלילי לכלב שבעיקרו נובע מהעובדה שהפריצים והנסיכים היו רגילים לשסות אח הכלבים ביהודים הנודדים בכפרים ואלה התנפלו עליהם ונשכום.
משום כך יהודים פחדו מכלבים, פחד שחדר עמוק לתודעה ואף היו מזהירים את הילדים מכלבים. הממונה זקף אח היחס השלילי לכלב, לשליחי שבתאי צבי,המשיח המתעה ועל כך סיפר אח המעשה:
כשהופיעו שליחי שבתאי צבי כמבשרי המשיח וכשליחי אליהו הנביא המבשר, ניסו אותם יהודי הכפרים בכלביהם. מסורת תלמודית היא, שהכלבים רגישים לאליהו הנביא, שכשמרגישים בבואו הם מתחילים לשחק בשמחה, כך שנו רבותינו: כלבים בוכים - מלאך המות בעיר, כלבים משחקים- אליהו הנביא בא לעיר. העמידו הכפריים את כלביהם לקבל את שליחי הנביא המתעה, לדעת אם נכונים דבריהם ואז ישחקו הכלבים אבל אלה היו מתנפלים על השליחים ונובחים בקול, ידעו שאין הם שליחי הנביא, עורר הדבר רוגז רב בין שליחי המשיח המתעה והפיצו את הדעה, שאסור ליהודים להחזיק חתולים וכלבים מפני שאליהו הנביא לא יכנס ולא יתגלה במקומות כאלה.
ודעה זו הפיצו ברבים בשם מסורח עתיקה והיא אף הוכנסה לתקנות שתיקנו רבני איזמיר בשנת תקנ"ה.
נפש הכלב
כשהממונה הגיד בשבחו של הכסף, אהב הוא לצטט את המעשה שמספרים חז"ל על "נפש הכלב", אולם לפני שהוא סיפר את המעשה הוא הקדים הקדמה קטנה:
המתלוצצים בקברים קדושים מעלים בבדיחות הדעת מעשה בערבי אחד, שמת לו כלבו בדרך, קברו אותו במקום והעמיד עליו ציון, כדי לרמות את האנשים.
מעשה זה, אע"פ שהוא מכוון להתלוצץ על קברים - נכון בחלקו ולקוח בעיקרו מסיפורי חז"ל, והמעשה שהיה כך היה:
רועים חלבו את צאנם לבד והשאירו אח הכד פתוח, בא נחש ושתה מהכד והכניס רעל לחלב. הרועים לא ראו את מעשה הנחש, אולם הכלב ראה את מעשה הנחש. כשניגשו הרועים לאכול ורצו לשתות מן החלב, התחיל הכלב נובח ולקפוץ כנגדם, להפריע להם, אולם הם לא השגיחו בו והרחיקוהו, לבסוף עמד הכלב ושתה את החלב ומת.
http://moreshet.co.il/kahana/tavnit2.as ... m=1218&pg=
יש לדעת שיש שתי גישות בין היהודים ביחס לכלב:
חז"ל מחשיבים בדרך כלל את הכלב, הם רואים בו חיה נאמנה לבעליה, מסורה אליו מאד, שומרת עליו ועל רכושו וממשיכה בנאמנותה אפילו אחרי מותו ומספרים שכלבו של הבל שמר על גופו לאחרי שקין הרג אותו. ואף זקפו לזכות הכלבים את אחד הניסים של יציאת בני ישראל ממצרים ככתוב "לא יחרץ כלב לשונו."
ודורשים על הכלב את הפסוק "יודע צדיק דין דלים" שיודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטים, לפיכך הוא שומר על אכילתו במשך שלשה ימים והכלב אף נחשב נאמן לקונו.
למרות היחס החיובי של חז"ל, השתרש בחוגים שונים, יחס שלילי לכלב שבעיקרו נובע מהעובדה שהפריצים והנסיכים היו רגילים לשסות אח הכלבים ביהודים הנודדים בכפרים ואלה התנפלו עליהם ונשכום.
משום כך יהודים פחדו מכלבים, פחד שחדר עמוק לתודעה ואף היו מזהירים את הילדים מכלבים. הממונה זקף אח היחס השלילי לכלב, לשליחי שבתאי צבי,המשיח המתעה ועל כך סיפר אח המעשה:
כשהופיעו שליחי שבתאי צבי כמבשרי המשיח וכשליחי אליהו הנביא המבשר, ניסו אותם יהודי הכפרים בכלביהם. מסורת תלמודית היא, שהכלבים רגישים לאליהו הנביא, שכשמרגישים בבואו הם מתחילים לשחק בשמחה, כך שנו רבותינו: כלבים בוכים - מלאך המות בעיר, כלבים משחקים- אליהו הנביא בא לעיר. העמידו הכפריים את כלביהם לקבל את שליחי הנביא המתעה, לדעת אם נכונים דבריהם ואז ישחקו הכלבים אבל אלה היו מתנפלים על השליחים ונובחים בקול, ידעו שאין הם שליחי הנביא, עורר הדבר רוגז רב בין שליחי המשיח המתעה והפיצו את הדעה, שאסור ליהודים להחזיק חתולים וכלבים מפני שאליהו הנביא לא יכנס ולא יתגלה במקומות כאלה.
ודעה זו הפיצו ברבים בשם מסורח עתיקה והיא אף הוכנסה לתקנות שתיקנו רבני איזמיר בשנת תקנ"ה.
נפש הכלב
כשהממונה הגיד בשבחו של הכסף, אהב הוא לצטט את המעשה שמספרים חז"ל על "נפש הכלב", אולם לפני שהוא סיפר את המעשה הוא הקדים הקדמה קטנה:
המתלוצצים בקברים קדושים מעלים בבדיחות הדעת מעשה בערבי אחד, שמת לו כלבו בדרך, קברו אותו במקום והעמיד עליו ציון, כדי לרמות את האנשים.
מעשה זה, אע"פ שהוא מכוון להתלוצץ על קברים - נכון בחלקו ולקוח בעיקרו מסיפורי חז"ל, והמעשה שהיה כך היה:
רועים חלבו את צאנם לבד והשאירו אח הכד פתוח, בא נחש ושתה מהכד והכניס רעל לחלב. הרועים לא ראו את מעשה הנחש, אולם הכלב ראה את מעשה הנחש. כשניגשו הרועים לאכול ורצו לשתות מן החלב, התחיל הכלב נובח ולקפוץ כנגדם, להפריע להם, אולם הם לא השגיחו בו והרחיקוהו, לבסוף עמד הכלב ושתה את החלב ומת.
http://moreshet.co.il/kahana/tavnit2.as ... m=1218&pg=