הלכות תשעה באב
תמוז התשס"א הלכות תשעה באב הרב אליעזר מלמד נערך על ידי הרב מוקדש לעלוי נשמת חנה בת חיים תקנת צום תשעה באב כפי שלמדנו (לעיל ו, א) לאחר חורבן בית המקדש הראשון תקנו הנביאים לצום ארבעה צומות, והחמור שבהם צום תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש (עוד על משמעות הצום לעיל ו, ד). וצומות אלו נתקנו כדוגמת צום יום הכיפורים, שמשך הצום יממה שלמה, ואסורים בו בחמשה דברים. ולאחר שנבנה בית המקדש השני, בטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה. וכשנחרב בית המקדש השני, חזרו ארבעת הצומות לקדמותם. לאחר שנסתיימה תקופת הגזרות הקשות, והגיעו ימים שבהם מצד אחד בית המקדש עדיין עמד בחורבנו ומצד שני לא היו עלינו גזרות קשות, אמרו חכמים שדין שלושה מהצומות: עשרה בטבת, י"ז בתמוז וצום גדליה, תלוי ברצונם של ישראל, "רצו - מתענין, רצו - אין מתענין". אבל בתשעה באב, שנכפלו בו הצרות ושני בתי המקדש שעמדו לישראל חרבו בו, חייבים לצום בכל מצב. ואף בימי שלווה אין דינו תלוי ברצונם של ישראל, אלא כל זמן שבית המקדש עדיין חרב חייבים לצום בו כפי תקנת הנביאים (ר"ה יח, ב). וזה יסוד ההבדל בין צום תשעה באב לצומות הקלים. בתשעה באב חייבים לצום על פי תקנת הנביאים, לפיכך כל דיני הצום חלים בו במלואם. ואילו בצומות הקלים אנחנו חייבים מפני שכך נהגו וקבלו ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש, ומתחילת הקבלה לצום בהם, לא נהגו להחמיר בהם ככל חומרת צום תשעה באב (כמבואר לעיל ז, א). 1 כללי הצומות שלושה הבדלים הלכתיים ישנם בין צום תשעה באב לצומות הקלים. א. צום תשעה באב נמשך יממה שלמה, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים; ואילו הצומות הקלים נמשכים יום בלבד, מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים. ב. בצום תשעה באב אסורים בכל חמשת העינויים, שהם: 1. אכילה ושתייה, 2. רחיצה, 3. סיכה, 4. נעילת הסנדל, 5. תשמיש המיטה. ואילו בצומות הקלים אסורים רק באכילה ושתייה. ג. מצום תשעה באב רק חולים פטורים, ואילו מהצומות הקלים גם מעוברות ומיניקות פטורות. ככלל, צום תשעה באב שווה לצום יום הכיפורים, שכל מה שתקנו חכמים בתשעה באב, תקנו כעין מה שנצטווינו בתורה ביום הכיפורים. לפיכך אסורים בתשעה באב בכל חמש העינויים שנאמרו לגבי יום הכיפורים. ובכל זאת, כיוון שצום תשעה באב מדברי חכמים דיניו קלים יותר בשני עניינים עיקריים. א. בתשעה באב לא חייבו חכמים את החולים לצום, ואילו בצום יום הכיפורים גם חולים חייבים, ורק מי שיש סכנת נפשות אם יצום, פטור מהצום. ב. בכל מקום של ספק, בצום יום הכיפורים יש להחמיר ובצום תשעה באב אפשר להקל. שכך הכלל, שבכל ספק בדברי תורה יש להחמיר, ואילו בספק בדברי חכמים הלכה כדעת המקילים. אולם מצד אחר ישנה חומרה בצום תשעה באב על פני יום הכיפורים, שבצום תשעה באב יש גם חיוב אבלות, ולכן יושבים על הארץ, ואין אומרים שלום זה לזה, ומחשיכים את האור בלילה, ואסורים בלימוד תורה משמח. ואילו ביום הכיפורים החובה היא להתענות בלבד, אבל מחוץ לחמשת העינויים הוא נחשב ליום חג, ולובשים בו בגדים נאים, ויושבים על הספסלים, ושרים בו ומברכים לשלום וכמובן שעוסקים בתורה בלא הגבלה. איסור אכילה ושתייה ודין חולים ויולדת איסור אכילה ושתייה נתבאר בהלכות הצומות הקלים (לעיל ז, ה-ז), וכפי שכבר למדנו ישנו הבדל, שהצומות הקלים מתחילים בעמוד השחר, ואילו צום תשעה באב מתחיל משקיעת החמה. אבל בעצם איסור האכילה והשתייה אין הבדל. וכבר למדנו שחולים פטורים מצום תשעה באב (גדר חולה נתבאר לעיל ז, ו), ואין צורך שיאכלו פחות מכשיעור, מפני שרק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה וגם חולים חייבים בו, צריך כשאפשר לאכול פחות מכשיעור, כדי לא לשבור את הצום. אבל מצום שתקנו חכמים חולים פטורים לגמרי, ולכן אין צורך שיאכלו פחות מכשיעור, ואין צורך שיתענו כמה שעות. ומכל מקום כמה אחרונים כתבו, שאם אפשר, נכון שהחולים יחמירו ולא יאכלו וישתו בליל תשעה באב, כדי שישתתפו בצער הציבור, אבל בבוקר החולים רשאים לאכול ולשתות כפי צורכם בלא הגבלה. 2 יולדת עד שלושים יום מלידתה נחשבת חולה, מפני שעוד לא התחזקה מספיק מהלידה, ולכן היא פטורה מן הצום (שו"ע תקנא, ו). 3 מי שהפילה את עוברה, אם היא מרגישה חולשה במשך שלושים הימים שאחר הפלתה, דינה כיולדת ופטורה מצום תשעה באב. הפטורים מהצום, יזהרו לאכול ולשתות דברים פשוטים לצורך בריאותם ולא דברי מותרות ופינוקים כדי לענג עצמם. ונחלקו הפוסקים אם אומרים "נחם" בברכת המזון. 4 מעוברות ומיניקות למדנו שאחד ההבדלים בין הצומות הקלים לתשעה באב, שמעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים וחייבות בתשעה באב (ז, ח). והטעם לזה, מפני שבתשעה באב רק חולים פטורים, ומעוברות ומיניקות, למרות שהן סובלות ממחושים שונים, אינן נחשבות חולות (שו"ע תקנד, ה). אבל אם הן סובלות מחולשה מיוחדת, דינן כחולות שפטורות מצום תשעה באב. למשל, מעוברת שסובלת מאוד מהקאות או סחרחורות נחשבת חולה ופטורה מהצום. וכן מעוברת הסובלת מחולשה גדולה, כגון שחסר לה דם (פחות מ- 10 גר' המוגלובין), פטורה מהצום. וכמובן שאין לצום כאשר יש חשש שהצום יגרום להפלה. ומי שיש לה ספק אם היא נחשבת חולה, תתחיל לצום, ואם תרגיש חולשה גדולה, הרי שהיא עברה ממצב של מעוברת רגילה למצב של חולה ותאכל ותשתה. 5 כפי שלמדנו, מינקת חייבת בצום תשעה באב, ואף שהצום קשה יותר למינקת, מפני שההנקה גורמת לאיבוד נוסף של נוזלים, מכל מקום עדיין אין היא נחשבת חולה. וגם התינוק אינו סובל מהצום, מפני שאם אימו היא מהמיניקות שחלבן אינו מתמעט בצום, ודאי לא ירגיש דבר; ואם חלבה של אימו מתמעט בצום, תוכל להוסיף לו מים ממותקים או דייסה, וכך לא יסבול בצום. 6 והעצה הטובה לרוב הנשים שחלבן מתמעט, שידלגו על שתי הנקות לסירוגין. כלומר, אישה שמיניקה כל שלוש שעות, תניק בעשר בבוקר, ובשעה אחת תיתן לו תחליף, ושוב תניק בארבע, ושוב תיתן תחליף בשעה שבע, וכך לא תסבול כל כך מהצום וחלבה לא יתמעט. ואם המינקת תרגיש בצום חולשה עד שתצא מגדר מינקת ותהיה כחולה - מותר לה לאכול ולשתות. רחיצה כל רחיצה של תענוג אסורה בתשעה באב, בין במים חמים ובין במים קרים, ואפילו מקצת גופו אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או צואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שאינו מתכוון לתענוג (שו"ע או"ח תקנד, ט). וכן אישה שמחליפה את החיתול של בנה, תרחץ את המקום המלוכלך למרות שתוך כדי כך תרחץ את ידה. ואם הלכלוך או ריחו הרע אינו יורד במים בלבד, תוכל להשתמש בסבון. וכן אישה שמכינה מאכלים לקראת סוף הצום או לילדיה, רשאית לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, מכל מקום כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחצה של תענוג. מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ"ב תריג, ב, שעה"צ ד). וכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים. מי שנצטבר לו אחר השינה לכלוך בזוויות עיניו והוא רגיל תמיד להסירו במים, רשאי להסירו במים (שו"ע תקנד, יא, מ"ב כב). אסור לשטוף את הפה בתשעה באב, ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה (ועיין לעיל ז, ה, 6). כלה שהיא בתוך שלושים יום מנישואיה, רשאית לרחוץ את פניה ולסוך בגופה את מה שהיא מוכרחה, כדי שלא תתגנה על בעלה ((מ"ב תקנד, כט, שעה"צ לח). מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה, ולהעבירה על הפנים הידיים והרגליים, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה "טופח על מנת להטפיח", היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את ידו באופן שידו תוכל אח"כ ללחלח דבר אחר (רמ"א תקנד, יד; מ"ב כז). רחיצה של מצווה לצורך מצווה מותר ליטול ידיים, מפני שאין זו נטילה של תענוג, לפיכך רשאים הכהנים ליטול את כל כף ידיהם לקראת ברכת כהנים (רמ"א תריג, ג, שו"ע קכח, ו). אבל אין היתר לטבול בתשעה באב. 7 בבוקר לאחר הקימה מהשינה צריך כל אדם ליטול את ידיו שלוש פעמים עד סוף פרקי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר שינת הלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין. ולאחר שיתפנה בשירותים יחזור ויטול את ידיו פעם אחת ויברך "על נטילת ידיים", מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית. ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כל כף היד, בתשעה באב יש ליטול עד סוף קשרי האצבעות בלבד, מפני שמעיקר הדין, נטילה זו מספיקה הן כהכנה לתפילת שחרית והן להסרת הרוח רעה (שו"ע תריג, ב). 8 אף שבכל השנה, לכתחילה נוטלים ידיים לקראת כל תפילה, בתשעה באב, אין נוטלים ידיים לקראת התפילה, כיוון שאין בזה חיוב. אבל מי שנגע במקומות מטונפים שבגופו, ורוצה אח"כ לומר דברים שבקדושה, יטול את ידיו, מפני שהוא נוטלם לשם מצווה ולא לשם תענוג (מ"ב תריג, ה-ו; כה"ח ו). התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה בלא שנגע בידו במקומות מכוסים שבגופו, שאולי הוא אינו צריך נטילה מפני שלא נגע בידיו במקום מטונף. כדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע בידו במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, ואח"כ כשיצא, יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי לברך בנקיות "אשר יצר" (שו"ע תריג, ג, מ"ב ד). 9 סיכה, בשמים ועישון אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או משחה, וכן אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה כאבקות ומשחות לייפוי העור או לריח טוב. ודווקא סיכה של תענוג אסורה, אבל סיכה לצורך רפואה מותר, לפיכך מותר למרוח ווזלין לסדקים בשפתיים, וכן מותר למרוח משחה נגד גירוד (שו"ע תקנד, טו). וכן מותר למרוח משחה נגד יתושים. 10 אין מריחים בשמים בתשעה באב, מפני יש בזה תענוג, וצריך אדם למעט מתענוגו ביום שנחרב בית מקדשנו. ואמנם יש שהקלו מפני שאינו אחד מחמשת העינויים (מ"א), אבל דעת רוב הפוסקים להחמיר בתשעה באב (שו"ע תקנט, ז, שעה"צ תקנו, א). לעניין עישון עיין בהערה. 11 נעילת הסנדל אסור בתשעה באב לנעול סנדל או נעל מעור. לדעת רבים, רק נעליים שעשויות מעור אסורות, אבל נעליים שעשויות מחומרים אחרים, כגון גומי ופלסטיק, אפילו אם הן טובות כמו נעלי עור, מותר לילך בהן בתשעה באב (רי"ף, רא"ש). ויש אומרים שהאיסור חל על כל נעל נוחה שההולכים בה אינם מרגישים את קושי הדרך (רז"ה). ובזמן חז"ל רק נעלי עור היו נחשבות טובות, אבל מחומרים אחרים לא היו עושים נעליים טובות, וממילא לא חל עליהן האיסור. אבל כיום שעושים נעליים או סנדלים מחומרים אחרים, והם טובים כנעליים וסנדלים מעור, אסור ללכת בהם בתשעה באב. לדעה זו אסור ללכת בתשעה באב בנעלי התעמלות וסנדלי שורש וכיוצא בהם, אבל מותר ללכת בנעלי בית ונעלי בד בעלי סוליה דקה, שמרגישים בהם את קושי הקרקע. למעשה, ההוראה המקובלת שאין איסור ללכת בנעליים וסנדלים שאינם מעור, ואע"פ כן מי שיכול בלא קושי להסתפק בנעלי בית או נעלי בד שאינם מגינים באופן שלם על הרגל - טוב שיחמיר (מ"ב תריד, ה). ומכל מקום גם לדעת המקילים אין ללכת בנעליים או סנדלים מעור סינתטי שנראים כמו נעלי עור מפני מראית העין. חולה או יולדת שעלולים לחלות מחמת הצינה אם ילכו יחפים על הארץ, מותר להם לנעול נעליים מעור. וכן מי שהולך במקום שיש בו חשש לסכנת עקרב וכיוצא בו, מותר לנעול נעליים מעור. וכן מי שהולך במקום רפש וטיט, מותר לו לנעול את מנעליו כדי שלא יטנפו רגליו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו"ע תקנד, יז, תריד, ג-ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה ונוחות, אך כאשר יש צורך לנעול אותם לסיבה אחרת - אין איסור. וגם כאשר מותר מצד הדין לנעול נעליים, אם אפשר להסתפק בנעליים שאינם מעור, אין לנעול נעלי עור. מפני שרק לצורך מותר להקל בזה, וכאשר יש לו נעליים מחומר אחר, כבר אין צורך לנעול את נעלי העור. 12 תשמיש המיטה העינוי החמישי הוא תשמיש המיטה, וכדי להרחיק את האדם מהעבירה צריכים לנהוג בלילה של תשעה באב כפי שנוהגים בעת שהאישה נידה, לא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה, ולא יעבירו דבר מידו לידה או להפך. וביום אין חובה להיזהר בכל מה שנזהרים בזמן נידה, אבל נגיעה של חיבה אסורה גם ביום, וכן אסור לישון ביום באותה מיטה. 13 תלמוד תורה בנוסף לחמשת האיסורים שישנם בתשעה באב, ישנם איסורים הקשורים לכך שתשעה באב הוא יום אבל, ונתחיל לבארם: כשם שאסור לאבל ללמוד תורה בימי השבעה, כן אסור ללמוד תורה בתשעה באב, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות. ועוד, שדברי תורה משמחים, שנאמר (תהלים יט, ט): "פ
תמוז התשס"א הלכות תשעה באב הרב אליעזר מלמד נערך על ידי הרב מוקדש לעלוי נשמת חנה בת חיים תקנת צום תשעה באב כפי שלמדנו (לעיל ו, א) לאחר חורבן בית המקדש הראשון תקנו הנביאים לצום ארבעה צומות, והחמור שבהם צום תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש (עוד על משמעות הצום לעיל ו, ד). וצומות אלו נתקנו כדוגמת צום יום הכיפורים, שמשך הצום יממה שלמה, ואסורים בו בחמשה דברים. ולאחר שנבנה בית המקדש השני, בטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה. וכשנחרב בית המקדש השני, חזרו ארבעת הצומות לקדמותם. לאחר שנסתיימה תקופת הגזרות הקשות, והגיעו ימים שבהם מצד אחד בית המקדש עדיין עמד בחורבנו ומצד שני לא היו עלינו גזרות קשות, אמרו חכמים שדין שלושה מהצומות: עשרה בטבת, י"ז בתמוז וצום גדליה, תלוי ברצונם של ישראל, "רצו - מתענין, רצו - אין מתענין". אבל בתשעה באב, שנכפלו בו הצרות ושני בתי המקדש שעמדו לישראל חרבו בו, חייבים לצום בכל מצב. ואף בימי שלווה אין דינו תלוי ברצונם של ישראל, אלא כל זמן שבית המקדש עדיין חרב חייבים לצום בו כפי תקנת הנביאים (ר"ה יח, ב). וזה יסוד ההבדל בין צום תשעה באב לצומות הקלים. בתשעה באב חייבים לצום על פי תקנת הנביאים, לפיכך כל דיני הצום חלים בו במלואם. ואילו בצומות הקלים אנחנו חייבים מפני שכך נהגו וקבלו ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש, ומתחילת הקבלה לצום בהם, לא נהגו להחמיר בהם ככל חומרת צום תשעה באב (כמבואר לעיל ז, א). 1 כללי הצומות שלושה הבדלים הלכתיים ישנם בין צום תשעה באב לצומות הקלים. א. צום תשעה באב נמשך יממה שלמה, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים; ואילו הצומות הקלים נמשכים יום בלבד, מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים. ב. בצום תשעה באב אסורים בכל חמשת העינויים, שהם: 1. אכילה ושתייה, 2. רחיצה, 3. סיכה, 4. נעילת הסנדל, 5. תשמיש המיטה. ואילו בצומות הקלים אסורים רק באכילה ושתייה. ג. מצום תשעה באב רק חולים פטורים, ואילו מהצומות הקלים גם מעוברות ומיניקות פטורות. ככלל, צום תשעה באב שווה לצום יום הכיפורים, שכל מה שתקנו חכמים בתשעה באב, תקנו כעין מה שנצטווינו בתורה ביום הכיפורים. לפיכך אסורים בתשעה באב בכל חמש העינויים שנאמרו לגבי יום הכיפורים. ובכל זאת, כיוון שצום תשעה באב מדברי חכמים דיניו קלים יותר בשני עניינים עיקריים. א. בתשעה באב לא חייבו חכמים את החולים לצום, ואילו בצום יום הכיפורים גם חולים חייבים, ורק מי שיש סכנת נפשות אם יצום, פטור מהצום. ב. בכל מקום של ספק, בצום יום הכיפורים יש להחמיר ובצום תשעה באב אפשר להקל. שכך הכלל, שבכל ספק בדברי תורה יש להחמיר, ואילו בספק בדברי חכמים הלכה כדעת המקילים. אולם מצד אחר ישנה חומרה בצום תשעה באב על פני יום הכיפורים, שבצום תשעה באב יש גם חיוב אבלות, ולכן יושבים על הארץ, ואין אומרים שלום זה לזה, ומחשיכים את האור בלילה, ואסורים בלימוד תורה משמח. ואילו ביום הכיפורים החובה היא להתענות בלבד, אבל מחוץ לחמשת העינויים הוא נחשב ליום חג, ולובשים בו בגדים נאים, ויושבים על הספסלים, ושרים בו ומברכים לשלום וכמובן שעוסקים בתורה בלא הגבלה. איסור אכילה ושתייה ודין חולים ויולדת איסור אכילה ושתייה נתבאר בהלכות הצומות הקלים (לעיל ז, ה-ז), וכפי שכבר למדנו ישנו הבדל, שהצומות הקלים מתחילים בעמוד השחר, ואילו צום תשעה באב מתחיל משקיעת החמה. אבל בעצם איסור האכילה והשתייה אין הבדל. וכבר למדנו שחולים פטורים מצום תשעה באב (גדר חולה נתבאר לעיל ז, ו), ואין צורך שיאכלו פחות מכשיעור, מפני שרק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה וגם חולים חייבים בו, צריך כשאפשר לאכול פחות מכשיעור, כדי לא לשבור את הצום. אבל מצום שתקנו חכמים חולים פטורים לגמרי, ולכן אין צורך שיאכלו פחות מכשיעור, ואין צורך שיתענו כמה שעות. ומכל מקום כמה אחרונים כתבו, שאם אפשר, נכון שהחולים יחמירו ולא יאכלו וישתו בליל תשעה באב, כדי שישתתפו בצער הציבור, אבל בבוקר החולים רשאים לאכול ולשתות כפי צורכם בלא הגבלה. 2 יולדת עד שלושים יום מלידתה נחשבת חולה, מפני שעוד לא התחזקה מספיק מהלידה, ולכן היא פטורה מן הצום (שו"ע תקנא, ו). 3 מי שהפילה את עוברה, אם היא מרגישה חולשה במשך שלושים הימים שאחר הפלתה, דינה כיולדת ופטורה מצום תשעה באב. הפטורים מהצום, יזהרו לאכול ולשתות דברים פשוטים לצורך בריאותם ולא דברי מותרות ופינוקים כדי לענג עצמם. ונחלקו הפוסקים אם אומרים "נחם" בברכת המזון. 4 מעוברות ומיניקות למדנו שאחד ההבדלים בין הצומות הקלים לתשעה באב, שמעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים וחייבות בתשעה באב (ז, ח). והטעם לזה, מפני שבתשעה באב רק חולים פטורים, ומעוברות ומיניקות, למרות שהן סובלות ממחושים שונים, אינן נחשבות חולות (שו"ע תקנד, ה). אבל אם הן סובלות מחולשה מיוחדת, דינן כחולות שפטורות מצום תשעה באב. למשל, מעוברת שסובלת מאוד מהקאות או סחרחורות נחשבת חולה ופטורה מהצום. וכן מעוברת הסובלת מחולשה גדולה, כגון שחסר לה דם (פחות מ- 10 גר' המוגלובין), פטורה מהצום. וכמובן שאין לצום כאשר יש חשש שהצום יגרום להפלה. ומי שיש לה ספק אם היא נחשבת חולה, תתחיל לצום, ואם תרגיש חולשה גדולה, הרי שהיא עברה ממצב של מעוברת רגילה למצב של חולה ותאכל ותשתה. 5 כפי שלמדנו, מינקת חייבת בצום תשעה באב, ואף שהצום קשה יותר למינקת, מפני שההנקה גורמת לאיבוד נוסף של נוזלים, מכל מקום עדיין אין היא נחשבת חולה. וגם התינוק אינו סובל מהצום, מפני שאם אימו היא מהמיניקות שחלבן אינו מתמעט בצום, ודאי לא ירגיש דבר; ואם חלבה של אימו מתמעט בצום, תוכל להוסיף לו מים ממותקים או דייסה, וכך לא יסבול בצום. 6 והעצה הטובה לרוב הנשים שחלבן מתמעט, שידלגו על שתי הנקות לסירוגין. כלומר, אישה שמיניקה כל שלוש שעות, תניק בעשר בבוקר, ובשעה אחת תיתן לו תחליף, ושוב תניק בארבע, ושוב תיתן תחליף בשעה שבע, וכך לא תסבול כל כך מהצום וחלבה לא יתמעט. ואם המינקת תרגיש בצום חולשה עד שתצא מגדר מינקת ותהיה כחולה - מותר לה לאכול ולשתות. רחיצה כל רחיצה של תענוג אסורה בתשעה באב, בין במים חמים ובין במים קרים, ואפילו מקצת גופו אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או צואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שאינו מתכוון לתענוג (שו"ע או"ח תקנד, ט). וכן אישה שמחליפה את החיתול של בנה, תרחץ את המקום המלוכלך למרות שתוך כדי כך תרחץ את ידה. ואם הלכלוך או ריחו הרע אינו יורד במים בלבד, תוכל להשתמש בסבון. וכן אישה שמכינה מאכלים לקראת סוף הצום או לילדיה, רשאית לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, מכל מקום כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחצה של תענוג. מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ"ב תריג, ב, שעה"צ ד). וכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים. מי שנצטבר לו אחר השינה לכלוך בזוויות עיניו והוא רגיל תמיד להסירו במים, רשאי להסירו במים (שו"ע תקנד, יא, מ"ב כב). אסור לשטוף את הפה בתשעה באב, ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה (ועיין לעיל ז, ה, 6). כלה שהיא בתוך שלושים יום מנישואיה, רשאית לרחוץ את פניה ולסוך בגופה את מה שהיא מוכרחה, כדי שלא תתגנה על בעלה ((מ"ב תקנד, כט, שעה"צ לח). מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה, ולהעבירה על הפנים הידיים והרגליים, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה "טופח על מנת להטפיח", היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את ידו באופן שידו תוכל אח"כ ללחלח דבר אחר (רמ"א תקנד, יד; מ"ב כז). רחיצה של מצווה לצורך מצווה מותר ליטול ידיים, מפני שאין זו נטילה של תענוג, לפיכך רשאים הכהנים ליטול את כל כף ידיהם לקראת ברכת כהנים (רמ"א תריג, ג, שו"ע קכח, ו). אבל אין היתר לטבול בתשעה באב. 7 בבוקר לאחר הקימה מהשינה צריך כל אדם ליטול את ידיו שלוש פעמים עד סוף פרקי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר שינת הלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין. ולאחר שיתפנה בשירותים יחזור ויטול את ידיו פעם אחת ויברך "על נטילת ידיים", מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית. ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כל כף היד, בתשעה באב יש ליטול עד סוף קשרי האצבעות בלבד, מפני שמעיקר הדין, נטילה זו מספיקה הן כהכנה לתפילת שחרית והן להסרת הרוח רעה (שו"ע תריג, ב). 8 אף שבכל השנה, לכתחילה נוטלים ידיים לקראת כל תפילה, בתשעה באב, אין נוטלים ידיים לקראת התפילה, כיוון שאין בזה חיוב. אבל מי שנגע במקומות מטונפים שבגופו, ורוצה אח"כ לומר דברים שבקדושה, יטול את ידיו, מפני שהוא נוטלם לשם מצווה ולא לשם תענוג (מ"ב תריג, ה-ו; כה"ח ו). התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה בלא שנגע בידו במקומות מכוסים שבגופו, שאולי הוא אינו צריך נטילה מפני שלא נגע בידיו במקום מטונף. כדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע בידו במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, ואח"כ כשיצא, יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי לברך בנקיות "אשר יצר" (שו"ע תריג, ג, מ"ב ד). 9 סיכה, בשמים ועישון אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או משחה, וכן אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה כאבקות ומשחות לייפוי העור או לריח טוב. ודווקא סיכה של תענוג אסורה, אבל סיכה לצורך רפואה מותר, לפיכך מותר למרוח ווזלין לסדקים בשפתיים, וכן מותר למרוח משחה נגד גירוד (שו"ע תקנד, טו). וכן מותר למרוח משחה נגד יתושים. 10 אין מריחים בשמים בתשעה באב, מפני יש בזה תענוג, וצריך אדם למעט מתענוגו ביום שנחרב בית מקדשנו. ואמנם יש שהקלו מפני שאינו אחד מחמשת העינויים (מ"א), אבל דעת רוב הפוסקים להחמיר בתשעה באב (שו"ע תקנט, ז, שעה"צ תקנו, א). לעניין עישון עיין בהערה. 11 נעילת הסנדל אסור בתשעה באב לנעול סנדל או נעל מעור. לדעת רבים, רק נעליים שעשויות מעור אסורות, אבל נעליים שעשויות מחומרים אחרים, כגון גומי ופלסטיק, אפילו אם הן טובות כמו נעלי עור, מותר לילך בהן בתשעה באב (רי"ף, רא"ש). ויש אומרים שהאיסור חל על כל נעל נוחה שההולכים בה אינם מרגישים את קושי הדרך (רז"ה). ובזמן חז"ל רק נעלי עור היו נחשבות טובות, אבל מחומרים אחרים לא היו עושים נעליים טובות, וממילא לא חל עליהן האיסור. אבל כיום שעושים נעליים או סנדלים מחומרים אחרים, והם טובים כנעליים וסנדלים מעור, אסור ללכת בהם בתשעה באב. לדעה זו אסור ללכת בתשעה באב בנעלי התעמלות וסנדלי שורש וכיוצא בהם, אבל מותר ללכת בנעלי בית ונעלי בד בעלי סוליה דקה, שמרגישים בהם את קושי הקרקע. למעשה, ההוראה המקובלת שאין איסור ללכת בנעליים וסנדלים שאינם מעור, ואע"פ כן מי שיכול בלא קושי להסתפק בנעלי בית או נעלי בד שאינם מגינים באופן שלם על הרגל - טוב שיחמיר (מ"ב תריד, ה). ומכל מקום גם לדעת המקילים אין ללכת בנעליים או סנדלים מעור סינתטי שנראים כמו נעלי עור מפני מראית העין. חולה או יולדת שעלולים לחלות מחמת הצינה אם ילכו יחפים על הארץ, מותר להם לנעול נעליים מעור. וכן מי שהולך במקום שיש בו חשש לסכנת עקרב וכיוצא בו, מותר לנעול נעליים מעור. וכן מי שהולך במקום רפש וטיט, מותר לו לנעול את מנעליו כדי שלא יטנפו רגליו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו"ע תקנד, יז, תריד, ג-ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה ונוחות, אך כאשר יש צורך לנעול אותם לסיבה אחרת - אין איסור. וגם כאשר מותר מצד הדין לנעול נעליים, אם אפשר להסתפק בנעליים שאינם מעור, אין לנעול נעלי עור. מפני שרק לצורך מותר להקל בזה, וכאשר יש לו נעליים מחומר אחר, כבר אין צורך לנעול את נעלי העור. 12 תשמיש המיטה העינוי החמישי הוא תשמיש המיטה, וכדי להרחיק את האדם מהעבירה צריכים לנהוג בלילה של תשעה באב כפי שנוהגים בעת שהאישה נידה, לא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה, ולא יעבירו דבר מידו לידה או להפך. וביום אין חובה להיזהר בכל מה שנזהרים בזמן נידה, אבל נגיעה של חיבה אסורה גם ביום, וכן אסור לישון ביום באותה מיטה. 13 תלמוד תורה בנוסף לחמשת האיסורים שישנם בתשעה באב, ישנם איסורים הקשורים לכך שתשעה באב הוא יום אבל, ונתחיל לבארם: כשם שאסור לאבל ללמוד תורה בימי השבעה, כן אסור ללמוד תורה בתשעה באב, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות. ועוד, שדברי תורה משמחים, שנאמר (תהלים יט, ט): "פ