הקודש והיופי - הרב אילן ציפורי
שאל אותי חבר למה הדתיים מפחדים מהיופי, ובפרט מיופי הנשים - ואף מתגאים בזה בקידוש של ליל שבת, באמרם "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' (=אלוקים) היא תתהלל".
אכן המשמעות הפשוטה נראית כאילו נאמר שהיופי והחן אצל הנשים אינם אלא שקר ושלילה, ויש להלל רק אשה מלאה יראת שמים ואמונה בקדוש ברוך הוא. ומכאן נלמד בכלל על כל מי שרוצה להיות קדוש, שאסור לו להיות יפה או לאהוב את היופי
אך ברור שאין הדבר כך, וכדי להיות אדם קדוש לא צריך להיות מכוער ומלוכלך ולאהוב רק דברים מכוערים!
את זה לא רק מבינים מסברה, אלא די בולט הוא שתורתנו הקדושה משבחת את היופי, ונביא כאן רק דוגמאות מיני רבות: "ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה" (בראשית כט, יז), "ויאמר (אברהם) אל שרי (שרה) אשתו: הנה ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא), ואפילו על דוד נאמר "והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי" (שמואל א טז, יב).
מוכח מעל לכל ספק מכל התנ"ך שלא צריכה להיות סתירה בין היופי לקודש. אך ידוע גם שהלהיטות אחר היופי יכולה להיות מאוד מסוכנת ולגלוש לעניינים שכבר אינם יכולים לחיות בכבוד עם הקודש
התורה יודעת שהיופי יכול לגרור את האדם לתאווה ובכך לכעור מוסרי הוא מסוגל לסחררו עד שבהתגברות יצרו עליו, הוא יאבד מן הצלם האלוקי שבו. היופי הוא נשק, ובפרט יופי הנשים, ונשק כידוע צריך הוראות ביטחון. על כן היופי צריך שליטה שהרי שימושו הבלתי מוסרי יוביל לריחוק מהקודש.
בתורה, בספר בראשית, אנו לומדים מוסר השכל חשוב בעניין זה מנח ושלושת בניו שם, חם ויפת. חם היה איש מלא יצרים חמים, המובילים אותו עד למעשים של זנות וניאוף. שם, שהוא מאבות זרע ישראל, ניחן בזיקה מיוחדת אל הקודש. יפת זכה בחן החיצוני וביופי המראה, כפי ששמו מעיד עליו הוא אבי התרבות היוונית העתיקה, שהיא תרבות היופי. מסופר שנח נטע כרם והשתכר, ואז מתוך שכרות הסתובב ערום בתוך אוהלו. כאן נכנס חם לתמונה: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ" (בראשית כ, כב). מלמדים אותנו חז"ל שהוא רצה לבזות את אביו על היותו ערום בשכרותו, ואף יותר מזה... אך אחיו, שם ויפת, לא שיתפו פעולה "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו". האחים, שלא איבדו את המוסר האלוקי ופעלו ביחד כדי לכסות את ערות אביהם, קבלו מנח ברכה מאוד מיוחדת, כאשר הוא התפקח מיינו ושמע את הנעשה עמו: "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם". חז"ל מסבירים ש"יפת אלקים ליפת" משמעותו שיפת יקבל את שיא השפע הנוגע לעניין היופי היינו יצליח לפתח את היופי בכל התחומים: יופי פיזי, יופי אומנותי, יופי חברתי וכו'. אך בעיקר יזכה גם ב"וישכון באהלי שם", שהיא ברכה גם כן לשם, ועניינה שהיופי יוכל גם לחדור אל הקודש ("אהלי שם") , ולא יהיה סתירה ביניהם.
הסיפור הזה גונז בקרבו את המסר הגדול של היהדות בעניין הקשר שבין היופי לקודש הקודש לא מפחד מן היופי, משום שהוא יודע לשלוט עליו מעוצם קדושתו. זו ברכה וזו גם משימה לאומית של בני ישראל, וזה גם מה שעשו האמהות כגון רחל הן הכניסו את היופי אל הקודש. מה המרשם? פשוט מדובר בצניעות! צניעות זה לדעת להרחיק את היצרים הגסים מן היופי, וזהו היופי האמיתי, היותר יפה, היותר עדין ונעים.
האמהות של האומה הבינו ש"שקר החן והבל היופי" זה כאשר הם ניתנים בידיים שאינן מחפשות להצניע את היופי. הן היו בגדר "אישה יראת ה' היא תתהלל" זאת אומרת שהבינו את כוח יופיין, והשתדלו לא לאבד את דרגת "יפת" לטובת דרגת "חם". אשה כזאת, שעל ידי צניעותה היא מעדנת את יופייה "היא תתהלל". האמהות ידעו היטב למזג את היופי עם הקודש, ואז היופי החיצוני המוצנע מקרין יופי פנימי וגדלות רוח שהם לתפארת האומה הישראלית.
שאל אותי חבר למה הדתיים מפחדים מהיופי, ובפרט מיופי הנשים - ואף מתגאים בזה בקידוש של ליל שבת, באמרם "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' (=אלוקים) היא תתהלל".
אכן המשמעות הפשוטה נראית כאילו נאמר שהיופי והחן אצל הנשים אינם אלא שקר ושלילה, ויש להלל רק אשה מלאה יראת שמים ואמונה בקדוש ברוך הוא. ומכאן נלמד בכלל על כל מי שרוצה להיות קדוש, שאסור לו להיות יפה או לאהוב את היופי
אך ברור שאין הדבר כך, וכדי להיות אדם קדוש לא צריך להיות מכוער ומלוכלך ולאהוב רק דברים מכוערים!
את זה לא רק מבינים מסברה, אלא די בולט הוא שתורתנו הקדושה משבחת את היופי, ונביא כאן רק דוגמאות מיני רבות: "ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה" (בראשית כט, יז), "ויאמר (אברהם) אל שרי (שרה) אשתו: הנה ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא), ואפילו על דוד נאמר "והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי" (שמואל א טז, יב).
מוכח מעל לכל ספק מכל התנ"ך שלא צריכה להיות סתירה בין היופי לקודש. אך ידוע גם שהלהיטות אחר היופי יכולה להיות מאוד מסוכנת ולגלוש לעניינים שכבר אינם יכולים לחיות בכבוד עם הקודש
התורה יודעת שהיופי יכול לגרור את האדם לתאווה ובכך לכעור מוסרי הוא מסוגל לסחררו עד שבהתגברות יצרו עליו, הוא יאבד מן הצלם האלוקי שבו. היופי הוא נשק, ובפרט יופי הנשים, ונשק כידוע צריך הוראות ביטחון. על כן היופי צריך שליטה שהרי שימושו הבלתי מוסרי יוביל לריחוק מהקודש.
בתורה, בספר בראשית, אנו לומדים מוסר השכל חשוב בעניין זה מנח ושלושת בניו שם, חם ויפת. חם היה איש מלא יצרים חמים, המובילים אותו עד למעשים של זנות וניאוף. שם, שהוא מאבות זרע ישראל, ניחן בזיקה מיוחדת אל הקודש. יפת זכה בחן החיצוני וביופי המראה, כפי ששמו מעיד עליו הוא אבי התרבות היוונית העתיקה, שהיא תרבות היופי. מסופר שנח נטע כרם והשתכר, ואז מתוך שכרות הסתובב ערום בתוך אוהלו. כאן נכנס חם לתמונה: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ" (בראשית כ, כב). מלמדים אותנו חז"ל שהוא רצה לבזות את אביו על היותו ערום בשכרותו, ואף יותר מזה... אך אחיו, שם ויפת, לא שיתפו פעולה "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו". האחים, שלא איבדו את המוסר האלוקי ופעלו ביחד כדי לכסות את ערות אביהם, קבלו מנח ברכה מאוד מיוחדת, כאשר הוא התפקח מיינו ושמע את הנעשה עמו: "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם". חז"ל מסבירים ש"יפת אלקים ליפת" משמעותו שיפת יקבל את שיא השפע הנוגע לעניין היופי היינו יצליח לפתח את היופי בכל התחומים: יופי פיזי, יופי אומנותי, יופי חברתי וכו'. אך בעיקר יזכה גם ב"וישכון באהלי שם", שהיא ברכה גם כן לשם, ועניינה שהיופי יוכל גם לחדור אל הקודש ("אהלי שם") , ולא יהיה סתירה ביניהם.
הסיפור הזה גונז בקרבו את המסר הגדול של היהדות בעניין הקשר שבין היופי לקודש הקודש לא מפחד מן היופי, משום שהוא יודע לשלוט עליו מעוצם קדושתו. זו ברכה וזו גם משימה לאומית של בני ישראל, וזה גם מה שעשו האמהות כגון רחל הן הכניסו את היופי אל הקודש. מה המרשם? פשוט מדובר בצניעות! צניעות זה לדעת להרחיק את היצרים הגסים מן היופי, וזהו היופי האמיתי, היותר יפה, היותר עדין ונעים.
האמהות של האומה הבינו ש"שקר החן והבל היופי" זה כאשר הם ניתנים בידיים שאינן מחפשות להצניע את היופי. הן היו בגדר "אישה יראת ה' היא תתהלל" זאת אומרת שהבינו את כוח יופיין, והשתדלו לא לאבד את דרגת "יפת" לטובת דרגת "חם". אשה כזאת, שעל ידי צניעותה היא מעדנת את יופייה "היא תתהלל". האמהות ידעו היטב למזג את היופי עם הקודש, ואז היופי החיצוני המוצנע מקרין יופי פנימי וגדלות רוח שהם לתפארת האומה הישראלית.