הרב שמואל מוהליבר (כ"ז בניסן ה'תקפ"ד – י"ט בסיוון ה'תרנ"ח ; 25 באפריל 1824 - 10 ביוני 1898) היה רב ומנהיג ציבור, ממייסדי תנועת חיבת ציון בפולין (תחת שלטון האימפריה הרוסית בתקופתו), ממבשרי הציונות ומאבות הציונות הדתית.
תולדות חייו
נולד בליטא בעיירה גלובוקה שליד וילנה למשפחת רבנים מיוחסת. בגיל 15 נישא וכעבור שלוש שנים עבר ללמוד בישיבת וולוז'ין, שם הוסמך לרבנות בגיל שמונה עשרה וחצי על ידי רבי יצחק מוולוז'ין. במשך מספר שנים לא חפץ לשמש ברבנות ועסק במסחר, ורק בשלב מאוחר יותר שימש ברבנות בקהילות שונות בפולין ובליטא, החשובות שבהן סובלאק (1868-1860), ראדום (1883-1868) וביאליסטוק (1898-1883). הרב מוהליבר היה בעל אמצעים, שלא כרוב רבני ליטא, ולא היה תלוי ברבנות לפרנסתו. הוא היה שותף באחוזה והשכיל לנהל משק חקלאי. נסיון חייו וידיעותיו שימשוהו לימים בפעילותו בתנועת חיבת ציון.[1] כבר בצעירותו התבלט כעסקן וכאיש ציבור מובהק. בשנת 1873 הוזמן להשתתף באסיפת הרבנים וראשי המשכילים בפטרבורג.
חיבת ציון
פעילותו למען יישוב ארץ ישראל החלה בשנת 1874. באותה שנה מלאו לשר משה מונטיפיורי תשעים, ולכבודו הוקמה קרן מיוחדת ושמה "מזכרת משה" שנועדה לתמוך ביישוב היהודי בארץ ישראל. הרב מוהליבר פעל להתרמת קהילותו למען הקרן, ומאז הפך רעיון יישוב ארץ ישראל למרכז חייו ועיסוקו.
בשנים 1881-1882 היה הרב מוהליבר אחד מראשי תנועת חיבת ציון. הוא הקים את בני ציון שהיה אחד הארגונים הראשונים של חיבת ציון ואת קבוצת חובבי ציון הראשונה בוורשה. לאחר הפרעות של 1881 (סופות בנגב), עם תחילתו של גל ההגירה היהודי הגדול לארצות הברית, פעל להטות את זרם המהגרים לארץ ישראל. הוא הוציא "קול קורא" ליהודי רוסיה בו קרא להם להעדיף את ארץ ישראל, למרות שיישוב הארץ תובע מאמצים רבים, אך "האם כבר מת כל רגש קודש ולאומי מקרבנו".[דרוש מקור] הוא קרא ליישוב הארץ ברוח המסורת וניסה לגייס את תמיכת רבני רוסיה לעלייה לארץ ישראל.
פעילותו למען מזכרת בתיה (עקרון)
בשנת 1882 יצא למסע בגרמניה ובצרפת במסגרת נסיונותיו לאיתור נדבנים שירימו תרומתם לבניית היישובים בארץ-ישראל. בסיוע רבה של פריז, הרב צדוק כהן נקבעה לו פגישה אצל הברון רוטשילד. בעקבות פגישה זו נרתם הברון למפעל יישוב ארץ ישראל. ההישג המיידי של פגישה זו הייתה הקמת המושבה עקרון בתמיכת הברון ובפיקוחו של הרב מוהליבר שהיה איש הקשר בין הברון למתיישבים. בשנת 1887 ביקר הברון רוטשילד במושבה ושינה את שמה למזכרת בתיה על שם אמו.[2] במכתב משנת 1886 מספר הרב מוהליבר על חלקו בהקמת המושבה:[3]
"הקאלאניע עקרון, אשר אנכי יסדתיה על הוצאות השר הנדיב עדמונד דה ראהטשילד מפאריס, כאשר פעלתי אצל השר הזה כשלוש שנה ויותר עת היותי בפאריס, והדברים בזה ארוכים, הם כולם עובדי אדמה מנעוריהם, כשרים ויראי ה' למאוד"
משתתפי ועידת קטוביץ. במרכז התמונה יושבים ד"ר יהודה לייב פינסקר והרב שמואל מוהליבר
ב-1884 השתתף בועידת קטוביץ של חובבי ציון ושימש כנשיא הכבוד של הועידה.
בפולמוס השמיטה בשנת תרמ"ט (1889-1888) היה הרב מוהליבר מראשי התומכים בהיתר המכירה שאיפשר את המשך עבודת האדמה בארץ ישראל, בעיקר נוכח איומו של הברון רוטשילד שיפסיק את תמיכתו ביישוב אם תיפסק עבודת האדמה. הרב מוהליבר צירף לפסק ההלכה שלו את הרב יהושע מקוטנא, ואת רבי יצחק אלחנן ספקטור. רוב המושבות פעלו בהתאם להיתר המכירה ועבדו את האדמה. אולם חלק מחקלאי פתח תקווה וחקלאי מזכרת בתיה שמרו את מצוות השמיטה מבלי להסתמך על היתר המכירה. הדבר הביא לסכסוך חריף ביניהם לבין הברון רוטשילד, אשר ראה בהם עצלנים, והאשים את הרב מוהליבר כי "הוא האשם בכל, כי לפי בקשתו עשיתי את הכל. הוא לא אומר כלום, ועל ידי שתיקתו הוא מחזק את המתקוממים".[4] הרב מוהליבר המשיך לתמוך בהיתר גם כעבור שבע שנים בשמיטה של שנת תרנ"ו (1896-1895).
נסיעתו לארץ ישראל
בשנת 1890 יצא הרב מוהליבר בראש משלחת של חיבת ציון לבקר בארץ. תפקיד המשלחת היה לבחון במיוחד את מצב המושבות בארץ. את פני המשלחת ביפו קידמו רבים מתושבי העיר, נציגי היישוב הישן והיישוב החדש, וראשי פקידות הברון רוטשילד. בביקורם עברו אנשי המשלחת במושבות החדשות, ובתוכן עקרון (מזכרת בתיה). המשלחת שהתה בארץ כחודש ימים ונחלה הצלחה רבה. גם ראשי המתנגדים למתן ה"היתר" (הרב שמואל סלנט והרב מרדכי גימפל יפה) קיבלו את הרב מוהליבר בכבוד גדול.
כבר בהיותו "באניה על הים התיכון בחֹדש תמוז תר"ן" 1890, החל לכתוב את החיבור: מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה. בחיבור שני חלקים. בראשון הציג את עיקרי תפיסתו בנוגע למעלתה הרוחנית של ארץ ישראל.[5] בשני פירט בעשרה סעיפים המנוסחים כשאלות, היבטים שונים של ההתיישבות בארץ: מהו מבנה החקלאות הארצישראלית ומהם ענפים חקלאיים שעשויים להיות רווחיים: "כרמים לבד, או אולי יותר טוב לזרוע ירקות ולנטוע פרדסים, היינו תאנים, זיתים, רמונים, אתרוגים, פאמערנצען (=יידיש: תפוזים), ואולי גם שושנים יקרים (כך) או עצי תות לגדל תולעת המשי?";[6] מהי כמות הון וקרקע הנדרשת להתיישבות "משפחה שלמה" אחת, מהו מצאי הקרקעות למכירה בהתחשב בעמדתם העוינת של השלטונות העות'מאניים; מהו מעמדם של היהודים נתיני רוסיה הצארית; מהי השפעת הנדיב הידוע על מצב המושבות ומהם יחסי האיכרים עם פקידיו, ובהתאם לכך מה תפקיד ארגון חובבי ציון בעת ההיא, ו"איך הוא מצב ירושלים עיר הקודש ברוחניות, ובמה נוכל להועיל לה במצבה הגשמי?".[7]
המזרח"י
בשנת תרנ"ג (1893) עמדו חובבי ציון בפני קשיים גוברים. כמה מפעולותיהם בארץ ישראל נכשלו. מנהיג התנועה, ד"ר פינסקר נפטר. ההתנגדות לתנועה הן בחוגי החרדים והן בחוגי המשכילים גברה והלכה. הרב מוהליבר יזם אסיפה מיוחדת שהתקיימה בעיר דרוזגניק באלול אותה שנה. באסיפה הוקם מרכז חדש, בראשות הרב מוהליבר, שתפקידו לעסוק בפעילות הסברה בקרב הציבור היהודי הרחב לשם הפצת רעיונות התנועה. מרכז זה נקרא "מרכז רוחני", ובקיצור מזרח"י, והוא קדם לתנועת המזרחי שהקים מאוחר יותר הרב ריינס.[8]
משימתו העיקרית של המזרח"י התמצתה בארגון התנועה הלאומית כתנועה מאחדת חובבי ציון על דעותיהם השונות. פעולות העיקריות של המזרח"י שבראשם הרב מוהליבר היו מסירת דוחות מפורטים של חובבי ציון על המצב הכללי והחברתי שרר בארץ ועל אפשרויות לרכישת קרקעות באמצעות הנדיב(רוטשליד) ייעוץ לדרכי עליה והתיישבות, סיוע בביסוס כלכלת היישוב , עידוד קניית יין ארץ ישראל ברוסיה ובפולין וגיוס תרומות עבור פועלים חקלאים בארץ.
לאחר הקמת מזרח"י התעורר "פולמוס בני משה" שבראשם עמד אחד העם שמתח ביקורת קשה על מעשי ההתיישבות בארץ ישראל ועל חובבי ציון. הרב מוהליבר ניסה למתן את העמדות הקיצוניות ולהגיע להבנה אך עדיין בעקבות הפולמוס נתערערה האמונה בצדקת דרכם.
בתנועה הציונית
הרב מוהליבר תמך ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והעריך את ספרו מדינת היהודים; במכתבו להרצל פנה אליו במילים: "האיש המצוין ומאוד נעלה".[9] הרצל מצידו הכיר בערך פעולותיו של הרב מוהליבר להצלחת הציונות וראה ערך גדול בשיתוף הפעולה עמו.[10]
הנוסח העברי של ההזמנה לקונגרס הציוני ה-1. בהזמנה נאמר כי "הכל תלוי רק בהשתתפות מרובה של אחינו ברוסיא"
אך עקב חולשתו, נבצר ממנו להשתתף בקונגרס הציוני ה-1 שהתכנס בבזל ב-1897. אך, הוא פעל רבות למען הקונגרס ולהצלחתו, ואכן כמעט מחצית מסך צירי הקונגרס היו יהודי רוסיה. הרב מוהליבר אף שלח אגרת לבאי הקונגרס יחד עם נכדו, יוסף מוהליבר, ובה ביטא את עיקרי השקפתו. מכתב זה הוקרא במלואו על ידי אהרן קמינקא במעמד הפתיחה של הקונגרס. דברי המכתב עשו רושם רב על הנאספים, תורגמו לכמה שפות והופצו באלפי עותקים. במכתבו כתב הרב מוהליבר:[10]
"כבוד אחי ואדוני הנעלים רמי המעלה, ראשי עם סגולה בני ציון היקרים יחיו לנצח. כוחי החלש לא נתנני בשום אופן לבוא בעצמי לקול קריאתכם. והנני שולח במקומי את נכדי הנכבד נ"י לאות כי לבבי אתכם. ומעמקי לבבי ונפשי אתפלל לה' אלוהי השמים: אנא ה' היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו ולא ייכשלו בלשונם חלילה להוציא דברים נגד תורתנו הקדושה או נגד הממשלות יר"ה [ירום הודן]. תמכם וסעדם למען יוכלו להוציא מחשבתם הטובה לאורה, תנה אותם לחן ולחסד בעיני המלכים, הרוזנים והשרים, אשר יעמדו לפניהם לבקש רחמים על עמך ועל ארצך, תנה נא בלב כל ישראל רוח חדשה ואהבה גדולה לעמם ולארצם האומללים אמן". …
"המטרה הראשית של האסיפה צריכה להיות השתדלות רבה ועצמה בכל כוחותינו לפני ממשלת תוגרמא כי תרשה לבני עמנו לקנות אדמה ולבנות בתים בלי כל מכשולים ומעצורים. להשיג הרישיון הזה עלינו להשתדל ולהתאמץ בכל יכולתנו כי בו תלוי כל קיום דבר הקולניזציא [ההתיישבות]".
"ישוב הארץ היינו לקנות אדמה ולבנות בתים, לנטוע פרדסים ולזרוע שדות, היא אחת המצוות היותר גדולות שבתורתנו ויש מקדמוננו האומרים כי היא שקולה כנגד כל התורה, והטעם הפשוט של גודל המצווה הזאת, באשר הוא יסוד קיום לאומנו. האיש המאמין הוא חובב ציון אמיתי בכל ליבו ונפשו".
"יסוד חיבת ציון הוא לנצור את התורה כולה מורשה לנו דור דור בלי כל גירעון ותוספת. הנני אומר זאת בדרך כלל, כי תורתנו שהיא מקור חיינו צריכה להיות יסוד תחייתנו בארץ אבותינו".
פטירתו
הרב מוהליבר נפטר ב-1898 ונקבר בעירו ביאליסטוק.
הרב קוק הספידו במילים: "גדול גבור", "מצד אחד רב גאון גדול מלא תורה ומעשים טובים, מחמיר על עצמו במילי דחסידותא, ומצד השני נפש רעננה מלאה עוז וחיים וצופה צפיה עמוקה לתשועתם של ישראל".[11]
הנצחתו
על שמו נקראו קיבוץ גן שמואל ורחובות רבים בישראל.
הגותו ומחשבתו
אמונה והשכלה
רעיונותיו של הרב מוהליבר החלו להופיע בפומבי בשנות השבעים של המאה ה-19, במאמרים שפרסם בעיתונות העברית. בשנים 1872 - 1874 התנהל בעיתונים פולמוס בין משכילים לרבנים, ולהתנצחויות אלו נכנס הרב מוהליבר עם עמדה משלו. לעמדתו היו מעריצים רבים בקרב סופרים ורבנים במחנה המסורתי אך עוררה גם לא מעט ביקורת.
בעמדתו ניתן לראות מעין גישור על הפער בין ההשכלה למסורת. הרב מוהליבר כתב על כך שתי סדרות מאמרים בעיתון הלבנון, שבהם טען כי הדברים הנחוצים לתקן בעמינו הם חינוך הבנים, מצבו מדיני, החלפת ריב ומשטמה בדברי אמונה והשכלה. מכאן שלאחד את "שתי בנות אלוהים האמונה וההשכלה". כמו כן יצא גם בביקורת על החברה החרדית בת זמנו המשתמטת מחובותיה האזרחיות, איננה לומדת הלכות ארץ ישראל, ומתחמקת מהצורך ללמוד את שפת המדינה.
ארץ ישראל
רעיון חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל היו בראש מעייניו של הרב מוהליבר. הוא האמין שעבודה למען יישוב ארץ ישראל משותפת לכל חלקי העם. ולכן פעל למען קירוב לבבות בין כל קצוות העם, משכילים חילונים ורבנים חרדים. הוא תמך בקבלה של כל יהודי לתנועת חיבת ציון, ללא סייג של שמירת ההלכה. הרב מוהליבר פעל מצד אחד להשפיע על המנהיגים החילונים כדי למנוע פגיעה בדת ובחלוצים הדתיים במושבות של חיבת ציון בארץ, ומצד שני ניסה לקרב לרעיון חיבת ציון ויישוב הארץ את גדולי הרבנים והמוני בית ישראל.
כמו הרב צבי הירש קלישר סבר גם הרב מוהליבר כי התחלת הגאולה של עם ישראל תהיה בדרך טבעית ובשלבים ולא בבת אחת. בהסתמכו על מדרשי חז"ל ועל דברי רמב"ן, סבר שיישוב ארץ ישראל היא אחת המצוות הגדולות ביותר, השקולה כנגד כל התורה כולה.[12] יחד עם זאת, הוא הדגיש שתורת ישראל היא מקור חיינו והיא צריכה להיות יסוד תחייתנו בארץ אבותינו.[13]
יומיים לפני פטירתו הוא ניסח מכתב רחב היקף בעניין ה"קולוניאל בנק". במכתב זה שיש שכינו אותו "צוואתו של הרב מוהליבר" הוא כתב:
"...יסוד עבודתנו הלאומית צריך להיות תורתנו הקדושה... כן, אחים נכבדים, עבודה רבה לפנינו ועלינו לעבוד ולעבוד בלי לאות ובלי הרף, עלינו לעבוד שכם אחד בלי פרוד, באהבה גמורה ובאחריות שלמה".[14]
כתביו
הרב מוהליבר כתב חיבורים רבים. רוב כתבי היד אבדו ב-1906 בפרעות בביאליסטוק.
שרידים מכתביו יצאו לאור בשם חקרי הלכה ושו"ת בשנת תש"ד על ידי מוסד הרב קוק, ושוב בהרחבה בשנת תש"מ בשם שו"ת מהר"ש מוהליבר ובראשו מבוא מאת הרב מימון.
שמואל מוהליבר, מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה, בתוך: שיבת ציון, קבץ מאמרי גאוני הדור בשבח ישוב ארץ ישראל, (עורך: אברהם יעקב סלוצקי), ורשה תר"ס-1900.
קבר הרב מוהליבר במזכרת בתיה
לאחר פטירתו הקימה קהילת ביאליסטוק אוהל על קברו. האוהל נותץ בשנות מלחמת העולם השנייה. בג' כסלו תשנ"ב 1991 הועלו עצמותיו לארץ ישראל. נטמנו בבית העלמין במזכרת בתיה בסמוך לקברות מייסדי המושבה. על ציון הקבר הוקם אוהל במתכונת הישן בביאליסטוק.
תולדות חייו
נולד בליטא בעיירה גלובוקה שליד וילנה למשפחת רבנים מיוחסת. בגיל 15 נישא וכעבור שלוש שנים עבר ללמוד בישיבת וולוז'ין, שם הוסמך לרבנות בגיל שמונה עשרה וחצי על ידי רבי יצחק מוולוז'ין. במשך מספר שנים לא חפץ לשמש ברבנות ועסק במסחר, ורק בשלב מאוחר יותר שימש ברבנות בקהילות שונות בפולין ובליטא, החשובות שבהן סובלאק (1868-1860), ראדום (1883-1868) וביאליסטוק (1898-1883). הרב מוהליבר היה בעל אמצעים, שלא כרוב רבני ליטא, ולא היה תלוי ברבנות לפרנסתו. הוא היה שותף באחוזה והשכיל לנהל משק חקלאי. נסיון חייו וידיעותיו שימשוהו לימים בפעילותו בתנועת חיבת ציון.[1] כבר בצעירותו התבלט כעסקן וכאיש ציבור מובהק. בשנת 1873 הוזמן להשתתף באסיפת הרבנים וראשי המשכילים בפטרבורג.
חיבת ציון
פעילותו למען יישוב ארץ ישראל החלה בשנת 1874. באותה שנה מלאו לשר משה מונטיפיורי תשעים, ולכבודו הוקמה קרן מיוחדת ושמה "מזכרת משה" שנועדה לתמוך ביישוב היהודי בארץ ישראל. הרב מוהליבר פעל להתרמת קהילותו למען הקרן, ומאז הפך רעיון יישוב ארץ ישראל למרכז חייו ועיסוקו.
בשנים 1881-1882 היה הרב מוהליבר אחד מראשי תנועת חיבת ציון. הוא הקים את בני ציון שהיה אחד הארגונים הראשונים של חיבת ציון ואת קבוצת חובבי ציון הראשונה בוורשה. לאחר הפרעות של 1881 (סופות בנגב), עם תחילתו של גל ההגירה היהודי הגדול לארצות הברית, פעל להטות את זרם המהגרים לארץ ישראל. הוא הוציא "קול קורא" ליהודי רוסיה בו קרא להם להעדיף את ארץ ישראל, למרות שיישוב הארץ תובע מאמצים רבים, אך "האם כבר מת כל רגש קודש ולאומי מקרבנו".[דרוש מקור] הוא קרא ליישוב הארץ ברוח המסורת וניסה לגייס את תמיכת רבני רוסיה לעלייה לארץ ישראל.
פעילותו למען מזכרת בתיה (עקרון)
בשנת 1882 יצא למסע בגרמניה ובצרפת במסגרת נסיונותיו לאיתור נדבנים שירימו תרומתם לבניית היישובים בארץ-ישראל. בסיוע רבה של פריז, הרב צדוק כהן נקבעה לו פגישה אצל הברון רוטשילד. בעקבות פגישה זו נרתם הברון למפעל יישוב ארץ ישראל. ההישג המיידי של פגישה זו הייתה הקמת המושבה עקרון בתמיכת הברון ובפיקוחו של הרב מוהליבר שהיה איש הקשר בין הברון למתיישבים. בשנת 1887 ביקר הברון רוטשילד במושבה ושינה את שמה למזכרת בתיה על שם אמו.[2] במכתב משנת 1886 מספר הרב מוהליבר על חלקו בהקמת המושבה:[3]
"הקאלאניע עקרון, אשר אנכי יסדתיה על הוצאות השר הנדיב עדמונד דה ראהטשילד מפאריס, כאשר פעלתי אצל השר הזה כשלוש שנה ויותר עת היותי בפאריס, והדברים בזה ארוכים, הם כולם עובדי אדמה מנעוריהם, כשרים ויראי ה' למאוד"
משתתפי ועידת קטוביץ. במרכז התמונה יושבים ד"ר יהודה לייב פינסקר והרב שמואל מוהליבר
ב-1884 השתתף בועידת קטוביץ של חובבי ציון ושימש כנשיא הכבוד של הועידה.
בפולמוס השמיטה בשנת תרמ"ט (1889-1888) היה הרב מוהליבר מראשי התומכים בהיתר המכירה שאיפשר את המשך עבודת האדמה בארץ ישראל, בעיקר נוכח איומו של הברון רוטשילד שיפסיק את תמיכתו ביישוב אם תיפסק עבודת האדמה. הרב מוהליבר צירף לפסק ההלכה שלו את הרב יהושע מקוטנא, ואת רבי יצחק אלחנן ספקטור. רוב המושבות פעלו בהתאם להיתר המכירה ועבדו את האדמה. אולם חלק מחקלאי פתח תקווה וחקלאי מזכרת בתיה שמרו את מצוות השמיטה מבלי להסתמך על היתר המכירה. הדבר הביא לסכסוך חריף ביניהם לבין הברון רוטשילד, אשר ראה בהם עצלנים, והאשים את הרב מוהליבר כי "הוא האשם בכל, כי לפי בקשתו עשיתי את הכל. הוא לא אומר כלום, ועל ידי שתיקתו הוא מחזק את המתקוממים".[4] הרב מוהליבר המשיך לתמוך בהיתר גם כעבור שבע שנים בשמיטה של שנת תרנ"ו (1896-1895).
נסיעתו לארץ ישראל
בשנת 1890 יצא הרב מוהליבר בראש משלחת של חיבת ציון לבקר בארץ. תפקיד המשלחת היה לבחון במיוחד את מצב המושבות בארץ. את פני המשלחת ביפו קידמו רבים מתושבי העיר, נציגי היישוב הישן והיישוב החדש, וראשי פקידות הברון רוטשילד. בביקורם עברו אנשי המשלחת במושבות החדשות, ובתוכן עקרון (מזכרת בתיה). המשלחת שהתה בארץ כחודש ימים ונחלה הצלחה רבה. גם ראשי המתנגדים למתן ה"היתר" (הרב שמואל סלנט והרב מרדכי גימפל יפה) קיבלו את הרב מוהליבר בכבוד גדול.
כבר בהיותו "באניה על הים התיכון בחֹדש תמוז תר"ן" 1890, החל לכתוב את החיבור: מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה. בחיבור שני חלקים. בראשון הציג את עיקרי תפיסתו בנוגע למעלתה הרוחנית של ארץ ישראל.[5] בשני פירט בעשרה סעיפים המנוסחים כשאלות, היבטים שונים של ההתיישבות בארץ: מהו מבנה החקלאות הארצישראלית ומהם ענפים חקלאיים שעשויים להיות רווחיים: "כרמים לבד, או אולי יותר טוב לזרוע ירקות ולנטוע פרדסים, היינו תאנים, זיתים, רמונים, אתרוגים, פאמערנצען (=יידיש: תפוזים), ואולי גם שושנים יקרים (כך) או עצי תות לגדל תולעת המשי?";[6] מהי כמות הון וקרקע הנדרשת להתיישבות "משפחה שלמה" אחת, מהו מצאי הקרקעות למכירה בהתחשב בעמדתם העוינת של השלטונות העות'מאניים; מהו מעמדם של היהודים נתיני רוסיה הצארית; מהי השפעת הנדיב הידוע על מצב המושבות ומהם יחסי האיכרים עם פקידיו, ובהתאם לכך מה תפקיד ארגון חובבי ציון בעת ההיא, ו"איך הוא מצב ירושלים עיר הקודש ברוחניות, ובמה נוכל להועיל לה במצבה הגשמי?".[7]
המזרח"י
בשנת תרנ"ג (1893) עמדו חובבי ציון בפני קשיים גוברים. כמה מפעולותיהם בארץ ישראל נכשלו. מנהיג התנועה, ד"ר פינסקר נפטר. ההתנגדות לתנועה הן בחוגי החרדים והן בחוגי המשכילים גברה והלכה. הרב מוהליבר יזם אסיפה מיוחדת שהתקיימה בעיר דרוזגניק באלול אותה שנה. באסיפה הוקם מרכז חדש, בראשות הרב מוהליבר, שתפקידו לעסוק בפעילות הסברה בקרב הציבור היהודי הרחב לשם הפצת רעיונות התנועה. מרכז זה נקרא "מרכז רוחני", ובקיצור מזרח"י, והוא קדם לתנועת המזרחי שהקים מאוחר יותר הרב ריינס.[8]
משימתו העיקרית של המזרח"י התמצתה בארגון התנועה הלאומית כתנועה מאחדת חובבי ציון על דעותיהם השונות. פעולות העיקריות של המזרח"י שבראשם הרב מוהליבר היו מסירת דוחות מפורטים של חובבי ציון על המצב הכללי והחברתי שרר בארץ ועל אפשרויות לרכישת קרקעות באמצעות הנדיב(רוטשליד) ייעוץ לדרכי עליה והתיישבות, סיוע בביסוס כלכלת היישוב , עידוד קניית יין ארץ ישראל ברוסיה ובפולין וגיוס תרומות עבור פועלים חקלאים בארץ.
לאחר הקמת מזרח"י התעורר "פולמוס בני משה" שבראשם עמד אחד העם שמתח ביקורת קשה על מעשי ההתיישבות בארץ ישראל ועל חובבי ציון. הרב מוהליבר ניסה למתן את העמדות הקיצוניות ולהגיע להבנה אך עדיין בעקבות הפולמוס נתערערה האמונה בצדקת דרכם.
בתנועה הציונית
הרב מוהליבר תמך ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והעריך את ספרו מדינת היהודים; במכתבו להרצל פנה אליו במילים: "האיש המצוין ומאוד נעלה".[9] הרצל מצידו הכיר בערך פעולותיו של הרב מוהליבר להצלחת הציונות וראה ערך גדול בשיתוף הפעולה עמו.[10]
הנוסח העברי של ההזמנה לקונגרס הציוני ה-1. בהזמנה נאמר כי "הכל תלוי רק בהשתתפות מרובה של אחינו ברוסיא"
אך עקב חולשתו, נבצר ממנו להשתתף בקונגרס הציוני ה-1 שהתכנס בבזל ב-1897. אך, הוא פעל רבות למען הקונגרס ולהצלחתו, ואכן כמעט מחצית מסך צירי הקונגרס היו יהודי רוסיה. הרב מוהליבר אף שלח אגרת לבאי הקונגרס יחד עם נכדו, יוסף מוהליבר, ובה ביטא את עיקרי השקפתו. מכתב זה הוקרא במלואו על ידי אהרן קמינקא במעמד הפתיחה של הקונגרס. דברי המכתב עשו רושם רב על הנאספים, תורגמו לכמה שפות והופצו באלפי עותקים. במכתבו כתב הרב מוהליבר:[10]
"כבוד אחי ואדוני הנעלים רמי המעלה, ראשי עם סגולה בני ציון היקרים יחיו לנצח. כוחי החלש לא נתנני בשום אופן לבוא בעצמי לקול קריאתכם. והנני שולח במקומי את נכדי הנכבד נ"י לאות כי לבבי אתכם. ומעמקי לבבי ונפשי אתפלל לה' אלוהי השמים: אנא ה' היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו ולא ייכשלו בלשונם חלילה להוציא דברים נגד תורתנו הקדושה או נגד הממשלות יר"ה [ירום הודן]. תמכם וסעדם למען יוכלו להוציא מחשבתם הטובה לאורה, תנה אותם לחן ולחסד בעיני המלכים, הרוזנים והשרים, אשר יעמדו לפניהם לבקש רחמים על עמך ועל ארצך, תנה נא בלב כל ישראל רוח חדשה ואהבה גדולה לעמם ולארצם האומללים אמן". …
"המטרה הראשית של האסיפה צריכה להיות השתדלות רבה ועצמה בכל כוחותינו לפני ממשלת תוגרמא כי תרשה לבני עמנו לקנות אדמה ולבנות בתים בלי כל מכשולים ומעצורים. להשיג הרישיון הזה עלינו להשתדל ולהתאמץ בכל יכולתנו כי בו תלוי כל קיום דבר הקולניזציא [ההתיישבות]".
"ישוב הארץ היינו לקנות אדמה ולבנות בתים, לנטוע פרדסים ולזרוע שדות, היא אחת המצוות היותר גדולות שבתורתנו ויש מקדמוננו האומרים כי היא שקולה כנגד כל התורה, והטעם הפשוט של גודל המצווה הזאת, באשר הוא יסוד קיום לאומנו. האיש המאמין הוא חובב ציון אמיתי בכל ליבו ונפשו".
"יסוד חיבת ציון הוא לנצור את התורה כולה מורשה לנו דור דור בלי כל גירעון ותוספת. הנני אומר זאת בדרך כלל, כי תורתנו שהיא מקור חיינו צריכה להיות יסוד תחייתנו בארץ אבותינו".
פטירתו
הרב מוהליבר נפטר ב-1898 ונקבר בעירו ביאליסטוק.
הרב קוק הספידו במילים: "גדול גבור", "מצד אחד רב גאון גדול מלא תורה ומעשים טובים, מחמיר על עצמו במילי דחסידותא, ומצד השני נפש רעננה מלאה עוז וחיים וצופה צפיה עמוקה לתשועתם של ישראל".[11]
הנצחתו
על שמו נקראו קיבוץ גן שמואל ורחובות רבים בישראל.
הגותו ומחשבתו
אמונה והשכלה
רעיונותיו של הרב מוהליבר החלו להופיע בפומבי בשנות השבעים של המאה ה-19, במאמרים שפרסם בעיתונות העברית. בשנים 1872 - 1874 התנהל בעיתונים פולמוס בין משכילים לרבנים, ולהתנצחויות אלו נכנס הרב מוהליבר עם עמדה משלו. לעמדתו היו מעריצים רבים בקרב סופרים ורבנים במחנה המסורתי אך עוררה גם לא מעט ביקורת.
בעמדתו ניתן לראות מעין גישור על הפער בין ההשכלה למסורת. הרב מוהליבר כתב על כך שתי סדרות מאמרים בעיתון הלבנון, שבהם טען כי הדברים הנחוצים לתקן בעמינו הם חינוך הבנים, מצבו מדיני, החלפת ריב ומשטמה בדברי אמונה והשכלה. מכאן שלאחד את "שתי בנות אלוהים האמונה וההשכלה". כמו כן יצא גם בביקורת על החברה החרדית בת זמנו המשתמטת מחובותיה האזרחיות, איננה לומדת הלכות ארץ ישראל, ומתחמקת מהצורך ללמוד את שפת המדינה.
ארץ ישראל
רעיון חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל היו בראש מעייניו של הרב מוהליבר. הוא האמין שעבודה למען יישוב ארץ ישראל משותפת לכל חלקי העם. ולכן פעל למען קירוב לבבות בין כל קצוות העם, משכילים חילונים ורבנים חרדים. הוא תמך בקבלה של כל יהודי לתנועת חיבת ציון, ללא סייג של שמירת ההלכה. הרב מוהליבר פעל מצד אחד להשפיע על המנהיגים החילונים כדי למנוע פגיעה בדת ובחלוצים הדתיים במושבות של חיבת ציון בארץ, ומצד שני ניסה לקרב לרעיון חיבת ציון ויישוב הארץ את גדולי הרבנים והמוני בית ישראל.
כמו הרב צבי הירש קלישר סבר גם הרב מוהליבר כי התחלת הגאולה של עם ישראל תהיה בדרך טבעית ובשלבים ולא בבת אחת. בהסתמכו על מדרשי חז"ל ועל דברי רמב"ן, סבר שיישוב ארץ ישראל היא אחת המצוות הגדולות ביותר, השקולה כנגד כל התורה כולה.[12] יחד עם זאת, הוא הדגיש שתורת ישראל היא מקור חיינו והיא צריכה להיות יסוד תחייתנו בארץ אבותינו.[13]
יומיים לפני פטירתו הוא ניסח מכתב רחב היקף בעניין ה"קולוניאל בנק". במכתב זה שיש שכינו אותו "צוואתו של הרב מוהליבר" הוא כתב:
"...יסוד עבודתנו הלאומית צריך להיות תורתנו הקדושה... כן, אחים נכבדים, עבודה רבה לפנינו ועלינו לעבוד ולעבוד בלי לאות ובלי הרף, עלינו לעבוד שכם אחד בלי פרוד, באהבה גמורה ובאחריות שלמה".[14]
כתביו
הרב מוהליבר כתב חיבורים רבים. רוב כתבי היד אבדו ב-1906 בפרעות בביאליסטוק.
שרידים מכתביו יצאו לאור בשם חקרי הלכה ושו"ת בשנת תש"ד על ידי מוסד הרב קוק, ושוב בהרחבה בשנת תש"מ בשם שו"ת מהר"ש מוהליבר ובראשו מבוא מאת הרב מימון.
שמואל מוהליבר, מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה, בתוך: שיבת ציון, קבץ מאמרי גאוני הדור בשבח ישוב ארץ ישראל, (עורך: אברהם יעקב סלוצקי), ורשה תר"ס-1900.
קבר הרב מוהליבר במזכרת בתיה
לאחר פטירתו הקימה קהילת ביאליסטוק אוהל על קברו. האוהל נותץ בשנות מלחמת העולם השנייה. בג' כסלו תשנ"ב 1991 הועלו עצמותיו לארץ ישראל. נטמנו בבית העלמין במזכרת בתיה בסמוך לקברות מייסדי המושבה. על ציון הקבר הוקם אוהל במתכונת הישן בביאליסטוק.