מלחמת לבנון
מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובר"ת: של"ג) התרחשה בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שפעלו נגד ישראל בשטח לבנון, על רקע מלחמת האזרחים בלבנון. ישראל החלה בהפצצות של חיל האוויר הישראלי ב-4 ביוני 1982 כחלק ממבצע ערצב 19, שלאחריהן פלשה ישראל ללבנון ב-6 ביוני, והסתיימה כעבור 3 שנים, ביוני 1985, עם נסיגת כוחות צה"ל מרוב שטחה של לבנון והתייצבותם ברצועת ביטחון צרה לאורך הגבול. לאחר 18 שנים, ב-24 במאי 2000 נסוגו כוחות צה"ל לקו הגבול הבינלאומי בעקבות החלטת ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק.
הרקע למלחמה
הרקע למלחמה היה התבססות ארגוני טרור פלסטינים בדרום לבנון, לאחר שגורשו מירדן, על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצוע פעילות חבלנית בתחומי ישראל. קדם למלחמת לבנון "מבצע ליטני", שבו חדרו כוחות צה"ל לדרום לבנון וניהלו עימותים עם אנשי אש"ף. לאחר ייצוב רצועת ביטחון כפולה של כוחות האו"ם וצד"ל שסגרה את גבול ישראל, ארגוני הטרור התקיפו באמצעות ירי קטיושות ותותחי 130 מ"מ, שכתוצאה מהם נהרגו אזרחים ישראליים, ונגרמה בהלה בישובים הישראליים בצפון. צה"ל הגיב באמצעות התקפות אוויריות, על מתקני אש"ף. השליח האמריקני פיליפ חביב, הצליח להביא לידי הפסקת אש בין ישראל ואש"ף, ב-24 ביולי 1981.
ב-3 ביוני 1982 התבצע נסיון התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים. את ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון הפת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. לאלו שניסו להסתייג שמדובר בפלג פלסטיני, הגיב הרמטכ"ל, רפאל איתן, באמירה המפורסמת: "אבו נידאל, אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!", והממשלה החליטה, חרף הסכם שביתת הנשק של יולי 1981, על הפצצת תשעה מתקני אש"ף בלבנון. אש"ף מצידו הגיב בהפגזה כבדה על יישובי הצפון, והדבר הכשיר את פתיחת מלחמת לבנון
התפתחות המלחמה
המלחמה החלה כמבצע צבאי מוגבל בשם "מבצע שלום הגליל", בדומה למבצעים מוגבלים שהיו לפניו, לפי תוכנית צבאית שכונתה "תוכנית אורנים". מטרות המבצע השתנו במהלכו, ומהוות עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל, ואף להאשמות בתוך מפלגת הליכוד עצמה. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות, על-מנת לפגוע קשות באש"ף שהיה מוגן עד הקו הזה בכ-3 רצועות הגנה של הכוחות הסוריים במדינה, שכן אחרת הארגון ישתקם וייתחמש ברקטות בעלות טווח גדול יותר.[1] תחום זה הוסכם על גם על דעתה של מפלגת העבודה שהייתה באותה עת באופוזיציה בכנסת. אולם הפקודה לא ירדה לדרגי השטח[2], וצה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה, מטרה שהושגה בהצלחה בסופו של דבר, לאחר המצור על ביירות.
ההתייחסות למלחמה כאל מבצע ניכרת גם בשמו של החוק למימון מבצע שלום הגליל, התשמ"ב-1982, שאושר בכנסת ב-28 ביולי 1982. בתקנות העוסקות במתן אות מערכה למשתתפים במבצע, שפורסמו ב-6 בפברואר 1983, הוא נקרא "מערכת שלום הגליל". עם התמשכות המבצע והתרחבותו הוא נתקבע בשיח הציבורי כ"מלחמת לבנון".
מהלך המלחמה
המלחמה החלה ב-4 ביוני, עם הפצצות מסיביות של חיל האוויר הישראלי. בתגובה, שיגר אש"ף כ-500 רקטות אל עבר יישובי הגליל והשתמש בכוחות השריון הקטנים של הארגון לתקיפת הגבול על ישראל. לאחר מכן, ב-6 ביוני, כוחות ישראליים פלשו אל לבנון והתקדמו צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגדה המזרחית, ובקעת הלבנון. במסגרת הלחימה בציר חוף הים, הונחתו מכיוון הים כוחות צנחנים ושריון צפונית לנהר האוואלי, דבר שגרם לניתוק הקשר של מפקדות אש"ף בביירות עם המחבלים שנמצאו דרומית לנהר. בסופו של היום הראשון, צה"ל הצליח להגיע עד לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מקו הגבול הבינלאומי. לאחר מכן, צה"ל המשיך את ההתקדמות המהירה עם המספר הנמוך יחסית של הרוגים עליו שמר מתחילת המלחמה, כשלמעשה רבים מהם נגרמו על ידי צה"ל עצמו (בתקרית אחת, זיהה מטוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית. בשל כך נהרגו כ-26 חיילים ועוד עשרות נפצעו).
במהלך ימי המלחמה הראשונים התעמתו כוחות ישראל וסוריה שהייתה מעורבת צבאית ופוליטית בלבנון. במהלך קרבות אלו, ב-9 ביוני, נפתח מבצע ערצב-19 שערך חיל האוויר להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים בבקעת הלבנון. במהלך המבצע התרחש הקרב הגדול ביותר בעידן הסילון, בו השתתפו כ-150 מטוסי קרב, ובמהלכו הופלו כ-47 מטוסים של חיל האוויר הסורי ולא הופל אף מטוס ישראלי. במהלך כל הלחימה עם סוריה, ישראל השמידה כ-80 מטוסים סוריים ואיבדה מספר מועט של מטוסים, בעיקר על ידי פגיעות של הנ"מ הסורי. בהמשך התקיימו מספר קרבות שריון במהלכם לא הושגה הכרעה ברורה לטובת אחד הצדדים, ובמהלכם ישראל הייתה הראשונה בהיסטוריה שעשתה שימוש במסוקי קרב כנגד טנקים.
ב-8 ביוני צה"ל הגיע למבואות דאמור, כשבאותו הזמן כוחות צה"ל נאלצו להתמודד עם כוחות גרילה קטנים של אש"ף שהתחפרו באזורים של צור וצידון. ב-13 ביוני (כשבוע מתחילת המלחמה) צה"ל הגיע לביירות, ובמשך כחודש וחצי ניהל בה קרבות והידק את המצור עליה. במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה, נמל התעופה של ביירות נהרס, נהרגו כ-368 חיילי צה"ל ויותר מ-1000 מחבלי אש"ף, בנוסף לכ-6000 מחבלים שנעצרו. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982.
ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל מנהיג הפלנגות הנוצריות לנשיא לבנון. מדינת ישראל ראתה בכך סימן לפריצת דרך מדינית ושר הביטחון אריאל שרון אף הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל. לאחר הרצח של בשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982 תפס אחיו, אמין ג'ומאייל את השלטון. יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982, אישר צה"ל לכוחות הפלנגות הנוצריים להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות, הפכה במהרה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו הפלנגות מאות מתושבי המחנה. הטבח עורר סערה ציבורית בינלאומית, וקומם מדינות רבות נגד ישראל. למרות שמבצעי הטבח היו נוצרים לבנונים נתפסה ישראל כאחראית לנעשה.
בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל מביירות ב-17 בספטמבר. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון והאדריכל של מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר לידי משה ארנס.
שהיית צה"ל בלבנון חשפה אותו להתקפות של מורדים שיעים, ששיאן היה ב-4 בנובמבר 1983, בפעולת ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור, שגרמה למותם של 60 איש, מתוכם 28 ישראלים.
בספטמבר 1983 החלה נסיגה הדרגתית, שהסתיימה רשמית ביוני 1985, שלוש שנים לאחר שפרצה המלחמה, אז התייצבו כוחות צה"ל על רצועת ביטחון בדרום לבנון.
תגובות מבית למלחמה
בהצבעה בכנסת על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש (שאף הגישה בהפגנתיות הצעת אי אמון בממשלה). נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות". בתגובה גונתה חד"ש ונשמעו קריאות, ביניהן מפי עורך ידיעות אחרונות, להעמיד את ח"כיה לדין באשמת בגידה. בהצבעה עצמה נעדרו מהמליאה ח"כים מהשמאל, ביניהם שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך הצביעה בעד. גם העיתונים, להוציא את "הארץ", התגייסו למען המאמץ המלחמתי: בעיתונים התפרסמו כתבות אופטימיות (דווח, למשל על ירידה של 50% במספר הגניבות באזור גוש דן, ברומזם שיש קשר בין המלחמה לירידה בפשיעה) ולא נשמע אף קול מפקפק באותם אמצעי תקשורת. הגדיל לעשות עמירם ניר מידיעות אחרונות בטור המערכת ביום הראשון ללחימה, 6 ביוני 1982, תחת הכותרת "שקט, יורים": "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט". המקרה המפורסם ביותר של שיתוף פעולה בין התקשורת לממשלה היה בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, ביניהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נפלו בעת הלחימה. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעות האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".
עם זאת, ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה.
תוצאות המלחמה
תוצאותיה המיידיות של המלחמה:
גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס, הרס התשתיות שלו בדרום לבנון, ותפיסת נשק רב על ידי צה"ל. החלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, אך מולם הקמת הארגון השיעי חזבאללה בלבנון, שמטרתו התנגדות אלימה לכיבוש הישראלי, ותמיכתו בידי סוריה ואיראן.
הקמת צד"ל - צבא דרום לבנון - שסייע לצה"ל.
פגיעה קשה בעוצמת הצבא הסורי, צמצום יכולתו האווירית בעקבות עימותים אוויריים שבהם הייתה ידו על התחתונה. הגברת ההרתעה הצבאית של צה"ל כלפי לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב (המלחמה היחידה שבה ישראל העזה לכבוש בירה של מדינה ערבית).
תחילת שבירת הקונצנזוס והאמון לגבי המטרות והמניעים של מפקדי הצבא בחלק מהציבור הישראלי.
תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה:
בתחום המדיני, ממשלות רבות בעולם המערבי גינו את כניסת צה"ל לביירות ואת הימצאות הצבא הישראלי בלבנון והדבר פגע במעמדה המדיני של ישראל, שהיה במגמת שיפור לאחר הסכם השלום עם מצרים. מומנטום השלום עם מצרים נפגע והיחסים הוגדרו כ"שלום קר".
השהייה הארוכה והקשה בלבנון, חשפה את הצד הפגיע של צה"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו ושכונו "הבוץ הלבנוני". עימותים שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם, גבו קורבנות רבים.
בטווח הארוך יותר הביאה המלחמה לשחרורם של אלפי עצירים ואסירים ביטחוניים בעסקאות לחילופי שבויים.
אבדות
670 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון וסה"כ כ-1,216 חיילים בין השנים 1982-2000.
כ-17,825 ערבים נהרגו במהלך מלחמת לבנון. לפחות כ-10,000 מהם היו חיילים סורים וחמושים פלסטינים. [1]
שבויים ונעדרים
בעסקת חילופי שבויים בין ישראל לאש"ף שנערכה ב-23 בנובמבר 1983 שוחררו 4,700 פלסטינים שנלכדו בלבנון במהלך המלחמה, כנגד שישה חיילי נח"ל שנפלו בשבי.
ב-28 ביוני 1984, שוחררו שישה שבויים (שלושה חיילים ושלושה אזרחים) שנותרו בידי סוריה, וכן הוחזרו גופותיהם של חמישה חיילים שהוחזקו בידי הסורים. לסוריה הוחזרו 291 חיילים, 13 אזרחים ו-74 גופות חיילים סוריים.
במאי 1985 נערכה עסקה נוספת, "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל.
שלושה מחיילי צה"ל, אשר השתתפו בקרב סולטאן יעקוב, נעדרים עד היום: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.
נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000
מאז נסיגת צה"ל ב-1985 והיערכותו ברצועת הביטחון הייתה מדיניות ישראל שילוב של מהלכי הרתעה נגד מחבלי החזבאללה וניסיונותיו לפגוע במוצבי צה"ל בדרום לבנון, וחתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור. צה"ל פעל לשיתוף פעולה עם צד"ל באזור הביטחון וצמצם את הכוחות במוצבים בגזרה. פעילות צה"ל הפכה בעיקר להגנתית: החזקת המוצבים, סיורים ומארבים לבלימת חדירות. ננקטו גם פעולות של פשיטות, הפעלת חיל האוויר ופגיעה במנהיגי החזבאללה.
רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהות בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, וצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.
מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.
ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה שם. נסיגת צה"ל מדרום לבנון נעשתה מתוקף הבטחת בחירות שנתן ברק לפני היבחרו לתפקיד ראש הממשלה, ולפיה אם ייבחר לתפקיד יסיג את צה"ל מ"רצועת הביטחון" בתוך שנה. ההחלטה לבצע את המהלך באורח חד-צדדי, ללא הסכם עם סוריה או לבנון, הייתה פועל יוצא של כישלון המשא ומתן לשלום שניהל ברק עם סוריה בחודשים שקדמו לנסיגה. מערכת הביטחון, שתמכה ברובה בהשגת הסדר מדיני עם הסורים ונסיגה מדרום לבנון בחסות הסדר מעין זה, התנגדה התנגדות חריפה ליציאה חד-צדדית של צה"ל, בלא ערובות או הבנות לגבי הריבון בדרום לבנון בעקבות נסיגה כזו. החשש הרווח היה, כי נסיגה ללא הסדר תוביל למציאות בה ישתלט חזבאללה על האזורים המפונים תוך ביצוע פיגועים באופן יומיומי נגד היישובים הישראלים לאורך הגבול. באמ"ן היו מי שסברו כי מדובר במתכון ודאי להידרדרות שתוביל למלחמה עם סוריה.
סרבנות במלחמה
מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה חלחלה הסרבנות המצפונית לדרגים גבוהים כמו במקרה של אל"מ אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע אך הסכים להשתתף כחלק מהכוח הלוחם, והודח. עם תחילת המלחמה הוקמה תנועת הסרבנות "יש גבול", על ידי חיילי מילואים שסירבו לשרת בשטח לבנון. בשלב מאוחר יותר הוקמה תנועת ארבע אמהות, לאחר אסון המסוקים שבו נהרגו 73 חיילים. תנועת ארבע אמהות והוויכוח הציבורי שנוצר בעקבות פעילותה, תרמו אף הם ליציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000, שנעשתה בהוראת ראש הממשלה אהוד ברק.
מפקדי צה"ל במלחמת לבנון
מפקדי צה"ל במלחמת לבנון
תפקיד שם
ראש המטה הכללי רפאל איתן
סגן הרמטכ"ל משה לוי
עוזר הרמטכ"ל יקותיאל אדם
עוזר הרמטכ"ל דן שומרון
ראש אגף המודיעין יהושע שגיא
ראש אגף התכנון וסגן מפקד גיס אהוד ברק
מפקד חיל האוויר דוד עברי
מפקד חיל הים זאב אלמוג
אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי
אלוף פיקוד המרכז אורי אור
אלוף פיקוד הדרום חיים ארז
מפקד גייסות השריון ומפקד גיס משה בר כוכבא
ראש אגף כוח אדם משה נתיב
ראש אגף אפסנאות יוחנן גור
ראש מחלקת ההדרכה וסגן מפקד פיקוד צפון אורי שמחוני
מפקד המכללה לפיקוד ולמטה וראש מטה גיס עמרם מצנע
מפקד המכללה לביטחון לאומי יעקב אבן
נשיא בית הדין הצבאי לערעורים חיים נדל
מפקד גיס 446 אביגדור בן גל
ראש מטה פיקוד צפון עמוס כץ
עוזר ראש אגף המבצעים גיורא פורמן
מפקד אוגדה 91 יצחק מרדכי
מפקד אוגדה 162 מנחם עינן
מפקד אוגדה 252 עמנואל סקל
מפקד כוח משימתי יוסי פלד
מפקד אוגדה 880 יום-טוב תמיר
מפקד אוגדה 96 עמוס ירון
מפקד אוגדה 36 אביגדור קהלני
מפקד כוח משימתי דן ורדי
מפקד אוגדה 90 גיורא לב
מפקד חטיבת גולני ארוין לביא
מפקד חטיבת חש"ן 7 איתן קינן
מפקד חטיבת צנחנים 35 יורם יאיר
מפקד חטיבת חש"ן 188 מאיר דגן
מפקד חטיבת חש"ן 211 אלי גבע
מפקד חטיבת חש"ן 500 דורון רובין
מפקד חטיבת צנחנים 623 נחמיה תמרי
מפקד חטיבת צנחנים 939 יאיר עוגן
מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובר"ת: של"ג) התרחשה בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שפעלו נגד ישראל בשטח לבנון, על רקע מלחמת האזרחים בלבנון. ישראל החלה בהפצצות של חיל האוויר הישראלי ב-4 ביוני 1982 כחלק ממבצע ערצב 19, שלאחריהן פלשה ישראל ללבנון ב-6 ביוני, והסתיימה כעבור 3 שנים, ביוני 1985, עם נסיגת כוחות צה"ל מרוב שטחה של לבנון והתייצבותם ברצועת ביטחון צרה לאורך הגבול. לאחר 18 שנים, ב-24 במאי 2000 נסוגו כוחות צה"ל לקו הגבול הבינלאומי בעקבות החלטת ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק.
הרקע למלחמה
הרקע למלחמה היה התבססות ארגוני טרור פלסטינים בדרום לבנון, לאחר שגורשו מירדן, על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצוע פעילות חבלנית בתחומי ישראל. קדם למלחמת לבנון "מבצע ליטני", שבו חדרו כוחות צה"ל לדרום לבנון וניהלו עימותים עם אנשי אש"ף. לאחר ייצוב רצועת ביטחון כפולה של כוחות האו"ם וצד"ל שסגרה את גבול ישראל, ארגוני הטרור התקיפו באמצעות ירי קטיושות ותותחי 130 מ"מ, שכתוצאה מהם נהרגו אזרחים ישראליים, ונגרמה בהלה בישובים הישראליים בצפון. צה"ל הגיב באמצעות התקפות אוויריות, על מתקני אש"ף. השליח האמריקני פיליפ חביב, הצליח להביא לידי הפסקת אש בין ישראל ואש"ף, ב-24 ביולי 1981.
ב-3 ביוני 1982 התבצע נסיון התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים. את ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון הפת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. לאלו שניסו להסתייג שמדובר בפלג פלסטיני, הגיב הרמטכ"ל, רפאל איתן, באמירה המפורסמת: "אבו נידאל, אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!", והממשלה החליטה, חרף הסכם שביתת הנשק של יולי 1981, על הפצצת תשעה מתקני אש"ף בלבנון. אש"ף מצידו הגיב בהפגזה כבדה על יישובי הצפון, והדבר הכשיר את פתיחת מלחמת לבנון
התפתחות המלחמה
המלחמה החלה כמבצע צבאי מוגבל בשם "מבצע שלום הגליל", בדומה למבצעים מוגבלים שהיו לפניו, לפי תוכנית צבאית שכונתה "תוכנית אורנים". מטרות המבצע השתנו במהלכו, ומהוות עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל, ואף להאשמות בתוך מפלגת הליכוד עצמה. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות, על-מנת לפגוע קשות באש"ף שהיה מוגן עד הקו הזה בכ-3 רצועות הגנה של הכוחות הסוריים במדינה, שכן אחרת הארגון ישתקם וייתחמש ברקטות בעלות טווח גדול יותר.[1] תחום זה הוסכם על גם על דעתה של מפלגת העבודה שהייתה באותה עת באופוזיציה בכנסת. אולם הפקודה לא ירדה לדרגי השטח[2], וצה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה, מטרה שהושגה בהצלחה בסופו של דבר, לאחר המצור על ביירות.
ההתייחסות למלחמה כאל מבצע ניכרת גם בשמו של החוק למימון מבצע שלום הגליל, התשמ"ב-1982, שאושר בכנסת ב-28 ביולי 1982. בתקנות העוסקות במתן אות מערכה למשתתפים במבצע, שפורסמו ב-6 בפברואר 1983, הוא נקרא "מערכת שלום הגליל". עם התמשכות המבצע והתרחבותו הוא נתקבע בשיח הציבורי כ"מלחמת לבנון".
מהלך המלחמה
המלחמה החלה ב-4 ביוני, עם הפצצות מסיביות של חיל האוויר הישראלי. בתגובה, שיגר אש"ף כ-500 רקטות אל עבר יישובי הגליל והשתמש בכוחות השריון הקטנים של הארגון לתקיפת הגבול על ישראל. לאחר מכן, ב-6 ביוני, כוחות ישראליים פלשו אל לבנון והתקדמו צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגדה המזרחית, ובקעת הלבנון. במסגרת הלחימה בציר חוף הים, הונחתו מכיוון הים כוחות צנחנים ושריון צפונית לנהר האוואלי, דבר שגרם לניתוק הקשר של מפקדות אש"ף בביירות עם המחבלים שנמצאו דרומית לנהר. בסופו של היום הראשון, צה"ל הצליח להגיע עד לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מקו הגבול הבינלאומי. לאחר מכן, צה"ל המשיך את ההתקדמות המהירה עם המספר הנמוך יחסית של הרוגים עליו שמר מתחילת המלחמה, כשלמעשה רבים מהם נגרמו על ידי צה"ל עצמו (בתקרית אחת, זיהה מטוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית. בשל כך נהרגו כ-26 חיילים ועוד עשרות נפצעו).
במהלך ימי המלחמה הראשונים התעמתו כוחות ישראל וסוריה שהייתה מעורבת צבאית ופוליטית בלבנון. במהלך קרבות אלו, ב-9 ביוני, נפתח מבצע ערצב-19 שערך חיל האוויר להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים בבקעת הלבנון. במהלך המבצע התרחש הקרב הגדול ביותר בעידן הסילון, בו השתתפו כ-150 מטוסי קרב, ובמהלכו הופלו כ-47 מטוסים של חיל האוויר הסורי ולא הופל אף מטוס ישראלי. במהלך כל הלחימה עם סוריה, ישראל השמידה כ-80 מטוסים סוריים ואיבדה מספר מועט של מטוסים, בעיקר על ידי פגיעות של הנ"מ הסורי. בהמשך התקיימו מספר קרבות שריון במהלכם לא הושגה הכרעה ברורה לטובת אחד הצדדים, ובמהלכם ישראל הייתה הראשונה בהיסטוריה שעשתה שימוש במסוקי קרב כנגד טנקים.
ב-8 ביוני צה"ל הגיע למבואות דאמור, כשבאותו הזמן כוחות צה"ל נאלצו להתמודד עם כוחות גרילה קטנים של אש"ף שהתחפרו באזורים של צור וצידון. ב-13 ביוני (כשבוע מתחילת המלחמה) צה"ל הגיע לביירות, ובמשך כחודש וחצי ניהל בה קרבות והידק את המצור עליה. במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה, נמל התעופה של ביירות נהרס, נהרגו כ-368 חיילי צה"ל ויותר מ-1000 מחבלי אש"ף, בנוסף לכ-6000 מחבלים שנעצרו. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982.
ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל מנהיג הפלנגות הנוצריות לנשיא לבנון. מדינת ישראל ראתה בכך סימן לפריצת דרך מדינית ושר הביטחון אריאל שרון אף הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל. לאחר הרצח של בשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982 תפס אחיו, אמין ג'ומאייל את השלטון. יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982, אישר צה"ל לכוחות הפלנגות הנוצריים להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות, הפכה במהרה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו הפלנגות מאות מתושבי המחנה. הטבח עורר סערה ציבורית בינלאומית, וקומם מדינות רבות נגד ישראל. למרות שמבצעי הטבח היו נוצרים לבנונים נתפסה ישראל כאחראית לנעשה.
בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל מביירות ב-17 בספטמבר. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון והאדריכל של מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר לידי משה ארנס.
שהיית צה"ל בלבנון חשפה אותו להתקפות של מורדים שיעים, ששיאן היה ב-4 בנובמבר 1983, בפעולת ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור, שגרמה למותם של 60 איש, מתוכם 28 ישראלים.
בספטמבר 1983 החלה נסיגה הדרגתית, שהסתיימה רשמית ביוני 1985, שלוש שנים לאחר שפרצה המלחמה, אז התייצבו כוחות צה"ל על רצועת ביטחון בדרום לבנון.
תגובות מבית למלחמה
בהצבעה בכנסת על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש (שאף הגישה בהפגנתיות הצעת אי אמון בממשלה). נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות". בתגובה גונתה חד"ש ונשמעו קריאות, ביניהן מפי עורך ידיעות אחרונות, להעמיד את ח"כיה לדין באשמת בגידה. בהצבעה עצמה נעדרו מהמליאה ח"כים מהשמאל, ביניהם שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך הצביעה בעד. גם העיתונים, להוציא את "הארץ", התגייסו למען המאמץ המלחמתי: בעיתונים התפרסמו כתבות אופטימיות (דווח, למשל על ירידה של 50% במספר הגניבות באזור גוש דן, ברומזם שיש קשר בין המלחמה לירידה בפשיעה) ולא נשמע אף קול מפקפק באותם אמצעי תקשורת. הגדיל לעשות עמירם ניר מידיעות אחרונות בטור המערכת ביום הראשון ללחימה, 6 ביוני 1982, תחת הכותרת "שקט, יורים": "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט". המקרה המפורסם ביותר של שיתוף פעולה בין התקשורת לממשלה היה בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, ביניהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נפלו בעת הלחימה. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעות האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".
עם זאת, ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה.
תוצאות המלחמה
תוצאותיה המיידיות של המלחמה:
גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס, הרס התשתיות שלו בדרום לבנון, ותפיסת נשק רב על ידי צה"ל. החלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, אך מולם הקמת הארגון השיעי חזבאללה בלבנון, שמטרתו התנגדות אלימה לכיבוש הישראלי, ותמיכתו בידי סוריה ואיראן.
הקמת צד"ל - צבא דרום לבנון - שסייע לצה"ל.
פגיעה קשה בעוצמת הצבא הסורי, צמצום יכולתו האווירית בעקבות עימותים אוויריים שבהם הייתה ידו על התחתונה. הגברת ההרתעה הצבאית של צה"ל כלפי לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב (המלחמה היחידה שבה ישראל העזה לכבוש בירה של מדינה ערבית).
תחילת שבירת הקונצנזוס והאמון לגבי המטרות והמניעים של מפקדי הצבא בחלק מהציבור הישראלי.
תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה:
בתחום המדיני, ממשלות רבות בעולם המערבי גינו את כניסת צה"ל לביירות ואת הימצאות הצבא הישראלי בלבנון והדבר פגע במעמדה המדיני של ישראל, שהיה במגמת שיפור לאחר הסכם השלום עם מצרים. מומנטום השלום עם מצרים נפגע והיחסים הוגדרו כ"שלום קר".
השהייה הארוכה והקשה בלבנון, חשפה את הצד הפגיע של צה"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו ושכונו "הבוץ הלבנוני". עימותים שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם, גבו קורבנות רבים.
בטווח הארוך יותר הביאה המלחמה לשחרורם של אלפי עצירים ואסירים ביטחוניים בעסקאות לחילופי שבויים.
אבדות
670 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון וסה"כ כ-1,216 חיילים בין השנים 1982-2000.
כ-17,825 ערבים נהרגו במהלך מלחמת לבנון. לפחות כ-10,000 מהם היו חיילים סורים וחמושים פלסטינים. [1]
שבויים ונעדרים
בעסקת חילופי שבויים בין ישראל לאש"ף שנערכה ב-23 בנובמבר 1983 שוחררו 4,700 פלסטינים שנלכדו בלבנון במהלך המלחמה, כנגד שישה חיילי נח"ל שנפלו בשבי.
ב-28 ביוני 1984, שוחררו שישה שבויים (שלושה חיילים ושלושה אזרחים) שנותרו בידי סוריה, וכן הוחזרו גופותיהם של חמישה חיילים שהוחזקו בידי הסורים. לסוריה הוחזרו 291 חיילים, 13 אזרחים ו-74 גופות חיילים סוריים.
במאי 1985 נערכה עסקה נוספת, "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל.
שלושה מחיילי צה"ל, אשר השתתפו בקרב סולטאן יעקוב, נעדרים עד היום: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.
נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000
מאז נסיגת צה"ל ב-1985 והיערכותו ברצועת הביטחון הייתה מדיניות ישראל שילוב של מהלכי הרתעה נגד מחבלי החזבאללה וניסיונותיו לפגוע במוצבי צה"ל בדרום לבנון, וחתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור. צה"ל פעל לשיתוף פעולה עם צד"ל באזור הביטחון וצמצם את הכוחות במוצבים בגזרה. פעילות צה"ל הפכה בעיקר להגנתית: החזקת המוצבים, סיורים ומארבים לבלימת חדירות. ננקטו גם פעולות של פשיטות, הפעלת חיל האוויר ופגיעה במנהיגי החזבאללה.
רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהות בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, וצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.
מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.
ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה שם. נסיגת צה"ל מדרום לבנון נעשתה מתוקף הבטחת בחירות שנתן ברק לפני היבחרו לתפקיד ראש הממשלה, ולפיה אם ייבחר לתפקיד יסיג את צה"ל מ"רצועת הביטחון" בתוך שנה. ההחלטה לבצע את המהלך באורח חד-צדדי, ללא הסכם עם סוריה או לבנון, הייתה פועל יוצא של כישלון המשא ומתן לשלום שניהל ברק עם סוריה בחודשים שקדמו לנסיגה. מערכת הביטחון, שתמכה ברובה בהשגת הסדר מדיני עם הסורים ונסיגה מדרום לבנון בחסות הסדר מעין זה, התנגדה התנגדות חריפה ליציאה חד-צדדית של צה"ל, בלא ערובות או הבנות לגבי הריבון בדרום לבנון בעקבות נסיגה כזו. החשש הרווח היה, כי נסיגה ללא הסדר תוביל למציאות בה ישתלט חזבאללה על האזורים המפונים תוך ביצוע פיגועים באופן יומיומי נגד היישובים הישראלים לאורך הגבול. באמ"ן היו מי שסברו כי מדובר במתכון ודאי להידרדרות שתוביל למלחמה עם סוריה.
סרבנות במלחמה
מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה חלחלה הסרבנות המצפונית לדרגים גבוהים כמו במקרה של אל"מ אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע אך הסכים להשתתף כחלק מהכוח הלוחם, והודח. עם תחילת המלחמה הוקמה תנועת הסרבנות "יש גבול", על ידי חיילי מילואים שסירבו לשרת בשטח לבנון. בשלב מאוחר יותר הוקמה תנועת ארבע אמהות, לאחר אסון המסוקים שבו נהרגו 73 חיילים. תנועת ארבע אמהות והוויכוח הציבורי שנוצר בעקבות פעילותה, תרמו אף הם ליציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000, שנעשתה בהוראת ראש הממשלה אהוד ברק.
מפקדי צה"ל במלחמת לבנון
מפקדי צה"ל במלחמת לבנון
תפקיד שם
ראש המטה הכללי רפאל איתן
סגן הרמטכ"ל משה לוי
עוזר הרמטכ"ל יקותיאל אדם
עוזר הרמטכ"ל דן שומרון
ראש אגף המודיעין יהושע שגיא
ראש אגף התכנון וסגן מפקד גיס אהוד ברק
מפקד חיל האוויר דוד עברי
מפקד חיל הים זאב אלמוג
אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי
אלוף פיקוד המרכז אורי אור
אלוף פיקוד הדרום חיים ארז
מפקד גייסות השריון ומפקד גיס משה בר כוכבא
ראש אגף כוח אדם משה נתיב
ראש אגף אפסנאות יוחנן גור
ראש מחלקת ההדרכה וסגן מפקד פיקוד צפון אורי שמחוני
מפקד המכללה לפיקוד ולמטה וראש מטה גיס עמרם מצנע
מפקד המכללה לביטחון לאומי יעקב אבן
נשיא בית הדין הצבאי לערעורים חיים נדל
מפקד גיס 446 אביגדור בן גל
ראש מטה פיקוד צפון עמוס כץ
עוזר ראש אגף המבצעים גיורא פורמן
מפקד אוגדה 91 יצחק מרדכי
מפקד אוגדה 162 מנחם עינן
מפקד אוגדה 252 עמנואל סקל
מפקד כוח משימתי יוסי פלד
מפקד אוגדה 880 יום-טוב תמיר
מפקד אוגדה 96 עמוס ירון
מפקד אוגדה 36 אביגדור קהלני
מפקד כוח משימתי דן ורדי
מפקד אוגדה 90 גיורא לב
מפקד חטיבת גולני ארוין לביא
מפקד חטיבת חש"ן 7 איתן קינן
מפקד חטיבת צנחנים 35 יורם יאיר
מפקד חטיבת חש"ן 188 מאיר דגן
מפקד חטיבת חש"ן 211 אלי גבע
מפקד חטיבת חש"ן 500 דורון רובין
מפקד חטיבת צנחנים 623 נחמיה תמרי
מפקד חטיבת צנחנים 939 יאיר עוגן