מבצע דין וחשבון
מבצע דין וחשבון הוא מבצע צבאי בגבולה הצפוני של מדינת ישראל שנערך בין 25 ביולי 1993 ועד 31 ביולי 1993. המבצע זכה לכינוי מלחמת שבעת הימים בלבנון.
המבצע החל לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו שישה חיילים מגבעתי, צנחנים ונ"מ, והותקפו יישובי הצפון ברקטות על ידי ארגון החזבאללה. בעקבות כך הורתה הממשלה בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון דאז יצחק רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע. בתחילתו של המבצע פשט כוח של שייטת 13 בפיקודו של ארז צוקרמן על בסיס מחבלים בטריפולי והרג שישה מחבלים[1]. במהלך המבצע הותקפו כפרים רבים בדרום לבנון, המזוהים עם החזבאללה, בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר וזרעו בהם הרס. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה.
מטרת המבצע הייתה ליצור פאניקה ותנועה של פליטים על ידי הפגזה ארטילרית מסביב לכפרים ובתוכם, מתוך תקווה שתושביהם ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד חזבאללה. מטוסי חיל האוויר ביצעו קרוב לאלף גיחות הפצצה נקודתיות. כתוצאה מהפגזות צה"ל נטשו כ-300 אלף תושבים שיעים מדרום לבנון את בתיהם.
לאחר שבוע של הפגזות נחתם הסכם בו שני הצדדים התחייבו להימנע מלפגוע במטרות אזרחיות. במהלך המבצע נהרגו 118 אזרחים לבנונים[2] ומספר שנוי במחלוקת של מחבלים; ראש ממשלת לבנון באותה התקופה, רפיק אל-חרירי, טען שבמבצע נהרגו 8 לוחמי חזבאללה, בעוד שלפי מקורות ישראלים נהרגו למעלה מ-50 מחבלים. בצד הישראלי נהרג סמל גדי סואד מפגיעת טיל סאגר וכן שני אזרחים בקרית שמונה מירי חזבאללה. המבצע גרם לנזק רב בלבנון וספג ביקורת חריפה בישראל ובעולם.
הבנות "דין וחשבון" שנחתמו עם סיום המבצע דיברו על מניעת פגיעה באזרחים. קצינים בצה"ל כמו ראש להק מודיעין של חיל האוויר, העריכו שהארגון ספג פגיעה מורלית שהשפיעה על המוטיבציה והארגון שלו בעתיד, הערכות אלו התבדו לאחר שב-1996 חזר אי-השקט לגבול הצפוני, וישראל יצאה למבצע ענבי זעם.
המבצע נחשב לאחד ממבצעי הדגל של חיל התותחנים הישראלי. כמו כן, השתתפו במבצע גם חיל האוויר, חיל השריון וחיל הים.
מבצע דין וחשבון הוא מבצע צבאי בגבולה הצפוני של מדינת ישראל שנערך בין 25 ביולי 1993 ועד 31 ביולי 1993. המבצע זכה לכינוי מלחמת שבעת הימים בלבנון.
המבצע החל לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו שישה חיילים מגבעתי, צנחנים ונ"מ, והותקפו יישובי הצפון ברקטות על ידי ארגון החזבאללה. בעקבות כך הורתה הממשלה בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון דאז יצחק רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע. בתחילתו של המבצע פשט כוח של שייטת 13 בפיקודו של ארז צוקרמן על בסיס מחבלים בטריפולי והרג שישה מחבלים[1]. במהלך המבצע הותקפו כפרים רבים בדרום לבנון, המזוהים עם החזבאללה, בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר וזרעו בהם הרס. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה.
מטרת המבצע הייתה ליצור פאניקה ותנועה של פליטים על ידי הפגזה ארטילרית מסביב לכפרים ובתוכם, מתוך תקווה שתושביהם ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד חזבאללה. מטוסי חיל האוויר ביצעו קרוב לאלף גיחות הפצצה נקודתיות. כתוצאה מהפגזות צה"ל נטשו כ-300 אלף תושבים שיעים מדרום לבנון את בתיהם.
לאחר שבוע של הפגזות נחתם הסכם בו שני הצדדים התחייבו להימנע מלפגוע במטרות אזרחיות. במהלך המבצע נהרגו 118 אזרחים לבנונים[2] ומספר שנוי במחלוקת של מחבלים; ראש ממשלת לבנון באותה התקופה, רפיק אל-חרירי, טען שבמבצע נהרגו 8 לוחמי חזבאללה, בעוד שלפי מקורות ישראלים נהרגו למעלה מ-50 מחבלים. בצד הישראלי נהרג סמל גדי סואד מפגיעת טיל סאגר וכן שני אזרחים בקרית שמונה מירי חזבאללה. המבצע גרם לנזק רב בלבנון וספג ביקורת חריפה בישראל ובעולם.
הבנות "דין וחשבון" שנחתמו עם סיום המבצע דיברו על מניעת פגיעה באזרחים. קצינים בצה"ל כמו ראש להק מודיעין של חיל האוויר, העריכו שהארגון ספג פגיעה מורלית שהשפיעה על המוטיבציה והארגון שלו בעתיד, הערכות אלו התבדו לאחר שב-1996 חזר אי-השקט לגבול הצפוני, וישראל יצאה למבצע ענבי זעם.
המבצע נחשב לאחד ממבצעי הדגל של חיל התותחנים הישראלי. כמו כן, השתתפו במבצע גם חיל האוויר, חיל השריון וחיל הים.