רצח יצחק רבין
רצח יצחק רבין הוא רצח פוליטי שאירע ב-4 בנובמבר 1995 (י"ב בחשוון ה'תשנ"ו) בתל אביב. הרצח בוצע בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו כשהרוצח, יגאל עמיר, ירה בראש הממשלה יצחק רבין והרגו.
לרצח היו השלכות רבות על המצב הפוליטי בישראל, והוא אף תואר כנקודת שבר ביחסים בין ימין ושמאל במדינת ישראל.
נסיבות הרצח
אתר הזיכרון לרבין במקום הירצחו
מכונית הקאדילק שהסיעה את רבין אל בית החולים איכילוב לאחר שנורה. המכונית מוצבת כיום במרכז רבין לחקר ישראלהרצח אירע אור לי"ב בחשוון התשנ"ו, בשעה 21:42 [1], בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו תחת השם "כן לשלום, לא לאלימות". העצרת הסתיימה בביצוע "שיר לשלום" שבו השתתף גם רבין; הדף ובו מילות השיר, שנותר בחולצתו של רבין והוכתם בדמו, הפך מאוחר יותר לאחד מסמלי האירוע.
בעת שצעד מהמדרגות היורדות מן הכיכר אל עבר דלת מכוניתו הפתוחה, מלווה במאבטחיו, אנשי היחידה לאבטחת אישים, נורו לעבר יצחק רבין שלוש יריות. שתיים פגעו ברבין, שלא לבש אפוד מגן, ואחת במאבטחו יורם רובין. רבין הוחש אל מכוניתו והובל למרכז הרפואי תל אביב, שם נפטר מפצעיו כעבור 40 דקות.
הרוצח, יגאל עמיר, נעצר מיד במקום הרצח. הוא היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ובעל אוריינטציה ימנית קיצונית. עמיר סבר שהסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל וקיווה שהרצח ימנע את מימושם; כמו כן ערך לפני הרצח מספר ניסיונות להתקרב לרבין על מנת לבחון את מעגל האבטחה סביבו. על פי הודאתו במשטרה לרצח קדמו שלושה ניסיונות כאשר הראשון שבהם היה בינואר 1995.
לאחר שהוכרז מותו של רבין, קרא מנהל לשכתו, איתן הבר, את הודעת הממשלה מחוץ לשערי בית החולים: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה, לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך". ההודעה נוסחה בידי הבר בשיתוף עם שמעון פרס ומילותיה הראשונות, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", הפכו למטבע לשון, אשר שימש מאוחר יותר גם ככותרת ספר שעסק ברצח. את המילה "בתדהמה" הוסיף למעשה יוסי שריד, כאשר הבר שאל לדעתו על נוסח ההודעה הסופי.[2]
האווירה הציבורית לפני הרצחהתקופה שלאחר חתימת הסכמי אוסלו הייתה תקופה סוערת במדינה. טבח מערת המכפלה וגל של פיגועי התאבדות בישראל בשנים 1994-1995, שבהם נהרגו עשרות אנשים, עוררו קרע חריף בין ימין ושמאל. מסע ציבורי נרחב נוהל נגד הממשלה ויצחק רבין, שעמד בראשה. דוברי הימין בכנסת טענו כי הממשלה אינה לגיטימית, ומתחו עליה ביקורת חריפה[3]. הפגנות רבות נערכו בכל רחבי הארץ - הפגנות מאולתרות שאורגנו בזירות פיגועים מיד לאחר התרחשותם, והפגנות שבהן נחסמו כבישים וצמתים. מפגינים קראו "רבין בוגד" ו"רבין רוצח", וכרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות ימין[4]. בעקבות ההפגנות התקיימה ישיבת ממשלה שבה נידונה האפשרות להעמיד לדין את מי שמתיר את דמו של ראש הממשלה ומסית לפגוע בו באופן פיזי[5]. באוגוסט 1995 חסם אוהד ברט, מדריך בבני עקיבא ולימים מועמד של האיחוד הלאומי-מפד"ל לכנסת[6] את מכוניתו של השר לאיכות הסביבה יוסי שריד תוך כדי נסיעה, ואף עשה תנועות מגונות לעבר השר[7].
בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה. ב-2 באוקטובר נערך טקס פולסא דנורא מול ביתו של רבין בירושלים. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב' התקיימה הפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין[8]. בתום ההפגנה, כמה מאות מהמפגינים צעדו מהכיכר לכנסת ושם השתוללו באלימות, ניסו לפרוץ לרחבת הכנסת, והרסו את מכוניותיהם של שרי הממשלה וחברי הקואליציה[9]. יו"ר הכנסת, שבח וייס שלל מחבר הכנסת חנן פורת את זכות הדיבור במליאה בשל המהומות שהתחוללו בחוץ והורידו מהדוכן בצעקות "תרגיע את האנשים שלך שם שבחוץ".
בשמאל היו שהתריעו מפני פגיעה ברבין על ידי פעילי ימין קיצוני. למשל, אריה כספי כתב בעיתון "הארץ" שבועיים לפני הרצח: "'רבין בוגד' הוא ביטוי שיכול להביא מישהו מהמאזינים של הימין לחסל את החשבון עם הבוגד. כל מי שמשתמש בביטוי יודע זאת."[10] אל מול האשמות וחששות אלה היו בימין שהאשימו את השמאל בפרובוקציה ובניסיון לסתימת פיות[11].
כמשקל נגד להפגנות הימין ארגנו תנועות השמאל הפגנה גדולה לתמיכה בממשלה וברבין, תחת הכותרת - "כן לשלום, לא לאלימות", הפגנה שבסופה נרצח רבין.
הלוויה והאבל
קבר יצחק רבין, דצמבר 1995
קברם של יצחק ולאה רבין בהר הרצל בתכנונו של האדריכל משה ספדיהארונו של רבין הוצב ברחבה שלפני משכן הכנסת בירושלים ואנשים רבים, שהגיעו למקום ביום ובלילה, נאלצו להמתין בתור ארוך כדי לעבור על פני הארון. מרבית גופי החדשות העריכו את מספר העוברים על פני הארון במאות אלפים, אך היו גם הערכות נמוכות יותר (עשרות אלפים) וגבוהות יותר (עד למעלה ממיליון).
רבין נקבר בלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. בהלווייתו השתתפו כ-80 ראשי מדינות. זכורות במיוחד מילות הפרידה שאמר בעברית נשיא ארצות הברית ביל קלינטון: "שלום חבר" וההספד הנרגש של הנכדה נועה בן-ארצי.
האבל הקיף רבים בעם: נוסף על ההמונים שעברו על פני הארון והשתתפו בהלוויה, אלפי בני נוער התאספו במקום הרצח כדי להתייחד עם זכרו של רבין בשירים ובהדלקת נרות זיכרון (לימים הם כונו "נוער הנרות"). לאחר מכן עלו רבים לקברו ועשרות אלפים השתתפו בעצרת זיכרון לזכרו. שמה של כיכר מלכי ישראל שונה ל"כיכר רבין" ובמקום הרצח הוקמה אנדרטה לזכר רבין. גם חלק מהכתובות וציורי הקיר שנכתבו בזמן האבל מוצגים בכיכר. על שמו של רבין נקראו רחובות בכל הארץ, מרכז רפואי ובנייני ציבור.
חוק יום הזיכרון ליצחק רבין קובע את יום י"ב בחשוון, מועד הרצח לפי הלוח העברי, כיום זיכרון ממלכתי, שיצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר.
תיעוד הרצחלאחר הרצח התברר כי רוני קמפלר, רואה חשבון במקצועו העובד במשרד מבקר המדינה, תיעד במצלמת וידאו את ההתנקשות ברגע התרחשותה. קמפלר השתתף בעצרת התמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, ב-4 בנובמבר 1995. לדבריו ביקש להנציח את האירוע לצורך הכנת סרט אישי, בהיותו צלם חובב. במהלך העצרת הסתובב עם מצלמתו ברחבה הסמוכה למדרגות בית עיריית תל אביב, מאחורי בימת הנואמים, וצילם את הנעשה בה בזמן שבו נשמעו הנאומים על הבמה. לקראת סיום העצרת עלה לגג קניון "גן העיר" הסמוך, שממנו נשקפה אותה רחבה. בין היתר התמקדה עדשת מצלמתו ביגאל עמיר, שהסתובב ברחבה. בהמשך הסרט נראה רבין יורד במדרגות ומתקרב למכוניתו, ועמיר מתקרב אליו עם אקדח שלוף ויורה בו בגבו. לאחר מכן תועדה המהומה המתפתחת במקום, עד שהצילום הסתיים בחטף.
קמפלר מסר את הקלטת שצילם לועדת שמגר, ועל פי מכתב תודה שקיבל ממנה, לדבריו, סייעה הקלטת רבות לחקירת הרצח.[12] הקלטת שימשה גם כראיה במשפטו של הרוצח.
בדצמבר 1995, חודש וחצי לאחר הרצח, מכר קמפלר לחברת החדשות של ערוץ 2 ולעיתון "ידיעות אחרונות" 8 דקות מתוך הסרט, אותן דקות גורליות שצילם ברחבה, מאחורי בימת הנואמים, ומגג בניין גן העיר. הקלטת זכתה לצפיית שיא בערוץ 2, וכן לפרסום עולמי לאחר שרשתות זרות שידרו קטעים ממנה. רבים נסערו מהמראות ומהקלות הבלתי נסבלת שבה בוצע הרצח[13][14] [15] - מכך שיגאל עמיר עמד וחיכה, באופן גלוי, באזור "הסטרילי" הקטן, אשר היו בו לא מעט אנשי אבטחה, במשך כ-40 דקות לפני הרצח, ומכך שחגורת האבטחה סביב ראש הממשלה נפרצה דווקא ברגע הקריטי.
חקר נסיבות הרצח ערך מורחב – ועדת שמגר (רצח רבין)
בעקבות הרצח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ("ועדת החקירה לעניין רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל"). ב-28 במרץ 1996 פרסמה הוועדה את ממצאיה. היא מתחה ביקורת על תפקוד השב"כ בהגנת ראש הממשלה, אך שללה תאוריות קשר, שהועלו בחוגי הימין והשמאל.
על ראש השב"כ, כרמי גילון כתבה הוועדה: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח", וציינה כי החלטתו להתפטר תוך כדי עבודתה "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת". דרור יצחקי, ראש אגף האבטחה בשב"כ התפטר מתפקידו מיד לאחר הרצח. גם בעניינו קבעה הוועדה כי לא מילא כראוי את תפקידו. הוועדה המליצה שבני להב, ראש היחידה לאבטחת אישים, "לא ימשיך במילוי תפקידו בשירות הביטחון הכללי", והוא פוטר מבשב"כ. הוועדה ציינה אנשי שב"כ נוספים שהתרשלו בתפקידם.[16]
על המהפך שחולל הרצח כתבה הוועדה:
מאז כינונה של מדינת ישראל היה כוחה בשילוב ובאיזון ההכרחיים בין טיפוח כוחה, לבין ההגבלות המוסריות שנטלה על עצמה. גאוותה של מדינת ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הייתה בין השאר בכך שתופעות שליליות, כגון רצח פוליטי, אינן מצויות בתרבות הפוליטית שלה. ראינו את עצמנו משוחררים מלחצים של אלימות פנימית, שאפיינה לא אחת מדינות אחרות באזור. לא העלינו על דעתנו כי חשבונות פוליטיים או מחלוקות אידאולוגיות יוכרעו במדינת ישראל בלחיצה על ההדק. לא האמנו כי יישוב מחלוקות אידאולוגיות נמצא בטווח של ירייה. סירבנו להשלים עם המחשבה כי שפיכות דמים בין יהודים תהפוך להיות דרך שאיש או קבוצה, ויהיו קיצוניים ככל שיהיו, תתייחס אליה כאמצעי שניתן לנקוט בו במסגרת של מאבק פוליטי-אידאולוגי. האמנו כי כוחנו המוסרי יעמוד לנו לעצור את התהליכים השליליים.
שלוש יריות אקדח ב-4 בנובמבר 1995 שינו כליל את הנחות היסוד האמורות. מדינת ישראל שלאחר רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל, לא תשוב להיות מה שהייתה לפניו.
העמדה לדיןחמישה אנשים הועמדו לדין בהקשר לרצח, אך איש מלבד יגאל עמיר לא הואשם ברצח באופן ישיר. הועמדו לדין:[17]
יגאל עמיר שהורשע ברצח יצחק רבין, ונידון למאסר עולם על הרצח ולעוד 6 שנות מאסר על פציעת מאבטחו של רבין. במשפט נוסף (עם אחיו חגי ודרור עדני) נידון לעוד 5 שנות מאסר (שלאחר ערעור המדינה הוחמרו ל-8 שנים), על השתתפות בקשר לרצח רבין, קשירת קשר לביצוע פיגועי טרור נגד פלסטינים וייצור והחזקת נשק שלא כחוק. כל העונשים שקיבל ניתנו במצטבר.
בשנת 2001 תוקן חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, ונקבע בו שוועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה עקב מניע פוליטי-אידאולוגי, ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. החוק לא פגע בסמכותו של הנשיא לקצוב את העונש או לחון את האסיר, אך הנשיא דאז משה קצב הצהיר כי לעולם לא יחון או יקצוב את עונשו של עמיר.
חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר, הורשע בקשירת קשר לרצח ראש הממשלה ובהחזקת נשק, ונגזר עליו עונש של 12 שנות מאסר (שלאחר ערעור המדינה הוחמר ל-16 שנים). בהיותו בכלא נידון גם למאסר נוסף של חצי שנה על איומים על רה"מ אריאל שרון. בקשתו לשחרור מוקדם נדחתה ב-2006. צפוי להשתחרר ב-מאי 2012.
דרור עדני, חבר של יגאל עמיר, נידון לשבע שנות מאסר, על קשר לרצח ראש ממשלה וקשר לפגוע בערבים, וריצה אותם במלואם עקב סירוב ועדת השחרורים לקצר את עונשו. עדני טען לאורך כל השנים כי הוא חף מפשע ובצאתו מהכלא אמר שהיה קורבן לעלילה כמו זו של דרייפוס. מאז שב לאלמוניותו שמלפני הרצח.
מרגלית הר-שפי, ממכרותיו של יגאל עמיר, הורשעה באי מניעת פשע, על כך שידעה על כוונתו של הרוצח ולא דיווחה על כך למשטרה. נגזר עליה עונש של עשרים וארבעה חודשי מאסר, מהם תשעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה מאסר על-תנאי. ראש השב"כ עמי איילון המליץ לחון אותה ולימים נימק זאת בטענה שעל סמך המידע מודיעיני שנחשף לו, היא לא ידעה על כוונת הרצח.
אבישי רביב, סוכן של השב"כ[18], הואשם אף הוא באי מניעת פשע, בטענה שידע על כוונותיו של יגאל עמיר אך לא דיווח עליהן למפעיליו בשב"כ. בית המשפט זיכה את רביב מכל אשמה.
לאחר הרצחהממשלה, שהתכנסה עוד בליל הרצח, בחרה פה אחד בשמעון פרס לראש הממשלה בפועל, וב־22 בנובמבר הציג פרס את ממשלתו החדשה, בה שימש גם כשר הביטחון, ממשלה שכיהנה עד לניצחונו של בנימין נתניהו במערכת הבחירות בשנת 1996.
לאחר הרצח נשמעו קולות רבים בשמאל [19] אך גם מימין,[20] אשר כינו את האווירה הציבורית הטעונה ששררה לפני הרצח בשם "הסתה", טענו שהיה קשר ישיר או עקיף בינה לבין הרצח ובקשו לנקוט באמצעים משפטיים נגד המסיתים [דרוש מקור]. רוב אנשי הימין, לעומת זאת, ראו בטענות אלו ניצול פוליטי של הרצח, שנעשה על ידי מתנקש בודד, וניסיון לבלום את הביקורת נגד הסכמי אוסלו וספיחיהם. [21] לימים, אמר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שלא הוכח שהסתה גרמה לרצח.[22]
רצח יצחק רבין הוא רצח פוליטי שאירע ב-4 בנובמבר 1995 (י"ב בחשוון ה'תשנ"ו) בתל אביב. הרצח בוצע בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו כשהרוצח, יגאל עמיר, ירה בראש הממשלה יצחק רבין והרגו.
לרצח היו השלכות רבות על המצב הפוליטי בישראל, והוא אף תואר כנקודת שבר ביחסים בין ימין ושמאל במדינת ישראל.
נסיבות הרצח
אתר הזיכרון לרבין במקום הירצחו
מכונית הקאדילק שהסיעה את רבין אל בית החולים איכילוב לאחר שנורה. המכונית מוצבת כיום במרכז רבין לחקר ישראלהרצח אירע אור לי"ב בחשוון התשנ"ו, בשעה 21:42 [1], בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו תחת השם "כן לשלום, לא לאלימות". העצרת הסתיימה בביצוע "שיר לשלום" שבו השתתף גם רבין; הדף ובו מילות השיר, שנותר בחולצתו של רבין והוכתם בדמו, הפך מאוחר יותר לאחד מסמלי האירוע.
בעת שצעד מהמדרגות היורדות מן הכיכר אל עבר דלת מכוניתו הפתוחה, מלווה במאבטחיו, אנשי היחידה לאבטחת אישים, נורו לעבר יצחק רבין שלוש יריות. שתיים פגעו ברבין, שלא לבש אפוד מגן, ואחת במאבטחו יורם רובין. רבין הוחש אל מכוניתו והובל למרכז הרפואי תל אביב, שם נפטר מפצעיו כעבור 40 דקות.
הרוצח, יגאל עמיר, נעצר מיד במקום הרצח. הוא היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ובעל אוריינטציה ימנית קיצונית. עמיר סבר שהסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל וקיווה שהרצח ימנע את מימושם; כמו כן ערך לפני הרצח מספר ניסיונות להתקרב לרבין על מנת לבחון את מעגל האבטחה סביבו. על פי הודאתו במשטרה לרצח קדמו שלושה ניסיונות כאשר הראשון שבהם היה בינואר 1995.
לאחר שהוכרז מותו של רבין, קרא מנהל לשכתו, איתן הבר, את הודעת הממשלה מחוץ לשערי בית החולים: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה, לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך". ההודעה נוסחה בידי הבר בשיתוף עם שמעון פרס ומילותיה הראשונות, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", הפכו למטבע לשון, אשר שימש מאוחר יותר גם ככותרת ספר שעסק ברצח. את המילה "בתדהמה" הוסיף למעשה יוסי שריד, כאשר הבר שאל לדעתו על נוסח ההודעה הסופי.[2]
האווירה הציבורית לפני הרצחהתקופה שלאחר חתימת הסכמי אוסלו הייתה תקופה סוערת במדינה. טבח מערת המכפלה וגל של פיגועי התאבדות בישראל בשנים 1994-1995, שבהם נהרגו עשרות אנשים, עוררו קרע חריף בין ימין ושמאל. מסע ציבורי נרחב נוהל נגד הממשלה ויצחק רבין, שעמד בראשה. דוברי הימין בכנסת טענו כי הממשלה אינה לגיטימית, ומתחו עליה ביקורת חריפה[3]. הפגנות רבות נערכו בכל רחבי הארץ - הפגנות מאולתרות שאורגנו בזירות פיגועים מיד לאחר התרחשותם, והפגנות שבהן נחסמו כבישים וצמתים. מפגינים קראו "רבין בוגד" ו"רבין רוצח", וכרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות ימין[4]. בעקבות ההפגנות התקיימה ישיבת ממשלה שבה נידונה האפשרות להעמיד לדין את מי שמתיר את דמו של ראש הממשלה ומסית לפגוע בו באופן פיזי[5]. באוגוסט 1995 חסם אוהד ברט, מדריך בבני עקיבא ולימים מועמד של האיחוד הלאומי-מפד"ל לכנסת[6] את מכוניתו של השר לאיכות הסביבה יוסי שריד תוך כדי נסיעה, ואף עשה תנועות מגונות לעבר השר[7].
בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה. ב-2 באוקטובר נערך טקס פולסא דנורא מול ביתו של רבין בירושלים. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב' התקיימה הפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין[8]. בתום ההפגנה, כמה מאות מהמפגינים צעדו מהכיכר לכנסת ושם השתוללו באלימות, ניסו לפרוץ לרחבת הכנסת, והרסו את מכוניותיהם של שרי הממשלה וחברי הקואליציה[9]. יו"ר הכנסת, שבח וייס שלל מחבר הכנסת חנן פורת את זכות הדיבור במליאה בשל המהומות שהתחוללו בחוץ והורידו מהדוכן בצעקות "תרגיע את האנשים שלך שם שבחוץ".
בשמאל היו שהתריעו מפני פגיעה ברבין על ידי פעילי ימין קיצוני. למשל, אריה כספי כתב בעיתון "הארץ" שבועיים לפני הרצח: "'רבין בוגד' הוא ביטוי שיכול להביא מישהו מהמאזינים של הימין לחסל את החשבון עם הבוגד. כל מי שמשתמש בביטוי יודע זאת."[10] אל מול האשמות וחששות אלה היו בימין שהאשימו את השמאל בפרובוקציה ובניסיון לסתימת פיות[11].
כמשקל נגד להפגנות הימין ארגנו תנועות השמאל הפגנה גדולה לתמיכה בממשלה וברבין, תחת הכותרת - "כן לשלום, לא לאלימות", הפגנה שבסופה נרצח רבין.
הלוויה והאבל
קבר יצחק רבין, דצמבר 1995
קברם של יצחק ולאה רבין בהר הרצל בתכנונו של האדריכל משה ספדיהארונו של רבין הוצב ברחבה שלפני משכן הכנסת בירושלים ואנשים רבים, שהגיעו למקום ביום ובלילה, נאלצו להמתין בתור ארוך כדי לעבור על פני הארון. מרבית גופי החדשות העריכו את מספר העוברים על פני הארון במאות אלפים, אך היו גם הערכות נמוכות יותר (עשרות אלפים) וגבוהות יותר (עד למעלה ממיליון).
רבין נקבר בלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. בהלווייתו השתתפו כ-80 ראשי מדינות. זכורות במיוחד מילות הפרידה שאמר בעברית נשיא ארצות הברית ביל קלינטון: "שלום חבר" וההספד הנרגש של הנכדה נועה בן-ארצי.
האבל הקיף רבים בעם: נוסף על ההמונים שעברו על פני הארון והשתתפו בהלוויה, אלפי בני נוער התאספו במקום הרצח כדי להתייחד עם זכרו של רבין בשירים ובהדלקת נרות זיכרון (לימים הם כונו "נוער הנרות"). לאחר מכן עלו רבים לקברו ועשרות אלפים השתתפו בעצרת זיכרון לזכרו. שמה של כיכר מלכי ישראל שונה ל"כיכר רבין" ובמקום הרצח הוקמה אנדרטה לזכר רבין. גם חלק מהכתובות וציורי הקיר שנכתבו בזמן האבל מוצגים בכיכר. על שמו של רבין נקראו רחובות בכל הארץ, מרכז רפואי ובנייני ציבור.
חוק יום הזיכרון ליצחק רבין קובע את יום י"ב בחשוון, מועד הרצח לפי הלוח העברי, כיום זיכרון ממלכתי, שיצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר.
תיעוד הרצחלאחר הרצח התברר כי רוני קמפלר, רואה חשבון במקצועו העובד במשרד מבקר המדינה, תיעד במצלמת וידאו את ההתנקשות ברגע התרחשותה. קמפלר השתתף בעצרת התמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, ב-4 בנובמבר 1995. לדבריו ביקש להנציח את האירוע לצורך הכנת סרט אישי, בהיותו צלם חובב. במהלך העצרת הסתובב עם מצלמתו ברחבה הסמוכה למדרגות בית עיריית תל אביב, מאחורי בימת הנואמים, וצילם את הנעשה בה בזמן שבו נשמעו הנאומים על הבמה. לקראת סיום העצרת עלה לגג קניון "גן העיר" הסמוך, שממנו נשקפה אותה רחבה. בין היתר התמקדה עדשת מצלמתו ביגאל עמיר, שהסתובב ברחבה. בהמשך הסרט נראה רבין יורד במדרגות ומתקרב למכוניתו, ועמיר מתקרב אליו עם אקדח שלוף ויורה בו בגבו. לאחר מכן תועדה המהומה המתפתחת במקום, עד שהצילום הסתיים בחטף.
קמפלר מסר את הקלטת שצילם לועדת שמגר, ועל פי מכתב תודה שקיבל ממנה, לדבריו, סייעה הקלטת רבות לחקירת הרצח.[12] הקלטת שימשה גם כראיה במשפטו של הרוצח.
בדצמבר 1995, חודש וחצי לאחר הרצח, מכר קמפלר לחברת החדשות של ערוץ 2 ולעיתון "ידיעות אחרונות" 8 דקות מתוך הסרט, אותן דקות גורליות שצילם ברחבה, מאחורי בימת הנואמים, ומגג בניין גן העיר. הקלטת זכתה לצפיית שיא בערוץ 2, וכן לפרסום עולמי לאחר שרשתות זרות שידרו קטעים ממנה. רבים נסערו מהמראות ומהקלות הבלתי נסבלת שבה בוצע הרצח[13][14] [15] - מכך שיגאל עמיר עמד וחיכה, באופן גלוי, באזור "הסטרילי" הקטן, אשר היו בו לא מעט אנשי אבטחה, במשך כ-40 דקות לפני הרצח, ומכך שחגורת האבטחה סביב ראש הממשלה נפרצה דווקא ברגע הקריטי.
חקר נסיבות הרצח ערך מורחב – ועדת שמגר (רצח רבין)
בעקבות הרצח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ("ועדת החקירה לעניין רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל"). ב-28 במרץ 1996 פרסמה הוועדה את ממצאיה. היא מתחה ביקורת על תפקוד השב"כ בהגנת ראש הממשלה, אך שללה תאוריות קשר, שהועלו בחוגי הימין והשמאל.
על ראש השב"כ, כרמי גילון כתבה הוועדה: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח", וציינה כי החלטתו להתפטר תוך כדי עבודתה "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת". דרור יצחקי, ראש אגף האבטחה בשב"כ התפטר מתפקידו מיד לאחר הרצח. גם בעניינו קבעה הוועדה כי לא מילא כראוי את תפקידו. הוועדה המליצה שבני להב, ראש היחידה לאבטחת אישים, "לא ימשיך במילוי תפקידו בשירות הביטחון הכללי", והוא פוטר מבשב"כ. הוועדה ציינה אנשי שב"כ נוספים שהתרשלו בתפקידם.[16]
על המהפך שחולל הרצח כתבה הוועדה:
מאז כינונה של מדינת ישראל היה כוחה בשילוב ובאיזון ההכרחיים בין טיפוח כוחה, לבין ההגבלות המוסריות שנטלה על עצמה. גאוותה של מדינת ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הייתה בין השאר בכך שתופעות שליליות, כגון רצח פוליטי, אינן מצויות בתרבות הפוליטית שלה. ראינו את עצמנו משוחררים מלחצים של אלימות פנימית, שאפיינה לא אחת מדינות אחרות באזור. לא העלינו על דעתנו כי חשבונות פוליטיים או מחלוקות אידאולוגיות יוכרעו במדינת ישראל בלחיצה על ההדק. לא האמנו כי יישוב מחלוקות אידאולוגיות נמצא בטווח של ירייה. סירבנו להשלים עם המחשבה כי שפיכות דמים בין יהודים תהפוך להיות דרך שאיש או קבוצה, ויהיו קיצוניים ככל שיהיו, תתייחס אליה כאמצעי שניתן לנקוט בו במסגרת של מאבק פוליטי-אידאולוגי. האמנו כי כוחנו המוסרי יעמוד לנו לעצור את התהליכים השליליים.
שלוש יריות אקדח ב-4 בנובמבר 1995 שינו כליל את הנחות היסוד האמורות. מדינת ישראל שלאחר רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל, לא תשוב להיות מה שהייתה לפניו.
העמדה לדיןחמישה אנשים הועמדו לדין בהקשר לרצח, אך איש מלבד יגאל עמיר לא הואשם ברצח באופן ישיר. הועמדו לדין:[17]
יגאל עמיר שהורשע ברצח יצחק רבין, ונידון למאסר עולם על הרצח ולעוד 6 שנות מאסר על פציעת מאבטחו של רבין. במשפט נוסף (עם אחיו חגי ודרור עדני) נידון לעוד 5 שנות מאסר (שלאחר ערעור המדינה הוחמרו ל-8 שנים), על השתתפות בקשר לרצח רבין, קשירת קשר לביצוע פיגועי טרור נגד פלסטינים וייצור והחזקת נשק שלא כחוק. כל העונשים שקיבל ניתנו במצטבר.
בשנת 2001 תוקן חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, ונקבע בו שוועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה עקב מניע פוליטי-אידאולוגי, ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. החוק לא פגע בסמכותו של הנשיא לקצוב את העונש או לחון את האסיר, אך הנשיא דאז משה קצב הצהיר כי לעולם לא יחון או יקצוב את עונשו של עמיר.
חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר, הורשע בקשירת קשר לרצח ראש הממשלה ובהחזקת נשק, ונגזר עליו עונש של 12 שנות מאסר (שלאחר ערעור המדינה הוחמר ל-16 שנים). בהיותו בכלא נידון גם למאסר נוסף של חצי שנה על איומים על רה"מ אריאל שרון. בקשתו לשחרור מוקדם נדחתה ב-2006. צפוי להשתחרר ב-מאי 2012.
דרור עדני, חבר של יגאל עמיר, נידון לשבע שנות מאסר, על קשר לרצח ראש ממשלה וקשר לפגוע בערבים, וריצה אותם במלואם עקב סירוב ועדת השחרורים לקצר את עונשו. עדני טען לאורך כל השנים כי הוא חף מפשע ובצאתו מהכלא אמר שהיה קורבן לעלילה כמו זו של דרייפוס. מאז שב לאלמוניותו שמלפני הרצח.
מרגלית הר-שפי, ממכרותיו של יגאל עמיר, הורשעה באי מניעת פשע, על כך שידעה על כוונתו של הרוצח ולא דיווחה על כך למשטרה. נגזר עליה עונש של עשרים וארבעה חודשי מאסר, מהם תשעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה מאסר על-תנאי. ראש השב"כ עמי איילון המליץ לחון אותה ולימים נימק זאת בטענה שעל סמך המידע מודיעיני שנחשף לו, היא לא ידעה על כוונת הרצח.
אבישי רביב, סוכן של השב"כ[18], הואשם אף הוא באי מניעת פשע, בטענה שידע על כוונותיו של יגאל עמיר אך לא דיווח עליהן למפעיליו בשב"כ. בית המשפט זיכה את רביב מכל אשמה.
לאחר הרצחהממשלה, שהתכנסה עוד בליל הרצח, בחרה פה אחד בשמעון פרס לראש הממשלה בפועל, וב־22 בנובמבר הציג פרס את ממשלתו החדשה, בה שימש גם כשר הביטחון, ממשלה שכיהנה עד לניצחונו של בנימין נתניהו במערכת הבחירות בשנת 1996.
לאחר הרצח נשמעו קולות רבים בשמאל [19] אך גם מימין,[20] אשר כינו את האווירה הציבורית הטעונה ששררה לפני הרצח בשם "הסתה", טענו שהיה קשר ישיר או עקיף בינה לבין הרצח ובקשו לנקוט באמצעים משפטיים נגד המסיתים [דרוש מקור]. רוב אנשי הימין, לעומת זאת, ראו בטענות אלו ניצול פוליטי של הרצח, שנעשה על ידי מתנקש בודד, וניסיון לבלום את הביקורת נגד הסכמי אוסלו וספיחיהם. [21] לימים, אמר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שלא הוכח שהסתה גרמה לרצח.[22]