פרעות יאשי
פרעות יאשי (ברומנית: Pogromul de la Iaşi) הוא שמם של אירועי דמים שהתרחשו בעיר יאשי שברומניה והיו מהפוגרומים האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. מבחינות רבות מהווה פוגרום זה את תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה.
ב-29 ביוני 1941 (ד' בתמוז ה'תש"א) הורה שליט רומניה, יון אנטונסקו, לפנות את כל האוכלוסייה היהודית מהעיר. באותו יום יצאו למבצע הפינוי כוחות צבא ומשטרה רומניים יחד עם פורעים רומנים אנטישמיים, בסיוע כוחות צבא גרמניים ששהו באותה תקופה ביאשי[1]. במהלך הפעולה נשדדו היהודים, בתיהם, עסקיהם ומוסדותיהם נבזזו ויהודים רבים נרצחו - 13,266 קורבנות לפי ספירת השלטונות הרומניים, 14,850 קורבנות לפי רשימה שמית שערכה הקהילה היהודית. בנוסף למספרים אלה נרצחו יהודים נוספים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה, לכן המספר הכולל המדויק אינו ידוע, ויש הערכות שונות שמגיעות עד 20,000 נרצחים. רבים אחרים הוכו, עונו והושפלו[2].
לפני הפרעות היו ביאשי לפחות 45,000 יהודים (34,753 לפי מפקד אוכלוסין שנערך בחודש אפריל 1941 [3]), כולל יהודים רבים שגורשו מהכפרים ומערי השדה על פי צווים שלטוניים והגיעו ליאשי זה מקרוב, ללא רכוש או פרנסה. לאחר הפרעות, במאי 1942, במפקד "בעלי הדם היהודי", נספרו 32,364 יהודים.
הרקע לפרעות
לאחר מלחמת העולם הראשונה, על פי חוזה טריאנון והסכם פריז, צורפו לרומניה מחוזות רבים, צעד שהפך אותה ל"רומניה הגדולה", אך לצירוף מחוזות אלו נלווה תנאי של מתן זכויות למיעוטים. הרומנים צייתו לתנאי תוך התמרמרות רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה, ובמיוחד התמרמרות כנגד מתן זכויות ליהודים. המחוזות שצורפו לרומניה, במיוחד בסרביה ובוקובינה, כללו מספר גדול של יהודים, שנוכחותם בלטה, גם בגלל לבושם, מנהגיהם ושפתם השונים מאלה המקובלים ברומניה. מסע אנטישמי, שהונהג על ידי חוגי אינטליגנציה, קשת רחבה של מפלגות וחוגי כמורה, מצא עידוד במתרחש בגרמניה הנאצית.
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ולאחר מכן תכתיב וינה של גרמניה ואיטליה בנושא הסכסוך של רומניה עם הונגריה על טרנסילבניה ועם בולגריה על דוברוג'ה, הביאו לקריעת חבלים נרחבים מרומניה והעברתם לברית המועצות, להונגריה ולבולגריה. העם הרומני, שעבר טראומה כשנאלץ לוותר על חבלים אלה ללא מלחמה, חיפש שעיר לעזאזל ומצא אותו ביהודים. במהלך נסיגת הצבא הרומני מחבל בסרביה היו תושבים מקומיים, שאינם רומנים, שהפגינו את שמחתם ואף פגעו בחיילים הנסוגים. הדיווחים העדיפו להגדיר את כל אלה כ"יהודים", למרות שהיו בהם אוקראינים, רוסים, בעלי השקפות אוהדות לקומוניזם וגם פושעים ששוחררו מבתי הסוהר. סביר להניח שגם חלק מהיהודים, שסבלו מהאנטישמיות הרומנית, שמחו לקראת שינוי השלטון, אך היו גם יהודים שחששו מכך ואפילו עזבו את החבלים האלה, כדי שלא לחיות תחת משטר קומוניסטי.
החקיקה האנטישמית, שהחלה עם תקנון היהודים וכניסת רומניה למלחמת העולם השנייה לצד גרמניה (בתקווה לזכות מחדש בחבלים האבודים), יצרו מצב נוח לקולות שקראו לסילוק כל היהודים מרומניה. לאחר כיבוש מולדובה נקט אנטונסקו במדיניות של גירושים המוניים של יהודים לחבל טרנסניסטריה, תוך פיזור הבטחות, ש"טיהור" השטחים הכבושים מיהודים, אינו נוגע ליהודי הרגאט (כינוי לשטחי רומניה "הקטנה", מלפני מלחמת העולם הראשונה).
חקיקה נוספת, שהופנתה כלפי כל היהודים ברומניה, אסרה עליהם להתגורר ולנהל עסקים בחבלים הכפריים. כתוצאה ישירה מכך, גורשו יהודים רבים ממקום מושבם (תוך גזילת רכושם והרס פרנסתם) ונאלצו לעבור אל הערים. כך היה גם באזור יאשי - יהודי הסביבה, שגורשו ממקום מושבם, עברו אל יאשי והגדילו את האוכלוסייה היהודית במקום.
ההכנות לפרעות
למרות דברי ההרגעה השקריים של אנטונסקו לראשי הקהילה היהודית, שהגירוש לא יפגע ביהודי הרגאט, תכנן אנטונסקו לגרש את כל יהודי רומניה ואף נקט צעדים לשם כך. צעד ראשון לקראת ביצוע תוכניתו ל"פתרון סופי של בעיית היהודים ברומניה" ננקט בהוראה שהופנתה אל גנרל איליה שטפליה, ראש המטה הכללי, הוראה שדרשה "לזהות את כל היהודונים, לפי מחוזות (במולדובה), לאסור את חופש התנועה שלהם ולהיות מסוגל לעשות בהם כל שיצווה ברגע המתאים". השלב הבא היה סילוק יהודי הכפרים וערי השדה ממקום מושבם ואילוצם להתרכז בערים הגדולות. חלק מיהודים אלה נכלאו במחנה הריכוז טרגו ז'יו.
כדי לתת בידי מגרשי היהודים את האמתלה לשימוש באמצעים חריפים, ב-27 ביוני 1941 שלחה מפקדת הסיגורנצה (משטרת הביטחון הרומנית) למשטרת העיר יאשי הוראה בזו הלשון:
"מאחר שלמפקדת הסיגורנצה נודע כי יהודים מסוימים הסתירו כלי נשק ותחמושת, הננו מבקשים שתואילו לערוך חיפושים מפורטים וקפדניים בדירות של האוכלוסייה היהודית, כדי לבדוק שמא אנו עומדים בפני פעולת התחמשות של האוכלוסייה היהודית. נא לדווח מיידית על התוצאות, תוך ציון הצעדים שנקטתם".[4]
לקראת הפרעות נערכו תיאומי הכנות בין השלטונות הרומנים ובין אנשי הצירות הגרמנית בבוקרשט ומפקד הקורפוס הגרמני ששכן ביאשי. שבוע לפני הפוגרום גויסו בכפייה צעירים יהודים רבים לחפירת בורות גדולים מאוד בבית הקברות היהודי. בימים האחרונים הוגברה מאוד ההסתה האנטישמית בעיתונות הרומנית, בתי הנוצרים סומנו בצלב באמצעות צבע או סיד. בעקבות התרעות ושמועות לא ברורות, רבים מאנשי האינטליגנציה המקומית (הרומנית) של יאשי עזבו את העיר[5].
ב-24 ביוני הופצצה יאשי לראשונה על ידי מטוסי ברית המועצות, ויומיים לאחר מכן הופצצה שוב. אף על פי שבהפצצות אלה נהרגו גם 38 יהודים, האשימו השלטונות את יהודי יאשי באחריות להפצצות הסובייטיות על העיר ובאיתותים למפציצים. ב-27 ביוני נערך כנס של ראשי השלטון המקומי של יאשי ושם נעשו תיאומים אחרונים לקראת הפוגרום.
ביצוע הפרעות
רכבות המוות
פתיחת דלת של קרון של רכבת המוות מיאשי
בהתאם להוראת פינוי כל יהודי יאשי, ששונתה לפינוי כל הגברים היהודים מיאשי, הוזמנו רכבות, והיה צורך להעביר את היהודים שנותרו בחיים בחצר הקסטורה אל תחנת הרכבת. בחצר הקסטורה נותרו בחיים 5,000 עד 8,000 יהודים. הם הובלו משם אל תחנת הרכבת, תוך הכאתם בדרך על ידי ההמון וחיפוש נוסף שנעשה בכיסיהם ועל גופם, כדי לשדוד כל מה שנותר. בתחנת הרכבת הצטוו לשכב על הרצפה ולאחר הגעת הרכבת, נדחסו לקרנות שנועדו להובלת כימיקלים או להובלת בהמות. בקרונות מהסוג הראשון לא היו חלונות כלל ובקרונות מהסוג השני היו מעט חלונות עם סורגי ברזל. עובדי הרכבת אטמו את החלונות בלוחות עץ מחוברים במסמרים וזאת תוך כדי ואחרי העמסת היהודים. ליהודים שצופפו בכוח לא היה אוויר לנשימה, אך הנסיונות שנעשו לפרוץ פתח בקרונות הובילו לירי והרג המנסים. כדי לחסוך בקרונות צופפו את היהודים - בתוך קרונות בהם יכלו לעמוד 40 איש נדחסו 120-150 יהודים.
הפינוי בוצע בשתי רכבות שיצאו בשעות שונות אל יעדים שונים. הרכבת הראשונה יצאה מיאשי לטרגו פרומוס ב-30 ביוני 1941 בשעה 2:00 בלילה. היא נסעה מספר קילומטרים, עצרה וחזרה ליאשי ולבסוף עזבה את העיר בשעה 4:00. הרכבת הזאת נועדה להוביל את היהודים למחנה הריכוז טרגו ז'יו, שם נכלאו יהודים שפונו מעיירות השדה, אך משהסתבר שלא היה שם מקום לאלפי יהודים נוספים, שונה יעדה. בשעות הבוקר ובשעות הצהרים נפתחו לזמן קצר מרבית הקרונות (לא כולם) לצורכי איוורור. ברכבת היו כ-50 קרונות ובהם כ-5,000 יהודים וחיילי משמר. רבים מנוסעי הרכבת מתו כתוצאה ישירה של חנק מחוסר חמצן. מי שניסה לברוח נורה. בתחנות הרכבת, דרכן עברה הרכבת, היו ניסיונות מחודשים לשדוד את היהודים על ידי רומנים שלא ידעו שכבר לא נשאר מה לשדוד, ותוך כדי כך נרצחו עוד יהודים.
הרכבת השנייה, שיצאה אל פודו אילואיי, נשאה כ-2,500 יהודים וכללה בנוסף ליתרת הגברים, גם את הנשים והילדים שלא יצאו מחצר הקסטורה וגם את היהודים שנכלאו במרתפי הקסטורה לפני הפוגרום. הרכבת הייתה מוכנה ליציאה (כל הקרונות אטומים) בשעה 6:00 בבוקר 30 ביוני, אך המתינה עד שנאספו מהתחנה עוד 80 גוויות, של יהודים שנורו או הוכו עד מוות בידי פועלי הרכבת, והועמסו על קרון נוסף. יהודים נוספים, שנאספו ברחובות יאשי, הובאו במשאיות. גם ברכבת זו צופפו את היהודים, ובכל קרון היו 120-150 יהודים. הרכבת כללה 20 קרונות עם יהודים, 5 קרונות עם חיילים ועוד 52 קרונות שנועדו ליעדים אחרים. הרכבת הגיעה לפודו אילואיי (במרחק 20 ק"מ מיאשי) בשעה 13:00 אך הקרונות נפתחו רק אחרי השעה 16:00. היהודים המעטים שנותרו בחיים וירדו מהרכבת היו עירומים או כמעט עירומים ובמצב גופני ירוד ביותר. המתים פונו מהרכבת על ידי יהודים שנכלאו עוד קודם לכן במחנה זה. כאלפיים גוויות פונו מהרכבת. קבוצות של צוענים ושל איכרים פשטו על הגוויות, כדי לגנוב מהם את שארית הבגדים ואת שיני הזהב. לא רק ביאשי, אלא גם ברכבות ובתחנות לאורך הדרך היחס התאפיין ברצחנות, תאוות בצע ורשעות. ד"ר פלדמן, אחד מניצולי הרכבת לפודו אילואיי, מספר שבאחת התחנות הצליח לשחד, תמורת שעון היד שלו, את אחד השומרים, כדי שיתן לו בקבוק מים. עם קבלת הבקבוק, פלדמן המיובש מיהר לשתות, אך חש צריבה נוראה - בבקבוק היה נפט[10].
תוצאות הפרעות
קבר אחים בבית הקברות היהודי ביאשי לנרצחי הפוגרום
בפרעות יאשי מתו יהודים רבים, יותר ממחציתם בעיר עצמה והיתר ברכבות המוות. מפקד חשאי של הקהילה היהודית יצר רשימה שמית של 14,850 הרוגים. לפי דיווח של "שירות המודיעין המיוחד" (SSI) שעקב אחר האזכרות לקורבנות בבתי הכנסת היו 13,266 הרוגים, בכללם 40 נשים ו-180 ילדים. לשכות הגיוס לעבודות כפייה דיווחו על היעדרותם של 13,868 יהודים שלא ניתן לאתרם. מועצת השרים של רומניה פרסמה הודעה על הוצאתם להורג של 500 יודאו-קומוניסטים[11]. קרבנות הטבח נקברו בקבר אחים גדול בבית הקברות היהודי ביאשי, העשוי בצורת קרונות רכבת.
פעמיים, באוגוסט 1941 ובתחילת 1944, ניסה ממשל אנטונסקו לזייף מסמכים העוסקים בפרעות יאשי. ההיסטוריון ז'אן אנצ'ל נתקל במסמכים המזויפים במהלך מחקרו, והעיר על כך: "שני מבצעי הזיוף יצרו מצב משונה מאוד: מסמכים שונים מצויים בשתי גרסאות (ולפעמים אפילו שלוש) הנושאות אותו תאריך, אותו מספר רישום ואותה חתימה, אבל בעלות תכנים שונים. השוואת התכנים חושפת את כוונותיהם של הזייפנים, שאינם אלא רשויות השלטון עצמן"[12].
בשנת 1945 נערכה חקירה על ידי השלטונות החדשים. כל השוטרים שליוו את היהודים לרכבות אותרו ונחקרו ואף לא אחד מהם זכר את ההתרחשויות. במשך שנים המשטר הקומוניסטי ברומניה ניסה למזער את החלק הרומני ולהטיל את האשמה על הכוחות הגרמנים ששהו ביאשי, אך מסמכים, שנחשפו לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, מוכיחים ללא ספק שהאירועים היו ביוזמת הרודן יון אנטונסקו, לקחו בהם חלק בעיקר רומנים מכל רובדי האוכלוסייה, והגרמנים רק סייעו לטבח שנוהל על ידי הרומנים.
ב-1948 הובאו חלק מהרוצחים לדין ונידונו לתקופות מאסר ממושכות עד מאסר עולם[13].
חסידי אומות העולם בפרעות יאשי
גם תוך כדי הפרעות היו מתי-מעט שבלטו באומץ לבם כאשר ניסו לעזור ליהודים[14]. אחד מניצולי פרעות יאשי, אדריאן ראדו-צ'רניה, אשר פרסם ספר על הפרעות, מנה מספר דמויות בולטות בעיר שסיכנו עצמן בפעולות הצלה[15], בהם מפקד משטרת הרובע השלישי בעיר, רובע בו היו מספר רחובות "יהודיים" (Socola, Nicolina, Podu-Roşu), אשר שחרר באומץ את כל היהודים שרוכזו בתחנת משטרת הרובע ערב הפרעות, ב-28 ביוני.
עם אלה שזכו להכרה על פעולותיהם בהצלת יהודים בעת הפרעות ומיד לאחריהן, וקיבלו את התואר חסיד אומות העולם, נמנים:
הרוקח דומיטרו בצ'אנו שהיה בעל בית מרקחת בעיר יאשי. עם פרוץ הפרעות הציע לשני עובדיו היהודים להתחבא בדירתו מעל לבית המרקחת. כ-20 יהודים נוספים מצאו מקלט באותה דירה.
הגברת ויוריקה אגריצ'י, נשיאת הצלב האדום בעיר רומאן באותה עת. היא שמעה גניחות וקריאות לעזרה מהקרונות הסגורים שחנו הרחק מהתחנה - אלה היו יהודים באחת מרכבות המוות שכבר כמה ימים היו ללא מזון, משקה ותרופות. בתוך הקרונות היו גוויות רבות של יהודים. אגריצ'י דרשה מהשומרים לפתוח את הקרונות, כדי לנסות לסייע, והם פתחו אותם ואיפשרו לשורדים לצאת מהקרונות כדי לנשום ולהניע את גופם. הגוויות פונו מהקרונות וליהודים ניתנו מים לשתייה ומעט מזון. עזרה זו הצילה ודאי רבים מהיהודים שנותרו בחיים. זמן קצר לאחר מכן סולקה אגריצ'י מתפקידה. לאחר המלחמה תמכה בה הקהילה היהודית.
גריגורה פרופיר, מהנדס במקצועו, שהיה מנהל טחנת הקמח "דאצ'יה" ביאשי בעת פרוץ הפרעות. כאשר נודע לו כי מובילים את יהודים אל תחנת המשטרה בעיר, גייס מביניהם עובדים חדשים, לקח אותם לטחנה והעסיקם בפריקת שקי קמח. כך הציל חיי עשרות יהודים, אל מול איום ממשי על חייו מצד חיילים גרמנים ושוטרים רומנים.
אליסבטה ניקופוי-סטרול הצילה ביום 29 ביוני 1941, בעת שהשתוללו הפרעות, את משפחת סטרול, בת שבע נפשות, כולל אחיו והוריו של בעלה.
נונה פנטאה הסתירה בחדרה 6 יהודים מבין שכניה.
מירצ'אה פטרו סיון הסתיר כ-15 יהודים בביתו שביאשי ובחווה הכפרית של משפחתו.
אלנה, נסיכת יוון ומלכת רומניה שהוזעקה על ידי גברת אגריצ'י, הפעילה לחץ חזק על בנה, המלך, שבתורו הפעיל לחץ על הממשלה והביא לפתיחת רכבות המוות והגשת סיוע לניצולים.
עמדת המפלגה הקומוניסטית הרומנית כלפי אירועי יאשי
במהלך השנים בהם שלטה ברומניה המפלגה הקומוניסטית הרומנית נעשה ניסיון מכוון למזער את מספר הקורבנות, להטיל את האשמה על גרמניה הנאצית ולטשטש את היותו מכוון נגד היהודים. למעשה המפלגה הקומוניסטית החלה בתהליך זה לפני שהגיעה לשלטון, בתקופה המחתרתית של שנות הארבעים של המאה ה-20.
ב-8 בספטמבר 1941 פרסמה המפלגה הקומוניסטית הרומנית כרוז, שהיווה גם מצע, ובו התקפה חזיתית על השלטון הרומני של התקופה. בכרוז אין שום אזכור לחקיקה האנטייהודית העניפה, השלטון מותקף רק על "פתיחת מלחמה נפשעת אנטיסובייטית" ועל "דיכוי תנועת הפועלים המהפכנית". בהתייחסות נפרדת, באותה תקופה, אירועי יאשי מוזכרים כ"חיסולם של 2000 פטריוטים רומנים" - אין אזכור כלשהו ליהדות המחוסלים ומספרם מוקטן מאוד. ב-1945, נציג מחוז יאשי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית העביר ביקורת חריפה על סקירת אירועי יאשי 1941 במאמר מקיף של העיתון "מולדובה הסוציאליסטית". הנציג טען שפרסום החומר מהווה "שגיאה פוליטית חמורה" ושהחומר הוא למעשה "פרובוקציה ציונית". אותו נציג גם התלונן על כך שבעיתון הוצגו רק תמונות של פורעים רומנים ואין תמונות של גרמנים. השלטון הקומוניסטי סירב להכיר ביהודים שנפגעו באירועי יאשי ובהגליות לטרנסניסטריה כנכי מלחמה ואלמנות הנרצחים לא הוכרו כאלמנות מלחמה[16].
גם מאוחר יותר, כשכל הנתונים והמספרים היו בידם, המשיכו הקומוניסטים באותו קו - ב-1966, באירוע לרגל 45 שנים מאז ייסוד המפלגה הקומוניסטית הרומנית, הציג ניקולאה צ'אושסקו את אירועי יאשי 1941 כ"ארגון פוגרום כנגד הכוחות האנטיפשיסטיים"[17].
העבודה ההיסטוריוגרפית היחידה שפורסמה לאחר נפילת משטרו של אנטונסקו, ב-1946, בתקופת הביניים לפני שהקומוניסטים תפסו את כל השלטון, היה הספר השחור, אולם לאחר שההשתלטות הקומוניסטית הספר הזה הוצא מחנויות הספרים ועותקים מעט שנותרו בספריות, הוגבלה קריאתם רק למורשים מעטים. בין השנים 1947 - 1956 היה רק ספר היסטוריה אחד שדן בתקופת המלחמה, הספר של מיכאיל רולר, אך בשלושים העמודים שהוקדשו לתקופה זו לא היה שום אזכור לחקיקה ולדיכוי היהודים על ידי משטר אנטונסקו וגם לא לפרעות יאשי[16
מקומן של פרעות יאשי בתולדות השואה
פרעות יאשי אירעו קודם לתחילתה של ההשמדה השיטתית של יהדות אירופה.
חוקר השואה, פרופ' יהודה באואר כתב על פרעות יאשי:
Cquote2.svg פרשת יאסי והפוגרום שהתחולל בה היא מרכזית בתולדות שואת יהודי רומניה ובתולדות השואה בכלל. היא שימשה מעין פתיח לרצח ההמוני ביהודי בסרביה ובוקובינה על ידי כוחות הצבא והמשטרה הרומניים, שהונחו על ידי הוראות ישירות של הדיקטטור יון אנטונסקו. ... לאמתו של דבר יש מקום, כך ניתן להתרשם, למסקנה שהפוגרום של יאסי, שקדם לרציחות ההמוניות שבוצעו על ידי הנאצים בפלישתם לברית המועצות, הוא מבחינות רבות תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה. Cquote1.svg
– מתוך ההקדמה לספרו של ז'אן אנצ'ל, הקדמה לרצח: פרעות יאסי, 29 ביוני 1941, עמ' ז'-ח'
הוסיף על כך ז'אן אנצ'ל:
Cquote2.svg פרעות יאסי וסיפורן של שתי רכבות המוות שבהן נדחסו אלפי יהודים במטרה לחסל אותם בייסורים הם פרק מזוויע וכמעט בלתי ידוע בתולדות הסבל האנושי ובתולדות הרוע בכלל. הרוע עבד ידנית, תוך גילוי שנאה עיוורת ומעורבות אישית החורגת מן הרצון להרוג. נרשמה אז התפרצות המונית של שנאה, שהתבטאה בריסוק ראשים, עצמות וגפיים ובאקסטזה מול הדם הניגר. הפרעות לוו בשוד, אונס והרס לשמו גם כביטוי להפסקת ראייתו של היהודי כבן המין האנושי ותחושה של שחרור מוחלט מנורמות התנהגות אנושית. Cquote1.svg
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7% ... 7%A9%D7%99
פרעות יאשי (ברומנית: Pogromul de la Iaşi) הוא שמם של אירועי דמים שהתרחשו בעיר יאשי שברומניה והיו מהפוגרומים האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. מבחינות רבות מהווה פוגרום זה את תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה.
ב-29 ביוני 1941 (ד' בתמוז ה'תש"א) הורה שליט רומניה, יון אנטונסקו, לפנות את כל האוכלוסייה היהודית מהעיר. באותו יום יצאו למבצע הפינוי כוחות צבא ומשטרה רומניים יחד עם פורעים רומנים אנטישמיים, בסיוע כוחות צבא גרמניים ששהו באותה תקופה ביאשי[1]. במהלך הפעולה נשדדו היהודים, בתיהם, עסקיהם ומוסדותיהם נבזזו ויהודים רבים נרצחו - 13,266 קורבנות לפי ספירת השלטונות הרומניים, 14,850 קורבנות לפי רשימה שמית שערכה הקהילה היהודית. בנוסף למספרים אלה נרצחו יהודים נוספים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה, לכן המספר הכולל המדויק אינו ידוע, ויש הערכות שונות שמגיעות עד 20,000 נרצחים. רבים אחרים הוכו, עונו והושפלו[2].
לפני הפרעות היו ביאשי לפחות 45,000 יהודים (34,753 לפי מפקד אוכלוסין שנערך בחודש אפריל 1941 [3]), כולל יהודים רבים שגורשו מהכפרים ומערי השדה על פי צווים שלטוניים והגיעו ליאשי זה מקרוב, ללא רכוש או פרנסה. לאחר הפרעות, במאי 1942, במפקד "בעלי הדם היהודי", נספרו 32,364 יהודים.
הרקע לפרעות
לאחר מלחמת העולם הראשונה, על פי חוזה טריאנון והסכם פריז, צורפו לרומניה מחוזות רבים, צעד שהפך אותה ל"רומניה הגדולה", אך לצירוף מחוזות אלו נלווה תנאי של מתן זכויות למיעוטים. הרומנים צייתו לתנאי תוך התמרמרות רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה, ובמיוחד התמרמרות כנגד מתן זכויות ליהודים. המחוזות שצורפו לרומניה, במיוחד בסרביה ובוקובינה, כללו מספר גדול של יהודים, שנוכחותם בלטה, גם בגלל לבושם, מנהגיהם ושפתם השונים מאלה המקובלים ברומניה. מסע אנטישמי, שהונהג על ידי חוגי אינטליגנציה, קשת רחבה של מפלגות וחוגי כמורה, מצא עידוד במתרחש בגרמניה הנאצית.
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ולאחר מכן תכתיב וינה של גרמניה ואיטליה בנושא הסכסוך של רומניה עם הונגריה על טרנסילבניה ועם בולגריה על דוברוג'ה, הביאו לקריעת חבלים נרחבים מרומניה והעברתם לברית המועצות, להונגריה ולבולגריה. העם הרומני, שעבר טראומה כשנאלץ לוותר על חבלים אלה ללא מלחמה, חיפש שעיר לעזאזל ומצא אותו ביהודים. במהלך נסיגת הצבא הרומני מחבל בסרביה היו תושבים מקומיים, שאינם רומנים, שהפגינו את שמחתם ואף פגעו בחיילים הנסוגים. הדיווחים העדיפו להגדיר את כל אלה כ"יהודים", למרות שהיו בהם אוקראינים, רוסים, בעלי השקפות אוהדות לקומוניזם וגם פושעים ששוחררו מבתי הסוהר. סביר להניח שגם חלק מהיהודים, שסבלו מהאנטישמיות הרומנית, שמחו לקראת שינוי השלטון, אך היו גם יהודים שחששו מכך ואפילו עזבו את החבלים האלה, כדי שלא לחיות תחת משטר קומוניסטי.
החקיקה האנטישמית, שהחלה עם תקנון היהודים וכניסת רומניה למלחמת העולם השנייה לצד גרמניה (בתקווה לזכות מחדש בחבלים האבודים), יצרו מצב נוח לקולות שקראו לסילוק כל היהודים מרומניה. לאחר כיבוש מולדובה נקט אנטונסקו במדיניות של גירושים המוניים של יהודים לחבל טרנסניסטריה, תוך פיזור הבטחות, ש"טיהור" השטחים הכבושים מיהודים, אינו נוגע ליהודי הרגאט (כינוי לשטחי רומניה "הקטנה", מלפני מלחמת העולם הראשונה).
חקיקה נוספת, שהופנתה כלפי כל היהודים ברומניה, אסרה עליהם להתגורר ולנהל עסקים בחבלים הכפריים. כתוצאה ישירה מכך, גורשו יהודים רבים ממקום מושבם (תוך גזילת רכושם והרס פרנסתם) ונאלצו לעבור אל הערים. כך היה גם באזור יאשי - יהודי הסביבה, שגורשו ממקום מושבם, עברו אל יאשי והגדילו את האוכלוסייה היהודית במקום.
ההכנות לפרעות
למרות דברי ההרגעה השקריים של אנטונסקו לראשי הקהילה היהודית, שהגירוש לא יפגע ביהודי הרגאט, תכנן אנטונסקו לגרש את כל יהודי רומניה ואף נקט צעדים לשם כך. צעד ראשון לקראת ביצוע תוכניתו ל"פתרון סופי של בעיית היהודים ברומניה" ננקט בהוראה שהופנתה אל גנרל איליה שטפליה, ראש המטה הכללי, הוראה שדרשה "לזהות את כל היהודונים, לפי מחוזות (במולדובה), לאסור את חופש התנועה שלהם ולהיות מסוגל לעשות בהם כל שיצווה ברגע המתאים". השלב הבא היה סילוק יהודי הכפרים וערי השדה ממקום מושבם ואילוצם להתרכז בערים הגדולות. חלק מיהודים אלה נכלאו במחנה הריכוז טרגו ז'יו.
כדי לתת בידי מגרשי היהודים את האמתלה לשימוש באמצעים חריפים, ב-27 ביוני 1941 שלחה מפקדת הסיגורנצה (משטרת הביטחון הרומנית) למשטרת העיר יאשי הוראה בזו הלשון:
"מאחר שלמפקדת הסיגורנצה נודע כי יהודים מסוימים הסתירו כלי נשק ותחמושת, הננו מבקשים שתואילו לערוך חיפושים מפורטים וקפדניים בדירות של האוכלוסייה היהודית, כדי לבדוק שמא אנו עומדים בפני פעולת התחמשות של האוכלוסייה היהודית. נא לדווח מיידית על התוצאות, תוך ציון הצעדים שנקטתם".[4]
לקראת הפרעות נערכו תיאומי הכנות בין השלטונות הרומנים ובין אנשי הצירות הגרמנית בבוקרשט ומפקד הקורפוס הגרמני ששכן ביאשי. שבוע לפני הפוגרום גויסו בכפייה צעירים יהודים רבים לחפירת בורות גדולים מאוד בבית הקברות היהודי. בימים האחרונים הוגברה מאוד ההסתה האנטישמית בעיתונות הרומנית, בתי הנוצרים סומנו בצלב באמצעות צבע או סיד. בעקבות התרעות ושמועות לא ברורות, רבים מאנשי האינטליגנציה המקומית (הרומנית) של יאשי עזבו את העיר[5].
ב-24 ביוני הופצצה יאשי לראשונה על ידי מטוסי ברית המועצות, ויומיים לאחר מכן הופצצה שוב. אף על פי שבהפצצות אלה נהרגו גם 38 יהודים, האשימו השלטונות את יהודי יאשי באחריות להפצצות הסובייטיות על העיר ובאיתותים למפציצים. ב-27 ביוני נערך כנס של ראשי השלטון המקומי של יאשי ושם נעשו תיאומים אחרונים לקראת הפוגרום.
ביצוע הפרעות
רכבות המוות
פתיחת דלת של קרון של רכבת המוות מיאשי
בהתאם להוראת פינוי כל יהודי יאשי, ששונתה לפינוי כל הגברים היהודים מיאשי, הוזמנו רכבות, והיה צורך להעביר את היהודים שנותרו בחיים בחצר הקסטורה אל תחנת הרכבת. בחצר הקסטורה נותרו בחיים 5,000 עד 8,000 יהודים. הם הובלו משם אל תחנת הרכבת, תוך הכאתם בדרך על ידי ההמון וחיפוש נוסף שנעשה בכיסיהם ועל גופם, כדי לשדוד כל מה שנותר. בתחנת הרכבת הצטוו לשכב על הרצפה ולאחר הגעת הרכבת, נדחסו לקרנות שנועדו להובלת כימיקלים או להובלת בהמות. בקרונות מהסוג הראשון לא היו חלונות כלל ובקרונות מהסוג השני היו מעט חלונות עם סורגי ברזל. עובדי הרכבת אטמו את החלונות בלוחות עץ מחוברים במסמרים וזאת תוך כדי ואחרי העמסת היהודים. ליהודים שצופפו בכוח לא היה אוויר לנשימה, אך הנסיונות שנעשו לפרוץ פתח בקרונות הובילו לירי והרג המנסים. כדי לחסוך בקרונות צופפו את היהודים - בתוך קרונות בהם יכלו לעמוד 40 איש נדחסו 120-150 יהודים.
הפינוי בוצע בשתי רכבות שיצאו בשעות שונות אל יעדים שונים. הרכבת הראשונה יצאה מיאשי לטרגו פרומוס ב-30 ביוני 1941 בשעה 2:00 בלילה. היא נסעה מספר קילומטרים, עצרה וחזרה ליאשי ולבסוף עזבה את העיר בשעה 4:00. הרכבת הזאת נועדה להוביל את היהודים למחנה הריכוז טרגו ז'יו, שם נכלאו יהודים שפונו מעיירות השדה, אך משהסתבר שלא היה שם מקום לאלפי יהודים נוספים, שונה יעדה. בשעות הבוקר ובשעות הצהרים נפתחו לזמן קצר מרבית הקרונות (לא כולם) לצורכי איוורור. ברכבת היו כ-50 קרונות ובהם כ-5,000 יהודים וחיילי משמר. רבים מנוסעי הרכבת מתו כתוצאה ישירה של חנק מחוסר חמצן. מי שניסה לברוח נורה. בתחנות הרכבת, דרכן עברה הרכבת, היו ניסיונות מחודשים לשדוד את היהודים על ידי רומנים שלא ידעו שכבר לא נשאר מה לשדוד, ותוך כדי כך נרצחו עוד יהודים.
הרכבת השנייה, שיצאה אל פודו אילואיי, נשאה כ-2,500 יהודים וכללה בנוסף ליתרת הגברים, גם את הנשים והילדים שלא יצאו מחצר הקסטורה וגם את היהודים שנכלאו במרתפי הקסטורה לפני הפוגרום. הרכבת הייתה מוכנה ליציאה (כל הקרונות אטומים) בשעה 6:00 בבוקר 30 ביוני, אך המתינה עד שנאספו מהתחנה עוד 80 גוויות, של יהודים שנורו או הוכו עד מוות בידי פועלי הרכבת, והועמסו על קרון נוסף. יהודים נוספים, שנאספו ברחובות יאשי, הובאו במשאיות. גם ברכבת זו צופפו את היהודים, ובכל קרון היו 120-150 יהודים. הרכבת כללה 20 קרונות עם יהודים, 5 קרונות עם חיילים ועוד 52 קרונות שנועדו ליעדים אחרים. הרכבת הגיעה לפודו אילואיי (במרחק 20 ק"מ מיאשי) בשעה 13:00 אך הקרונות נפתחו רק אחרי השעה 16:00. היהודים המעטים שנותרו בחיים וירדו מהרכבת היו עירומים או כמעט עירומים ובמצב גופני ירוד ביותר. המתים פונו מהרכבת על ידי יהודים שנכלאו עוד קודם לכן במחנה זה. כאלפיים גוויות פונו מהרכבת. קבוצות של צוענים ושל איכרים פשטו על הגוויות, כדי לגנוב מהם את שארית הבגדים ואת שיני הזהב. לא רק ביאשי, אלא גם ברכבות ובתחנות לאורך הדרך היחס התאפיין ברצחנות, תאוות בצע ורשעות. ד"ר פלדמן, אחד מניצולי הרכבת לפודו אילואיי, מספר שבאחת התחנות הצליח לשחד, תמורת שעון היד שלו, את אחד השומרים, כדי שיתן לו בקבוק מים. עם קבלת הבקבוק, פלדמן המיובש מיהר לשתות, אך חש צריבה נוראה - בבקבוק היה נפט[10].
תוצאות הפרעות
קבר אחים בבית הקברות היהודי ביאשי לנרצחי הפוגרום
בפרעות יאשי מתו יהודים רבים, יותר ממחציתם בעיר עצמה והיתר ברכבות המוות. מפקד חשאי של הקהילה היהודית יצר רשימה שמית של 14,850 הרוגים. לפי דיווח של "שירות המודיעין המיוחד" (SSI) שעקב אחר האזכרות לקורבנות בבתי הכנסת היו 13,266 הרוגים, בכללם 40 נשים ו-180 ילדים. לשכות הגיוס לעבודות כפייה דיווחו על היעדרותם של 13,868 יהודים שלא ניתן לאתרם. מועצת השרים של רומניה פרסמה הודעה על הוצאתם להורג של 500 יודאו-קומוניסטים[11]. קרבנות הטבח נקברו בקבר אחים גדול בבית הקברות היהודי ביאשי, העשוי בצורת קרונות רכבת.
פעמיים, באוגוסט 1941 ובתחילת 1944, ניסה ממשל אנטונסקו לזייף מסמכים העוסקים בפרעות יאשי. ההיסטוריון ז'אן אנצ'ל נתקל במסמכים המזויפים במהלך מחקרו, והעיר על כך: "שני מבצעי הזיוף יצרו מצב משונה מאוד: מסמכים שונים מצויים בשתי גרסאות (ולפעמים אפילו שלוש) הנושאות אותו תאריך, אותו מספר רישום ואותה חתימה, אבל בעלות תכנים שונים. השוואת התכנים חושפת את כוונותיהם של הזייפנים, שאינם אלא רשויות השלטון עצמן"[12].
בשנת 1945 נערכה חקירה על ידי השלטונות החדשים. כל השוטרים שליוו את היהודים לרכבות אותרו ונחקרו ואף לא אחד מהם זכר את ההתרחשויות. במשך שנים המשטר הקומוניסטי ברומניה ניסה למזער את החלק הרומני ולהטיל את האשמה על הכוחות הגרמנים ששהו ביאשי, אך מסמכים, שנחשפו לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, מוכיחים ללא ספק שהאירועים היו ביוזמת הרודן יון אנטונסקו, לקחו בהם חלק בעיקר רומנים מכל רובדי האוכלוסייה, והגרמנים רק סייעו לטבח שנוהל על ידי הרומנים.
ב-1948 הובאו חלק מהרוצחים לדין ונידונו לתקופות מאסר ממושכות עד מאסר עולם[13].
חסידי אומות העולם בפרעות יאשי
גם תוך כדי הפרעות היו מתי-מעט שבלטו באומץ לבם כאשר ניסו לעזור ליהודים[14]. אחד מניצולי פרעות יאשי, אדריאן ראדו-צ'רניה, אשר פרסם ספר על הפרעות, מנה מספר דמויות בולטות בעיר שסיכנו עצמן בפעולות הצלה[15], בהם מפקד משטרת הרובע השלישי בעיר, רובע בו היו מספר רחובות "יהודיים" (Socola, Nicolina, Podu-Roşu), אשר שחרר באומץ את כל היהודים שרוכזו בתחנת משטרת הרובע ערב הפרעות, ב-28 ביוני.
עם אלה שזכו להכרה על פעולותיהם בהצלת יהודים בעת הפרעות ומיד לאחריהן, וקיבלו את התואר חסיד אומות העולם, נמנים:
הרוקח דומיטרו בצ'אנו שהיה בעל בית מרקחת בעיר יאשי. עם פרוץ הפרעות הציע לשני עובדיו היהודים להתחבא בדירתו מעל לבית המרקחת. כ-20 יהודים נוספים מצאו מקלט באותה דירה.
הגברת ויוריקה אגריצ'י, נשיאת הצלב האדום בעיר רומאן באותה עת. היא שמעה גניחות וקריאות לעזרה מהקרונות הסגורים שחנו הרחק מהתחנה - אלה היו יהודים באחת מרכבות המוות שכבר כמה ימים היו ללא מזון, משקה ותרופות. בתוך הקרונות היו גוויות רבות של יהודים. אגריצ'י דרשה מהשומרים לפתוח את הקרונות, כדי לנסות לסייע, והם פתחו אותם ואיפשרו לשורדים לצאת מהקרונות כדי לנשום ולהניע את גופם. הגוויות פונו מהקרונות וליהודים ניתנו מים לשתייה ומעט מזון. עזרה זו הצילה ודאי רבים מהיהודים שנותרו בחיים. זמן קצר לאחר מכן סולקה אגריצ'י מתפקידה. לאחר המלחמה תמכה בה הקהילה היהודית.
גריגורה פרופיר, מהנדס במקצועו, שהיה מנהל טחנת הקמח "דאצ'יה" ביאשי בעת פרוץ הפרעות. כאשר נודע לו כי מובילים את יהודים אל תחנת המשטרה בעיר, גייס מביניהם עובדים חדשים, לקח אותם לטחנה והעסיקם בפריקת שקי קמח. כך הציל חיי עשרות יהודים, אל מול איום ממשי על חייו מצד חיילים גרמנים ושוטרים רומנים.
אליסבטה ניקופוי-סטרול הצילה ביום 29 ביוני 1941, בעת שהשתוללו הפרעות, את משפחת סטרול, בת שבע נפשות, כולל אחיו והוריו של בעלה.
נונה פנטאה הסתירה בחדרה 6 יהודים מבין שכניה.
מירצ'אה פטרו סיון הסתיר כ-15 יהודים בביתו שביאשי ובחווה הכפרית של משפחתו.
אלנה, נסיכת יוון ומלכת רומניה שהוזעקה על ידי גברת אגריצ'י, הפעילה לחץ חזק על בנה, המלך, שבתורו הפעיל לחץ על הממשלה והביא לפתיחת רכבות המוות והגשת סיוע לניצולים.
עמדת המפלגה הקומוניסטית הרומנית כלפי אירועי יאשי
במהלך השנים בהם שלטה ברומניה המפלגה הקומוניסטית הרומנית נעשה ניסיון מכוון למזער את מספר הקורבנות, להטיל את האשמה על גרמניה הנאצית ולטשטש את היותו מכוון נגד היהודים. למעשה המפלגה הקומוניסטית החלה בתהליך זה לפני שהגיעה לשלטון, בתקופה המחתרתית של שנות הארבעים של המאה ה-20.
ב-8 בספטמבר 1941 פרסמה המפלגה הקומוניסטית הרומנית כרוז, שהיווה גם מצע, ובו התקפה חזיתית על השלטון הרומני של התקופה. בכרוז אין שום אזכור לחקיקה האנטייהודית העניפה, השלטון מותקף רק על "פתיחת מלחמה נפשעת אנטיסובייטית" ועל "דיכוי תנועת הפועלים המהפכנית". בהתייחסות נפרדת, באותה תקופה, אירועי יאשי מוזכרים כ"חיסולם של 2000 פטריוטים רומנים" - אין אזכור כלשהו ליהדות המחוסלים ומספרם מוקטן מאוד. ב-1945, נציג מחוז יאשי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית העביר ביקורת חריפה על סקירת אירועי יאשי 1941 במאמר מקיף של העיתון "מולדובה הסוציאליסטית". הנציג טען שפרסום החומר מהווה "שגיאה פוליטית חמורה" ושהחומר הוא למעשה "פרובוקציה ציונית". אותו נציג גם התלונן על כך שבעיתון הוצגו רק תמונות של פורעים רומנים ואין תמונות של גרמנים. השלטון הקומוניסטי סירב להכיר ביהודים שנפגעו באירועי יאשי ובהגליות לטרנסניסטריה כנכי מלחמה ואלמנות הנרצחים לא הוכרו כאלמנות מלחמה[16].
גם מאוחר יותר, כשכל הנתונים והמספרים היו בידם, המשיכו הקומוניסטים באותו קו - ב-1966, באירוע לרגל 45 שנים מאז ייסוד המפלגה הקומוניסטית הרומנית, הציג ניקולאה צ'אושסקו את אירועי יאשי 1941 כ"ארגון פוגרום כנגד הכוחות האנטיפשיסטיים"[17].
העבודה ההיסטוריוגרפית היחידה שפורסמה לאחר נפילת משטרו של אנטונסקו, ב-1946, בתקופת הביניים לפני שהקומוניסטים תפסו את כל השלטון, היה הספר השחור, אולם לאחר שההשתלטות הקומוניסטית הספר הזה הוצא מחנויות הספרים ועותקים מעט שנותרו בספריות, הוגבלה קריאתם רק למורשים מעטים. בין השנים 1947 - 1956 היה רק ספר היסטוריה אחד שדן בתקופת המלחמה, הספר של מיכאיל רולר, אך בשלושים העמודים שהוקדשו לתקופה זו לא היה שום אזכור לחקיקה ולדיכוי היהודים על ידי משטר אנטונסקו וגם לא לפרעות יאשי[16
מקומן של פרעות יאשי בתולדות השואה
פרעות יאשי אירעו קודם לתחילתה של ההשמדה השיטתית של יהדות אירופה.
חוקר השואה, פרופ' יהודה באואר כתב על פרעות יאשי:
Cquote2.svg פרשת יאסי והפוגרום שהתחולל בה היא מרכזית בתולדות שואת יהודי רומניה ובתולדות השואה בכלל. היא שימשה מעין פתיח לרצח ההמוני ביהודי בסרביה ובוקובינה על ידי כוחות הצבא והמשטרה הרומניים, שהונחו על ידי הוראות ישירות של הדיקטטור יון אנטונסקו. ... לאמתו של דבר יש מקום, כך ניתן להתרשם, למסקנה שהפוגרום של יאסי, שקדם לרציחות ההמוניות שבוצעו על ידי הנאצים בפלישתם לברית המועצות, הוא מבחינות רבות תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה. Cquote1.svg
– מתוך ההקדמה לספרו של ז'אן אנצ'ל, הקדמה לרצח: פרעות יאסי, 29 ביוני 1941, עמ' ז'-ח'
הוסיף על כך ז'אן אנצ'ל:
Cquote2.svg פרעות יאסי וסיפורן של שתי רכבות המוות שבהן נדחסו אלפי יהודים במטרה לחסל אותם בייסורים הם פרק מזוויע וכמעט בלתי ידוע בתולדות הסבל האנושי ובתולדות הרוע בכלל. הרוע עבד ידנית, תוך גילוי שנאה עיוורת ומעורבות אישית החורגת מן הרצון להרוג. נרשמה אז התפרצות המונית של שנאה, שהתבטאה בריסוק ראשים, עצמות וגפיים ובאקסטזה מול הדם הניגר. הפרעות לוו בשוד, אונס והרס לשמו גם כביטוי להפסקת ראייתו של היהודי כבן המין האנושי ותחושה של שחרור מוחלט מנורמות התנהגות אנושית. Cquote1.svg
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7% ... 7%A9%D7%99