אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
זמני כניסת ויציאת שבת פרשת חיי שרה!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
חיי שרה
"ויהיו חיי שרה, מאה ועשרים שנה ושבע שנים, שני-חיי שרה" (בראשית כ"ג א')
"נשיא אלקים אתה בתוכנו"
עיון בספר בראשית בכלל ובפרשתנו בפרט מעלה את השאלה, מי היו האבות? אבות האומה שעתידה לצאת ממצרים כעם, בעוד כמה מאות שנים או מלכים ונשיאים עוד בחייהם? במבט ראשון התורה מספרת את תולדות חייה של משפחת האבות כאנשים פרטיים. סיפור ההתמודדות עם הצורך לנדוד בעקבות קשיים כלכלים או אחרים (סוף פרשת נח י"א לא, הירידה למצרים י"ב י, המעבר לארץ פלשתים כ"ו א, החזרה לבאר שבע כ"ו כד ועוד). סיפור ההתמודדות עם בעיות עקרות מצד אחד וחינוך ילדים מצד שני (ט"ז א, כ"ה כא, ל"א לא, כ"א ט, ל"ד א ועוד). אבל מבט שני ומעמיק יותר מגלה שבנוסף לכל אלה, האבות עם היותם סמל לדורות מן הבחינה הפרטית, רוב שיחם והגיונם דווקא במישור הלאומי, כמנהיגי ציבור, כבר אז. נוכיח זאת מכמה בחינות. השיג והשיח של אברהם יצחק ויעקב הוא עם מלכים ושרים. אברהם עם פרעה (י"ב י ואילך) עם ארבעת המלכים (י"ד א ואילך) עם מלך סדום ומלכי צדק מלך שלם (י"ד יז-יח ואילך) עם אבימלך מלך גרר (כ' ב ואילך). יצחק עם אבימלך מלך פלשתים (כ"ו ב ואילך). יעקב עם חמור נשיא הארץ (ל"ד ו ואילך) ועם פרעה מלך מצרים (מ"ז ז). נשותיהם של האבות גם הן נסיכות. שרי-שרה בת מלכה, כשמה כן היא, בת מלכים המכונה גם "הגבירה" תואר השמור לאשת המלך או "אם המלך" (מלכים א' י"א יט, ט"ו יג, מלכים ב' י' יג, ירמיהו כ"ט ב, דבהי"ב ט"ו טז). אמה מלכה היא אם ארבעת השבטים הארמיים מבני הגבירה (כל השמונה האחרים הם בני הפלגש) (י"א כט, כ"ב כ-כד וברש"י שם). הגר גם היא בת מלכים על פי המדרש ונצטרפה אליה שם גם בת אבימלך וז"ל "אמר ר"ש בן יוחאי הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לו, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר, הה"ד (בראשית טז) ולה שפחה מצרית ושמה הגר , אף אבימלך כיון שראה נסים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לו אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית הזה ולא גבירה בבית אחרת, הה"ד (תהלים מה) בנות מלכים ביקרותיך" (בראשית רבה פרשה מה ד"ה ושרי אשת). גם קטורה לפי הפשט היא נסיכה ובניה ונכדיה ראשי שבטים במדין (כ"ה א ואילך וכינוים "בני הפלגשים" ביטוי הקשור למשפחת המלוכה בלבד לפי שיטת הרמב"ם פ"ד מה' מלכים ה"ד וראה מחלוקתו עם הרמב"ן בנושא). אם כך גם רבקה נסיכה וממילא גם רחל ולאה זלפה ובלהה (כשהאחרונה מכונה בפירוש פילגש ל"ה כב). (נציין רק בסוגריים כי גם הדור הבא נשא נסיכות עיין דבהי"א ז' יד, שם ב' כו ובירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג). מלחמותיהן של האבות גם הן רומזות לפי הפשט על מחנה גדול העומד לרשותם, כדי להעמיד למעלה משלוש מאות לוחמים (י"ד יד) יש צורך בעוד אלפים תומכי לחימה כמו שטוען הרמב"ם "עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם" (הלכות עבודת כוכבים פ"א ה"ג). לפי זה כינויו של אברהם בפי בני חת - אנשי חברון, בתחילת פרשתינו "נשיא אלקים אתה בתוכנו" (כ"ג ו) אינו לתפארת המליצה, אלא מתאים הוא להגדרת חז"ל למי שעומד בראש "ואין על גביו אלא ד' אלקיו" (הוריות פ"ג משנה ג).
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/חיי+שרה.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/חיי+שרה.htm</a>
"ויהיו חיי שרה, מאה ועשרים שנה ושבע שנים, שני-חיי שרה" (בראשית כ"ג א')
"נשיא אלקים אתה בתוכנו"
עיון בספר בראשית בכלל ובפרשתנו בפרט מעלה את השאלה, מי היו האבות? אבות האומה שעתידה לצאת ממצרים כעם, בעוד כמה מאות שנים או מלכים ונשיאים עוד בחייהם? במבט ראשון התורה מספרת את תולדות חייה של משפחת האבות כאנשים פרטיים. סיפור ההתמודדות עם הצורך לנדוד בעקבות קשיים כלכלים או אחרים (סוף פרשת נח י"א לא, הירידה למצרים י"ב י, המעבר לארץ פלשתים כ"ו א, החזרה לבאר שבע כ"ו כד ועוד). סיפור ההתמודדות עם בעיות עקרות מצד אחד וחינוך ילדים מצד שני (ט"ז א, כ"ה כא, ל"א לא, כ"א ט, ל"ד א ועוד). אבל מבט שני ומעמיק יותר מגלה שבנוסף לכל אלה, האבות עם היותם סמל לדורות מן הבחינה הפרטית, רוב שיחם והגיונם דווקא במישור הלאומי, כמנהיגי ציבור, כבר אז. נוכיח זאת מכמה בחינות. השיג והשיח של אברהם יצחק ויעקב הוא עם מלכים ושרים. אברהם עם פרעה (י"ב י ואילך) עם ארבעת המלכים (י"ד א ואילך) עם מלך סדום ומלכי צדק מלך שלם (י"ד יז-יח ואילך) עם אבימלך מלך גרר (כ' ב ואילך). יצחק עם אבימלך מלך פלשתים (כ"ו ב ואילך). יעקב עם חמור נשיא הארץ (ל"ד ו ואילך) ועם פרעה מלך מצרים (מ"ז ז). נשותיהם של האבות גם הן נסיכות. שרי-שרה בת מלכה, כשמה כן היא, בת מלכים המכונה גם "הגבירה" תואר השמור לאשת המלך או "אם המלך" (מלכים א' י"א יט, ט"ו יג, מלכים ב' י' יג, ירמיהו כ"ט ב, דבהי"ב ט"ו טז). אמה מלכה היא אם ארבעת השבטים הארמיים מבני הגבירה (כל השמונה האחרים הם בני הפלגש) (י"א כט, כ"ב כ-כד וברש"י שם). הגר גם היא בת מלכים על פי המדרש ונצטרפה אליה שם גם בת אבימלך וז"ל "אמר ר"ש בן יוחאי הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לו, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר, הה"ד (בראשית טז) ולה שפחה מצרית ושמה הגר , אף אבימלך כיון שראה נסים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לו אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית הזה ולא גבירה בבית אחרת, הה"ד (תהלים מה) בנות מלכים ביקרותיך" (בראשית רבה פרשה מה ד"ה ושרי אשת). גם קטורה לפי הפשט היא נסיכה ובניה ונכדיה ראשי שבטים במדין (כ"ה א ואילך וכינוים "בני הפלגשים" ביטוי הקשור למשפחת המלוכה בלבד לפי שיטת הרמב"ם פ"ד מה' מלכים ה"ד וראה מחלוקתו עם הרמב"ן בנושא). אם כך גם רבקה נסיכה וממילא גם רחל ולאה זלפה ובלהה (כשהאחרונה מכונה בפירוש פילגש ל"ה כב). (נציין רק בסוגריים כי גם הדור הבא נשא נסיכות עיין דבהי"א ז' יד, שם ב' כו ובירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג). מלחמותיהן של האבות גם הן רומזות לפי הפשט על מחנה גדול העומד לרשותם, כדי להעמיד למעלה משלוש מאות לוחמים (י"ד יד) יש צורך בעוד אלפים תומכי לחימה כמו שטוען הרמב"ם "עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם" (הלכות עבודת כוכבים פ"א ה"ג). לפי זה כינויו של אברהם בפי בני חת - אנשי חברון, בתחילת פרשתינו "נשיא אלקים אתה בתוכנו" (כ"ג ו) אינו לתפארת המליצה, אלא מתאים הוא להגדרת חז"ל למי שעומד בראש "ואין על גביו אלא ד' אלקיו" (הוריות פ"ג משנה ג).
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/חיי+שרה.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/חיי+שרה.htm</a>
חיי שרה (בראשית כג:א-כה:יח)
על בזבוז זמן ועל ניצול זמן
"על החיים ועל המוות"
אדון כהן צועד הלוך ושוב בעצבנות רבה, בחדר ההמתנה של מחלקת היולדות, בשעה שאישתו יולדת את ילדם הראשון. לפתע נפתחת הדלת, והרופא יוצא מן החדר ופונה לעברו בפנים חמורות. "אדון כהן, יש לי בשבילך חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שהלידה עברה 'חלק' ובקלות. החדשות הרעות הן שבנך שרוי במצב מסוים, שיגרום לו, עם הזמן, למוות בטוח".
אדון כהן נכנס להלם גמור. "זה נורא! מה אפשר לעשות?"
"אני חושש שאין מה לעשות", עונה לו הרופא. "עדיין לא נמצאה תרופה לבעיה הזו. לצערי המדענים אפילו נטשו לגמרי את המחקר, משום שהם התייאשו לחלוטין ממציאת פתרון למצב שכזה. אני מצטער לומר לך שהמוות של הבן שלך הוא בלתי נמנע".
"אוי לא...", אומר אדון כהן. "כיצד נקרא המצב הזה?"
"חיים", אומר לו הרופא. "מדובר בחיים".
חיים מבוזבזים
יש פתגם שאומר: 'זמן שווה כסף'. אבל לו ניתנה לנו הברירה, מה באמת יותר חשוב לנו: חמש דקות או חמישה שקלים?
ברור שהזמן יקר יותר מכסף. לכל אחד מאתנו כמות מוגבלת של זמן לחיות וככל שאנו מתבגרים, העובדה הזו הופכת יותר ויותר מוחשית עבורנו. מלכת אנגליה, לפני שנפטרה, אמרה: "הייתי מוותרת על כל העושר והתהילה שלי בתמורה לשעה אחת נוספת של חיים".
"הייתי מוותרת על כל העושר והתהילה שלי בתמורה לשעה אחת נוספת של חיים".
אחת מהטרגדיות האנושיות הגדולות ביותר היא תופעת בזבוז הזמן. מובן שקיימות הדרכים הרגילות והמקובלות לבזבז אותו: רכילות. עיסוק בבדיחות טיפשיות. צפייה בתכניות חסרות תכלית בטלוויזיה וכו'.
אך קיימות גם דרכים הרבה יותר סמויות לבזבוז זמן. אני זוכר שראיתי פוסטר שהיה תלוי על הקיר בחנות בגדים מסויימת: "בגדים שיתאימו לאורח החיים העסוק שלכם". הפוסטר הזה פנה ישירות לנטייה האנושית להיות עסוקים כל הזמן. אם אנחנו עסוקים, אנחנו מרגישים חשובים. אבל מה אנו באמת מצליחים להשיג וליצור? דמיינו לעצמכם מצבה שעליה כתוב: "האדם הזה מילא מטלות רבות בחייו". האם משמעות החיים היא לא יותר מאשר "להיות עסוקים"?
המוות-הצדעה לחיים!
שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" - חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!
החיים הם כמו ספינה. בדרך כלל הספינות נחנכות לקראת השייט הראשון שלהן. אנו כולנו מלאים תקוות וציפיות שהספינה תשוט בבטחה ותשוב בשלום לנמל שלה. אך מה קורה לאחר שנים רבות, כאשר הספינה - חבולה וישנה - חוזרת אל הנמל ממנו יצאה? היכן נמצאות כל המצלמות, הקהל והשמפניה?
היהדות מלמדת, שזהו בדיוק הרגע המתאים לחגיגה האמיתית. זהו הזמן שבו אנו יכולים להעריך ולראות את ההצלחות הגדולות של הספינה הוותיקה. מסיבה זו ממש בחרה התורה להשתמש במותם של אברהם ושרה, לצורך תרועה והצדעה לחיים המיוחדים שהיו להם.
צמיחה תמידית
הצמיחה שמתרחשת בגופו של ילד ניתנת למדידה בטווח של חודשים ספורים. אצל מבוגר, הגדילה ניתנת למדידה רק בטווח של שנים. אך מדוע זה צריך להיות כך? בדיוק כמו שאנו מצפים מילד בן 10 שנים שלא יתנהג כפי שהתנהג בגיל 5, מדוע אדם בגיל 40 צריך להתנהג כפי שהתנהג בגיל 35?!
כשהתורה מתארת את חייו של אברהם אבינו, היא משתמשת במלים: "ואלה הם ימי שני חיי אברהם" (בראשית כ"ה:7). התורה משווה את הימים לשנים, ובכך מספרת לנו שלמרות שצמיחתו של אדם רגיל נמדדת בטווח של שנים, אצל אברהם ושרה - ניתן היה למדוד את הגדילה בטווח של ימים. שניהם התפתחו מדי יום ביומו כשהם חיים את ימיהם באופן מלא ומוחלט.
צמיחתנו המשמעותית ביותר מגיעה, לא במשך התקופות הקלות שלנו, אלא דווקא במהלך הזמנים הקשים ביותר.
לעיתים אנו עלולים לחשוב: "יכולתי לצמוח יותר, אילו חיי לא היו כל כך קשים ומסובכים". זוהי אמירה לא נכונה, משום שצמיחתנו המשמעותית ביותר מגיעה, לא במשך התקופות הקלות שלנו, אלא דווקא במהלך הזמנים הקשים ביותר שאנו חווים. הגמרא אומרת שכל ימיה של שרה אימנו היו שווים בטיבם ובאיכותם, למרות שהיא סבלה במשך 90 שנים מעקרות, וגם נחטפה פעמיים בחייה! בדומה לכך, גם אברהם אבינו נלחם במלחמות והושלך אל תוך כבשן בוער!
הכוונה היא, שלא משנה מה עבר עליהם, אברהם ושרה ראו בכל רגע בחייהם הזדמנות ללימוד וצמיחה. וגם אנחנו, כצאצאיהם, נדרשים לנצל כל התנסות בחיים לצורך גדילה וצמיחה. החיים הם התרחשות רצופה של ניסיונות ומאורעות ואין כלל מקום למושג 'לדרוך במקום'.
18,000 שעות של חלומות בהקיץ
בואו ונביט בסגנון החיים המודרני. האדם הממוצע בעולם המערבי, מבלה בשנה 250 שעות בנסיעה לעבודה, ועוד 200 שעות בעמידה בתורים! במהלך קריירה של 40 שנה, מדובר בסך של 18,000 שעות.
אם בזמן הנהיגה אנחנו סתם חולמים בהקיץ - הבזבוז שלנו הוא עצום. במקום זאת, בואו ננסה ללמוד משהו! קיימים מאות שיעורים שניתן להשיג על גבי קלטות. קבעו לעצמכם מטרה. לימדו איך להיות אדם/בן-זוג/הורה יותר טוב. נסו להתעמק בסדרה שלימה של שיעורים העוסקים בהיסטוריה היהודית. האזינו לקלטות שמדברות על החגים והמועדים המתקרבים. אם באמת רוצים להפוך כל זאת למציאות, אין סוף להזדמנויות!
הנה אחד הסיפורים האהובים עלי ביותר, שמדגים את הרעיון הזה: במאה ה-19 חי לו רב גדול באירופה, שמו היה החת"ם סופר. היה לוקח לו שנים רבות לסיים את לימוד כל הכרכים של הגמרא, מההתחלה ועד הסוף. בכל פעם, לאחר שסיים את המשימה הזו, הוא ערך חגיגה גדולה עם חבריו ובני משפחתו. פעם אחת, הוא הכריז על רצונו לערוך חגיגה נוספת, רק חודשים ספורים לאחר החגיגה הקודמת שארגן. חבריו שאלו אותו: "אבל אין סיכוי שהצלחת לסיים עוד סבב של כל כרכי הגמרא בזמן כל כך קצר! חשבנו שיש לך עוד כמה שנים עד שתגיע החגיגה הבאה!". תשובתו של החת"ם סופר הייתה: "בפעם הקודמת שלמדתי את הגמרא, פתחתי אותה רק בזמנים הקבועים לכך, בשעות ובימים שהייתי רגיל לשבת ולהעמיק בסוגיות הסבוכות. הפעם, החלטתי ללמוד את הגמרא בכל פעם שנתקלתי בחמש דקות פנויות שהיו לי - בין אם זה היה בדיוק כשעמדתי בתור, או כשחיכיתי שיתחיל איזה אירוע מסוים, או אפילו במהלך הנסיעות הרבות שלי. בדרך זו, חמש דקות בכל פעם, הצלחתי להכניס שנים רבות של לימוד תורה בזמן קצר מאד!".
כעת אתם בטח חושבים לעצמכם: "כל זה נשמע יפה מאד בתיאוריה, אבל אני באמת זקוק לזמן מסוים בשביל סתם להירגע!". ברור שכל אדם זקוק לזמן בשביל להתאושש ולהתרענן. ראיתי פעם בתל אביב שלט-חוצות ענק שפרסם את הטיילת שעל חוף הים, והנוסח היה: "זה המקום ללכת אליו, כשאין לך שום דבר אחר לעשות".
הרעיון היהודי של "להירגע" הוא להיכנס לעומק ולהתרכז באספקט אחר של החיים שלנו.
היהדות אומרת לנו לא לבזבז אף דקה. אין בכך כוונה שנעמיד מול העיניים ספר במשך 24 שעות ביממה. (הרי אנחנו צריכים גם לישון, לא?). אלא, הרעיון היהודי של "להירגע" הוא להיכנס לעומק ולהתרכז באספקט אחר של החיים שלנו. כדאי שהרגיעה שלנו תהיה בעלת מטרה ובעלת כיוון מוגדר. הירגעו, אבל אל תרחפו. כאשר אתם ישנים, זה צריך להיעשות במטרה לתת לגוף מנוחה אמיתית, כדי שיהיה לכם כוח לעשות מעשים משמעותיים ומועילים. בדרך זו, השינה עצמה הופכת לפעולה משמעותית. באופן דומה, אם אתם מבקרים חברים, במקום לפטפט סתם על החדשות, הספורט או מזג האוויר, מדוע שלא תנסו להעלות ביחד רעיונות כיצד לסייע לחברה שבה אתם חיים, או לדון בנושאים הרלוונטיים של פרשת השבוע.
כולנו צאצאים של אברהם ושרה וכתוצאה מכך ירשנו את הגנים הרוחניים שלהם. השעון מתקתק לו כל הזמן. בואו ננסה להפוך את הדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasw..._Sarah_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... h_5769.asp</a>
על בזבוז זמן ועל ניצול זמן
"על החיים ועל המוות"
אדון כהן צועד הלוך ושוב בעצבנות רבה, בחדר ההמתנה של מחלקת היולדות, בשעה שאישתו יולדת את ילדם הראשון. לפתע נפתחת הדלת, והרופא יוצא מן החדר ופונה לעברו בפנים חמורות. "אדון כהן, יש לי בשבילך חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שהלידה עברה 'חלק' ובקלות. החדשות הרעות הן שבנך שרוי במצב מסוים, שיגרום לו, עם הזמן, למוות בטוח".
אדון כהן נכנס להלם גמור. "זה נורא! מה אפשר לעשות?"
"אני חושש שאין מה לעשות", עונה לו הרופא. "עדיין לא נמצאה תרופה לבעיה הזו. לצערי המדענים אפילו נטשו לגמרי את המחקר, משום שהם התייאשו לחלוטין ממציאת פתרון למצב שכזה. אני מצטער לומר לך שהמוות של הבן שלך הוא בלתי נמנע".
"אוי לא...", אומר אדון כהן. "כיצד נקרא המצב הזה?"
"חיים", אומר לו הרופא. "מדובר בחיים".
חיים מבוזבזים
יש פתגם שאומר: 'זמן שווה כסף'. אבל לו ניתנה לנו הברירה, מה באמת יותר חשוב לנו: חמש דקות או חמישה שקלים?
ברור שהזמן יקר יותר מכסף. לכל אחד מאתנו כמות מוגבלת של זמן לחיות וככל שאנו מתבגרים, העובדה הזו הופכת יותר ויותר מוחשית עבורנו. מלכת אנגליה, לפני שנפטרה, אמרה: "הייתי מוותרת על כל העושר והתהילה שלי בתמורה לשעה אחת נוספת של חיים".
"הייתי מוותרת על כל העושר והתהילה שלי בתמורה לשעה אחת נוספת של חיים".
אחת מהטרגדיות האנושיות הגדולות ביותר היא תופעת בזבוז הזמן. מובן שקיימות הדרכים הרגילות והמקובלות לבזבז אותו: רכילות. עיסוק בבדיחות טיפשיות. צפייה בתכניות חסרות תכלית בטלוויזיה וכו'.
אך קיימות גם דרכים הרבה יותר סמויות לבזבוז זמן. אני זוכר שראיתי פוסטר שהיה תלוי על הקיר בחנות בגדים מסויימת: "בגדים שיתאימו לאורח החיים העסוק שלכם". הפוסטר הזה פנה ישירות לנטייה האנושית להיות עסוקים כל הזמן. אם אנחנו עסוקים, אנחנו מרגישים חשובים. אבל מה אנו באמת מצליחים להשיג וליצור? דמיינו לעצמכם מצבה שעליה כתוב: "האדם הזה מילא מטלות רבות בחייו". האם משמעות החיים היא לא יותר מאשר "להיות עסוקים"?
המוות-הצדעה לחיים!
שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" - חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!
החיים הם כמו ספינה. בדרך כלל הספינות נחנכות לקראת השייט הראשון שלהן. אנו כולנו מלאים תקוות וציפיות שהספינה תשוט בבטחה ותשוב בשלום לנמל שלה. אך מה קורה לאחר שנים רבות, כאשר הספינה - חבולה וישנה - חוזרת אל הנמל ממנו יצאה? היכן נמצאות כל המצלמות, הקהל והשמפניה?
היהדות מלמדת, שזהו בדיוק הרגע המתאים לחגיגה האמיתית. זהו הזמן שבו אנו יכולים להעריך ולראות את ההצלחות הגדולות של הספינה הוותיקה. מסיבה זו ממש בחרה התורה להשתמש במותם של אברהם ושרה, לצורך תרועה והצדעה לחיים המיוחדים שהיו להם.
צמיחה תמידית
הצמיחה שמתרחשת בגופו של ילד ניתנת למדידה בטווח של חודשים ספורים. אצל מבוגר, הגדילה ניתנת למדידה רק בטווח של שנים. אך מדוע זה צריך להיות כך? בדיוק כמו שאנו מצפים מילד בן 10 שנים שלא יתנהג כפי שהתנהג בגיל 5, מדוע אדם בגיל 40 צריך להתנהג כפי שהתנהג בגיל 35?!
כשהתורה מתארת את חייו של אברהם אבינו, היא משתמשת במלים: "ואלה הם ימי שני חיי אברהם" (בראשית כ"ה:7). התורה משווה את הימים לשנים, ובכך מספרת לנו שלמרות שצמיחתו של אדם רגיל נמדדת בטווח של שנים, אצל אברהם ושרה - ניתן היה למדוד את הגדילה בטווח של ימים. שניהם התפתחו מדי יום ביומו כשהם חיים את ימיהם באופן מלא ומוחלט.
צמיחתנו המשמעותית ביותר מגיעה, לא במשך התקופות הקלות שלנו, אלא דווקא במהלך הזמנים הקשים ביותר.
לעיתים אנו עלולים לחשוב: "יכולתי לצמוח יותר, אילו חיי לא היו כל כך קשים ומסובכים". זוהי אמירה לא נכונה, משום שצמיחתנו המשמעותית ביותר מגיעה, לא במשך התקופות הקלות שלנו, אלא דווקא במהלך הזמנים הקשים ביותר שאנו חווים. הגמרא אומרת שכל ימיה של שרה אימנו היו שווים בטיבם ובאיכותם, למרות שהיא סבלה במשך 90 שנים מעקרות, וגם נחטפה פעמיים בחייה! בדומה לכך, גם אברהם אבינו נלחם במלחמות והושלך אל תוך כבשן בוער!
הכוונה היא, שלא משנה מה עבר עליהם, אברהם ושרה ראו בכל רגע בחייהם הזדמנות ללימוד וצמיחה. וגם אנחנו, כצאצאיהם, נדרשים לנצל כל התנסות בחיים לצורך גדילה וצמיחה. החיים הם התרחשות רצופה של ניסיונות ומאורעות ואין כלל מקום למושג 'לדרוך במקום'.
18,000 שעות של חלומות בהקיץ
בואו ונביט בסגנון החיים המודרני. האדם הממוצע בעולם המערבי, מבלה בשנה 250 שעות בנסיעה לעבודה, ועוד 200 שעות בעמידה בתורים! במהלך קריירה של 40 שנה, מדובר בסך של 18,000 שעות.
אם בזמן הנהיגה אנחנו סתם חולמים בהקיץ - הבזבוז שלנו הוא עצום. במקום זאת, בואו ננסה ללמוד משהו! קיימים מאות שיעורים שניתן להשיג על גבי קלטות. קבעו לעצמכם מטרה. לימדו איך להיות אדם/בן-זוג/הורה יותר טוב. נסו להתעמק בסדרה שלימה של שיעורים העוסקים בהיסטוריה היהודית. האזינו לקלטות שמדברות על החגים והמועדים המתקרבים. אם באמת רוצים להפוך כל זאת למציאות, אין סוף להזדמנויות!
הנה אחד הסיפורים האהובים עלי ביותר, שמדגים את הרעיון הזה: במאה ה-19 חי לו רב גדול באירופה, שמו היה החת"ם סופר. היה לוקח לו שנים רבות לסיים את לימוד כל הכרכים של הגמרא, מההתחלה ועד הסוף. בכל פעם, לאחר שסיים את המשימה הזו, הוא ערך חגיגה גדולה עם חבריו ובני משפחתו. פעם אחת, הוא הכריז על רצונו לערוך חגיגה נוספת, רק חודשים ספורים לאחר החגיגה הקודמת שארגן. חבריו שאלו אותו: "אבל אין סיכוי שהצלחת לסיים עוד סבב של כל כרכי הגמרא בזמן כל כך קצר! חשבנו שיש לך עוד כמה שנים עד שתגיע החגיגה הבאה!". תשובתו של החת"ם סופר הייתה: "בפעם הקודמת שלמדתי את הגמרא, פתחתי אותה רק בזמנים הקבועים לכך, בשעות ובימים שהייתי רגיל לשבת ולהעמיק בסוגיות הסבוכות. הפעם, החלטתי ללמוד את הגמרא בכל פעם שנתקלתי בחמש דקות פנויות שהיו לי - בין אם זה היה בדיוק כשעמדתי בתור, או כשחיכיתי שיתחיל איזה אירוע מסוים, או אפילו במהלך הנסיעות הרבות שלי. בדרך זו, חמש דקות בכל פעם, הצלחתי להכניס שנים רבות של לימוד תורה בזמן קצר מאד!".
כעת אתם בטח חושבים לעצמכם: "כל זה נשמע יפה מאד בתיאוריה, אבל אני באמת זקוק לזמן מסוים בשביל סתם להירגע!". ברור שכל אדם זקוק לזמן בשביל להתאושש ולהתרענן. ראיתי פעם בתל אביב שלט-חוצות ענק שפרסם את הטיילת שעל חוף הים, והנוסח היה: "זה המקום ללכת אליו, כשאין לך שום דבר אחר לעשות".
הרעיון היהודי של "להירגע" הוא להיכנס לעומק ולהתרכז באספקט אחר של החיים שלנו.
היהדות אומרת לנו לא לבזבז אף דקה. אין בכך כוונה שנעמיד מול העיניים ספר במשך 24 שעות ביממה. (הרי אנחנו צריכים גם לישון, לא?). אלא, הרעיון היהודי של "להירגע" הוא להיכנס לעומק ולהתרכז באספקט אחר של החיים שלנו. כדאי שהרגיעה שלנו תהיה בעלת מטרה ובעלת כיוון מוגדר. הירגעו, אבל אל תרחפו. כאשר אתם ישנים, זה צריך להיעשות במטרה לתת לגוף מנוחה אמיתית, כדי שיהיה לכם כוח לעשות מעשים משמעותיים ומועילים. בדרך זו, השינה עצמה הופכת לפעולה משמעותית. באופן דומה, אם אתם מבקרים חברים, במקום לפטפט סתם על החדשות, הספורט או מזג האוויר, מדוע שלא תנסו להעלות ביחד רעיונות כיצד לסייע לחברה שבה אתם חיים, או לדון בנושאים הרלוונטיים של פרשת השבוע.
כולנו צאצאים של אברהם ושרה וכתוצאה מכך ירשנו את הגנים הרוחניים שלהם. השעון מתקתק לו כל הזמן. בואו ננסה להפוך את הדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasw..._Sarah_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... h_5769.asp</a>
תשמ"ח
"ויהיו חיי שרה ... שני חיי שרה"
הרב אברהם צוקרמן
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
הרב מרדכי צמח בן מזל טוב
יש מאורעות שמשפיעים על התקופה והיא נקראת על שם המאורע ויש אישים שמשפיעים על התקופה והיא נקראת על שמם. התקופה של אברהם ושרה היו בה מאורעות גדולים הן ליחידים והן לכלל, הצלתו של אברהם מכבשן האש, מאורע מדהים ביותר. מלחמת הארבעה את החמישה. הפיכת סדום ועמורה - היה מקום שהתקופה תקרא על שם אחד המאורעות. יתר על כן - אברהם עצמו שעמד לבדו מעבר אחד של האמונה ששלטה אז בין בני האדם, השפעתו היתה ניכרת ביותר, גם אלו שלא האמינו בדרכו ראו אותו כנשיא אלוקים בתוכם ולא הוא זכה שהתקופה תקרא על שמו. זכתה לכך שרה וכל התקופה מאז הולדתה ועד פטירתה נקראות בתורה, וכך ראו אותה אלו שחיו בתקופתה וגם אחריה "שני חיי שרה" היא שהטביעה את חותמה על התקופה. הן בגין יפיה המיוחד שיפים של המעולים ביותר כלפיה - היו "כקוף בפני אדם" והן בגין החכמת החיים שלה, שבאו לידי ביטוי ע"י מלכים ועמים שבאו במגע אתה, ובהבנת אורחי חיי אדם ודרכי חנוכו עד כדי דרישה של "גרש האמה הזאת ואת בנה" והקב"ה נתן הסכמתו ל"כל אשר תאמר ". על כן זכתה שהתקופה תקרא על שמה "שני חיי שרה".
(התשמ"ח)
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.as...t=19&id=9128&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... id=9128&q=</a>
"ויהיו חיי שרה ... שני חיי שרה"
הרב אברהם צוקרמן
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
הרב מרדכי צמח בן מזל טוב
יש מאורעות שמשפיעים על התקופה והיא נקראת על שם המאורע ויש אישים שמשפיעים על התקופה והיא נקראת על שמם. התקופה של אברהם ושרה היו בה מאורעות גדולים הן ליחידים והן לכלל, הצלתו של אברהם מכבשן האש, מאורע מדהים ביותר. מלחמת הארבעה את החמישה. הפיכת סדום ועמורה - היה מקום שהתקופה תקרא על שם אחד המאורעות. יתר על כן - אברהם עצמו שעמד לבדו מעבר אחד של האמונה ששלטה אז בין בני האדם, השפעתו היתה ניכרת ביותר, גם אלו שלא האמינו בדרכו ראו אותו כנשיא אלוקים בתוכם ולא הוא זכה שהתקופה תקרא על שמו. זכתה לכך שרה וכל התקופה מאז הולדתה ועד פטירתה נקראות בתורה, וכך ראו אותה אלו שחיו בתקופתה וגם אחריה "שני חיי שרה" היא שהטביעה את חותמה על התקופה. הן בגין יפיה המיוחד שיפים של המעולים ביותר כלפיה - היו "כקוף בפני אדם" והן בגין החכמת החיים שלה, שבאו לידי ביטוי ע"י מלכים ועמים שבאו במגע אתה, ובהבנת אורחי חיי אדם ודרכי חנוכו עד כדי דרישה של "גרש האמה הזאת ואת בנה" והקב"ה נתן הסכמתו ל"כל אשר תאמר ". על כן זכתה שהתקופה תקרא על שמה "שני חיי שרה".
(התשמ"ח)
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.as...t=19&id=9128&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... id=9128&q=</a>
תשובתה של שרה על גרוש ישמעאל
לאחר שבשבוע שעבר בחנו את המשמעות של דברי ´בעל הטורים´ לפיהם חטאה שרה בגירוש ישמעאל - ננסה לבחון את תהליך התשובה של שרה, תהליך המתואר בדרשה המספרת על מות שרה בעקבות עקידת יצחק.
י"ז חשון ה´תשס"ח - איתן פינקלשטיין
כיון שחזר יצחק אצל אמו, אמרה לו: 'היכן היית בני?', אמר לה: 'נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות...'. אמרה: 'ווי על בן השיכורה! אילולי מלאך מן השמים כבר היית שחוט?', אמר לה: 'כן'. באותה שעה צווחה ששה קולות 'ווי' - כנגד שש תקיעות. אמרו: לא הספיקה לגמור את הדבר - עד שמתה, הדא הוא דכתיב "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (בראשית כג, ב). ומהיכן בא? ר' יהודה בר' סימון אמר: מהר המוריה בא. ויקרא רבה, כ', ב, בתרגום לעברית.
בשבוע שעבר ראינו את שיטת 'בעל הטורים' (ר' יעקב בן הרא"ש), לפיה הגרוש למצרים והשעבוד, היו עונש על גירוש ישמעאל והגר. ביארנו שיטה זו לאור דברי רשב"י הסובר שישמעאל לא חטא, אלא רק טען בתוקף לחלקו בירושה. לעניות דעתנו, אין בשיטות ראשונים ותנאים אלה בכדי לפגוע בכבודה של שרה אמנו, אלא להפך - להציגה כבעלת תשובה, שאף צדיקים גמורים אינם עומדים במקומה - כפי שנראה להלן.
אחד המדרשים המפורסמים ביותר בפרקי דרבי אליעזר, מספר כי מותה של שרה נגרם בשל בשורת השטן שגילה את אוזנה של שרה בדבר העקידה - ולא גילה לה את דבר הצלת בנה (פדר"א ל"ב). אך בעוד שלפי הגרסה המאוחרת של הפדר"א נראה כי נשמתה של שרה פרחה בשל הבשורה הנוראית על מות בנה, הרי שבגרסה הקדומה של הדרשה כפי שהיא מופיעה למעלה, כלל לא ברור מדוע נבהלה שרה - שכן יצחק עומד לפניה והיא מודעת לסיום החיובי של מעשה העקידה.
כמו כן, עולות התמיהות מדוע מכנה שרה עצמה "השיכורה", ומדוע שרה כה מדגישה את תפקידו של המלאך מן השמים שהצילו, שכן לכאורה כעת היא כבר מודעת לכך שמלכתחילה כל מעשה העקידה היה רק ניסיון אלוקי. נקודה מרתקת נוספת בדרשתנו, היא הקביעה כי אנו תוקעים בשופר בראש השנה לא רק כנגד איילו של אברהם, אלא בעיקר בכדי להזכיר את קול בכיה של שרה, ואם כן עלינו לנסות ולהבין מה מועיל לנו להזכיר קול בכייתה ביום הדין.
דרשתנו קובעת שלמעשה על אף שיצחק עצמו לא הוקרב - מעשה העקידה לא הסתיים ללא פגיעה בנפש, ושרה היא ששלמה את מחיר העקידה. מסורת מדרשית זו (עיין גם בקה"ר ט', ז; תנחומא וירא כ"ג; פסר"כ כ"ו, ג ועוד), מבוססת הן על סמיכות הפרשיות בין פרשת העקידה לסיפור מותה של שרה, והן על תיאור בואו של אברהם לספוד לשרה ולבכותה, תיאור המניח כי אברהם לא היה ליד שרה בעת מותה.
אך עדיין עולה השאלה מדוע בחר הדרשן לראות במותה של שרה את סיומה של פרשת העקידה? במה חטאה שרה, לדעת הדרשן, שנגזר עליה מוות מתוך שברון לב שכזה? כיצד ראה הדרשן את הרעיון העומד מאחרי כלל מעשה העקידה, אם ראה בו מבוא למותה של שרה?
הרמב"ן טוען כי עינויה של הגר בעת הריונה, הינו חטא שאנו משלמים עליו עד ימינו אנו: " 'ותענה שרי ותברח מפניה' (בראשית ט"ז, ו) - חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי". הרמב"ן אף למד מתוך הטענתו של ישמעאל על כתפה של הגר, שגירושו של ישמעאל היה דווקא כאשר ישמעאל היה חולה, ואף ציין כי ניתן לשער ש"במצותה (של שרה) לא נתן (אברהם) להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם" (וראה גם את פרוש הראב"ע על אתר שהלך בדרך זו).
הרמב"ן בפרוש זה הלך בעקבות המדרש בבראשית רבה נ"ג, יג, הקובע כי שרה היא שגרמה לחוליו של ישמעאל: " 'על שכמה ואת הילד' - בן כ"ז שנים (היה ישמעאל), ואת אמרת 'שם על שכמה'? אלא מלמד שהכניסה בו שרה עין רעה - ונכנסה בו חמה ואכאבית (סוג של מחלה), תדע לך שכן, דכתיב 'ויכלו המים מן החמת' - שכן דרך החולה להיות שותה הרבה ובכל שעה".
עניינים אלה, מצטרפים לעמדתו של 'בעל הטורים' אותה בחנו בשבוע שעבר, ומפנים את תשומת ליבנו - שעל אף שעצם שילוחו של ישמעאל היה מוצדק - גירושו למדבר עם אמו, כשהוא שעון על כתפה ללא אמצעי מחיה מספקים וללא אפשרות לחיות ללא התערבות המלאך, היה בניגוד לרצון האלוקי. בשבוע שעבר ביארנו, כי ראשית הנבואה לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (כ"א, יב) נועדה להביע הסכמה רק עם דבריה של שרה בדבר הצורך בהפרדת הילדים, אך נראה ששרה ניסתה להשתמש בקביעה זאת על מנת לסכל את סופה של הנבואה "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" (כ"א, יג). בכך, הסתבר לה למפרע - היא גרמה לערעורה של ההבטחה שעמדה במרכזה של הנבואה לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כ"א, יב) (ועיין בבר"ר נ"ו, יב ובמדרשים רבים נוספים המדגישים את הניגוד בין העקידה לבין הבטחה זו).
לאור קריאה זו, נוכל להבין את המקבילות הרבות מאוד הקיימות בין עקידת יצחק וגרושו של ישמעאל: בשתי הפרשיות אברהם מצווה לסכן את חיי בנו; בשתיהן הציווי עומד בניגוד להבטחה אלוקית שהבן יחיה; בשתיהן נאמר "וישכם אברהם בבוקר" (כ"א, יד; כ"ב, ג); בשתיהן מודגשת ההליכה אל הלא נודע - "ותלך ותתע במדבר" מול "על אחד ההרים אשר אומר אליך"; הבן קרוי לאורך שתי הפרשיות באותו הכינוי - "הנער"; השורש המנחה בשתי הפרשיות הוא ר.א.ה.; בשתי הפרשיות הבן עמד על סף תהום המוות; בין שתי הפרשיות קיימות תבניות לשוניות מקבילות רבות, כגון: "ויפקח אלקים את עיניה ותרא" (כ"א, יט) מול "וישא אברהם את עיניו וירא" (כ"ב, ד; כ"ב, יג) ועוד; ולבסוף, והחשוב מכל - בשתי הפרשיות ניצלו חיי הנער רק בשל ההתערבות האלוקית על ידי קריאת מלאך מן השמים שהציל את חיי הנער.
נראה כי כאשר סיפר יצחק לאמו על מעשה העקידה, ובעיקר כאשר גילה את אוזנה שאף הוא ניצל - כמו ישמעאל - רק בזכות התערבותו של המלאך מן השמים, הבינה שרה כי העקידה היא עונש אלוקי על ניסיונה להמית את בן אמתה. במידה כנגד מידה גמל איתה ה', ומאחר והיא סיכנה את חיי בנה יחידה של הגר, נסתכנו חיי בנה יחידה שלה. הפסוק הפותח את פרשת העקידה "ויהי אחר הדברים האלה"- הדגיש בפניה את הקישור לפרשיה שלמעלה, פרשית גירוש ישמעאל, אך בניגוד לפרשיה זו שהסתיימה בהשאת אישה לבנה של הגר מארץ מוצאה - שרה מבינה שהיא לא כבר לא תזכה להיות זו המשיאה את בנה לאשה מארץ מוצאה. בשלב זה קולטת שרה שהציווי הכוללני לאברהם "כל אשר תאמר אלייך שרה שמע בקולה" - גרם לה לשכרון כוח ולתחושה כי ה' מסכים עם כל דבריה, עם אלו שכבר נאמרו על ידה - אך גם עם ציווייה העתידיים בקשר לישמעאל - שה' כלל לא נתכוון להתירם.
כדוד המלך המודה "חטאתי לה' ", מתארת דרשתנו את שרה כמי שמקבלת על עצמה את האחריות למעשיה, ותולה את סיכון חיי בנה בהתנהגותה שלה - "ווי על בן השיכורה". בעוצמה בלתי רגילה מתארת הדרשה את תשובתה קורעת הלב של שרה, הקולטת את טעותה ונוהגת כרבי אלעזר בן דורדיא ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו" (סנהדרין י"ז ע"א). וכנגד תשובתה העוצמתית של שרה, שבניגוד לרבים בדורנו הסכינה לקבל על עצמה את מלוא האחריות המרה למעשיה - אנו תוקעים בשופר להזכירנו קול בכיית אימנו - וללמדנו תשובה כנה מהי.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן. המאמר מתפרסם במסגרת המדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=23819' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=23819</a>
לאחר שבשבוע שעבר בחנו את המשמעות של דברי ´בעל הטורים´ לפיהם חטאה שרה בגירוש ישמעאל - ננסה לבחון את תהליך התשובה של שרה, תהליך המתואר בדרשה המספרת על מות שרה בעקבות עקידת יצחק.
י"ז חשון ה´תשס"ח - איתן פינקלשטיין
כיון שחזר יצחק אצל אמו, אמרה לו: 'היכן היית בני?', אמר לה: 'נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות...'. אמרה: 'ווי על בן השיכורה! אילולי מלאך מן השמים כבר היית שחוט?', אמר לה: 'כן'. באותה שעה צווחה ששה קולות 'ווי' - כנגד שש תקיעות. אמרו: לא הספיקה לגמור את הדבר - עד שמתה, הדא הוא דכתיב "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (בראשית כג, ב). ומהיכן בא? ר' יהודה בר' סימון אמר: מהר המוריה בא. ויקרא רבה, כ', ב, בתרגום לעברית.
בשבוע שעבר ראינו את שיטת 'בעל הטורים' (ר' יעקב בן הרא"ש), לפיה הגרוש למצרים והשעבוד, היו עונש על גירוש ישמעאל והגר. ביארנו שיטה זו לאור דברי רשב"י הסובר שישמעאל לא חטא, אלא רק טען בתוקף לחלקו בירושה. לעניות דעתנו, אין בשיטות ראשונים ותנאים אלה בכדי לפגוע בכבודה של שרה אמנו, אלא להפך - להציגה כבעלת תשובה, שאף צדיקים גמורים אינם עומדים במקומה - כפי שנראה להלן.
אחד המדרשים המפורסמים ביותר בפרקי דרבי אליעזר, מספר כי מותה של שרה נגרם בשל בשורת השטן שגילה את אוזנה של שרה בדבר העקידה - ולא גילה לה את דבר הצלת בנה (פדר"א ל"ב). אך בעוד שלפי הגרסה המאוחרת של הפדר"א נראה כי נשמתה של שרה פרחה בשל הבשורה הנוראית על מות בנה, הרי שבגרסה הקדומה של הדרשה כפי שהיא מופיעה למעלה, כלל לא ברור מדוע נבהלה שרה - שכן יצחק עומד לפניה והיא מודעת לסיום החיובי של מעשה העקידה.
כמו כן, עולות התמיהות מדוע מכנה שרה עצמה "השיכורה", ומדוע שרה כה מדגישה את תפקידו של המלאך מן השמים שהצילו, שכן לכאורה כעת היא כבר מודעת לכך שמלכתחילה כל מעשה העקידה היה רק ניסיון אלוקי. נקודה מרתקת נוספת בדרשתנו, היא הקביעה כי אנו תוקעים בשופר בראש השנה לא רק כנגד איילו של אברהם, אלא בעיקר בכדי להזכיר את קול בכיה של שרה, ואם כן עלינו לנסות ולהבין מה מועיל לנו להזכיר קול בכייתה ביום הדין.
דרשתנו קובעת שלמעשה על אף שיצחק עצמו לא הוקרב - מעשה העקידה לא הסתיים ללא פגיעה בנפש, ושרה היא ששלמה את מחיר העקידה. מסורת מדרשית זו (עיין גם בקה"ר ט', ז; תנחומא וירא כ"ג; פסר"כ כ"ו, ג ועוד), מבוססת הן על סמיכות הפרשיות בין פרשת העקידה לסיפור מותה של שרה, והן על תיאור בואו של אברהם לספוד לשרה ולבכותה, תיאור המניח כי אברהם לא היה ליד שרה בעת מותה.
אך עדיין עולה השאלה מדוע בחר הדרשן לראות במותה של שרה את סיומה של פרשת העקידה? במה חטאה שרה, לדעת הדרשן, שנגזר עליה מוות מתוך שברון לב שכזה? כיצד ראה הדרשן את הרעיון העומד מאחרי כלל מעשה העקידה, אם ראה בו מבוא למותה של שרה?
הרמב"ן טוען כי עינויה של הגר בעת הריונה, הינו חטא שאנו משלמים עליו עד ימינו אנו: " 'ותענה שרי ותברח מפניה' (בראשית ט"ז, ו) - חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי". הרמב"ן אף למד מתוך הטענתו של ישמעאל על כתפה של הגר, שגירושו של ישמעאל היה דווקא כאשר ישמעאל היה חולה, ואף ציין כי ניתן לשער ש"במצותה (של שרה) לא נתן (אברהם) להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם" (וראה גם את פרוש הראב"ע על אתר שהלך בדרך זו).
הרמב"ן בפרוש זה הלך בעקבות המדרש בבראשית רבה נ"ג, יג, הקובע כי שרה היא שגרמה לחוליו של ישמעאל: " 'על שכמה ואת הילד' - בן כ"ז שנים (היה ישמעאל), ואת אמרת 'שם על שכמה'? אלא מלמד שהכניסה בו שרה עין רעה - ונכנסה בו חמה ואכאבית (סוג של מחלה), תדע לך שכן, דכתיב 'ויכלו המים מן החמת' - שכן דרך החולה להיות שותה הרבה ובכל שעה".
עניינים אלה, מצטרפים לעמדתו של 'בעל הטורים' אותה בחנו בשבוע שעבר, ומפנים את תשומת ליבנו - שעל אף שעצם שילוחו של ישמעאל היה מוצדק - גירושו למדבר עם אמו, כשהוא שעון על כתפה ללא אמצעי מחיה מספקים וללא אפשרות לחיות ללא התערבות המלאך, היה בניגוד לרצון האלוקי. בשבוע שעבר ביארנו, כי ראשית הנבואה לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (כ"א, יב) נועדה להביע הסכמה רק עם דבריה של שרה בדבר הצורך בהפרדת הילדים, אך נראה ששרה ניסתה להשתמש בקביעה זאת על מנת לסכל את סופה של הנבואה "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" (כ"א, יג). בכך, הסתבר לה למפרע - היא גרמה לערעורה של ההבטחה שעמדה במרכזה של הנבואה לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כ"א, יב) (ועיין בבר"ר נ"ו, יב ובמדרשים רבים נוספים המדגישים את הניגוד בין העקידה לבין הבטחה זו).
לאור קריאה זו, נוכל להבין את המקבילות הרבות מאוד הקיימות בין עקידת יצחק וגרושו של ישמעאל: בשתי הפרשיות אברהם מצווה לסכן את חיי בנו; בשתיהן הציווי עומד בניגוד להבטחה אלוקית שהבן יחיה; בשתיהן נאמר "וישכם אברהם בבוקר" (כ"א, יד; כ"ב, ג); בשתיהן מודגשת ההליכה אל הלא נודע - "ותלך ותתע במדבר" מול "על אחד ההרים אשר אומר אליך"; הבן קרוי לאורך שתי הפרשיות באותו הכינוי - "הנער"; השורש המנחה בשתי הפרשיות הוא ר.א.ה.; בשתי הפרשיות הבן עמד על סף תהום המוות; בין שתי הפרשיות קיימות תבניות לשוניות מקבילות רבות, כגון: "ויפקח אלקים את עיניה ותרא" (כ"א, יט) מול "וישא אברהם את עיניו וירא" (כ"ב, ד; כ"ב, יג) ועוד; ולבסוף, והחשוב מכל - בשתי הפרשיות ניצלו חיי הנער רק בשל ההתערבות האלוקית על ידי קריאת מלאך מן השמים שהציל את חיי הנער.
נראה כי כאשר סיפר יצחק לאמו על מעשה העקידה, ובעיקר כאשר גילה את אוזנה שאף הוא ניצל - כמו ישמעאל - רק בזכות התערבותו של המלאך מן השמים, הבינה שרה כי העקידה היא עונש אלוקי על ניסיונה להמית את בן אמתה. במידה כנגד מידה גמל איתה ה', ומאחר והיא סיכנה את חיי בנה יחידה של הגר, נסתכנו חיי בנה יחידה שלה. הפסוק הפותח את פרשת העקידה "ויהי אחר הדברים האלה"- הדגיש בפניה את הקישור לפרשיה שלמעלה, פרשית גירוש ישמעאל, אך בניגוד לפרשיה זו שהסתיימה בהשאת אישה לבנה של הגר מארץ מוצאה - שרה מבינה שהיא לא כבר לא תזכה להיות זו המשיאה את בנה לאשה מארץ מוצאה. בשלב זה קולטת שרה שהציווי הכוללני לאברהם "כל אשר תאמר אלייך שרה שמע בקולה" - גרם לה לשכרון כוח ולתחושה כי ה' מסכים עם כל דבריה, עם אלו שכבר נאמרו על ידה - אך גם עם ציווייה העתידיים בקשר לישמעאל - שה' כלל לא נתכוון להתירם.
כדוד המלך המודה "חטאתי לה' ", מתארת דרשתנו את שרה כמי שמקבלת על עצמה את האחריות למעשיה, ותולה את סיכון חיי בנה בהתנהגותה שלה - "ווי על בן השיכורה". בעוצמה בלתי רגילה מתארת הדרשה את תשובתה קורעת הלב של שרה, הקולטת את טעותה ונוהגת כרבי אלעזר בן דורדיא ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו" (סנהדרין י"ז ע"א). וכנגד תשובתה העוצמתית של שרה, שבניגוד לרבים בדורנו הסכינה לקבל על עצמה את מלוא האחריות המרה למעשיה - אנו תוקעים בשופר להזכירנו קול בכיית אימנו - וללמדנו תשובה כנה מהי.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן. המאמר מתפרסם במסגרת המדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=23819' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=23819</a>