אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
זמני כניסת ויציאת שבת פרשת משפטים!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
משפטים
"ואלה , המשפטים , אשר תשים, לפניהם, " (שמות כ"א,א')
כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים / הרב יוסף כרמל
הפרשיה הראשונה המופיעה בתורה מיד לאחר מתן תורה היא פרשת עבד עברי. בפרשה זו שוללת התורה מציאות של עבדות קבועה ומגבילה את ממכרו של עבד עברי לשש שנים. כאשר מוסיפים לכך את הדרכת חז"ל "כי טוב לו עמך - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ ע"א), אנו מבינים שהמושג עבדות לבן אנוש הינו פסול. לפי התלמוד הירושלמי שחרור עבדים היה גם הציווי הראשון שנצטוו ישראל עוד בהיותם במצרים. על הפסוק "ו
"ואלה , המשפטים , אשר תשים, לפניהם, " (שמות כ"א,א')
כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים / הרב יוסף כרמל
הפרשיה הראשונה המופיעה בתורה מיד לאחר מתן תורה היא פרשת עבד עברי. בפרשה זו שוללת התורה מציאות של עבדות קבועה ומגבילה את ממכרו של עבד עברי לשש שנים. כאשר מוסיפים לכך את הדרכת חז"ל "כי טוב לו עמך - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ ע"א), אנו מבינים שהמושג עבדות לבן אנוש הינו פסול. לפי התלמוד הירושלמי שחרור עבדים היה גם הציווי הראשון שנצטוו ישראל עוד בהיותם במצרים. על הפסוק "ו
משפטים (שמות כא-כד )
על התעלות רוחנית ועל... תכל'ס!
בפרשת השבוע הקודמת, שמענו על התגלותו הדרמטית של הקב"ה, בפני עם ישראל במעמד הר סיני. הייתה זו חוויה רוחנית-מטאפיזית בעלת עוצמה רבה כל כך, עד שכל יהודי חווה אותה בפני עצמו!
פרשת השבוע שלנו, היא אחת הפרשות הארוכות ביותר בחומש כולו. היא מכילה רשימה ארוכה ומתישה של יותר מחמישים מצוות שונות! בתוך הרשימה קיים פירוט של איסורים הקשורים ברצח, חטיפה, הטחת קללות כלפי גופים סמכותיים, נזקי גוף ונזקי ממון, עיסוק בעבודה זרה, מתן צדקה לעני ולחלש, השבת אבדה ואפילו צער בעלי חיים.
הסמיכות בין שתי הפרשיות הללו מעוררת תמיהה: מה יכולה להיות הסיבה, שלאחר החוויה הרוחנית המדהימה במעמד הר סיני, הקב"ה ממהר כל- כך "להוריד" את עם ישראל לרמה ה"נמוכה" והקטנונית של פרטים תכליתיים ויומיומיים?! עושה רושם, כי שתי הפרשות הללו שונות זו מזו, בתכלית השינוי.
אבל למען האמת אין הן כה שונות זו מזו, אלא רק מייצגות שני צדדים של אותו "מטבע".
ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, רק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה, על כל המשתמע מכך.
ההתעלות הרוחנית במעמד הר סיני מענגת אמנם, אך אינה פותרת שום בעיה בעולם המעשה. מכאן נוכל להבין, מדוע לא ניתן להגיע לרמה רוחנית נעלה רק על ידי התבודדות ומדיטציה על פסגת ההר, או על ידי לימוד אינטנסיבי במנזר מרוחק ואקזוטי. ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, רק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה, על כל המשתמע מכך.
העם היהודי אינו מצווה להתנתק או להתנזר מהחיים, להפך! הוא מצווה לעדן ולרומם אותם לרמה רוחנית גבוהה יותר וכך להגיע לרמות עונג גבוהות ומרגשות יותר! בליל שבת לדוגמא, אנו נוטלים בידינו גביע של יין ומשתמשים בו - שלא על מנת להשתכר - אלא בכדי לערוך את ה"קידוש" - לקדש ולרומם את השבת ועל ידי כך להגביר את העונג שלנו ממנה. כמובן שאיננו מוותרים על ההנאה הגשמית מלגימת היין ואנו נהנים מטעמו כמו גם מתחושת השחרור הנעימה המתלווה לו.
היהדות מלמדת אותנו, שניתן למצוא את הרוחניות בתוך המטבח, בתוך המשרד וכן, אפילו בתוך... חדר המיטות!
--------------------------------------------------------------------------------
הבזק של השראה
אבל אם זה באמת נכון, אז בשביל מה היינו צריכים את מעמד הר סיני מלכתחילה?
התשובה פשוטה למדי: משום שחוויה רוחנית בעלת עוצמה אדירה, היא "הדלק" שמתניע לנו את "המנועים"! כולנו חווינו פעם בחיינו רגע כזה של תובנה עמוקה - בין אם מדובר בהבנה שכלית ובין אם מדובר בטיפוס לפסגת ההר. אבל התחושה הזו נמשכת לאורך זמן קצר בלבד.
הרמב"ם מסביר זאת באופן מטפורי:
תארו לעצמכם שהלכתם לאיבוד באמצע הלילה, יורד גשם זלעפות ואתם "טובעים" בבוץ עמוק, שמגיע לכם עד הברכיים. לפתע, הבזק אור של ברק, מבליח את החשיכה ומאיר עבורכם את הדרך. סביר להניח, שמדובר במקור אור חד- פעמי אך ההבזק הבודד הזה יכול לספק לכם את הכוון אליו אתם אמורים ללכת.
באותו אופן, מסביר הרמב"ם, הבזק אחד של השראה עשוי להספיק לכם למשך שנים רבות.
התובנה הרוחנית חייבת לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית שאנו חווים.
התורה מלמדת אותנו, שבכדי להעצים את השפעתו של "הבזק השראה" שכזה, עלינו להפוך אותו למשהו קונקרטי בחיים שלנו. התובנה הרוחנית חייבת לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית שאנו חווים.
זו הסיבה, שלאחר האיסור "לא תגנוב" מהפרשה הקודמת, השבוע בפרשה שלנו, קיים פירוט מעשי לגבי הליכי הענישה כנגד גנבים! העובדה שאתמול היינו מרוממים, אינה מהווה תעודת ביטוח, שנצליח לשמר את ההתרוממות הרוחנית הזאת גם מחר. רק על ידי קיום החוקים בחיי היומיום, אנו יכולים לקוות שנמשיך להתעלות.
--------------------------------------------------------------------------------
מה אתה עושה לגבי זה?
כל חברה מתיימרת לפעול על פי רעיונות של צדק ואכפתיות הדדית. השאלה היא, עד כמה מצליחים הרעיונות האלה לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית של חיינו.
המפתח לכך הוא חקיקה מסודרת. כאשר אנו הופכים מצוות כגון השבת אבדה או דאגה לאלמנה וליתום, למצוות בעלות תוקף חוקי ורשמי, אנו למעשה מסייעים לתורה לייסד מסגרת, שתאפשר שינוי וצמיחה אישית לכל אדם המקיים אותה.
בסופו של דבר, מדובר בפולמוס השכיח, המעמיד את ה"מילה הכתובה" כנגד "רוח ההלכה". "המילה הכתובה" פירושה, ביצוע מעשה מסוים, רק משום שכך כתוב בתורה. "רוח ההלכה" פירושו, ביצוע מעשה מסוים, משום שקיים בתוכנו איזה רגש פנימי שמורה לנו לעשות כך.
קחו לדוגמא את נושא הצדקה. התורה מצווה עלינו לתת עשרה אחוזים מכלל הכנסותינו לצדקה (זוהי ה"מילה הכתובה"). למרות זאת ברור לנו, שכוונת התורה היא לפתח בנו רגשות של חמלה ואכפתיות כלפי הזולת ("רוח ההלכה").
כמובן, במצב אידיאלי, ראוי היה שנפעל על פי שני סוגי הציוויים. אבל אם היינו צריכים לבחור רק אחד מהם, איזה מבין השניים הוא חיוני וחשוב יותר?
לשם כך, בואו נבדוק את המקרה הספציפי הבא:
שני יהודים בעלי מעמד כלכלי זהה פוגשים אישה ענייה, שמבקשת מהם כסף עבור ניתוח לבתה חולת הסרטן. אחד מהיהודים הללו, כשהוא שומע את בקשתה של האישה, מרגיש תחושה עמוקה של הזדהות וחמלה כלפי הבת החולה ובעיניים מלאות בדמעות, הוא נותן לאישה שקל אחד. היהודי השני לא מתרגש מהסיפור ששמע ולמעשה, הוא ממש ממהר ולכן אינו יכול להאריך בשיחה עם האישה. אך מכיוון שהוא מקפיד על קיום מצוות 'מעשר הכספים', המצווה שמחייבת כל יהודי לתת עשרה אחוזים מהכנסותיו לצדקה, הוא נותן לאישה הזו סכום של מאה שקלים.
אז מי משניהם הוא יהודי טוב יותר?
היהדות הייתה מעדיפה כמובן, שתתרמו עשרה אחוזים מהכסף שלכם, רק כי כך מורה לכם לבכם.
היהדות הייתה מעדיפה כמובן, שתתרמו עשרה אחוזים מהכסף שלכם, רק כי כך מורה לכם לבכם. עם זאת קיים חשש, שבמרבית המקרים, אילו היינו מחכים שתחושותיהם של בני האדם יגרמו להם לתרום אלפי שקלים מדי שנה, היינו נאלצים להמתין זמן רב. היהדות אומרת: תנו עשרה אחוזים - ואם התחושות שלכם מצטרפות למעשה הזה - מה נפלא! בינתיים, כבר הצלחתם להביא תועלת רבה מעצם התרומה שהענקתם לנזקקים.
ומה אנו למדים מכל זה? שהמעשים חשובים יותר מהרגשות וזהו שיעור חשוב מאד. "כיצד אתה מרגיש עם זה?" זו איננה שאלה יהודית. "מה אתה עושה לגבי זה?" זו השאלה של היהדות!
"נעשה ונשמע!"
כאשר הקב"ה שאל את בני ישראל, אם ברצונם לקבל את התורה הם ענו: "המחויבות העיקרית שלנו היא לקיים את המצוות. ודאי שנשאף גם להבין את המשמעות הרוחנית הטמונה בהן, אבל גם אם לא נצליח בכך, נמשיך לקיים את המצוות באותה תחושה של מחויבות! זוהי העוצמה הטמונה ב"נעשה ונשמע" וזוהי גם העוצמה של העם היהודי!
מובן שקיום המצווה, עם תחושה של התחברות והבנה, היא השילוב האידיאלי. לכך כולנו שואפים. אך השאלה היא, מה ראשון בסדר העדיפויות שלנו.
דוגמא נוספת לכך, היא התפילה היומיומית שלנו. אנשים רבים שואלים: "למה אני לא יכול להתפלל רק בזמנים בהם אני מרגיש מרומם ורוחני במיוחד?" התשובה המפתיעה לכך היא, שדווקא התפילה, היא בדיוק הפעולה הנדרשת, לשם הכנסת השראה אל תוך חיינו! מדובר בגישה אקטיבית מאד, הדוגלת בהכנסת האדם אל מצבים, שיפתחו בו את ההשראה הרוחנית - במקום שהוא סתם ישב ויחכה שההשראה תגיע אליו מאליה.
פרשת השבוע פותחת במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניכם" - ניתן להבין זאת גם במובן של "בתוככם" - לתוך הפנים שלכם. הזוהר הקדוש מסביר, שהרעיונות הנשגבים של מעמד הר סיני, חייבים להיות מופנמים לתוכנו ולהיטמע עמוק בתודעתנו. בכל פעם שאנו חווים רגע של השראה או בהירות רוחנית, עלינו לתרגם את האנרגיה הזו לפעילות מעשית ויומיומית.
התוקף האמיתי של כל חוויה דתית מצוי בתוצאה שלה ובהשלכותיה על האדם. אם אותו אדם הופך לאיש טוב יותר, גדול יותר מבחינה רוחנית, הרי שהחוויה אכן הייתה משמעותית. התורה אומרת לנו, שבאופן כזה, אנו יכולים וצריכים להביא את ההתרוממות הגדולה של מעמד הר סיני אל תוך חיינו השגרתיים והיומיומיים.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
על התעלות רוחנית ועל... תכל'ס!
בפרשת השבוע הקודמת, שמענו על התגלותו הדרמטית של הקב"ה, בפני עם ישראל במעמד הר סיני. הייתה זו חוויה רוחנית-מטאפיזית בעלת עוצמה רבה כל כך, עד שכל יהודי חווה אותה בפני עצמו!
פרשת השבוע שלנו, היא אחת הפרשות הארוכות ביותר בחומש כולו. היא מכילה רשימה ארוכה ומתישה של יותר מחמישים מצוות שונות! בתוך הרשימה קיים פירוט של איסורים הקשורים ברצח, חטיפה, הטחת קללות כלפי גופים סמכותיים, נזקי גוף ונזקי ממון, עיסוק בעבודה זרה, מתן צדקה לעני ולחלש, השבת אבדה ואפילו צער בעלי חיים.
הסמיכות בין שתי הפרשיות הללו מעוררת תמיהה: מה יכולה להיות הסיבה, שלאחר החוויה הרוחנית המדהימה במעמד הר סיני, הקב"ה ממהר כל- כך "להוריד" את עם ישראל לרמה ה"נמוכה" והקטנונית של פרטים תכליתיים ויומיומיים?! עושה רושם, כי שתי הפרשות הללו שונות זו מזו, בתכלית השינוי.
אבל למען האמת אין הן כה שונות זו מזו, אלא רק מייצגות שני צדדים של אותו "מטבע".
ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, רק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה, על כל המשתמע מכך.
ההתעלות הרוחנית במעמד הר סיני מענגת אמנם, אך אינה פותרת שום בעיה בעולם המעשה. מכאן נוכל להבין, מדוע לא ניתן להגיע לרמה רוחנית נעלה רק על ידי התבודדות ומדיטציה על פסגת ההר, או על ידי לימוד אינטנסיבי במנזר מרוחק ואקזוטי. ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, רק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה, על כל המשתמע מכך.
העם היהודי אינו מצווה להתנתק או להתנזר מהחיים, להפך! הוא מצווה לעדן ולרומם אותם לרמה רוחנית גבוהה יותר וכך להגיע לרמות עונג גבוהות ומרגשות יותר! בליל שבת לדוגמא, אנו נוטלים בידינו גביע של יין ומשתמשים בו - שלא על מנת להשתכר - אלא בכדי לערוך את ה"קידוש" - לקדש ולרומם את השבת ועל ידי כך להגביר את העונג שלנו ממנה. כמובן שאיננו מוותרים על ההנאה הגשמית מלגימת היין ואנו נהנים מטעמו כמו גם מתחושת השחרור הנעימה המתלווה לו.
היהדות מלמדת אותנו, שניתן למצוא את הרוחניות בתוך המטבח, בתוך המשרד וכן, אפילו בתוך... חדר המיטות!
--------------------------------------------------------------------------------
הבזק של השראה
אבל אם זה באמת נכון, אז בשביל מה היינו צריכים את מעמד הר סיני מלכתחילה?
התשובה פשוטה למדי: משום שחוויה רוחנית בעלת עוצמה אדירה, היא "הדלק" שמתניע לנו את "המנועים"! כולנו חווינו פעם בחיינו רגע כזה של תובנה עמוקה - בין אם מדובר בהבנה שכלית ובין אם מדובר בטיפוס לפסגת ההר. אבל התחושה הזו נמשכת לאורך זמן קצר בלבד.
הרמב"ם מסביר זאת באופן מטפורי:
תארו לעצמכם שהלכתם לאיבוד באמצע הלילה, יורד גשם זלעפות ואתם "טובעים" בבוץ עמוק, שמגיע לכם עד הברכיים. לפתע, הבזק אור של ברק, מבליח את החשיכה ומאיר עבורכם את הדרך. סביר להניח, שמדובר במקור אור חד- פעמי אך ההבזק הבודד הזה יכול לספק לכם את הכוון אליו אתם אמורים ללכת.
באותו אופן, מסביר הרמב"ם, הבזק אחד של השראה עשוי להספיק לכם למשך שנים רבות.
התובנה הרוחנית חייבת לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית שאנו חווים.
התורה מלמדת אותנו, שבכדי להעצים את השפעתו של "הבזק השראה" שכזה, עלינו להפוך אותו למשהו קונקרטי בחיים שלנו. התובנה הרוחנית חייבת לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית שאנו חווים.
זו הסיבה, שלאחר האיסור "לא תגנוב" מהפרשה הקודמת, השבוע בפרשה שלנו, קיים פירוט מעשי לגבי הליכי הענישה כנגד גנבים! העובדה שאתמול היינו מרוממים, אינה מהווה תעודת ביטוח, שנצליח לשמר את ההתרוממות הרוחנית הזאת גם מחר. רק על ידי קיום החוקים בחיי היומיום, אנו יכולים לקוות שנמשיך להתעלות.
--------------------------------------------------------------------------------
מה אתה עושה לגבי זה?
כל חברה מתיימרת לפעול על פי רעיונות של צדק ואכפתיות הדדית. השאלה היא, עד כמה מצליחים הרעיונות האלה לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית של חיינו.
המפתח לכך הוא חקיקה מסודרת. כאשר אנו הופכים מצוות כגון השבת אבדה או דאגה לאלמנה וליתום, למצוות בעלות תוקף חוקי ורשמי, אנו למעשה מסייעים לתורה לייסד מסגרת, שתאפשר שינוי וצמיחה אישית לכל אדם המקיים אותה.
בסופו של דבר, מדובר בפולמוס השכיח, המעמיד את ה"מילה הכתובה" כנגד "רוח ההלכה". "המילה הכתובה" פירושה, ביצוע מעשה מסוים, רק משום שכך כתוב בתורה. "רוח ההלכה" פירושו, ביצוע מעשה מסוים, משום שקיים בתוכנו איזה רגש פנימי שמורה לנו לעשות כך.
קחו לדוגמא את נושא הצדקה. התורה מצווה עלינו לתת עשרה אחוזים מכלל הכנסותינו לצדקה (זוהי ה"מילה הכתובה"). למרות זאת ברור לנו, שכוונת התורה היא לפתח בנו רגשות של חמלה ואכפתיות כלפי הזולת ("רוח ההלכה").
כמובן, במצב אידיאלי, ראוי היה שנפעל על פי שני סוגי הציוויים. אבל אם היינו צריכים לבחור רק אחד מהם, איזה מבין השניים הוא חיוני וחשוב יותר?
לשם כך, בואו נבדוק את המקרה הספציפי הבא:
שני יהודים בעלי מעמד כלכלי זהה פוגשים אישה ענייה, שמבקשת מהם כסף עבור ניתוח לבתה חולת הסרטן. אחד מהיהודים הללו, כשהוא שומע את בקשתה של האישה, מרגיש תחושה עמוקה של הזדהות וחמלה כלפי הבת החולה ובעיניים מלאות בדמעות, הוא נותן לאישה שקל אחד. היהודי השני לא מתרגש מהסיפור ששמע ולמעשה, הוא ממש ממהר ולכן אינו יכול להאריך בשיחה עם האישה. אך מכיוון שהוא מקפיד על קיום מצוות 'מעשר הכספים', המצווה שמחייבת כל יהודי לתת עשרה אחוזים מהכנסותיו לצדקה, הוא נותן לאישה הזו סכום של מאה שקלים.
אז מי משניהם הוא יהודי טוב יותר?
היהדות הייתה מעדיפה כמובן, שתתרמו עשרה אחוזים מהכסף שלכם, רק כי כך מורה לכם לבכם.
היהדות הייתה מעדיפה כמובן, שתתרמו עשרה אחוזים מהכסף שלכם, רק כי כך מורה לכם לבכם. עם זאת קיים חשש, שבמרבית המקרים, אילו היינו מחכים שתחושותיהם של בני האדם יגרמו להם לתרום אלפי שקלים מדי שנה, היינו נאלצים להמתין זמן רב. היהדות אומרת: תנו עשרה אחוזים - ואם התחושות שלכם מצטרפות למעשה הזה - מה נפלא! בינתיים, כבר הצלחתם להביא תועלת רבה מעצם התרומה שהענקתם לנזקקים.
ומה אנו למדים מכל זה? שהמעשים חשובים יותר מהרגשות וזהו שיעור חשוב מאד. "כיצד אתה מרגיש עם זה?" זו איננה שאלה יהודית. "מה אתה עושה לגבי זה?" זו השאלה של היהדות!
"נעשה ונשמע!"
כאשר הקב"ה שאל את בני ישראל, אם ברצונם לקבל את התורה הם ענו: "המחויבות העיקרית שלנו היא לקיים את המצוות. ודאי שנשאף גם להבין את המשמעות הרוחנית הטמונה בהן, אבל גם אם לא נצליח בכך, נמשיך לקיים את המצוות באותה תחושה של מחויבות! זוהי העוצמה הטמונה ב"נעשה ונשמע" וזוהי גם העוצמה של העם היהודי!
מובן שקיום המצווה, עם תחושה של התחברות והבנה, היא השילוב האידיאלי. לכך כולנו שואפים. אך השאלה היא, מה ראשון בסדר העדיפויות שלנו.
דוגמא נוספת לכך, היא התפילה היומיומית שלנו. אנשים רבים שואלים: "למה אני לא יכול להתפלל רק בזמנים בהם אני מרגיש מרומם ורוחני במיוחד?" התשובה המפתיעה לכך היא, שדווקא התפילה, היא בדיוק הפעולה הנדרשת, לשם הכנסת השראה אל תוך חיינו! מדובר בגישה אקטיבית מאד, הדוגלת בהכנסת האדם אל מצבים, שיפתחו בו את ההשראה הרוחנית - במקום שהוא סתם ישב ויחכה שההשראה תגיע אליו מאליה.
פרשת השבוע פותחת במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניכם" - ניתן להבין זאת גם במובן של "בתוככם" - לתוך הפנים שלכם. הזוהר הקדוש מסביר, שהרעיונות הנשגבים של מעמד הר סיני, חייבים להיות מופנמים לתוכנו ולהיטמע עמוק בתודעתנו. בכל פעם שאנו חווים רגע של השראה או בהירות רוחנית, עלינו לתרגם את האנרגיה הזו לפעילות מעשית ויומיומית.
התוקף האמיתי של כל חוויה דתית מצוי בתוצאה שלה ובהשלכותיה על האדם. אם אותו אדם הופך לאיש טוב יותר, גדול יותר מבחינה רוחנית, הרי שהחוויה אכן הייתה משמעותית. התורה אומרת לנו, שבאופן כזה, אנו יכולים וצריכים להביא את ההתרוממות הגדולה של מעמד הר סיני אל תוך חיינו השגרתיים והיומיומיים.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
משפטים (שמות כא-כד )
על התעלות רוחנית ועל... תכל'ס!
בפרשת השבוע הקודמת, שמענו על התגלותו הדרמטית של הקב"ה, בפני עם ישראל במעמד הר סיני. הייתה זו חוויה רוחנית-מטאפיזית בעלת עוצמה רבה כל כך, עד שכל יהודי חווה אותה בפני עצמו!
פרשת השבוע שלנו, היא אחת הפרשות הארוכות ביותר בחומש כולו. היא מכילה רשימה ארוכה ומתישה של יותר מחמישים מצוות שונות! בתוך הרשימה קיים פירוט של איסורים הקשורים ברצח, חטיפה, הטחת קללות כלפי גופים סמכותיים, נזקי גוף ונזקי ממון, עיסוק בעבודה זרה, מתן צדקה לעני ולחלש, השבת אבדה ואפילו צער בעלי חיים.
הסמיכות בין שתי הפרשיות הללו מעוררת תמיהה: מה יכולה להיות הסיבה, שלאחר החוויה הרוחנית המדהימה במעמד הר סיני, הקב"ה ממהר כל- כך "להוריד" את עם ישראל לרמה ה"נמוכה" והקטנונית של פרטים תכליתיים ויומיומיים?! עושה רושם, כי שתי הפרשות הללו שונות זו מזו, בתכלית השינוי.
אבל למען האמת אין הן כה שונות זו מזו, אלא רק מייצגות שני צדדים של אותו "מטבע".
ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, רק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה, על כל המשתמע מכך.
ההתעלות הרוחנית במעמד הר סיני מענגת אמנם, אך אינה פותרת שום בעיה בעולם המעשה. מכאן נוכל להבין, מדוע לא ניתן להגיע לרמה רוחנית נעלה רק על ידי התבודדות ומדיטציה על פסגת ההר, או על ידי לימוד אינטנסיבי במנזר מרוחק ואקזוטי. ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, רק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה, על כל המשתמע מכך.
העם היהודי אינו מצווה להתנתק או להתנזר מהחיים, להפך! הוא מצווה לעדן ולרומם אותם לרמה רוחנית גבוהה יותר וכך להגיע לרמות עונג גבוהות ומרגשות יותר! בליל שבת לדוגמא, אנו נוטלים בידינו גביע של יין ומשתמשים בו - שלא על מנת להשתכר - אלא בכדי לערוך את ה"קידוש" - לקדש ולרומם את השבת ועל ידי כך להגביר את העונג שלנו ממנה. כמובן שאיננו מוותרים על ההנאה הגשמית מלגימת היין ואנו נהנים מטעמו כמו גם מתחושת השחרור הנעימה המתלווה לו.
היהדות מלמדת אותנו, שניתן למצוא את הרוחניות בתוך המטבח, בתוך המשרד וכן, אפילו בתוך... חדר המיטות!
--------------------------------------------------------------------------------
הבזק של השראה
אבל אם זה באמת נכון, אז בשביל מה היינו צריכים את מעמד הר סיני מלכתחילה?
התשובה פשוטה למדי: משום שחוויה רוחנית בעלת עוצמה אדירה, היא "הדלק" שמתניע לנו את "המנועים"! כולנו חווינו פעם בחיינו רגע כזה של תובנה עמוקה - בין אם מדובר בהבנה שכלית ובין אם מדובר בטיפוס לפסגת ההר. אבל התחושה הזו נמשכת לאורך זמן קצר בלבד.
הרמב"ם מסביר זאת באופן מטפורי:
תארו לעצמכם שהלכתם לאיבוד באמצע הלילה, יורד גשם זלעפות ואתם "טובעים" בבוץ עמוק, שמגיע לכם עד הברכיים. לפתע, הבזק אור של ברק, מבליח את החשיכה ומאיר עבורכם את הדרך. סביר להניח, שמדובר במקור אור חד- פעמי אך ההבזק הבודד הזה יכול לספק לכם את הכוון אליו אתם אמורים ללכת.
באותו אופן, מסביר הרמב"ם, הבזק אחד של השראה עשוי להספיק לכם למשך שנים רבות.
התובנה הרוחנית חייבת לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית שאנו חווים.
התורה מלמדת אותנו, שבכדי להעצים את השפעתו של "הבזק השראה" שכזה, עלינו להפוך אותו למשהו קונקרטי בחיים שלנו. התובנה הרוחנית חייבת לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית שאנו חווים.
זו הסיבה, שלאחר האיסור "לא תגנוב" מהפרשה הקודמת, השבוע בפרשה שלנו, קיים פירוט מעשי לגבי הליכי הענישה כנגד גנבים! העובדה שאתמול היינו מרוממים, אינה מהווה תעודת ביטוח, שנצליח לשמר את ההתרוממות הרוחנית הזאת גם מחר. רק על ידי קיום החוקים בחיי היומיום, אנו יכולים לקוות שנמשיך להתעלות.
--------------------------------------------------------------------------------
מה אתה עושה לגבי זה?
כל חברה מתיימרת לפעול על פי רעיונות של צדק ואכפתיות הדדית. השאלה היא, עד כמה מצליחים הרעיונות האלה לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית של חיינו.
המפתח לכך הוא חקיקה מסודרת. כאשר אנו הופכים מצוות כגון השבת אבדה או דאגה לאלמנה וליתום, למצוות בעלות תוקף חוקי ורשמי, אנו למעשה מסייעים לתורה לייסד מסגרת, שתאפשר שינוי וצמיחה אישית לכל אדם המקיים אותה.
בסופו של דבר, מדובר בפולמוס השכיח, המעמיד את ה"מילה הכתובה" כנגד "רוח ההלכה". "המילה הכתובה" פירושה, ביצוע מעשה מסוים, רק משום שכך כתוב בתורה. "רוח ההלכה" פירושו, ביצוע מעשה מסוים, משום שקיים בתוכנו איזה רגש פנימי שמורה לנו לעשות כך.
קחו לדוגמא את נושא הצדקה. התורה מצווה עלינו לתת עשרה אחוזים מכלל הכנסותינו לצדקה (זוהי ה"מילה הכתובה"). למרות זאת ברור לנו, שכוונת התורה היא לפתח בנו רגשות של חמלה ואכפתיות כלפי הזולת ("רוח ההלכה").
כמובן, במצב אידיאלי, ראוי היה שנפעל על פי שני סוגי הציוויים. אבל אם היינו צריכים לבחור רק אחד מהם, איזה מבין השניים הוא חיוני וחשוב יותר?
לשם כך, בואו נבדוק את המקרה הספציפי הבא:
שני יהודים בעלי מעמד כלכלי זהה פוגשים אישה ענייה, שמבקשת מהם כסף עבור ניתוח לבתה חולת הסרטן. אחד מהיהודים הללו, כשהוא שומע את בקשתה של האישה, מרגיש תחושה עמוקה של הזדהות וחמלה כלפי הבת החולה ובעיניים מלאות בדמעות, הוא נותן לאישה שקל אחד. היהודי השני לא מתרגש מהסיפור ששמע ולמעשה, הוא ממש ממהר ולכן אינו יכול להאריך בשיחה עם האישה. אך מכיוון שהוא מקפיד על קיום מצוות 'מעשר הכספים', המצווה שמחייבת כל יהודי לתת עשרה אחוזים מהכנסותיו לצדקה, הוא נותן לאישה הזו סכום של מאה שקלים.
אז מי משניהם הוא יהודי טוב יותר?
היהדות הייתה מעדיפה כמובן, שתתרמו עשרה אחוזים מהכסף שלכם, רק כי כך מורה לכם לבכם.
היהדות הייתה מעדיפה כמובן, שתתרמו עשרה אחוזים מהכסף שלכם, רק כי כך מורה לכם לבכם. עם זאת קיים חשש, שבמרבית המקרים, אילו היינו מחכים שתחושותיהם של בני האדם יגרמו להם לתרום אלפי שקלים מדי שנה, היינו נאלצים להמתין זמן רב. היהדות אומרת: תנו עשרה אחוזים - ואם התחושות שלכם מצטרפות למעשה הזה - מה נפלא! בינתיים, כבר הצלחתם להביא תועלת רבה מעצם התרומה שהענקתם לנזקקים.
ומה אנו למדים מכל זה? שהמעשים חשובים יותר מהרגשות וזהו שיעור חשוב מאד. "כיצד אתה מרגיש עם זה?" זו איננה שאלה יהודית. "מה אתה עושה לגבי זה?" זו השאלה של היהדות!
"נעשה ונשמע!"
כאשר הקב"ה שאל את בני ישראל, אם ברצונם לקבל את התורה הם ענו: "המחויבות העיקרית שלנו היא לקיים את המצוות. ודאי שנשאף גם להבין את המשמעות הרוחנית הטמונה בהן, אבל גם אם לא נצליח בכך, נמשיך לקיים את המצוות באותה תחושה של מחויבות! זוהי העוצמה הטמונה ב"נעשה ונשמע" וזוהי גם העוצמה של העם היהודי!
מובן שקיום המצווה, עם תחושה של התחברות והבנה, היא השילוב האידיאלי. לכך כולנו שואפים. אך השאלה היא, מה ראשון בסדר העדיפויות שלנו.
דוגמא נוספת לכך, היא התפילה היומיומית שלנו. אנשים רבים שואלים: "למה אני לא יכול להתפלל רק בזמנים בהם אני מרגיש מרומם ורוחני במיוחד?" התשובה המפתיעה לכך היא, שדווקא התפילה, היא בדיוק הפעולה הנדרשת, לשם הכנסת השראה אל תוך חיינו! מדובר בגישה אקטיבית מאד, הדוגלת בהכנסת האדם אל מצבים, שיפתחו בו את ההשראה הרוחנית - במקום שהוא סתם ישב ויחכה שההשראה תגיע אליו מאליה.
פרשת השבוע פותחת במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניכם" - ניתן להבין זאת גם במובן של "בתוככם" - לתוך הפנים שלכם. הזוהר הקדוש מסביר, שהרעיונות הנשגבים של מעמד הר סיני, חייבים להיות מופנמים לתוכנו ולהיטמע עמוק בתודעתנו. בכל פעם שאנו חווים רגע של השראה או בהירות רוחנית, עלינו לתרגם את האנרגיה הזו לפעילות מעשית ויומיומית.
התוקף האמיתי של כל חוויה דתית מצוי בתוצאה שלה ובהשלכותיה על האדם. אם אותו אדם הופך לאיש טוב יותר, גדול יותר מבחינה רוחנית, הרי שהחוויה אכן הייתה משמעותית. התורה אומרת לנו, שבאופן כזה, אנו יכולים וצריכים להביא את ההתרוממות הגדולה של מעמד הר סיני אל תוך חיינו השגרתיים והיומיומיים.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Mishpatim_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... m_5769.asp</a>
רוח שטות
הפרסומת של בנק הפועלים מעודדת אותנו, לצלילי השיר "רוח שטות" לקחת הלוואה בכדי לפנק את היקרים שלנו. פרשת השבוע מזכירה לנו ש"רוח שטות" מתאר בדיוק את המצב.
כ"ה שבט ה´תשס"ח - רועי זמיר
בשבועות האחרונים משודרת סדרת פרסומות מבית היוצר של בנק פועלים. על רקע השיר "רוח שטות" של יורם גאון מוצגים אנשים שונים שמפנקים את יקיריהם בכל מיני מותרות ומסתימת בכך שהיא מבקשת מאיתנו לפנטז מה היינו עושים אם רק היה לנו קצת יותר כסף. המטרה של כל העסק הזה היא כמובן שלקוחות יפנו אל הבנק וייקחו הלוואות אותן ישלמו אחר כך בתוספת ריבית.
בפרשת השבוע אנחנו נתקלים לראשונה באיסור ללווות ולהלוות בריבית . "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך - לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך". המילה נשך משמעה ריבית. רש"י במקום מסביר את המילה כך."רבית שהוא כנשיכת נחש שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קודקודו. כך ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה". בפרוש הקצר הזה מתמצת רש"י את הסכנה הגדולה שטמונה בנטילת הלוואה בריבית. בהתחלה אתה לא מרגיש לתוך איזה תסבוכת נכנסת יש רק מן תחושה של עקיצה קטנה ברגל אבל בסופו של דבר העניין מסתיים בכאב ראש גדול. חז"ל אמרו ש"אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". באותה מידה אין אדם לוקח הלוואות בריבית בשביל לקנות דברים שהוא ממש לא צריך כמו פלזמה או מכונית עתיקה אלא אם הוא קצת יצא מדעתו. גם הבנקים יודעים את זה לכן הם מפתים אותנו להשתגע וללכת עם רוח השטות שתסבך אותנו בהוצאות מיותרות ללא הגיון כלכלי.
איסור התורה על ריבית מכוון הן כלפי הלווה והן כלפי המלווה. נכון שמבחינה הלכתית יש דרכים לעקוף את האיסור על ידי הסכם שנקרא התר עסקא, אבל זו תהיה טעות להתעלם לחלוטין מן מההשפעה המשמעותית שאיסור הריבית יכול להשפיע על חיינו. הקשבה לאיסור זה כצרכן, יכולה להוביל למצב בו יש מאמץ להגיע כמה שפחות לתרחיש בו אדם משלם ריבית התנהגות זו מביאה את האדם לחיות על פי היכולות האמתיות שלו ומונעת ממנו תסבוכות ולחצים שנובעים מאופי אחר של התנהגות. הקשבה לאיסור זה כמי שיש בכוחו להעניק יכולה להוביל לאפיקים חדשים של נתינה. התורה רואה בהלוואה ללא ריבת צדקה מהסוג המעולה ביותר. לאחרונה הושק קמפיין של עמותת פעמונים תחת הסיסמא "אל תתנו להם דגים תנו להם חכות" ההלוואה היא הכלי לנתינה שכזו. היא גם מעניקה תמיכה, היא גם שומרת על כבודו של האדם וגם מעודדת אותו לעשות מאמץ להשתקם על מנת שלא להישאר חייב.
בארץ פועלים כמה ארגונים שהולכים עם הקו הזה ומעניקים הלוואות ללא ריבית, מי שמעוניין לתת הלוואה שכזו או זקוק לאחת יוכל לקבל פרטים על חלק מהן בדף הזה
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=25566' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=25566</a>
הפרסומת של בנק הפועלים מעודדת אותנו, לצלילי השיר "רוח שטות" לקחת הלוואה בכדי לפנק את היקרים שלנו. פרשת השבוע מזכירה לנו ש"רוח שטות" מתאר בדיוק את המצב.
כ"ה שבט ה´תשס"ח - רועי זמיר
בשבועות האחרונים משודרת סדרת פרסומות מבית היוצר של בנק פועלים. על רקע השיר "רוח שטות" של יורם גאון מוצגים אנשים שונים שמפנקים את יקיריהם בכל מיני מותרות ומסתימת בכך שהיא מבקשת מאיתנו לפנטז מה היינו עושים אם רק היה לנו קצת יותר כסף. המטרה של כל העסק הזה היא כמובן שלקוחות יפנו אל הבנק וייקחו הלוואות אותן ישלמו אחר כך בתוספת ריבית.
בפרשת השבוע אנחנו נתקלים לראשונה באיסור ללווות ולהלוות בריבית . "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך - לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך". המילה נשך משמעה ריבית. רש"י במקום מסביר את המילה כך."רבית שהוא כנשיכת נחש שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קודקודו. כך ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה". בפרוש הקצר הזה מתמצת רש"י את הסכנה הגדולה שטמונה בנטילת הלוואה בריבית. בהתחלה אתה לא מרגיש לתוך איזה תסבוכת נכנסת יש רק מן תחושה של עקיצה קטנה ברגל אבל בסופו של דבר העניין מסתיים בכאב ראש גדול. חז"ל אמרו ש"אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". באותה מידה אין אדם לוקח הלוואות בריבית בשביל לקנות דברים שהוא ממש לא צריך כמו פלזמה או מכונית עתיקה אלא אם הוא קצת יצא מדעתו. גם הבנקים יודעים את זה לכן הם מפתים אותנו להשתגע וללכת עם רוח השטות שתסבך אותנו בהוצאות מיותרות ללא הגיון כלכלי.
איסור התורה על ריבית מכוון הן כלפי הלווה והן כלפי המלווה. נכון שמבחינה הלכתית יש דרכים לעקוף את האיסור על ידי הסכם שנקרא התר עסקא, אבל זו תהיה טעות להתעלם לחלוטין מן מההשפעה המשמעותית שאיסור הריבית יכול להשפיע על חיינו. הקשבה לאיסור זה כצרכן, יכולה להוביל למצב בו יש מאמץ להגיע כמה שפחות לתרחיש בו אדם משלם ריבית התנהגות זו מביאה את האדם לחיות על פי היכולות האמתיות שלו ומונעת ממנו תסבוכות ולחצים שנובעים מאופי אחר של התנהגות. הקשבה לאיסור זה כמי שיש בכוחו להעניק יכולה להוביל לאפיקים חדשים של נתינה. התורה רואה בהלוואה ללא ריבת צדקה מהסוג המעולה ביותר. לאחרונה הושק קמפיין של עמותת פעמונים תחת הסיסמא "אל תתנו להם דגים תנו להם חכות" ההלוואה היא הכלי לנתינה שכזו. היא גם מעניקה תמיכה, היא גם שומרת על כבודו של האדם וגם מעודדת אותו לעשות מאמץ להשתקם על מנת שלא להישאר חייב.
בארץ פועלים כמה ארגונים שהולכים עם הקו הזה ומעניקים הלוואות ללא ריבית, מי שמעוניין לתת הלוואה שכזו או זקוק לאחת יוכל לקבל פרטים על חלק מהן בדף הזה
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=25566' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=25566</a>
תרומה
"דבר אל -בני ישראל, ויקחו לי תרומה ..." (שמות כ"ה ב')
תרומת האדנים - תרומה בסיסית / הרב משה ארנרייך
בפסוקים הראשונים של פרשתנו מופיעה המילה תרומה שלוש פעמים. מסביר התלמוד הירושלמי "רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת, תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת המשכן, "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" זו תרומת אדנים "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" זו תרומת שקלים [המיועדת לקרבנות ציבור], (כיון שכתוב "תרומתי" משמע מחצית השקל שהיו לוקחים לצורך הקרבנות. ויש מפרשים שהרמז הוא במלה "ידבנו לבו" כיון שעבודת הקרבנות תלויה במחשבת הלב והתפילה שכנגד הקרבנות נקראת "עבודה שבלב"). "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" זו תרומת המשכן - למשכן מה שירצו יביאו, תרומת השקלים לקרבן מה שירצו יביאו אבל יד כולם שוה העשיר לא ירבה ממחצית, תרומת אדנים - לאדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שקלים פרק א דף מה טור ד /ה"א).תרומת האדנים ותרומת המשכן שתיהן תרומות לבנין המשכן ובכל זאת יש הבדל ביניהן, לתרומת האדנים כולם הביאו את אותה תרומה, ואילו התרומה למשכן לא הייתה בסכום קבוע, ויש לנסות ולהבין את משמעות הדבר.
ניתן בהחלט, לזהות כאן שני מהלכי גאולה. המהלך הראשון מופיע בפסוקים א-ב וז שם תפקידם של משה ואהרון הוא לדבר ובכוח דיבורם הנבואי להוציא את בני ישראל ממצרים. במהלך זה אין צורך בהכבדת לבו של פרעה. מדובר כאן ברמת אמונה גבוהה המקרינה גם על פרעה וגורמת לו לשלח את העם (מהלך זה מופיע בפרוטרוט בפרק ו, כפי שהסברנו בעבר באריכות במאמרנו המופיע ב"חמדת הארץ" ב). המהלך השני מופיע בפסוקים ג-ו. במהלך זה האותות והמופתים הם המשכנעים את פרעה. מהלך זה איננו דורש רמה גבוהה של אמונה מבני ישראל אבל מצד שני גורם לתהליך להיות ארוך יותר ומסובך יותר (עיין שם במאמר). משה שבחר במהלך השני מקבל מדי פעם תזכורות מהקב"ה. הצורך בהכבדת לבו של פרעה הוא חלק מהמהלך שאתה בחרת, כי חששת ללכת לגאול את העם במהלך של הדבור. בפסוק הרומז על תרומת האדנים כתוב "לי" וחז"ל דרשו "כל מקום שכתוב לי אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא" (ויקרא רבה פרשה ב ד"ה [ב] לי). דרשה זו היא מעין "הקש" לקב"ה וכשם שהוא קיים לעולם כך זה שנאמר בו לי קיים לעולם (עץ יוסף, שם). המדרש מפרט את כל הגורמים שזכו להיקש זה "בכהנים כתיב "וכהנו לי" (שמות מ' טו). בלוים כתיב "והיו לי הלוים" (במדבר ח' יד). בישראל כתיב "כי לי בני ישראל "(ויקרא כ"ה נה). בתרומה כתיב "ויקחו לי תרומה" (שמות כ"ה ב). בבכורות כתיב "כי לי כל בכור" (במדבר ג' יג). בסנהדרין כתיב אספה לי (שם במדבר י"א, טז). בארץ ישראל כתיב "כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה כג). בירושלם כתיב "העיר אשר בחרתי לי" (מלכים א' י"א לו). במלכות בית דוד כתיב "כי ראיתי בבניו לי מלך" (שמואל א' ט"ז א). במקדש כתיב "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה ח). במזבח כתיב "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ' כא). בקרבנות כתיב "תשמרו להקריב לי" (במדבר כ"ח ב). בשמן המשחה כתיב "שמן משחת קדש יהיה זה לי" (שמות ל' לא). הא כל מקום שכתוב לי אינו זז לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (שם). אף על פי שתרומת האדנים הייתה חד פעמית, כנראה שהמשמעות שמסתתרת אחרי תרומה זו היא לעולם. ננסה להבין מהי המשמעות?
על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה) דרשו חז"ל "ועשו לי מקדש כביכול אמר הקב"ה קחו אותי ואדור ביניכם" (ויקרא רבה פרשה ל ד"ה יג ר' יהודה). כל יהודי ויהודי הוא בבחינת משכן וכמובן שבכל עם ישראל מצויים כל חלקי המשכן וגם החלק של האדנים. האדנים הם מצד אחד החלק התחתון והנמוך במשכן ומצד שני הם היסוד והבסיס לכל המשכן. מבחינת עבודת האדם האדנים, משמעותם קבלת עול מלכות שמים על ידי ההתבטלות המוחלטת לה', ואלו השימוש בכל הכוחות האחרים של האדם הדעת, הלב והמידות הם יתר חלקי המשכן. לכן תרומת האדנים היא בסיסית ושווה אצל כולם, ואלו תרומת המשכן היא כל אחד לפי נדבת לבו. אולם דווקא העבודה של ההתבטלות המוחלטת לה' היא יוצרת את ההיקש כביכול לה' "וכשם שהוא קיים כך זה שנאמר בו לי קיים".
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - <a href='http://www.eretzhemdah.org' target='_blank'>http://www.eretzhemdah.org</a>
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/תרומה.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/תרומה.htm</a>
"דבר אל -בני ישראל, ויקחו לי תרומה ..." (שמות כ"ה ב')
תרומת האדנים - תרומה בסיסית / הרב משה ארנרייך
בפסוקים הראשונים של פרשתנו מופיעה המילה תרומה שלוש פעמים. מסביר התלמוד הירושלמי "רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת, תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת המשכן, "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" זו תרומת אדנים "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" זו תרומת שקלים [המיועדת לקרבנות ציבור], (כיון שכתוב "תרומתי" משמע מחצית השקל שהיו לוקחים לצורך הקרבנות. ויש מפרשים שהרמז הוא במלה "ידבנו לבו" כיון שעבודת הקרבנות תלויה במחשבת הלב והתפילה שכנגד הקרבנות נקראת "עבודה שבלב"). "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" זו תרומת המשכן - למשכן מה שירצו יביאו, תרומת השקלים לקרבן מה שירצו יביאו אבל יד כולם שוה העשיר לא ירבה ממחצית, תרומת אדנים - לאדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שקלים פרק א דף מה טור ד /ה"א).תרומת האדנים ותרומת המשכן שתיהן תרומות לבנין המשכן ובכל זאת יש הבדל ביניהן, לתרומת האדנים כולם הביאו את אותה תרומה, ואילו התרומה למשכן לא הייתה בסכום קבוע, ויש לנסות ולהבין את משמעות הדבר.
ניתן בהחלט, לזהות כאן שני מהלכי גאולה. המהלך הראשון מופיע בפסוקים א-ב וז שם תפקידם של משה ואהרון הוא לדבר ובכוח דיבורם הנבואי להוציא את בני ישראל ממצרים. במהלך זה אין צורך בהכבדת לבו של פרעה. מדובר כאן ברמת אמונה גבוהה המקרינה גם על פרעה וגורמת לו לשלח את העם (מהלך זה מופיע בפרוטרוט בפרק ו, כפי שהסברנו בעבר באריכות במאמרנו המופיע ב"חמדת הארץ" ב). המהלך השני מופיע בפסוקים ג-ו. במהלך זה האותות והמופתים הם המשכנעים את פרעה. מהלך זה איננו דורש רמה גבוהה של אמונה מבני ישראל אבל מצד שני גורם לתהליך להיות ארוך יותר ומסובך יותר (עיין שם במאמר). משה שבחר במהלך השני מקבל מדי פעם תזכורות מהקב"ה. הצורך בהכבדת לבו של פרעה הוא חלק מהמהלך שאתה בחרת, כי חששת ללכת לגאול את העם במהלך של הדבור. בפסוק הרומז על תרומת האדנים כתוב "לי" וחז"ל דרשו "כל מקום שכתוב לי אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא" (ויקרא רבה פרשה ב ד"ה [ב] לי). דרשה זו היא מעין "הקש" לקב"ה וכשם שהוא קיים לעולם כך זה שנאמר בו לי קיים לעולם (עץ יוסף, שם). המדרש מפרט את כל הגורמים שזכו להיקש זה "בכהנים כתיב "וכהנו לי" (שמות מ' טו). בלוים כתיב "והיו לי הלוים" (במדבר ח' יד). בישראל כתיב "כי לי בני ישראל "(ויקרא כ"ה נה). בתרומה כתיב "ויקחו לי תרומה" (שמות כ"ה ב). בבכורות כתיב "כי לי כל בכור" (במדבר ג' יג). בסנהדרין כתיב אספה לי (שם במדבר י"א, טז). בארץ ישראל כתיב "כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה כג). בירושלם כתיב "העיר אשר בחרתי לי" (מלכים א' י"א לו). במלכות בית דוד כתיב "כי ראיתי בבניו לי מלך" (שמואל א' ט"ז א). במקדש כתיב "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה ח). במזבח כתיב "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ' כא). בקרבנות כתיב "תשמרו להקריב לי" (במדבר כ"ח ב). בשמן המשחה כתיב "שמן משחת קדש יהיה זה לי" (שמות ל' לא). הא כל מקום שכתוב לי אינו זז לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (שם). אף על פי שתרומת האדנים הייתה חד פעמית, כנראה שהמשמעות שמסתתרת אחרי תרומה זו היא לעולם. ננסה להבין מהי המשמעות?
על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה) דרשו חז"ל "ועשו לי מקדש כביכול אמר הקב"ה קחו אותי ואדור ביניכם" (ויקרא רבה פרשה ל ד"ה יג ר' יהודה). כל יהודי ויהודי הוא בבחינת משכן וכמובן שבכל עם ישראל מצויים כל חלקי המשכן וגם החלק של האדנים. האדנים הם מצד אחד החלק התחתון והנמוך במשכן ומצד שני הם היסוד והבסיס לכל המשכן. מבחינת עבודת האדם האדנים, משמעותם קבלת עול מלכות שמים על ידי ההתבטלות המוחלטת לה', ואלו השימוש בכל הכוחות האחרים של האדם הדעת, הלב והמידות הם יתר חלקי המשכן. לכן תרומת האדנים היא בסיסית ושווה אצל כולם, ואלו תרומת המשכן היא כל אחד לפי נדבת לבו. אולם דווקא העבודה של ההתבטלות המוחלטת לה' היא יוצרת את ההיקש כביכול לה' "וכשם שהוא קיים כך זה שנאמר בו לי קיים".
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - <a href='http://www.eretzhemdah.org' target='_blank'>http://www.eretzhemdah.org</a>
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/תרומה.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/תרומה.htm</a>
תרומה (שמות כה:א-כז:יט)
על קדושה פנימית וחיצונית
פרשת השבוע שלנו, היא משאת נפשו של כל אדריכל. היא מכילה תיאור מפורט של מבנה המשכן, שהיה מעין "מקדש נישא" על כתפיהם של בני ישראל, במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר, עד שהגיע למקומו הקבוע בירושלים.
במרכזו של המשכן ניצב ארון הקודש ובתוכו לוחות הברית, שעשרת הדיברות חקוקים עליהם. ארון הקודש היה מעין תיבה מרובעת עשויה עץ, מצופה זהב טהור מבפנים ומבחוץ. (שמות כ"ה:11): "וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו".
הצורך לצפות את צדו החיצוני של הארון בזהב, מובן מאליו: הרי ברור לנו מדוע הפריט החשוב ביותר במשכן כולו, צריך להיראות מלכותי ומפואר. אך נשאלת השאלה, מה היה הצורך הגדול לצפות בזהב גם את חלקו הפנימי של הארון, הרי הוא מוסתר מעין כל?
הגמרא (מסכת יומא, דף ע"ב ע"ב) מסבירה: תבנית הארון, הזהה בפנימיותו ובחיצוניותו היא סמל למהותו של האדם השלם. כלומר, המראה וההתנהגות החיצוניים של האדם צריכים להיות זהים לפנימיות שלו. או במילים אחרות - "אל תהיה צבוע!"
כולנו מכירים לפחות אדם אחד, שמתנהג בצורה מזויפת - מחייך לקראתך בקלות, אך מוכן לתקוע לך סכין בגב, אם רק יצא לו מזה משהו. למרבית הצער, חלק מיכולתנו להתמודד עם החיים סביבנו, תלויה בכושר ההבחנה שלנו בין המזויף לאמיתי. (ילדים קטנים מצליחים באופן מוצלח ביותר לרכוש לעצמם את היכולת הזו). יתכן שלזה התכוון שלמה המלך, כשאמר בספר משלי: "נ
על קדושה פנימית וחיצונית
פרשת השבוע שלנו, היא משאת נפשו של כל אדריכל. היא מכילה תיאור מפורט של מבנה המשכן, שהיה מעין "מקדש נישא" על כתפיהם של בני ישראל, במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר, עד שהגיע למקומו הקבוע בירושלים.
במרכזו של המשכן ניצב ארון הקודש ובתוכו לוחות הברית, שעשרת הדיברות חקוקים עליהם. ארון הקודש היה מעין תיבה מרובעת עשויה עץ, מצופה זהב טהור מבפנים ומבחוץ. (שמות כ"ה:11): "וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו".
הצורך לצפות את צדו החיצוני של הארון בזהב, מובן מאליו: הרי ברור לנו מדוע הפריט החשוב ביותר במשכן כולו, צריך להיראות מלכותי ומפואר. אך נשאלת השאלה, מה היה הצורך הגדול לצפות בזהב גם את חלקו הפנימי של הארון, הרי הוא מוסתר מעין כל?
הגמרא (מסכת יומא, דף ע"ב ע"ב) מסבירה: תבנית הארון, הזהה בפנימיותו ובחיצוניותו היא סמל למהותו של האדם השלם. כלומר, המראה וההתנהגות החיצוניים של האדם צריכים להיות זהים לפנימיות שלו. או במילים אחרות - "אל תהיה צבוע!"
כולנו מכירים לפחות אדם אחד, שמתנהג בצורה מזויפת - מחייך לקראתך בקלות, אך מוכן לתקוע לך סכין בגב, אם רק יצא לו מזה משהו. למרבית הצער, חלק מיכולתנו להתמודד עם החיים סביבנו, תלויה בכושר ההבחנה שלנו בין המזויף לאמיתי. (ילדים קטנים מצליחים באופן מוצלח ביותר לרכוש לעצמם את היכולת הזו). יתכן שלזה התכוון שלמה המלך, כשאמר בספר משלי: "נ
החובה וההתנדבות
פרשת השבוע מזכירה לנו שאי אפשר לקיים חברה רק על מערכת של חוקים מחייבים, אנו זקוקים גם לרוח ההתנדבות
ב´ אדר ה´תשס"ט - הרב יעקב הלוי פילבר
האדם הוא טוב בטבעו ככתוב (קהלת ז כט): "אשר עשה האלקים את האדם ישר" אלא ש"החשבונות הרבים" גרמו לאדם לעוות את דרכו. על כן, במצבו הנוכחי אי אפשר להשאיר את ההתנהלות המוסרית של האדם להחלטה שרירותית של כל אחד ואחד, ולפיכך הנחיל לנו בורא עולם תורה ומצוות, שהן ההנחיות המינימליות שהאדם הרוצה לממש את טבעו המוסרי, צריך לקיימן בחיי יום יום שלו.
על הקשר בין המוסר הטבעי של האדם לקיום התורה והמצוות כותב הראי"ה קוק בספרו 'אורות התשובה' (פ"ג ג): "יראת חטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי (עיין עין אי"ה שבת פרק ד אות א שכתב:: "וכלל תורת בני נח הנם יסודי המוסר הטבעי) והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחס לכל חטא ועוון מצד התורה והמצווה מורשת קהילת יעקב". וממשיך שם הראי"ה וכותב: "ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים ותלמוד תורה של קביעות עתים לתורה להמון הרחב, ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו לחיות חיים טבעיים כי אם כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מלואו".
יחד עם החובה לשמור על מערכת חוקים מחייבת, אין החברה האנושית יכולה לקיים את חייה על מידת הדין בלבד, כשהאמירה "מה חובתי ואעשה" היא המנחה את אנשיה, ועל כך אמרו בגמרא (ב"מ ל ב): "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין". לכן אין לאדם כפרט ולחברה ככלל להסתפק בשורת הדין בלבד אלא עליהם לעורר את ההתנדבות ולעשות לפנים משורת הדין.
בהקמת המשכן אנו מוצאים את חשיבות ההתנדבות שבלעדיה אי אפשר היה להקים את המשכן, ועל כן כתנאי מוקדם לתרומת המשכן הציבה התורה את נדבת הלב ככתוב: "מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". בהתנדבות הזו אין התורה מסתפקת בתרומה כספית להקמת המשכן, כמו במצות 'מחצית השקל' שנצטוו לתת 'עשרים גרה השקל', אלא בהקמת המשכן נתבקשו ישראל לתת את חומרי הבניין עצמם הנחוצים להקמת המשכן, כמו "זהב כסף ונחושת" או "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים" וכן "עורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים", אע"פ שהיו יכולים לנדב כסף ובכסף לקנות את החומרים הללו.
את הצורך להביא את החומרים עצמם ולא כסף מסביר המגיד מדובנא: בבניית המשכן רצה הקב"ה בעיקר את נדבת הלב, את הרצון הטוב של כלל ישראל, כמו שנאמר על מקדש שלמה: "אפיריון עשה לו המלך שלמה... עמודיו עשה כסף רפידתו זהב... תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", והכוונה היא שהאהבה צריכה להיות רצופה בתוך חומרי המשכן. ומפני שהמשכן נעשה בהתנדבות לא שלטה בו יד אויב כמו שמובא באליהו רבה (סוף פרק כה): "ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה מפני שעשאוהו הכשרים בנדבת לבם, וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת לבם, ולעתיד יבוא הקב"ה וישרה בתוכו כמדה הראשונה" וכן אמרו במדרש הגדול: "משכן שהתנדבו אותו בכל לב לא שלטה בו עין, אבל מקדש (הכוונה למקדש הראשון והשני) שהתנדבו אותו בלא לב שלטה בו יד אויב".
המאמר פורסם בעלון "באהבה ואמונה" של מכון מאיר
<a href='http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=31698' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=31698</a>
פרשת השבוע מזכירה לנו שאי אפשר לקיים חברה רק על מערכת של חוקים מחייבים, אנו זקוקים גם לרוח ההתנדבות
ב´ אדר ה´תשס"ט - הרב יעקב הלוי פילבר
האדם הוא טוב בטבעו ככתוב (קהלת ז כט): "אשר עשה האלקים את האדם ישר" אלא ש"החשבונות הרבים" גרמו לאדם לעוות את דרכו. על כן, במצבו הנוכחי אי אפשר להשאיר את ההתנהלות המוסרית של האדם להחלטה שרירותית של כל אחד ואחד, ולפיכך הנחיל לנו בורא עולם תורה ומצוות, שהן ההנחיות המינימליות שהאדם הרוצה לממש את טבעו המוסרי, צריך לקיימן בחיי יום יום שלו.
על הקשר בין המוסר הטבעי של האדם לקיום התורה והמצוות כותב הראי"ה קוק בספרו 'אורות התשובה' (פ"ג ג): "יראת חטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי (עיין עין אי"ה שבת פרק ד אות א שכתב:: "וכלל תורת בני נח הנם יסודי המוסר הטבעי) והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחס לכל חטא ועוון מצד התורה והמצווה מורשת קהילת יעקב". וממשיך שם הראי"ה וכותב: "ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים ותלמוד תורה של קביעות עתים לתורה להמון הרחב, ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו לחיות חיים טבעיים כי אם כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מלואו".
יחד עם החובה לשמור על מערכת חוקים מחייבת, אין החברה האנושית יכולה לקיים את חייה על מידת הדין בלבד, כשהאמירה "מה חובתי ואעשה" היא המנחה את אנשיה, ועל כך אמרו בגמרא (ב"מ ל ב): "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין". לכן אין לאדם כפרט ולחברה ככלל להסתפק בשורת הדין בלבד אלא עליהם לעורר את ההתנדבות ולעשות לפנים משורת הדין.
בהקמת המשכן אנו מוצאים את חשיבות ההתנדבות שבלעדיה אי אפשר היה להקים את המשכן, ועל כן כתנאי מוקדם לתרומת המשכן הציבה התורה את נדבת הלב ככתוב: "מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". בהתנדבות הזו אין התורה מסתפקת בתרומה כספית להקמת המשכן, כמו במצות 'מחצית השקל' שנצטוו לתת 'עשרים גרה השקל', אלא בהקמת המשכן נתבקשו ישראל לתת את חומרי הבניין עצמם הנחוצים להקמת המשכן, כמו "זהב כסף ונחושת" או "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים" וכן "עורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים", אע"פ שהיו יכולים לנדב כסף ובכסף לקנות את החומרים הללו.
את הצורך להביא את החומרים עצמם ולא כסף מסביר המגיד מדובנא: בבניית המשכן רצה הקב"ה בעיקר את נדבת הלב, את הרצון הטוב של כלל ישראל, כמו שנאמר על מקדש שלמה: "אפיריון עשה לו המלך שלמה... עמודיו עשה כסף רפידתו זהב... תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", והכוונה היא שהאהבה צריכה להיות רצופה בתוך חומרי המשכן. ומפני שהמשכן נעשה בהתנדבות לא שלטה בו יד אויב כמו שמובא באליהו רבה (סוף פרק כה): "ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה מפני שעשאוהו הכשרים בנדבת לבם, וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת לבם, ולעתיד יבוא הקב"ה וישרה בתוכו כמדה הראשונה" וכן אמרו במדרש הגדול: "משכן שהתנדבו אותו בכל לב לא שלטה בו עין, אבל מקדש (הכוונה למקדש הראשון והשני) שהתנדבו אותו בלא לב שלטה בו יד אויב".
המאמר פורסם בעלון "באהבה ואמונה" של מכון מאיר
<a href='http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=31698' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=31698</a>