אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
זמני כניסת ויציאת שבת פרשת שלח!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
שלח
העונש על חטא המרגלים / הרב משה ארנרייך
הקריאה בפרשתנו מגלה לכאורא שהעונש שהוטל על חטא המרגלים היה שכל הדור הנוכחי ימות במדבר ולא יזכה להיכנס לא"י - "במדבר הזה יתמו ושם ימותו" (במדבר י"ד לה). אולם מקריאה בספר יחזקאל - "גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם הארצות" (פרק כ כג) ובספר בתהלים "וימאסו בארץ חמדה וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, והפיל זרעם בגויים ולזכותם בארצות" (פרק קו כד-כז), המשחזרים את המאורע , אנחנו מגלים שהיה עונש נוסף והוא פזור עם ישראל בגלות. ולכאורה צריך להבין מהו מקורם של דוד ויחזקאל? הרד"ק רוצה לומר שמקורם בפסוק "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב וישב ממנו שבי" (במדבר כ"א א). גם דוד בתהילים וגם יחזקאל נוקטים בלשון שבועה "גם אני נשאתי את ידי" "וישא ידו להם". יתכן והם רומזים לפסוק בפרשתנו "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ" (י"ד כא) שנוקט גם הוא בלשון שבועה "חי אני". כאן הקב"ה קובע שהתיקון לחטא המרגלים יהיה שכבודו יתגלה בכל העולם כולו. הדבר יקרה על ידי פזור עם ישראל בין כל האומות. למציאות כבוד ה' בכל העולם על ידי גלות יש פן שלילי ויש פן חיובי.כשישראל יוצאים לגלות הם מלווים ע"י השכינה, השכינה נמצאת עמהם בגלות "עמו אנכי בצרה", ומצד שני גלות ישראל היא גם גלות השכינה, ממילא גאולת ישראל היא גאולת השכינה."בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהן וכו' גלו לבבל שכינה עמהן וכו' ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושם ה' אלוקיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהם מדין הגלות" (מגילה כט). "הושיעה ימינך וענני" - אמר הקב"ה קץ נתתי לימיני כל זמן שבני משועבדים תהא ימיני משועבדת גאלתי בני גאלתי ימיני" (ילקוט שמעוני) כביכול "כוח של מעלה" המכונה ימין, כבול בתקופת הגלות והגאולה היא קץ לשעבוד הימין. המלבי"ם טוען שלולא חטא המרגלים היה משה נכנס לארץ ובונה את בית המקדש כשהכל היה "מהלך ניסי" של גאולה שלמה בלא גלות. אולם בגלל החטא משה "נשאר" במדבר כדי שייכנס לעתיד לבוא לארץ עם מתי המדבר. הכניסה לארץ היתה בדרך הטבע ונשארו בה חלק מן העמים כדי לנסותנו. עד הגאולה יהיו עליות וירידות עד שהכל יתוקן באחרית הימים. כדי שכל העמים, בסופו של התהליך, יקראו בשם ה', ונגיע למצב שימלא כבוד ה' את כל הארץ, יש לצאת לגלות. וכך אנו מוצאים בחז"ל "ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב) וזרעתיה לי בארץ. כלום אדם זורע סאה - אלא להכניס כמה כורין" (פסחים דף פז עמוד ב). פזורו של העם בגלות הוא מעין פעולת זריעה שאמורה להצמיח פירות. עצם קיומנו כ"שה בין שבעים זאבים" הוא הוא גלוי גבורותיו של הקב"ה (עיין יומא עט ע"א). לולא חטא המרגלים הרי גלוי כבוד ה' נעשה ע"י יישובם של עם ישראל בארץ ישראל בצורה נעלה מטבע כל הארצות, אבל בגלל החטא צריך את הגלות כדי להגיע לתכלית זו של "וימלא כבוד ה' את כל הארץ".
הבה נתפלל כולנו שנזכה לתקן את חטא המרגלים וממילא יתבטל הצורך בגלות.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/שלח.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/שלח.htm</a>
העונש על חטא המרגלים / הרב משה ארנרייך
הקריאה בפרשתנו מגלה לכאורא שהעונש שהוטל על חטא המרגלים היה שכל הדור הנוכחי ימות במדבר ולא יזכה להיכנס לא"י - "במדבר הזה יתמו ושם ימותו" (במדבר י"ד לה). אולם מקריאה בספר יחזקאל - "גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם הארצות" (פרק כ כג) ובספר בתהלים "וימאסו בארץ חמדה וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, והפיל זרעם בגויים ולזכותם בארצות" (פרק קו כד-כז), המשחזרים את המאורע , אנחנו מגלים שהיה עונש נוסף והוא פזור עם ישראל בגלות. ולכאורה צריך להבין מהו מקורם של דוד ויחזקאל? הרד"ק רוצה לומר שמקורם בפסוק "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב וישב ממנו שבי" (במדבר כ"א א). גם דוד בתהילים וגם יחזקאל נוקטים בלשון שבועה "גם אני נשאתי את ידי" "וישא ידו להם". יתכן והם רומזים לפסוק בפרשתנו "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ" (י"ד כא) שנוקט גם הוא בלשון שבועה "חי אני". כאן הקב"ה קובע שהתיקון לחטא המרגלים יהיה שכבודו יתגלה בכל העולם כולו. הדבר יקרה על ידי פזור עם ישראל בין כל האומות. למציאות כבוד ה' בכל העולם על ידי גלות יש פן שלילי ויש פן חיובי.כשישראל יוצאים לגלות הם מלווים ע"י השכינה, השכינה נמצאת עמהם בגלות "עמו אנכי בצרה", ומצד שני גלות ישראל היא גם גלות השכינה, ממילא גאולת ישראל היא גאולת השכינה."בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהן וכו' גלו לבבל שכינה עמהן וכו' ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושם ה' אלוקיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהם מדין הגלות" (מגילה כט). "הושיעה ימינך וענני" - אמר הקב"ה קץ נתתי לימיני כל זמן שבני משועבדים תהא ימיני משועבדת גאלתי בני גאלתי ימיני" (ילקוט שמעוני) כביכול "כוח של מעלה" המכונה ימין, כבול בתקופת הגלות והגאולה היא קץ לשעבוד הימין. המלבי"ם טוען שלולא חטא המרגלים היה משה נכנס לארץ ובונה את בית המקדש כשהכל היה "מהלך ניסי" של גאולה שלמה בלא גלות. אולם בגלל החטא משה "נשאר" במדבר כדי שייכנס לעתיד לבוא לארץ עם מתי המדבר. הכניסה לארץ היתה בדרך הטבע ונשארו בה חלק מן העמים כדי לנסותנו. עד הגאולה יהיו עליות וירידות עד שהכל יתוקן באחרית הימים. כדי שכל העמים, בסופו של התהליך, יקראו בשם ה', ונגיע למצב שימלא כבוד ה' את כל הארץ, יש לצאת לגלות. וכך אנו מוצאים בחז"ל "ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב) וזרעתיה לי בארץ. כלום אדם זורע סאה - אלא להכניס כמה כורין" (פסחים דף פז עמוד ב). פזורו של העם בגלות הוא מעין פעולת זריעה שאמורה להצמיח פירות. עצם קיומנו כ"שה בין שבעים זאבים" הוא הוא גלוי גבורותיו של הקב"ה (עיין יומא עט ע"א). לולא חטא המרגלים הרי גלוי כבוד ה' נעשה ע"י יישובם של עם ישראל בארץ ישראל בצורה נעלה מטבע כל הארצות, אבל בגלל החטא צריך את הגלות כדי להגיע לתכלית זו של "וימלא כבוד ה' את כל הארץ".
הבה נתפלל כולנו שנזכה לתקן את חטא המרגלים וממילא יתבטל הצורך בגלות.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/שלח.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/שלח.htm</a>
בשלח (שמות יג:יז-יז:טז)
פשוט עשה זאת קפוץ לתוך הים!
משה רבנו, משמש במשך שנה שלימה כשליחו של הקב"ה, המנחית על מצרים מכות קשות. מכות המביאות בסופו של דבר, לחיסולה ולנפילתה של המעצמה המצרית. לאחר המכה העשירית, החמורה וההרסנית ביותר - מכת בכורות - מסכים פרעה לבסוף לשחרר את בני ישראל ממצרים.
אבל, בהיותו "חולה כבוד" באופן כפייתי, הוא משנה את דעתו מיד עם צאתם מארצו ומחליט לרדוף אחריהם ולהשיבם לשליטתו. כאשר העבדים המשוחררים מביטים לאחור, הם מבחינים באלפי חיילים מצריים, הרכובים על כרכרות סוסים משוכללות, מתקרבים אליהם במהירות מפחידה. הפאניקה במחנה הניצולים מתחילה להתפשט. הם מרגישים לכודים, אבודים, ללא כל דרך מילוט, כשלפניהם ממתין רק הים הגדול, ים סוף.
בני ישראל מתחילים להתלונן בפני משה ולהאשימו:
"המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו, להוציאנו ממצרים?... חדל ממנו, ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים, ממותינו במדבר!" (שמות י"ד:12-11).
מגוחך, נכון? כיצד היו מסוגלים, לאחר 210 שנים של עבודה קשה ומפרכת במצרים, להתלונן בפני משה רבנו על ששחרר אותם משם?!
לפני עשרים שנה בשטוקהולם, מספר טרוריסטים חטפו אזרחים חפים מפשע והחזיקו בהם כבני ערובה. בני הערובה עברו התעללות קשה ביותר, הן פיזית והן רגשית ולאחר ששוחררו לבסוף, שודרה בכל אמצעי התקשורת מסיבת עיתונאים. באותו האירוע, כל החטופים דיברו בשבחם של החוטפים והחמיאו להם באופן מדהים! מאוחר יותר, לאחר אותו אירוע, בעולם הפסיכולוגיה החליטו לכנות תופעה זו בשם: "תסמונת שטוקהולם", תסמונת בה האסירים מפתחים תחושות הערכה וחמימות כלפי הסוהרים שלהם.
עבור בני ישראל שחיו במצרים, החיים היו די נוחים. יתכן אמנם שהשכר הוא זעום והמיטה עשויה מתבן, אבל ישנו גם יתרון עצום במעמד של עבדות: כל צרכיו של האדם ניתנים לו ואין לו כל צורך לעמוד מול החלטות חשובות ומכריעות בחייו. אין כביסה, אין קניות, אין עסקאות כלכליות ואין דרישות מיוחדות. המילה "מצרים" גזורה מהמילה "מיצר" - שפירושה, מאסר. לפעמים דווקא התא הקטן והצפוף ביותר, הוא שגורם לנו להרגיש שאנו נמצאים במקום הכי מוגן ובטוח.
--------------------------------------------------------------------------------
קפיצה קטנה לאדם - קפיצה גדולה לאנושות!
שלושה מליון בני אדם, ניצבים על שפת הים, כשבפניהם שתי ברירות: או לקפוץ קדימה אל תוך הים (שטרם נבקע לשניים!), או לשוב בחזרה למצרים. מי הים קרים, זרים ומבשרים רעות. מצרים היא מקום גרוע אמנם, אך מוכר וחמים.
החיילים המצרים מתקרבים בקצב מהיר ביותר. בני ישראל נכנסים לפאניקה ואז, נחשון בן עמינדב, איש פשוט משבט יהודה, עושה צעד אחד קטן אל תוך הים. (זהו המקרה הראשון של "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות"). אבל הים עדיין אינו נבקע. נחשון ממשיך בדרכו. המים מגיעים לו לברכיים ועדיין, הים אינו נבקע. נחשון ממשיך הלאה, יותר ויותר עמוק אל תוך הים: המים מגיעים לו כעת למותניים, לחזה. ועדיין, הים נותר שלם.
נחשון מריץ מחשבות רבות בתוך ראשו: "אולי באמת עדיף לשוב למצרים".
נחשון מריץ מחשבות רבות בתוך ראשו: "אולי באמת עדיף לשוב למצרים", אך הוא מייד מזכיר לעצמו: "משמעות החיים היא צמיחה בלתי פוסקת... לעזוב את המקום הנינוח ולהשאירו מאחור... להתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע..." כשהאלטרנטיבה - להישאר במקום הבטוח והמוכר, היא למעשה לדרוך במקום ובסופו של דבר, לגווע. "מצרים", חושב לעצמו נחשון, "איננה אופציה בכלל!".
כעת המים כבר מכסים את צווארו של נחשון. הוא עומד בפני מבחן עצום, האם להמשיך או לסגת, אבל הוא עדיין מחליט להמשיך הלאה, אל מעמקי הים הגדול. המים מגיעים לו לאף וממש ברגע זה, ברגע האחרון... הים נבקע לשניים. כל העם ממהר אחריו אל תוך הים. סוף סוף, החופש האמיתי מגיע.
--------------------------------------------------------------------------------
הערכה עצמית
למרות שכל אחד מבני ישראל נכח במאורע הגדול, בכל זאת חווייתו של נחשון בן עמינדב הייתה שונה מאד משל כל השאר. כאשר נחשון חצה את הים, הוא עמד שם כשהוא מלא חיים ותחושת רעננות. העתיד לא היה ברור, אך נחשון לקח על עצמו את האתגר המפחיד ועשה את הצעד האמיץ קדימה. הוא השאיר את משא העבדות אי שם מאחור. הוא היה אדם חופשי ומשוחרר, הן בגופו והן בנשמתו.
נסו להשוות את החוויה שלו, לחוויה של כל שאר בני-ישראל שנכנסו אל תוך הים, רק לאחר שהוא נבקע. הם היו ודאי מאוכזבים מעצמם, על שלא היה להם את האומץ הנדרש, שבלט כל כך אצל נחשון. במקרה של נחשון התורה מציינת: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות י"ד:22), ואילו אצל השאר הסדר הוא הפוך: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות י"ד:29).
הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.
הגאון מוילנא,שחי באירופה במאה ה-18 לספירה, נותן הסבר יפיפה בהקשר זה: התורה מתארת את חווייתו המיוחדת של נחשון ואומרת: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:22). אצל כל השאר, התיאור נכתב במילים מאד דומות, אך הכתיב הוא חסר: "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:29). המילה "חמה" יכולה גם להיות מנוקדת בצירה, וליצור את המילה 'חימה' (שפירושה - כעס). התורה משקפת כאן את האכזבה שחש כל אחד מבני ישראל (ואת 'כעסו' של הקב"ה), על שלא היה להם את אומץ הלב שהיה לנחשון בן עמינדב ועל כך שלא מימשו את הפוטנציאל הטמון בהם. הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.
--------------------------------------------------------------------------------
לקפוץ פנימה
סיפור קריעתו של ים סוף מופיע בצורות אחרות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, סיפור חיינו מסתכם במספר קטן של רגעי מפתח, בהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. ההחלטות הללו, הן שקובעות את ההבדל האמיתי בין חיים של הישגים גדולים, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. לעיתים קרובות מדי אנו נוטים לדחות את הקץ, עד שכבר אין בידינו כל ברירה אחרת. "הדלת נטרקת לנו מול הפרצוף" ואנחנו מנחמים את עצמנו ואומרים: 'נו, מה כבר יכולתי לעשות, העניינים פשוט לא הסתדרו כפי שציפיתי'.
בשבת הקרובה, בזמן שאנו קוראים בתורה את פרשת "בשלח", קחו לעצמכם מספר דקות וערכו בדק בית קטן:
אילו מצבים שליליים אני למעשה מנציח, רק משום שאיני מוכן לעשות את המאמץ לשנות את עצמי?
מדוע אני פוחד משינויים?
מהו הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות לי?
מה מונע ממני לממש את הפוטנציאל המלא שלי?
בעוד עשר שנים מעכשיו, על מה אצטער שלא החלטתי היום?
לפעמים התשובה היחידה היא: "פשוט עשה זאת". קפוץ אל תוך הים!
לפעמים התשובה היחידה היא: "פשוט עשה זאת". קפוץ אל תוך הים!
פעם ניגשו אנשים לרבי נחמן מברסלב (המנהיג החסידי המפורסם של המאה ה-18) ושאלו אותו את השאלה הבאה: "מה קורה לאדם, שמרגיש מרוחק מאד מהקב"ה ומהתורה? כיצד הוא יוכל להיכנס אל תוך מעגל הרוחניות - שמצד אחד הוא מאד מפתה ומושך, אך מצד שני גם מפחיד ומרתיע?". רבי נחמן מברסלב השיב להם כך: "על האדם הזה לגשת לשולחן השבת ולשיר לעצמו ניגון ידוע. שישיר אותו בלהט ובהתלהבות גדולה, ברגש שיוצא עמוק מתוך הנשמה. זוהי הדרך לקפוץ פנימה אל עולם הרוחניות".
--------------------------------------------------------------------------------
ה'קרשנדו' של החיים
למרבה הצער, החיים שלנו אינם מכילים מוסיקה שרק הולכת ומתקרבת אל השיא הגדול ('קרשנדו') שלה. מוסיקה שתפקידה להודיע לנו, על הופעתו של "הרגע הגדול" בחיינו. התקווה היחידה שלנו להימלט מכבליהם של המצרים, היא להתמודד באופן גלוי ואמיתי עם החרדות שלנו ולנצל היטב את ההזדמנויות שהקב"ה מזמן עבורנו לצמיחה אישית ורוחנית.
מובן שאיננו מסוגלים תמיד לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זהו בעצם חלק מהיופי בחיים וזו ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם.
התורה אומרת לנו, שנחשון בן עמינדב בחר בחיים. אנו חייבים לנהוג כמוהו. התחושה של בחירה זו, משחררת ומרגיעה. הערכתנו העצמית תלויה בכך ובעצם, זוהי האופציה היחידה הקיימת בפנינו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Beshalach_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... h_5769.asp</a>
פשוט עשה זאת קפוץ לתוך הים!
משה רבנו, משמש במשך שנה שלימה כשליחו של הקב"ה, המנחית על מצרים מכות קשות. מכות המביאות בסופו של דבר, לחיסולה ולנפילתה של המעצמה המצרית. לאחר המכה העשירית, החמורה וההרסנית ביותר - מכת בכורות - מסכים פרעה לבסוף לשחרר את בני ישראל ממצרים.
אבל, בהיותו "חולה כבוד" באופן כפייתי, הוא משנה את דעתו מיד עם צאתם מארצו ומחליט לרדוף אחריהם ולהשיבם לשליטתו. כאשר העבדים המשוחררים מביטים לאחור, הם מבחינים באלפי חיילים מצריים, הרכובים על כרכרות סוסים משוכללות, מתקרבים אליהם במהירות מפחידה. הפאניקה במחנה הניצולים מתחילה להתפשט. הם מרגישים לכודים, אבודים, ללא כל דרך מילוט, כשלפניהם ממתין רק הים הגדול, ים סוף.
בני ישראל מתחילים להתלונן בפני משה ולהאשימו:
"המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו, להוציאנו ממצרים?... חדל ממנו, ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים, ממותינו במדבר!" (שמות י"ד:12-11).
מגוחך, נכון? כיצד היו מסוגלים, לאחר 210 שנים של עבודה קשה ומפרכת במצרים, להתלונן בפני משה רבנו על ששחרר אותם משם?!
לפני עשרים שנה בשטוקהולם, מספר טרוריסטים חטפו אזרחים חפים מפשע והחזיקו בהם כבני ערובה. בני הערובה עברו התעללות קשה ביותר, הן פיזית והן רגשית ולאחר ששוחררו לבסוף, שודרה בכל אמצעי התקשורת מסיבת עיתונאים. באותו האירוע, כל החטופים דיברו בשבחם של החוטפים והחמיאו להם באופן מדהים! מאוחר יותר, לאחר אותו אירוע, בעולם הפסיכולוגיה החליטו לכנות תופעה זו בשם: "תסמונת שטוקהולם", תסמונת בה האסירים מפתחים תחושות הערכה וחמימות כלפי הסוהרים שלהם.
עבור בני ישראל שחיו במצרים, החיים היו די נוחים. יתכן אמנם שהשכר הוא זעום והמיטה עשויה מתבן, אבל ישנו גם יתרון עצום במעמד של עבדות: כל צרכיו של האדם ניתנים לו ואין לו כל צורך לעמוד מול החלטות חשובות ומכריעות בחייו. אין כביסה, אין קניות, אין עסקאות כלכליות ואין דרישות מיוחדות. המילה "מצרים" גזורה מהמילה "מיצר" - שפירושה, מאסר. לפעמים דווקא התא הקטן והצפוף ביותר, הוא שגורם לנו להרגיש שאנו נמצאים במקום הכי מוגן ובטוח.
--------------------------------------------------------------------------------
קפיצה קטנה לאדם - קפיצה גדולה לאנושות!
שלושה מליון בני אדם, ניצבים על שפת הים, כשבפניהם שתי ברירות: או לקפוץ קדימה אל תוך הים (שטרם נבקע לשניים!), או לשוב בחזרה למצרים. מי הים קרים, זרים ומבשרים רעות. מצרים היא מקום גרוע אמנם, אך מוכר וחמים.
החיילים המצרים מתקרבים בקצב מהיר ביותר. בני ישראל נכנסים לפאניקה ואז, נחשון בן עמינדב, איש פשוט משבט יהודה, עושה צעד אחד קטן אל תוך הים. (זהו המקרה הראשון של "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות"). אבל הים עדיין אינו נבקע. נחשון ממשיך בדרכו. המים מגיעים לו לברכיים ועדיין, הים אינו נבקע. נחשון ממשיך הלאה, יותר ויותר עמוק אל תוך הים: המים מגיעים לו כעת למותניים, לחזה. ועדיין, הים נותר שלם.
נחשון מריץ מחשבות רבות בתוך ראשו: "אולי באמת עדיף לשוב למצרים".
נחשון מריץ מחשבות רבות בתוך ראשו: "אולי באמת עדיף לשוב למצרים", אך הוא מייד מזכיר לעצמו: "משמעות החיים היא צמיחה בלתי פוסקת... לעזוב את המקום הנינוח ולהשאירו מאחור... להתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע..." כשהאלטרנטיבה - להישאר במקום הבטוח והמוכר, היא למעשה לדרוך במקום ובסופו של דבר, לגווע. "מצרים", חושב לעצמו נחשון, "איננה אופציה בכלל!".
כעת המים כבר מכסים את צווארו של נחשון. הוא עומד בפני מבחן עצום, האם להמשיך או לסגת, אבל הוא עדיין מחליט להמשיך הלאה, אל מעמקי הים הגדול. המים מגיעים לו לאף וממש ברגע זה, ברגע האחרון... הים נבקע לשניים. כל העם ממהר אחריו אל תוך הים. סוף סוף, החופש האמיתי מגיע.
--------------------------------------------------------------------------------
הערכה עצמית
למרות שכל אחד מבני ישראל נכח במאורע הגדול, בכל זאת חווייתו של נחשון בן עמינדב הייתה שונה מאד משל כל השאר. כאשר נחשון חצה את הים, הוא עמד שם כשהוא מלא חיים ותחושת רעננות. העתיד לא היה ברור, אך נחשון לקח על עצמו את האתגר המפחיד ועשה את הצעד האמיץ קדימה. הוא השאיר את משא העבדות אי שם מאחור. הוא היה אדם חופשי ומשוחרר, הן בגופו והן בנשמתו.
נסו להשוות את החוויה שלו, לחוויה של כל שאר בני-ישראל שנכנסו אל תוך הים, רק לאחר שהוא נבקע. הם היו ודאי מאוכזבים מעצמם, על שלא היה להם את האומץ הנדרש, שבלט כל כך אצל נחשון. במקרה של נחשון התורה מציינת: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות י"ד:22), ואילו אצל השאר הסדר הוא הפוך: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות י"ד:29).
הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.
הגאון מוילנא,שחי באירופה במאה ה-18 לספירה, נותן הסבר יפיפה בהקשר זה: התורה מתארת את חווייתו המיוחדת של נחשון ואומרת: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:22). אצל כל השאר, התיאור נכתב במילים מאד דומות, אך הכתיב הוא חסר: "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:29). המילה "חמה" יכולה גם להיות מנוקדת בצירה, וליצור את המילה 'חימה' (שפירושה - כעס). התורה משקפת כאן את האכזבה שחש כל אחד מבני ישראל (ואת 'כעסו' של הקב"ה), על שלא היה להם את אומץ הלב שהיה לנחשון בן עמינדב ועל כך שלא מימשו את הפוטנציאל הטמון בהם. הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.
--------------------------------------------------------------------------------
לקפוץ פנימה
סיפור קריעתו של ים סוף מופיע בצורות אחרות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, סיפור חיינו מסתכם במספר קטן של רגעי מפתח, בהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. ההחלטות הללו, הן שקובעות את ההבדל האמיתי בין חיים של הישגים גדולים, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. לעיתים קרובות מדי אנו נוטים לדחות את הקץ, עד שכבר אין בידינו כל ברירה אחרת. "הדלת נטרקת לנו מול הפרצוף" ואנחנו מנחמים את עצמנו ואומרים: 'נו, מה כבר יכולתי לעשות, העניינים פשוט לא הסתדרו כפי שציפיתי'.
בשבת הקרובה, בזמן שאנו קוראים בתורה את פרשת "בשלח", קחו לעצמכם מספר דקות וערכו בדק בית קטן:
אילו מצבים שליליים אני למעשה מנציח, רק משום שאיני מוכן לעשות את המאמץ לשנות את עצמי?
מדוע אני פוחד משינויים?
מהו הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות לי?
מה מונע ממני לממש את הפוטנציאל המלא שלי?
בעוד עשר שנים מעכשיו, על מה אצטער שלא החלטתי היום?
לפעמים התשובה היחידה היא: "פשוט עשה זאת". קפוץ אל תוך הים!
לפעמים התשובה היחידה היא: "פשוט עשה זאת". קפוץ אל תוך הים!
פעם ניגשו אנשים לרבי נחמן מברסלב (המנהיג החסידי המפורסם של המאה ה-18) ושאלו אותו את השאלה הבאה: "מה קורה לאדם, שמרגיש מרוחק מאד מהקב"ה ומהתורה? כיצד הוא יוכל להיכנס אל תוך מעגל הרוחניות - שמצד אחד הוא מאד מפתה ומושך, אך מצד שני גם מפחיד ומרתיע?". רבי נחמן מברסלב השיב להם כך: "על האדם הזה לגשת לשולחן השבת ולשיר לעצמו ניגון ידוע. שישיר אותו בלהט ובהתלהבות גדולה, ברגש שיוצא עמוק מתוך הנשמה. זוהי הדרך לקפוץ פנימה אל עולם הרוחניות".
--------------------------------------------------------------------------------
ה'קרשנדו' של החיים
למרבה הצער, החיים שלנו אינם מכילים מוסיקה שרק הולכת ומתקרבת אל השיא הגדול ('קרשנדו') שלה. מוסיקה שתפקידה להודיע לנו, על הופעתו של "הרגע הגדול" בחיינו. התקווה היחידה שלנו להימלט מכבליהם של המצרים, היא להתמודד באופן גלוי ואמיתי עם החרדות שלנו ולנצל היטב את ההזדמנויות שהקב"ה מזמן עבורנו לצמיחה אישית ורוחנית.
מובן שאיננו מסוגלים תמיד לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זהו בעצם חלק מהיופי בחיים וזו ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם.
התורה אומרת לנו, שנחשון בן עמינדב בחר בחיים. אנו חייבים לנהוג כמוהו. התחושה של בחירה זו, משחררת ומרגיעה. הערכתנו העצמית תלויה בכך ובעצם, זוהי האופציה היחידה הקיימת בפנינו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Beshalach_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... h_5769.asp</a>
תשמ"ח, תשנ"ו
ויהי בשלח פרעה את העם"
הרב אברהם צוקרמן
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
א'
"כי קרוב הוא" כפשוטו אנו מסבירים אף על פי שזו הדרך הקרובה, לא הוליכם ה' בדרך זו והוליכם דרך המדבר. ברם לאור דברי חכמים מתבארים המלים "כי קרוב הוא" מפני שזו דרך קרובה והם עשוים להכנס לארץ יותר מדי מהר. וכך מצאנו בדברי חז"ל: אמר הקב"ה אם אני מכניסם לארץ מיד , זה פונה לכרמו וזה פונה לפרדסו ותורה מה תהא עליה!? - הריני מוליכם במדבר ארבעים שנה עד שתהא התורה נבללת בגופם ואני מכניסם לארץ.
הויע אומר: מטרת ההליכה במדבר - שהתורה תהא נבללת בגופם. מהו המושג "נבללת"? טבעי הוא שהגוף דורש מזון, לאף אחד לא צריך להזכיר שהוא צריך לאכול או לשתות. האדם שנברא בצלם ומבחינה רוחנית יש בטו מותר מן הבהמה זקוק למזון רוחני. והיה זה טבעי אילו היה האדם מרגיש רעב למזון רוחני, דבר שלצערינו במציאות איננו כך. ביחס לעתיד מצאנו בדברי הנביא: "והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח'). זהו אולי כונת חכמים "שתהא התורה נבללת" - שהרעב לתורה יהא טבעי כמו הרעב למזון גופני. ואולי משום כך כלל הקב"ה את צרכינו במדבר ארבעים שנה בלחם מן השמים שנבלל בגוף, להחדיר בנו את הרעב למזון רוחני.
(התשמ"ח)
ב'
"בראותם מלחמה" - זו מלחמת עמלק (מכילתא). למעשה היתה זאת רק דחיה, כי במסע העשירי(!) בהיותם ברפידים בא עמלק ונלחם עם ישראל. ומה אם כן הרווח של ההסבה דרך ים סוף, הן אז עמדו בפני מלחמה עם מצרים, ומשה הרגיע אותם "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון,, דבר זה הן אפשר היה לעשות במלחמת עמלק, ה' ילחם להם והם יחרישו?
ברם מדרך המלחמה שהיתה עם עמלק ברפידים אנו מבינים שהיתה זאת חובה אישית על ישראל להלחם ועל כן אמר משה ליהושע - "בחר לך אנשים וצא להלחם בעמלק" כי זו צריכה להיות מלחמה טבעית ולא ניסית. ובזה תרץ מרן הרב חרל"פ את דברי החינוך שכתב שנשים חייבות במלחמת שבעת העמים ופטורות ממלחמת עמלק. כי מלחמת שבעת העמים היה גם נס "ושלחתי את הצרעה לפניך" ולא רק מלחמה טבעית ע"כ בזה גם הנשים חייבות אבל מלחמת עמלק היתה רק בדרך טבעית, בזה נשים פטורות דלאו בנות כבוש ומלחמה הן.
ונראה לנו לאמר: כל המלחמות, החל מהצורך להלחם עם מצרים ועד כבוש הארץ, היתה לצורכי ישראל, ועל כן "ה' ילחם לכם", בדרך זו או אחרת. מלחמתו של עמלק היתה כביכול כלפי מעלה, לערער את האמונה בה', ולפגוע בכבודו. על כן מלחמה זו חובה היא על ישראל על כבוד המקום וביסוס האמונה בו.
(התשנ"ו)
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=29&id=9138&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... id=9138&q=</a>
ויהי בשלח פרעה את העם"
הרב אברהם צוקרמן
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
א'
"כי קרוב הוא" כפשוטו אנו מסבירים אף על פי שזו הדרך הקרובה, לא הוליכם ה' בדרך זו והוליכם דרך המדבר. ברם לאור דברי חכמים מתבארים המלים "כי קרוב הוא" מפני שזו דרך קרובה והם עשוים להכנס לארץ יותר מדי מהר. וכך מצאנו בדברי חז"ל: אמר הקב"ה אם אני מכניסם לארץ מיד , זה פונה לכרמו וזה פונה לפרדסו ותורה מה תהא עליה!? - הריני מוליכם במדבר ארבעים שנה עד שתהא התורה נבללת בגופם ואני מכניסם לארץ.
הויע אומר: מטרת ההליכה במדבר - שהתורה תהא נבללת בגופם. מהו המושג "נבללת"? טבעי הוא שהגוף דורש מזון, לאף אחד לא צריך להזכיר שהוא צריך לאכול או לשתות. האדם שנברא בצלם ומבחינה רוחנית יש בטו מותר מן הבהמה זקוק למזון רוחני. והיה זה טבעי אילו היה האדם מרגיש רעב למזון רוחני, דבר שלצערינו במציאות איננו כך. ביחס לעתיד מצאנו בדברי הנביא: "והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח'). זהו אולי כונת חכמים "שתהא התורה נבללת" - שהרעב לתורה יהא טבעי כמו הרעב למזון גופני. ואולי משום כך כלל הקב"ה את צרכינו במדבר ארבעים שנה בלחם מן השמים שנבלל בגוף, להחדיר בנו את הרעב למזון רוחני.
(התשמ"ח)
ב'
"בראותם מלחמה" - זו מלחמת עמלק (מכילתא). למעשה היתה זאת רק דחיה, כי במסע העשירי(!) בהיותם ברפידים בא עמלק ונלחם עם ישראל. ומה אם כן הרווח של ההסבה דרך ים סוף, הן אז עמדו בפני מלחמה עם מצרים, ומשה הרגיע אותם "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון,, דבר זה הן אפשר היה לעשות במלחמת עמלק, ה' ילחם להם והם יחרישו?
ברם מדרך המלחמה שהיתה עם עמלק ברפידים אנו מבינים שהיתה זאת חובה אישית על ישראל להלחם ועל כן אמר משה ליהושע - "בחר לך אנשים וצא להלחם בעמלק" כי זו צריכה להיות מלחמה טבעית ולא ניסית. ובזה תרץ מרן הרב חרל"פ את דברי החינוך שכתב שנשים חייבות במלחמת שבעת העמים ופטורות ממלחמת עמלק. כי מלחמת שבעת העמים היה גם נס "ושלחתי את הצרעה לפניך" ולא רק מלחמה טבעית ע"כ בזה גם הנשים חייבות אבל מלחמת עמלק היתה רק בדרך טבעית, בזה נשים פטורות דלאו בנות כבוש ומלחמה הן.
ונראה לנו לאמר: כל המלחמות, החל מהצורך להלחם עם מצרים ועד כבוש הארץ, היתה לצורכי ישראל, ועל כן "ה' ילחם לכם", בדרך זו או אחרת. מלחמתו של עמלק היתה כביכול כלפי מעלה, לערער את האמונה בה', ולפגוע בכבודו. על כן מלחמה זו חובה היא על ישראל על כבוד המקום וביסוס האמונה בו.
(התשנ"ו)
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=29&id=9138&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... id=9138&q=</a>
''ככר הלחם'' או ''לחם מן השמים'' - לפרשת בשלח
כח הרצון הוא הכח המרכזי באישיותו של האדם, והוא הנותן משמעות לשאר חלקי הנפש. הדברים אותם רוצה האדם, הם הקובעים את עולמו הרוחני. כך פינה משה את "ככר הלחם" הראשונה. לפרשת בשלח.
ט"ז שבט ה´תשס"ג - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
לאחר שישראל מתלוננים כי הם רעבים ללחם, מבטיח ה'[1]:
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.
חז"ל במדרש עמדו על ביטוי מיוחד זה[2]:
דבר אחר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' הדא הוא דכתיב 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם כל זמן שהספוג בידו פותח ידו אין טיפה יורד קפץ ידו הוא מוריד מים, אבל הקב"ה אינו כן הספוג בידו שנאמר 'פלג אלהים מלא מים' וכן 'מי מדד בשעלו מים'. אם עצר - אין המים יורדין שנאמר 'הן יעצר במים ויבשו' ואומר 'ועצר את השמים ולא יהיה מטר', פותח ידו - המטר יורד שנאמר 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב' ואומר 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון', לכל חי מזון אין כתיב כאן אלא 'לכל חי רצון' שהוא נותן לכל אחד ואחד רצונו מה שהוא מבקש. וכן לעתיד לבא נותן הקב"ה לכל אחד ואחד כל מה שהוא מבקש. ואם תמה אתה על הדבר, ראה מה עשה לישראל בעולם הזה שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני מטעמים והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב 'זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר' מהו דבר? כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו אלולי היה לי פטמא אחת לאכול מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא, דבר היו אומרים והקב"ה עושה רצונם. אמר ר' אבא אף דבר לא היה אומר בפיו אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה היה הקב"ה עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה, תדע לך שהוא כן שכן אמר יחזקאל 'ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך' כתוב אחד אומר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' וכתוב אחר אומר 'וטעמו כצפיחת בדבש' ואומר 'והיה טעמו כטעם לשד השמן' כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו? בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן.
המדרש מדגיש את הקשר שבין המן ובין רצונו של האדם, ויש לנסות ולהעמיק בענין זה.
האדם הוא כלי לקבלת השפע השופע משמים. הקב"ה משפיע שפע על האדם.
דבר זה מתבאר מתוך המשל שמביא המדרש על הספוג: כאשר האדם פותח את ידו - "אין טיפה יורד", וסגירת היד מביאה לירידת טיפות המים. אצל הקב"ה הדברים הפוכים. מדוע?
הקב"ה הוא המשפיע. כאשר צנור פתוח יורד ממנו שפע, כאשר הוא סגור הרי שהשפע נעצר, חלילה.
ואילו אדם הוא כלי לקבלת השפע. אם הוא סוגר את ידו הרי כל מה שבידו נשפך, ואם ידו פתוחה הרי היא קולטת "ואין טיפה יורדת".
כיצד נעשה האדם כלי לקבלת השפע? ישנו פסוק[3]:
יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך.
עומק פשוטו של מקרא הוא, שהחסד של ה' עלינו נקבע על פי הצורה בה אנו מייחלים אליו. ככל שרוצה האדם יותר בחסדו של ה' ומייחל אליו יותר - כך גם יהיה השפע שיגיע אליו.
נמצינו למדים, כי הרצון הוא העושה את האדם לכלי. כיון שהרצון הוא העיקר בקבלת השפע, הרי שכאשר הקב"ה פותח את ידו, הוא משביע (ומשפיע) רצון, וכפי שמדייק המדרש - לא מזון, אלא רצון. השפע יורד מן השמים כפי רצונו של האדם - "אין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחינת המקבל ממנו"[4]. אדם הרוצה בדברים גדולים, אדם המייחל לקרבת ה', לשפע רוחני, לנביעה רוחנית - השפע השופע עליו יהיה גדול ורוחני. ואילו אדם שרצונו מסתפק בדברים קטנים - כך יהיה גם השפע השופע אליו.
הצורה בה יורד המן מלמדת אותנו על הצורה בה משפיע הקב"ה שפע אל ברואיו. לכן מדגיש המדרש פעמים רבות: "והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה", "דבר היו אומרים והקב"ה עושה רצונו".
המן ירד לכולם באותה צורה, אך בכל זאת טעם בו כל אחד מה שהיה רוצה, שכן השפע היורד מן השמים נכנס לתוך הכלי שבונה לו האדם, וכלי זה הוא הרצון.
בהבנה זו של הדרך הנכונה בה יש לבנות את הכלים לקבלת השפע היורד אלינו ממרומים, יש הדרכה חשובה מאד לחיים של כל אחד ואחד.
ראשית, כל אחד ואחד כלפי עצמו. על האדם לבנות את רצונו. עלינו להבין כי כח הרצון הוא הכח המרכזי באישיותו של האדם, והוא הנותן משמעות לשאר חלקי הנפש.
הדברים אותם רוצה האדם, הם הקובעים את עולמו הרוחני, ועל כן עלינו להגדיל את הרצון. לא להסתפק בקטנות, אלא לשאוף לדברים גדולים. כאשר הקב"ה פותח את ידו, עלינו לשאוף לדברים נוספים מלבד מזון - "משביע לכל חי רצון" עלינו לרצות דברים שישביעו גם את נשמתנו, ולא רק את גופינו, בל "נבזבז" את השפע האלוקי על טעם כזה או אחר בפה, נרצה דברים גדולים - ברמה האישית וברמה הלאומית, וכתוצאה מכך יבנה גם חסדו של ה' עלינו - "כאשר יחלנו לך" - האדם מקבל את אשר הוא מבקש.
נקודה נוספת בעניין זה היא חינוכית. הלקח העולה מפרשה זו של "לחם מן השמים" הוא, כי כאשר אנו מחנכים אדם עלינו להשקיע בעיקר בבניין הרצון. מעשים הנעשים מתוך כפיה ערכם פחות, שכן הרצון הוא המביא אליו את השפע.
ביטוי ידוע - שטבע הרב אשלג - בפנימיותה של תורה אומר, כי "אין כפיה ברוחניות". ניתן לכפות על האדם הישגים, אך לא השגות רוחניות. אם רוצים אנו באנשים שעולמם רוחני, ששאיפותיהם רוחניות, עלינו להשקיע בבנין הרצון שלהם, ולא רק בכך שיעשו את המעשים הנכונים.
רצון פנימי, עמוק ורחב של האדם הופך אותו לכלי ראוי לקבלת השפע משמים, וזהו המפתח להתעלות ולהתקדמות רוחנית.הלחם הגשמי כלחם הרוחני תלוי בבנין הרצון.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] שמות ט"ז, ד'.
[2] שמות רבה פרשה כ"ה, ג'
[3] תהילים כ"ג, ב'.
[4] אדיר במרום עמ' צ"ג.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2248' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2248</a>
כח הרצון הוא הכח המרכזי באישיותו של האדם, והוא הנותן משמעות לשאר חלקי הנפש. הדברים אותם רוצה האדם, הם הקובעים את עולמו הרוחני. כך פינה משה את "ככר הלחם" הראשונה. לפרשת בשלח.
ט"ז שבט ה´תשס"ג - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
לאחר שישראל מתלוננים כי הם רעבים ללחם, מבטיח ה'[1]:
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.
חז"ל במדרש עמדו על ביטוי מיוחד זה[2]:
דבר אחר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' הדא הוא דכתיב 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם כל זמן שהספוג בידו פותח ידו אין טיפה יורד קפץ ידו הוא מוריד מים, אבל הקב"ה אינו כן הספוג בידו שנאמר 'פלג אלהים מלא מים' וכן 'מי מדד בשעלו מים'. אם עצר - אין המים יורדין שנאמר 'הן יעצר במים ויבשו' ואומר 'ועצר את השמים ולא יהיה מטר', פותח ידו - המטר יורד שנאמר 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב' ואומר 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון', לכל חי מזון אין כתיב כאן אלא 'לכל חי רצון' שהוא נותן לכל אחד ואחד רצונו מה שהוא מבקש. וכן לעתיד לבא נותן הקב"ה לכל אחד ואחד כל מה שהוא מבקש. ואם תמה אתה על הדבר, ראה מה עשה לישראל בעולם הזה שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני מטעמים והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב 'זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר' מהו דבר? כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו אלולי היה לי פטמא אחת לאכול מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא, דבר היו אומרים והקב"ה עושה רצונם. אמר ר' אבא אף דבר לא היה אומר בפיו אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה היה הקב"ה עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה, תדע לך שהוא כן שכן אמר יחזקאל 'ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך' כתוב אחד אומר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' וכתוב אחר אומר 'וטעמו כצפיחת בדבש' ואומר 'והיה טעמו כטעם לשד השמן' כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו? בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן.
המדרש מדגיש את הקשר שבין המן ובין רצונו של האדם, ויש לנסות ולהעמיק בענין זה.
האדם הוא כלי לקבלת השפע השופע משמים. הקב"ה משפיע שפע על האדם.
דבר זה מתבאר מתוך המשל שמביא המדרש על הספוג: כאשר האדם פותח את ידו - "אין טיפה יורד", וסגירת היד מביאה לירידת טיפות המים. אצל הקב"ה הדברים הפוכים. מדוע?
הקב"ה הוא המשפיע. כאשר צנור פתוח יורד ממנו שפע, כאשר הוא סגור הרי שהשפע נעצר, חלילה.
ואילו אדם הוא כלי לקבלת השפע. אם הוא סוגר את ידו הרי כל מה שבידו נשפך, ואם ידו פתוחה הרי היא קולטת "ואין טיפה יורדת".
כיצד נעשה האדם כלי לקבלת השפע? ישנו פסוק[3]:
יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך.
עומק פשוטו של מקרא הוא, שהחסד של ה' עלינו נקבע על פי הצורה בה אנו מייחלים אליו. ככל שרוצה האדם יותר בחסדו של ה' ומייחל אליו יותר - כך גם יהיה השפע שיגיע אליו.
נמצינו למדים, כי הרצון הוא העושה את האדם לכלי. כיון שהרצון הוא העיקר בקבלת השפע, הרי שכאשר הקב"ה פותח את ידו, הוא משביע (ומשפיע) רצון, וכפי שמדייק המדרש - לא מזון, אלא רצון. השפע יורד מן השמים כפי רצונו של האדם - "אין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחינת המקבל ממנו"[4]. אדם הרוצה בדברים גדולים, אדם המייחל לקרבת ה', לשפע רוחני, לנביעה רוחנית - השפע השופע עליו יהיה גדול ורוחני. ואילו אדם שרצונו מסתפק בדברים קטנים - כך יהיה גם השפע השופע אליו.
הצורה בה יורד המן מלמדת אותנו על הצורה בה משפיע הקב"ה שפע אל ברואיו. לכן מדגיש המדרש פעמים רבות: "והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה", "דבר היו אומרים והקב"ה עושה רצונו".
המן ירד לכולם באותה צורה, אך בכל זאת טעם בו כל אחד מה שהיה רוצה, שכן השפע היורד מן השמים נכנס לתוך הכלי שבונה לו האדם, וכלי זה הוא הרצון.
בהבנה זו של הדרך הנכונה בה יש לבנות את הכלים לקבלת השפע היורד אלינו ממרומים, יש הדרכה חשובה מאד לחיים של כל אחד ואחד.
ראשית, כל אחד ואחד כלפי עצמו. על האדם לבנות את רצונו. עלינו להבין כי כח הרצון הוא הכח המרכזי באישיותו של האדם, והוא הנותן משמעות לשאר חלקי הנפש.
הדברים אותם רוצה האדם, הם הקובעים את עולמו הרוחני, ועל כן עלינו להגדיל את הרצון. לא להסתפק בקטנות, אלא לשאוף לדברים גדולים. כאשר הקב"ה פותח את ידו, עלינו לשאוף לדברים נוספים מלבד מזון - "משביע לכל חי רצון" עלינו לרצות דברים שישביעו גם את נשמתנו, ולא רק את גופינו, בל "נבזבז" את השפע האלוקי על טעם כזה או אחר בפה, נרצה דברים גדולים - ברמה האישית וברמה הלאומית, וכתוצאה מכך יבנה גם חסדו של ה' עלינו - "כאשר יחלנו לך" - האדם מקבל את אשר הוא מבקש.
נקודה נוספת בעניין זה היא חינוכית. הלקח העולה מפרשה זו של "לחם מן השמים" הוא, כי כאשר אנו מחנכים אדם עלינו להשקיע בעיקר בבניין הרצון. מעשים הנעשים מתוך כפיה ערכם פחות, שכן הרצון הוא המביא אליו את השפע.
ביטוי ידוע - שטבע הרב אשלג - בפנימיותה של תורה אומר, כי "אין כפיה ברוחניות". ניתן לכפות על האדם הישגים, אך לא השגות רוחניות. אם רוצים אנו באנשים שעולמם רוחני, ששאיפותיהם רוחניות, עלינו להשקיע בבנין הרצון שלהם, ולא רק בכך שיעשו את המעשים הנכונים.
רצון פנימי, עמוק ורחב של האדם הופך אותו לכלי ראוי לקבלת השפע משמים, וזהו המפתח להתעלות ולהתקדמות רוחנית.הלחם הגשמי כלחם הרוחני תלוי בבנין הרצון.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] שמות ט"ז, ד'.
[2] שמות רבה פרשה כ"ה, ג'
[3] תהילים כ"ג, ב'.
[4] אדיר במרום עמ' צ"ג.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2248' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2248</a>