אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
זמני כניסת ויציאת שבת פרשת שמות!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
שמות (שמות א:א-ו:א)
על אנטישמיות ו"גלגלי הצלה".
בפעם האחרונה שפגשנו את יעקב אבינו ואת שנים-עשר בניו, הם היו בעיצומה של תקופה נהדרת. באופן מפתיע למדי, הקהילה היהודית במצרים שישגה ופרחה, למרות היותה 'תקועה' במרכזה של חברה מצרית מושחתת. הקהילה היהודית הייתה משופעת בבתי ספר, בתי כנסת ומרכזים קהילתיים רבים. התשתית היהודית הייתה כל- כך חזקה ואיתנה, עד שנראה היה כי מצב של התבוללות כלל אינו אפשרי; למעשה, הגמרא מדווחת לנו, שבאותה התקופה, היה רק מקרה אחד של נשואי תערובת.
בתקופה המודרנית, כאשר אנו מעמידים כמעט בראש סדר העדיפויות שלנו את "ההמשכיות היהודית" (כפי שעשה כל דור בהיסטוריה היהודית שלנו), אנו מעונינים לדעת: מה היה סוד ההצלחה של הקהילה היהודית שהתגוררה שם במצרים?
מכאן ניתן ללמוד, כי יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את החינוך היהודי, על מנת שעמנו ימשיך להתקיים.
התורה מספקת לנו שתי תובנות חשובות: ראשית, בספר בראשית, בפרק מ"ו:28, כאשר יעקב ומשפחתו יורדים מצריימה, יעקב אבינו שולח לפני כולם, את יהודה בנו, על מנת להכין את המקום להגעתם. התורה משתמשת במילה מאד מיוחדת בכדי לתאר את הכנותיו של יהודה - "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, להורות לפניו גשנה...". 'להורות' מלשון - ללמד. המדרש מספר, שלפני שיהודה דאג להקים את "המתנ"ס" הראשון, או את בית האבות הראשון, או אפילו את בית הכנסת הראשון, הוא מיהר קודם כל לבנות את הישיבה היהודית הראשונה. מכאן ניתן ללמוד, כי יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את החינוך היהודי, על מנת שעמנו ימשיך להתקיים.
התובנה השניה שאנו מגלים, לקוחה מתוך המדרש הבא: כאשר יעקב ובני משפחתו הגיעו למצרים, הם קבלו על עצמם הנהגה, שאמורה הייתה למנוע מהם ומהדורות הבאים, כל אפשרות להתבולל בין הגויים. הם החליטו, שאין זה משנה מה יקרה, הם לעולם לא ישנו את שמותיהם, את סגנון לבושם הייחודי ואת שפתם. בעזרת 'גלגלי הצלה' אלו, הם הצליחו לשמר את הזהות היהודית הייחודית, בינות לגויים.
--------------------------------------------------------------------------------
נאמנות כפולה
בתחילתה של פרשת השבוע שלנו, מספרת התורה:
"וימת יוסף וכל אחיו, וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאד מאד, ותימלא הארץ אותם" (שמות א':7-6).
מייד לאחר שהדור הקודם הלך לעולמו, הגלגל החל להתהפך. העם היהודי התפזר במצרים ומטבע הדברים, החל אצלם תהליך התבוללות. הם נטשו את מסורת אבותיהם והתחילו להשתלב ולהיטמע בחברה הכללית.
התופעה הבאה שהחלה להתרחש ובאופן מיידי ומוחש, הייתה עלייתה של האנטישמיות במצרים. דבר כל כך חריג והפוך להגיון, הוא הסיבה להיווצרותה של האנטישמיות. בדרך כלל, אנשים מביעים שנאה למי ששונה ומתבדל מהם. "שנאת הזר" היא תופעה מוכרת. אבל במקרה הזה, ההתרחשויות היו הפוכות לגמרי. כל עוד שמרו בני ישראל על זהות יהודית ברורה וניהלו את חייהם על פי המסורת היהודית, המצרים כלל לא הציקו להם. רק כאשר הם החלו להדמות יותר ויותר לאנשי מצרים, רק בנקודה זו - הופנתה האנטישמיות האמיתית כנגדם.
או כמו שמספרת לנו התורה:
"ויאמר [פרעה] אל עמו: 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו [מאיתנו]. הבה נתחכמה לו [בואו נתגונן מפניו] , פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א':10-9).
שאלת הנאמנות הכפולה גילתה את פרצופה האמיתי, את פרצופה המכוער.
שאלת הנאמנות הכפולה גילתה את פרצופה האמיתי, את פרצופה המכוער.
לעיתים קרובות, האנטישמיות מתעוררת בעקבות התפיסה, כי ליהודים יש כוח ויכולת השפעה מיוחדים על הסביבה שלהם. כדוגמא לכך, כולנו מכירים את המסמך המזויף והמפורסם "הפרוטוקולים של זקני ציון". מדובר כביכול, בקונספירציה של זקני העם היהודי להשתלט על העולם. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, מדובר היה ברב מכר של ממש - מקום שני לאחר התנ"ך! בארצות הברית לדוגמא, הנרי פורד מימן את ההוצאה לאור של הספר הזה. מאז אותה תקופה, הספר הודפס מחדש באלפי עותקים וכיום הוא זוכה לעדנה מחודשת ולפרסום רחב היקף אפילו ביפן הרחוקה.
גם כיום, ברחובותיה של ארצות הברית, ניתן עוד לשמוע לחשושים שאומרים: "היהודים שולטים בהוליווד, הם שולטים בכל עולם המדיה, התקשורת מעניקה לישראל יותר מדי סיוע ותמיכה."
--------------------------------------------------------------------------------
לכודים במלכודת
כפי שמסתבר לנו בהמשך, המצרים לא שיעבדו מייד את היהודים. פרעה ניסה לנצל את שאיפתם של היהודים להשתלב בתוך העם המצרי והכריז על תחילתו של פרויקט חדש במצרים: "קמפיין עבודה" ענק והמוני. כל האזרחים ה"טובים" של ארץ מצרים הוזמנו לקחת חלק בבניית הערים הגדולות 'פיתום ורעמסס'. פרעה אפילו ניסה לתת דוגמא אישית, כשבכבודו ובעצמו הגיע ביום הראשון לאתר הבנייה, לבוש בבגדי עבודה מרופטים ואוחז בידו כלי עבודה כבדים.
כפי שהיינו מצפים, היהודים הגיעו למשימה בהמוניהם ובשיא המרץ ביקשו להצטרף למאמץ הלאומי. יותר מכך, הם עשו כל מאמץ אפשרי בכדי להוכיח את נאמנותם כאזרחי מצרים הגדולה: הם השקיעו עבודה מאומצת ורבה במיוחד, השקיעו שעות נוספות, הגיעו ואף עברו את יעדי העבודה שנקצבו על ידי האחראים, וכו'.
בתוך מאמצם להתקבל ולהשתלב בחברה המצרית, חתמו למעשה בני ישראל בעצמם את גזר דינם.
בשלב הזה, פרעה החליט לפעול והוא הכריז, כי עבור היהודים, העבודה היא כבר לא עניין התנדבותי. מעתה כל יהודי משועבד ונדרש להפיק תועלת מקסימלית מהעבודה המפרכת. לא רק זאת, מסתבר שבימים שעוד הושקעו השעות הנוספות, המצרים ניהלו יומני עבודה מדויקים ועקבו בקפדנות אחר תפוקת העבודה של כל יהודי ויהודי. קצב עבודה זה, הפך לדרישה המינימלית מתפוקתו של כל יהודי. בתוך מאמצם להתקבל ולהשתלב בחברה המצרית, חתמו למעשה בני ישראל בעצמם את גזר דינם.
התורה אומרת: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א':14). המילה "פרך" בדרך כלל מוסברת כעבודה קשה מאד. אבל ניתן גם לפרק את המילה לשני חלקים: ב"פה-רך". המצרים שכנעו את היהודים להשקיע עבודה קשה, בעזרת מילים מתוקות ונעימות.
--------------------------------------------------------------------------------
היכן אנו נמצאים כיום?
לפני קצת למעלה ממאה שנה, חי פילוסוף ומשורר יהודי ו"נאור", בשם יהודה לייב גורדון. הוא הכריז בפני קהל המאזינים לו, משפט שהפך להוראת שעה של ממש עבור ההנהגה היהודית באותה התקופה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". במילים אחרות הוא הורה לאנשיו לשמור על יהדותם רק בתוך הבית, בצנעה וכאשר הם מתחככים באנשי העולם הגדול, עליהם לשמור את יהדותם על "אש קטנה" ואפילו להסתירה לגמרי.
יהודים רבים הלכו בעצתו של גורדון והסממנים החיצוניים של כל יהודי - הכיפה, הציצית, התפילין, הברכות והכשרות - וזהו רק חלק קטן מכל המגוון הרחב שקיים - ננטשו לגמרי בפורום הציבורי, כיוון שהיהודים שאפו לחקות ולהידמות כלפי חוץ לשכניהם הגויים.
לא עבר זמן רב והמוטו החדש הפך להיות: אל תהיה יהודי, לא בצאתך ולא בביתך!
במשך הזמן כצפוי, הזנחת היהדות הפומבית, הפכה להיות גם דרך ההתנהגות בסביבתם הפרטית, בביתם. לא עבר זמן רב והמוטו החדש הפך להיות: אל תהיה יהודי, לא בצאתך ולא בביתך!
בימים אלו, תופעה זו שבה ומתרחשת והתוצאות שלה הרות אסון. יהודים צעירים ברחבי העולם, הפכו לאפטיים וחסרי עניין ביהדותם.
בידינו הכוח לשנות זאת! בואו נשבור את המעגל! נציג בפומבי ובאופן קבוע, את הזהות היהודית שלנו. נתחייב לשלוח את ילדינו למסגרות חינוך הולמות ונגדל אותם בסביבה של מסורת יהודית. נדליק נרות שבת, נערוך קידוש. נאזין לקלטות של שיעורי יהדות בזמן הנהיגה או אולי ניזום קבוצת-לימוד בהפסקות הצהרים במקום העבודה.
אל תהססו. היהדות איננה דת של הכל או לא כלום. יש בה אינסוף אפשרויות. החוויה שהיא יוצרת עשויה להיות רבת השפעה והשכר שלה הוא נצחי ואינסופי.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Shmot_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... t_5769.asp</a>
על אנטישמיות ו"גלגלי הצלה".
בפעם האחרונה שפגשנו את יעקב אבינו ואת שנים-עשר בניו, הם היו בעיצומה של תקופה נהדרת. באופן מפתיע למדי, הקהילה היהודית במצרים שישגה ופרחה, למרות היותה 'תקועה' במרכזה של חברה מצרית מושחתת. הקהילה היהודית הייתה משופעת בבתי ספר, בתי כנסת ומרכזים קהילתיים רבים. התשתית היהודית הייתה כל- כך חזקה ואיתנה, עד שנראה היה כי מצב של התבוללות כלל אינו אפשרי; למעשה, הגמרא מדווחת לנו, שבאותה התקופה, היה רק מקרה אחד של נשואי תערובת.
בתקופה המודרנית, כאשר אנו מעמידים כמעט בראש סדר העדיפויות שלנו את "ההמשכיות היהודית" (כפי שעשה כל דור בהיסטוריה היהודית שלנו), אנו מעונינים לדעת: מה היה סוד ההצלחה של הקהילה היהודית שהתגוררה שם במצרים?
מכאן ניתן ללמוד, כי יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את החינוך היהודי, על מנת שעמנו ימשיך להתקיים.
התורה מספקת לנו שתי תובנות חשובות: ראשית, בספר בראשית, בפרק מ"ו:28, כאשר יעקב ומשפחתו יורדים מצריימה, יעקב אבינו שולח לפני כולם, את יהודה בנו, על מנת להכין את המקום להגעתם. התורה משתמשת במילה מאד מיוחדת בכדי לתאר את הכנותיו של יהודה - "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, להורות לפניו גשנה...". 'להורות' מלשון - ללמד. המדרש מספר, שלפני שיהודה דאג להקים את "המתנ"ס" הראשון, או את בית האבות הראשון, או אפילו את בית הכנסת הראשון, הוא מיהר קודם כל לבנות את הישיבה היהודית הראשונה. מכאן ניתן ללמוד, כי יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את החינוך היהודי, על מנת שעמנו ימשיך להתקיים.
התובנה השניה שאנו מגלים, לקוחה מתוך המדרש הבא: כאשר יעקב ובני משפחתו הגיעו למצרים, הם קבלו על עצמם הנהגה, שאמורה הייתה למנוע מהם ומהדורות הבאים, כל אפשרות להתבולל בין הגויים. הם החליטו, שאין זה משנה מה יקרה, הם לעולם לא ישנו את שמותיהם, את סגנון לבושם הייחודי ואת שפתם. בעזרת 'גלגלי הצלה' אלו, הם הצליחו לשמר את הזהות היהודית הייחודית, בינות לגויים.
--------------------------------------------------------------------------------
נאמנות כפולה
בתחילתה של פרשת השבוע שלנו, מספרת התורה:
"וימת יוסף וכל אחיו, וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאד מאד, ותימלא הארץ אותם" (שמות א':7-6).
מייד לאחר שהדור הקודם הלך לעולמו, הגלגל החל להתהפך. העם היהודי התפזר במצרים ומטבע הדברים, החל אצלם תהליך התבוללות. הם נטשו את מסורת אבותיהם והתחילו להשתלב ולהיטמע בחברה הכללית.
התופעה הבאה שהחלה להתרחש ובאופן מיידי ומוחש, הייתה עלייתה של האנטישמיות במצרים. דבר כל כך חריג והפוך להגיון, הוא הסיבה להיווצרותה של האנטישמיות. בדרך כלל, אנשים מביעים שנאה למי ששונה ומתבדל מהם. "שנאת הזר" היא תופעה מוכרת. אבל במקרה הזה, ההתרחשויות היו הפוכות לגמרי. כל עוד שמרו בני ישראל על זהות יהודית ברורה וניהלו את חייהם על פי המסורת היהודית, המצרים כלל לא הציקו להם. רק כאשר הם החלו להדמות יותר ויותר לאנשי מצרים, רק בנקודה זו - הופנתה האנטישמיות האמיתית כנגדם.
או כמו שמספרת לנו התורה:
"ויאמר [פרעה] אל עמו: 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו [מאיתנו]. הבה נתחכמה לו [בואו נתגונן מפניו] , פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א':10-9).
שאלת הנאמנות הכפולה גילתה את פרצופה האמיתי, את פרצופה המכוער.
שאלת הנאמנות הכפולה גילתה את פרצופה האמיתי, את פרצופה המכוער.
לעיתים קרובות, האנטישמיות מתעוררת בעקבות התפיסה, כי ליהודים יש כוח ויכולת השפעה מיוחדים על הסביבה שלהם. כדוגמא לכך, כולנו מכירים את המסמך המזויף והמפורסם "הפרוטוקולים של זקני ציון". מדובר כביכול, בקונספירציה של זקני העם היהודי להשתלט על העולם. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, מדובר היה ברב מכר של ממש - מקום שני לאחר התנ"ך! בארצות הברית לדוגמא, הנרי פורד מימן את ההוצאה לאור של הספר הזה. מאז אותה תקופה, הספר הודפס מחדש באלפי עותקים וכיום הוא זוכה לעדנה מחודשת ולפרסום רחב היקף אפילו ביפן הרחוקה.
גם כיום, ברחובותיה של ארצות הברית, ניתן עוד לשמוע לחשושים שאומרים: "היהודים שולטים בהוליווד, הם שולטים בכל עולם המדיה, התקשורת מעניקה לישראל יותר מדי סיוע ותמיכה."
--------------------------------------------------------------------------------
לכודים במלכודת
כפי שמסתבר לנו בהמשך, המצרים לא שיעבדו מייד את היהודים. פרעה ניסה לנצל את שאיפתם של היהודים להשתלב בתוך העם המצרי והכריז על תחילתו של פרויקט חדש במצרים: "קמפיין עבודה" ענק והמוני. כל האזרחים ה"טובים" של ארץ מצרים הוזמנו לקחת חלק בבניית הערים הגדולות 'פיתום ורעמסס'. פרעה אפילו ניסה לתת דוגמא אישית, כשבכבודו ובעצמו הגיע ביום הראשון לאתר הבנייה, לבוש בבגדי עבודה מרופטים ואוחז בידו כלי עבודה כבדים.
כפי שהיינו מצפים, היהודים הגיעו למשימה בהמוניהם ובשיא המרץ ביקשו להצטרף למאמץ הלאומי. יותר מכך, הם עשו כל מאמץ אפשרי בכדי להוכיח את נאמנותם כאזרחי מצרים הגדולה: הם השקיעו עבודה מאומצת ורבה במיוחד, השקיעו שעות נוספות, הגיעו ואף עברו את יעדי העבודה שנקצבו על ידי האחראים, וכו'.
בתוך מאמצם להתקבל ולהשתלב בחברה המצרית, חתמו למעשה בני ישראל בעצמם את גזר דינם.
בשלב הזה, פרעה החליט לפעול והוא הכריז, כי עבור היהודים, העבודה היא כבר לא עניין התנדבותי. מעתה כל יהודי משועבד ונדרש להפיק תועלת מקסימלית מהעבודה המפרכת. לא רק זאת, מסתבר שבימים שעוד הושקעו השעות הנוספות, המצרים ניהלו יומני עבודה מדויקים ועקבו בקפדנות אחר תפוקת העבודה של כל יהודי ויהודי. קצב עבודה זה, הפך לדרישה המינימלית מתפוקתו של כל יהודי. בתוך מאמצם להתקבל ולהשתלב בחברה המצרית, חתמו למעשה בני ישראל בעצמם את גזר דינם.
התורה אומרת: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א':14). המילה "פרך" בדרך כלל מוסברת כעבודה קשה מאד. אבל ניתן גם לפרק את המילה לשני חלקים: ב"פה-רך". המצרים שכנעו את היהודים להשקיע עבודה קשה, בעזרת מילים מתוקות ונעימות.
--------------------------------------------------------------------------------
היכן אנו נמצאים כיום?
לפני קצת למעלה ממאה שנה, חי פילוסוף ומשורר יהודי ו"נאור", בשם יהודה לייב גורדון. הוא הכריז בפני קהל המאזינים לו, משפט שהפך להוראת שעה של ממש עבור ההנהגה היהודית באותה התקופה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". במילים אחרות הוא הורה לאנשיו לשמור על יהדותם רק בתוך הבית, בצנעה וכאשר הם מתחככים באנשי העולם הגדול, עליהם לשמור את יהדותם על "אש קטנה" ואפילו להסתירה לגמרי.
יהודים רבים הלכו בעצתו של גורדון והסממנים החיצוניים של כל יהודי - הכיפה, הציצית, התפילין, הברכות והכשרות - וזהו רק חלק קטן מכל המגוון הרחב שקיים - ננטשו לגמרי בפורום הציבורי, כיוון שהיהודים שאפו לחקות ולהידמות כלפי חוץ לשכניהם הגויים.
לא עבר זמן רב והמוטו החדש הפך להיות: אל תהיה יהודי, לא בצאתך ולא בביתך!
במשך הזמן כצפוי, הזנחת היהדות הפומבית, הפכה להיות גם דרך ההתנהגות בסביבתם הפרטית, בביתם. לא עבר זמן רב והמוטו החדש הפך להיות: אל תהיה יהודי, לא בצאתך ולא בביתך!
בימים אלו, תופעה זו שבה ומתרחשת והתוצאות שלה הרות אסון. יהודים צעירים ברחבי העולם, הפכו לאפטיים וחסרי עניין ביהדותם.
בידינו הכוח לשנות זאת! בואו נשבור את המעגל! נציג בפומבי ובאופן קבוע, את הזהות היהודית שלנו. נתחייב לשלוח את ילדינו למסגרות חינוך הולמות ונגדל אותם בסביבה של מסורת יהודית. נדליק נרות שבת, נערוך קידוש. נאזין לקלטות של שיעורי יהדות בזמן הנהיגה או אולי ניזום קבוצת-לימוד בהפסקות הצהרים במקום העבודה.
אל תהססו. היהדות איננה דת של הכל או לא כלום. יש בה אינסוף אפשרויות. החוויה שהיא יוצרת עשויה להיות רבת השפעה והשכר שלה הוא נצחי ואינסופי.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Shmot_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... t_5769.asp</a>
טבת תשס"ט
קבר רחל ותועלתו לכפר עונותינו
הרב משה צוריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
כשהזדקן יעקב אבינו בקש חסד מבנו יוסף שיטרח להביא אותו לקבורה בארץ ישראל (בראשית מז, כט-לא). כשחלה למות בתקופה מאוחרת יותר, הוסיף דברי התנצלות ליוסף
"ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך , בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקבריה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (בראשית מח, ז).
ממה נזכר להוסיף פרט זה עכשיו, ולא בזמן שבקש ממנו בקשתו בתחילה? אלא בא כמתנצל נגד תלונה צפויה של יוסף. עונה רש"י:
"ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך וכו' ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ [כלומר למקום ישוב] וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת]. אבל דע לך שעל פי הדיבור [חזון מהקב"ה] קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר 'קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה' וכו' והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'" עכ"ל.
הרמב"ן מביא מדרש זה לחז"ל ומוצא לכך רמז דק במקרא, ממה שהוזכרה מלת "בדרך" ב' פעמים, כלומר היא תהיה להם לתועלת בצאתם בדרך לחוץ לארץ.
דורות רבים נוהגים יהודים לפקוד את קברה ולהתפלל שם על כל צרותיהם, ובטוחים הם שהיא תשמע פרטי מצוקותיהם ותמליץ יושר על המתחננים. אבל צריכים לדעת כי הרבה מהמדרשים נכתבו בלשון מליצית, כדי ללמד על תוכן פנימי שבהם. הזכיר זאת הגר"א על משלי (א, ו)
"להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם".
מבאר הגר"א:
"ומכנה אגדת חכמים חידה, מפני שדבריהם אינם מובנים, כמו חידה. ואי אפשר לחברם [כלומר לחבר מלותיהם] אם לא יבין התכלית הנלבשת בתוכם. ואז יבין גם החידה" עכ"ל.
זה אמור במיוחד כאשר ההלכה בתחום הנגלה סותרת או מכחישה את פשוטם של אותן אגדות. זאת אומרת ודאי כי כל אגדותיהם של חז"ל אמת, אבל כוונת חז"ל היתה להבין פנימיותם, ולא להסתפק בחיצוניותם בלבד.
ענין ההליכה לקברות ביום צרה נידונה במסכת תענית (טז.) ושם הובאו ב' דיעות. הראשונה, כדי שיתפללו המתים עבור צרכי החיים. ודיעה שניה, כדי שאותם הבאים לשם יקבלו כניעה ושפלות רוח, ביודעם שאם לא יוושעו ח"ו יהא סופם כמו המתים ההם. שואלת הגמרא מה ההבדל בין שני הפירושים? ההבדל הוא קברי גוים. אם הטעם הנכון הוא שיתפללו המתים עבורינו, הרי אותם גוים שוכבי קבר לא יבקשו עבורנו. ואם הטעם הוא שנשיג ענווה בראותינו מה יהיה בסופנו, נלך גם לקברי הגוים (באותן ערים שהשלטונות אינם מרשים ליהודים להקים לעצמם בית קברות בנפרד). ואיך פוסק הרמב"ם? כהטעם השני, שהולכים גם לקברי הגוים (הל' תעניות, פ"ד הי"ח) "ובוכים ומתחננים שם כלומר הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרכיכם". וממה שאנו רואים שאין הראב"ד מסתייג ממנו, לטעון שהטעם הוא רק כדי שיתפללו עבורנו, ואם כן מפני זה אין ללכת לקברי הגוים, מזה עצמו ראיה לכך שגם הראב"ד מסכים לפסיקה זו של הרמב"ם. (וסיבת פסיקה זו היא כי בירושלמי, למשנה ההיא בתענית, הביאו רק את הנימוק השני ולא הזכירו כלל את הנימוק הראשון. כלומר לפי הירושלמי אין זכר לכך שהמתים יתפללו עבורינו. וכן גם בשו"ע ורמ"א, סוף סי' תקעט, פסקו כדעת הרמב"ם, שאין ההולכים לקברות מבקשים מהמת שיתפלל עבורם
ובכן מנהג עתיק זה שהולכים לקברות כדי שיבקשו עלינו רחמים, מיוסד על דברי הזוהר והמדרשים ובכלל זה המדרש הנ"ל על רחל אמנו, שהם מבוססים על הדיעה הראשונה שהוזכרה בגמרא (תענית טז.). אבל ההלכה הנגלית לא נפסקה כך! וכמובן מאליו, גם הנוהגים ע"פ זהר והמדרשים לא ישימו מגמתם לדבר אל המת עצמו, כי אפשר שבזה נכשלים בעון "דורש אל המתים" אלא ידברו ישירות לה' ויבקשו בזכותו של המת ("חיי אדם", פרק קלח, סעיף ה; וכן פסק משנה ברורה, סוף סי' תקפ"א).
אבל יש נימוק תלמודי נוסף מדוע אין ללכת לקבר רחל לבקש ממנה להתעורר ולפעול למען הצלת כלל ישראל, או למען ישועת הפרט. הגמרא (ברכות יח ע"ב) סיכמה שהמתים אינם שומעים מאומה ממה שיאמרו אליהם החיים הבאים לדבר אליהם. כך הבינו התוספות (סוטה לד ע"ב ד"ה אבותי בקשו עלי). ואע"פ שמהר"י ברלין תמה זאת מניין להם? יישבתי הדברים במאמרי ב"תחומין", (כרך כא עמ' 527). ויש ראיה נוספת לכך מדברי הט"ז (שו"ע יו"ד סי' שמד ס"ק א' בשם הירושלמי ע"ז פ"ג ה"א, וכן הוא בבלי שבת קנב ע"ב) שהמת שומע מה שאומרים בנוכחותו אך ורק עד שסוגרים עליו את הקבר. משמע מזה שאח"כ כבר איננו שומע מה שאומרים שם. ובשביל מה לדבר אתו? [הערה צדדית: ואין קושיא מדברי ר' מני שבקש על קברו של אביו (תענית כג סוף ע"ב) כי ב"דקדוקי סופרים" מובא שבכת"י עתיקים של התלמוד המלים "א"ל אבא אבא הני מצטערו לי" חסרות. וגם במקום "קבריה" כתצוב "מערתיה". כנראה זו היא תוספת מאוחרת לגמרא שלנו].
הטעם הפנימי מדוע נקברה רחל בדרך יציאת הגולים לחוץ לארץ
בתחילת דברינו הזכרנו הדרכת הגר"א שיש לחפש במדרשי חז"ל מהו הנמשל והתוך, אליו רמזו. כן בענין דברי יעקב שנקברה רחל בדרך צאתם של ישראל לגלותם בארצות נכר, מה הרעיון? עונה על כך מהר"ל. הוא הגדיר שלאגדותיהם של חז"ל דרושה חקירה עמוקה, כי הם השגה עמוקה ("באר הגולה", מ' קלה). הוא מביא מדרש חז"ל כי כאשר גלו ישראל בזמן חורבן בית המקדש ונהרגו רבבות מישראל, עלו אבות העולם לבקש רחמים מלפני הקב"ה. גם אברהם, גם יצחק, גם יעקב גם משה וכו'. בקשותיהם של כולם נדחו ע"י הקב"ה בטענת חטאיהם של ישראל שהיו ללא נשוא. עד שעלתה רחל אמנו לפני הקב"ה והזכירה את מסירות נפשה, שהיא היתה המיועדת להיות אשתו של יעקב, ואף מסר לה סימני היכר לבל יחליפו אותה עם אחרת מתחת לחופה. אבל בראות רחל את צערה וכלימתה של אחותה, שעלולה ליפול לפני עשו הרשע, היא מסרה לאחותה את אותם הסימנים ובכך הטעתה ליעקב וקבל לאשתו את לאה כאשר חשב שהיא רחל. מסירות נפש כזו, לוותר על בעל כדי להציל אדם אחר מצער, אין לכך אח וריע בכל ההיסטוריה. אנו מבינים שכלל לא ידעה רחל מראש שיעקב יתעקש ויהיה מוכן לעבוד עוד שבע שנים של עבודת פרך ("הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותידד שנתי מעיני") כדי להשיג בסופו של דבר גם את רחל. באותה שעה "מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם" (מדרש איכה רבה, פתיחה, סוף אות כ"ד).
ודאי שיש במשלים הנ"ל האנשה של הקב"ה, ואין הדברים כפשוטם אלא נאמרו בסגנון שירי. אבל מה היתה כוונת חז"ל? עונה מהר"ל כי עולם הזה נטוי לכף חטא, יש בו סטיה מעבודת האחדות שבבריאה, ולכן בני אדם חוטאים מפני יצר הרע ולא תמיד זה באשמתם. עולם הזה נחשב "עולם הפירוד". אותו מחלוקת בין יהודה ואפרים, בני לאה ובני רחל, הריב המתמיד בין עשרת השבטים למלכי יהודה, הם נחלת עולמנו המפורד ("גור אריה", בראשית, מח, ז ד"ה אבל דע לך). מה הענין? נלע"ד ע"פ דברי המקובלים לאה מייצגת עולם המחשבה, ורחל מייצגת עולם המעשה. במלים אחרות, עשרת השבטים היו דגולים במעשים טובים ולא עסקו כל כך בתורה (כמ"ש הנצי"ב ב"העמק דבר", בראשית מח, יט הרחב דבר). אבל בני יהודה היו קנאים לעיוני התורה. ולכן יהודה הוא שפתח בית מדרש לתורה במצרים (רש"י לבראשית מו, כח). והם גם היו ראשי הסנהדרין. הטוב הוא ששני הכוחות האלו יפעלו יחדיו ובצוותא. אבל אין עולמנו מוכשר לכך. אלו הלומדים מבזים לבעלי המעשים, חושבים אותם לבורים. והבורים מבזים את הלומדים, כאילו הם רק "חמורים נושאים ספרים". וכבר האריך בזה הדיבור הרב אברהם קוק ("המספד בירושלים", במאמרי הראי"ה", עמ' 94-99) שזהו הגורם לגלותם של ישראל; וקשה לתקן את המצב עד שתבוא תקופת המשיח.
וזהו הרעיון של קבורתה של רחל בדרך צאתם ישראל לגלותם. כיון שהארץ כביכול "הקיאה" אותם מפני עונותיהם, מי יודע אם יחזרו שמה, או מתי יחזרו שמה? עולה דמותה של רחל הנפלאה, שעשתה הקרבה אישית מופלאה למסור לאחרת את אהוב ליבה, ואפילו במחיר שתראה את צרתה במקומה כל ימות חייה, והיא עצמה נדחית הצידה ובשפל המקומות. והיא ראתה את "לאה" (כאמור ע"פ המקובלים מייצגת את עולם המחשבות, עולם התורה) כמעולה ורצויה. לא רק שלא קטרגה עליה להגיד תקחי לך מי שיהיה אבל תעזבי לי את בעלי, אלא אפילו נתנה לאחותה מקום כבוד וברכה בביתה. זאת היא המתקנת את אומללותם של ישראל שהפרידו בין עולם המחשבה לעולם המעשה, שחטאו בפועל ולא קיימו את המצוות ששמעו עליהן; למדו אותן, ולא קיימו אותן. לפי מהר"ל הנ"ל, רחל מזכירה שבעולמנו המקולקל, יש פירוד בין מחשבה ומעשה. ובזאת יש לימוד זכות על ישראל.
ולכן כאשר נדייק בלשון המדרש (בראשית רבה פרשה פב, ועיין "תורה שלימה", בראשית לה אות פה) נמצא שלא מוזכר שהיהודים יתפללו שם בעת שעוברים ליד קברה. אלא המדרש אומר שכאשר הם עוברים, דמות דיוקנה של רחל בגנזי מרומים "טוענת" לפני הקב"ה (זאת אומרת המעשה המופלא שלה פועל ישועות נמרצות לסנגר זכות עלינו למרות שהפרדנו וקלקלנו). ואין צריכים לומר כי ויכוח זה נעשה ונוצר כל פעם שעוברים שם, אלא בדרך מליצה אמרו כך כאילו כי ראוי היה לה' לומר כך, וכך ראוי לה להשיב. [כך סגנון מהר"ל ב"תפארת ישראל", פרק כד, לענין ויכוח משה עם המלאכים].
ובזה יש פיוס גדול ליוסף על מה שיעקב קבר את רחל רק בדרך אפרתה. להורות על לימוד זכות שלה על ישראל, למרות יציאת ישראל לגולה על עונותיהם. יבין כל קורא שלא פירשנו חלילה שאין המדרש נכון, אלא פירשנו אותו לפי משמעותו הפנימית מלאה עוצמה ועוז. וגם נסינו שיהיה המדרש תואם את ההלכה הנגלית
.http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... id=9481&q=
קבר רחל ותועלתו לכפר עונותינו
הרב משה צוריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
כשהזדקן יעקב אבינו בקש חסד מבנו יוסף שיטרח להביא אותו לקבורה בארץ ישראל (בראשית מז, כט-לא). כשחלה למות בתקופה מאוחרת יותר, הוסיף דברי התנצלות ליוסף
"ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך , בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקבריה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (בראשית מח, ז).
ממה נזכר להוסיף פרט זה עכשיו, ולא בזמן שבקש ממנו בקשתו בתחילה? אלא בא כמתנצל נגד תלונה צפויה של יוסף. עונה רש"י:
"ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך וכו' ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ [כלומר למקום ישוב] וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת]. אבל דע לך שעל פי הדיבור [חזון מהקב"ה] קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר 'קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה' וכו' והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'" עכ"ל.
הרמב"ן מביא מדרש זה לחז"ל ומוצא לכך רמז דק במקרא, ממה שהוזכרה מלת "בדרך" ב' פעמים, כלומר היא תהיה להם לתועלת בצאתם בדרך לחוץ לארץ.
דורות רבים נוהגים יהודים לפקוד את קברה ולהתפלל שם על כל צרותיהם, ובטוחים הם שהיא תשמע פרטי מצוקותיהם ותמליץ יושר על המתחננים. אבל צריכים לדעת כי הרבה מהמדרשים נכתבו בלשון מליצית, כדי ללמד על תוכן פנימי שבהם. הזכיר זאת הגר"א על משלי (א, ו)
"להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם".
מבאר הגר"א:
"ומכנה אגדת חכמים חידה, מפני שדבריהם אינם מובנים, כמו חידה. ואי אפשר לחברם [כלומר לחבר מלותיהם] אם לא יבין התכלית הנלבשת בתוכם. ואז יבין גם החידה" עכ"ל.
זה אמור במיוחד כאשר ההלכה בתחום הנגלה סותרת או מכחישה את פשוטם של אותן אגדות. זאת אומרת ודאי כי כל אגדותיהם של חז"ל אמת, אבל כוונת חז"ל היתה להבין פנימיותם, ולא להסתפק בחיצוניותם בלבד.
ענין ההליכה לקברות ביום צרה נידונה במסכת תענית (טז.) ושם הובאו ב' דיעות. הראשונה, כדי שיתפללו המתים עבור צרכי החיים. ודיעה שניה, כדי שאותם הבאים לשם יקבלו כניעה ושפלות רוח, ביודעם שאם לא יוושעו ח"ו יהא סופם כמו המתים ההם. שואלת הגמרא מה ההבדל בין שני הפירושים? ההבדל הוא קברי גוים. אם הטעם הנכון הוא שיתפללו המתים עבורינו, הרי אותם גוים שוכבי קבר לא יבקשו עבורנו. ואם הטעם הוא שנשיג ענווה בראותינו מה יהיה בסופנו, נלך גם לקברי הגוים (באותן ערים שהשלטונות אינם מרשים ליהודים להקים לעצמם בית קברות בנפרד). ואיך פוסק הרמב"ם? כהטעם השני, שהולכים גם לקברי הגוים (הל' תעניות, פ"ד הי"ח) "ובוכים ומתחננים שם כלומר הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרכיכם". וממה שאנו רואים שאין הראב"ד מסתייג ממנו, לטעון שהטעם הוא רק כדי שיתפללו עבורנו, ואם כן מפני זה אין ללכת לקברי הגוים, מזה עצמו ראיה לכך שגם הראב"ד מסכים לפסיקה זו של הרמב"ם. (וסיבת פסיקה זו היא כי בירושלמי, למשנה ההיא בתענית, הביאו רק את הנימוק השני ולא הזכירו כלל את הנימוק הראשון. כלומר לפי הירושלמי אין זכר לכך שהמתים יתפללו עבורינו. וכן גם בשו"ע ורמ"א, סוף סי' תקעט, פסקו כדעת הרמב"ם, שאין ההולכים לקברות מבקשים מהמת שיתפלל עבורם
ובכן מנהג עתיק זה שהולכים לקברות כדי שיבקשו עלינו רחמים, מיוסד על דברי הזוהר והמדרשים ובכלל זה המדרש הנ"ל על רחל אמנו, שהם מבוססים על הדיעה הראשונה שהוזכרה בגמרא (תענית טז.). אבל ההלכה הנגלית לא נפסקה כך! וכמובן מאליו, גם הנוהגים ע"פ זהר והמדרשים לא ישימו מגמתם לדבר אל המת עצמו, כי אפשר שבזה נכשלים בעון "דורש אל המתים" אלא ידברו ישירות לה' ויבקשו בזכותו של המת ("חיי אדם", פרק קלח, סעיף ה; וכן פסק משנה ברורה, סוף סי' תקפ"א).
אבל יש נימוק תלמודי נוסף מדוע אין ללכת לקבר רחל לבקש ממנה להתעורר ולפעול למען הצלת כלל ישראל, או למען ישועת הפרט. הגמרא (ברכות יח ע"ב) סיכמה שהמתים אינם שומעים מאומה ממה שיאמרו אליהם החיים הבאים לדבר אליהם. כך הבינו התוספות (סוטה לד ע"ב ד"ה אבותי בקשו עלי). ואע"פ שמהר"י ברלין תמה זאת מניין להם? יישבתי הדברים במאמרי ב"תחומין", (כרך כא עמ' 527). ויש ראיה נוספת לכך מדברי הט"ז (שו"ע יו"ד סי' שמד ס"ק א' בשם הירושלמי ע"ז פ"ג ה"א, וכן הוא בבלי שבת קנב ע"ב) שהמת שומע מה שאומרים בנוכחותו אך ורק עד שסוגרים עליו את הקבר. משמע מזה שאח"כ כבר איננו שומע מה שאומרים שם. ובשביל מה לדבר אתו? [הערה צדדית: ואין קושיא מדברי ר' מני שבקש על קברו של אביו (תענית כג סוף ע"ב) כי ב"דקדוקי סופרים" מובא שבכת"י עתיקים של התלמוד המלים "א"ל אבא אבא הני מצטערו לי" חסרות. וגם במקום "קבריה" כתצוב "מערתיה". כנראה זו היא תוספת מאוחרת לגמרא שלנו].
הטעם הפנימי מדוע נקברה רחל בדרך יציאת הגולים לחוץ לארץ
בתחילת דברינו הזכרנו הדרכת הגר"א שיש לחפש במדרשי חז"ל מהו הנמשל והתוך, אליו רמזו. כן בענין דברי יעקב שנקברה רחל בדרך צאתם של ישראל לגלותם בארצות נכר, מה הרעיון? עונה על כך מהר"ל. הוא הגדיר שלאגדותיהם של חז"ל דרושה חקירה עמוקה, כי הם השגה עמוקה ("באר הגולה", מ' קלה). הוא מביא מדרש חז"ל כי כאשר גלו ישראל בזמן חורבן בית המקדש ונהרגו רבבות מישראל, עלו אבות העולם לבקש רחמים מלפני הקב"ה. גם אברהם, גם יצחק, גם יעקב גם משה וכו'. בקשותיהם של כולם נדחו ע"י הקב"ה בטענת חטאיהם של ישראל שהיו ללא נשוא. עד שעלתה רחל אמנו לפני הקב"ה והזכירה את מסירות נפשה, שהיא היתה המיועדת להיות אשתו של יעקב, ואף מסר לה סימני היכר לבל יחליפו אותה עם אחרת מתחת לחופה. אבל בראות רחל את צערה וכלימתה של אחותה, שעלולה ליפול לפני עשו הרשע, היא מסרה לאחותה את אותם הסימנים ובכך הטעתה ליעקב וקבל לאשתו את לאה כאשר חשב שהיא רחל. מסירות נפש כזו, לוותר על בעל כדי להציל אדם אחר מצער, אין לכך אח וריע בכל ההיסטוריה. אנו מבינים שכלל לא ידעה רחל מראש שיעקב יתעקש ויהיה מוכן לעבוד עוד שבע שנים של עבודת פרך ("הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותידד שנתי מעיני") כדי להשיג בסופו של דבר גם את רחל. באותה שעה "מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם" (מדרש איכה רבה, פתיחה, סוף אות כ"ד).
ודאי שיש במשלים הנ"ל האנשה של הקב"ה, ואין הדברים כפשוטם אלא נאמרו בסגנון שירי. אבל מה היתה כוונת חז"ל? עונה מהר"ל כי עולם הזה נטוי לכף חטא, יש בו סטיה מעבודת האחדות שבבריאה, ולכן בני אדם חוטאים מפני יצר הרע ולא תמיד זה באשמתם. עולם הזה נחשב "עולם הפירוד". אותו מחלוקת בין יהודה ואפרים, בני לאה ובני רחל, הריב המתמיד בין עשרת השבטים למלכי יהודה, הם נחלת עולמנו המפורד ("גור אריה", בראשית, מח, ז ד"ה אבל דע לך). מה הענין? נלע"ד ע"פ דברי המקובלים לאה מייצגת עולם המחשבה, ורחל מייצגת עולם המעשה. במלים אחרות, עשרת השבטים היו דגולים במעשים טובים ולא עסקו כל כך בתורה (כמ"ש הנצי"ב ב"העמק דבר", בראשית מח, יט הרחב דבר). אבל בני יהודה היו קנאים לעיוני התורה. ולכן יהודה הוא שפתח בית מדרש לתורה במצרים (רש"י לבראשית מו, כח). והם גם היו ראשי הסנהדרין. הטוב הוא ששני הכוחות האלו יפעלו יחדיו ובצוותא. אבל אין עולמנו מוכשר לכך. אלו הלומדים מבזים לבעלי המעשים, חושבים אותם לבורים. והבורים מבזים את הלומדים, כאילו הם רק "חמורים נושאים ספרים". וכבר האריך בזה הדיבור הרב אברהם קוק ("המספד בירושלים", במאמרי הראי"ה", עמ' 94-99) שזהו הגורם לגלותם של ישראל; וקשה לתקן את המצב עד שתבוא תקופת המשיח.
וזהו הרעיון של קבורתה של רחל בדרך צאתם ישראל לגלותם. כיון שהארץ כביכול "הקיאה" אותם מפני עונותיהם, מי יודע אם יחזרו שמה, או מתי יחזרו שמה? עולה דמותה של רחל הנפלאה, שעשתה הקרבה אישית מופלאה למסור לאחרת את אהוב ליבה, ואפילו במחיר שתראה את צרתה במקומה כל ימות חייה, והיא עצמה נדחית הצידה ובשפל המקומות. והיא ראתה את "לאה" (כאמור ע"פ המקובלים מייצגת את עולם המחשבות, עולם התורה) כמעולה ורצויה. לא רק שלא קטרגה עליה להגיד תקחי לך מי שיהיה אבל תעזבי לי את בעלי, אלא אפילו נתנה לאחותה מקום כבוד וברכה בביתה. זאת היא המתקנת את אומללותם של ישראל שהפרידו בין עולם המחשבה לעולם המעשה, שחטאו בפועל ולא קיימו את המצוות ששמעו עליהן; למדו אותן, ולא קיימו אותן. לפי מהר"ל הנ"ל, רחל מזכירה שבעולמנו המקולקל, יש פירוד בין מחשבה ומעשה. ובזאת יש לימוד זכות על ישראל.
ולכן כאשר נדייק בלשון המדרש (בראשית רבה פרשה פב, ועיין "תורה שלימה", בראשית לה אות פה) נמצא שלא מוזכר שהיהודים יתפללו שם בעת שעוברים ליד קברה. אלא המדרש אומר שכאשר הם עוברים, דמות דיוקנה של רחל בגנזי מרומים "טוענת" לפני הקב"ה (זאת אומרת המעשה המופלא שלה פועל ישועות נמרצות לסנגר זכות עלינו למרות שהפרדנו וקלקלנו). ואין צריכים לומר כי ויכוח זה נעשה ונוצר כל פעם שעוברים שם, אלא בדרך מליצה אמרו כך כאילו כי ראוי היה לה' לומר כך, וכך ראוי לה להשיב. [כך סגנון מהר"ל ב"תפארת ישראל", פרק כד, לענין ויכוח משה עם המלאכים].
ובזה יש פיוס גדול ליוסף על מה שיעקב קבר את רחל רק בדרך אפרתה. להורות על לימוד זכות שלה על ישראל, למרות יציאת ישראל לגולה על עונותיהם. יבין כל קורא שלא פירשנו חלילה שאין המדרש נכון, אלא פירשנו אותו לפי משמעותו הפנימית מלאה עוצמה ועוז. וגם נסינו שיהיה המדרש תואם את ההלכה הנגלית
.http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... id=9481&q=
בין מוסריות ללאומיות
על הבסיס הערכי והלאומי שמאחורי יציאת מצרים ומבצע "עופרת יצוקה"
י"ט טבת ה´תשס"ט - הרב איתמר אלדר
פרשתנו מתארת את הרקע לבחירתו של משה באמצעות שלשה סיפורים. בסיפור הראשון יוצא משה לראות בסבלות אחיו הכורעים תחת נטל השיעבוד, כשלפתע צדה עינו איש מצרי מכה איש עברי. תגובתו של משה איננה מאחרת לבוא, ולאחר שהוא מוודא כי אין איש מביט, הוא מכה את הנוגש המצרי והורגו. בסיפור השני נתקל משה בשני עבריים המתעמתים זה עם זה. מיד פונה הוא לרשע ומוכיחו: "למה תכה רעך". בסיפור השלישי משה מתערב לטובתן של בנות יתרו, כהן מדין, המגורשות מן הבאר בידי רועי הצאן הגברים.
שלשת הסיפורים הללו שזורים בחוט אחד, חד וברור, שבו מסיפור לסיפור הולכת ומתבררת אישיותו של משה, כאיש בעל רגישות מוסרית וערכית היוצא תמיד להגנת החלש, חסר האונים ונעדר ההגנה. על רקע זה ניתן להבין ענין נוסף בעל משמעות בפרשתנו והוא התיאור המציג את החלטתו של הקב"ה לסיים את גלות מצרים ולשחרר את ישראל: ו
על הבסיס הערכי והלאומי שמאחורי יציאת מצרים ומבצע "עופרת יצוקה"
י"ט טבת ה´תשס"ט - הרב איתמר אלדר
פרשתנו מתארת את הרקע לבחירתו של משה באמצעות שלשה סיפורים. בסיפור הראשון יוצא משה לראות בסבלות אחיו הכורעים תחת נטל השיעבוד, כשלפתע צדה עינו איש מצרי מכה איש עברי. תגובתו של משה איננה מאחרת לבוא, ולאחר שהוא מוודא כי אין איש מביט, הוא מכה את הנוגש המצרי והורגו. בסיפור השני נתקל משה בשני עבריים המתעמתים זה עם זה. מיד פונה הוא לרשע ומוכיחו: "למה תכה רעך". בסיפור השלישי משה מתערב לטובתן של בנות יתרו, כהן מדין, המגורשות מן הבאר בידי רועי הצאן הגברים.
שלשת הסיפורים הללו שזורים בחוט אחד, חד וברור, שבו מסיפור לסיפור הולכת ומתבררת אישיותו של משה, כאיש בעל רגישות מוסרית וערכית היוצא תמיד להגנת החלש, חסר האונים ונעדר ההגנה. על רקע זה ניתן להבין ענין נוסף בעל משמעות בפרשתנו והוא התיאור המציג את החלטתו של הקב"ה לסיים את גלות מצרים ולשחרר את ישראל: ו