אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
זמני כניסת שבת פרשת שמיני עצרת!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
בראשית(בראשית א:א-ו:ח)
השיבה לגן עדן
"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח. כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה... וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים. ויהי האדם לנפש חיה... ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה" (בראשית ב':5, 7, 15).
בפרשת בראשית, התורה מלמדת אותנו מהו מצבו האידיאלי של האדם. נאמר כי הקב"ה לא המטיר גשם על פני האדמה, עד שנברא האדם. וזאת מדוע? מכיוון שפיתוח הקרקע ועבודת האדמה הם תפקידיו הייחודיים של המין האנושי... לעובדה ולשומרה.
העולם נברא בעבורנו וזוהי זכות גדולה, אך יחד עם זאת, גם אחריות עצומה, האחריות "לעובדה ולשומרה". הגמרא מוסיפה ושואלת: "מדוע אדם הראשון נברא לבדו, ולא בו-זמנית עם חוה?" והגמרא עונה: "ללמדנו שכל אדם מחויב לומר: בשבילי נברא העולם". אם כך, העולם נברא בעבורנו וזוהי זכות גדולה, אך יחד עם זאת, גם אחריות עצומה, האחריות "לעובדה ולשומרה". עלינו להבין אפוא מה המשמעות "לעבוד את גן העדן"? אז בואו ננסה לדמיין לעצמנו את אדם וחוה. כיצד התנהלו חיי היום-יום שלהם? ואיזו "עבודה" הם נדרשו לעשות?
התשובה מצויה במדרש הבא:
בגן העדן, כאשר שתלת עץ, הוא הניב פירות כבר ביומו הראשון, ופירותיו היו בשלים למאכל מיידי. בדומה, גם הנשים הרו וילדו את ילדיהן תוך יום אחד בלבד, והילדים הללו היו מסוגלים לדבר וללכת באופן מיידי. בנוסף לנסים ולנפלאות הללו, לאורך כל ימי השנה, מזג האוויר בגן העדן היה נעים ונוח.
על איזו "עבודה" אם כך מדובר בגן העדן? זה נשמע יותר כמו נופש מתמשך. יתכן ותאמרו: "יש לגזום את הכרמים, לחרוש את השדות, או לערום את השיבולים לערמות מסודרות." אך האם לא צמחו העצים מאליהם? או שתאמרו: "טוב, היו ודאי משימות אחרות שצריך היה לבצע, כמו השקיית הגן." אך האם לא זרם בתוך הגן נהר גדול של מים?
מכך ניתן להסיק שלציווי "לעובדה ולשומרה" הייתה משמעות אחרת.
אם כן, מהי?
המשמעות של "לעובדה" היא לפתח את גן העדן ע"י קיום "מצוות עשה". והמשמעות של "לשומרה" היא לשמור על גן העדן ע"י הימנעות מ"מצוות הלא-תעשה". (פרקי דרבי אליעזר, י"ב; רבינו בחיי).
"מצוות עשה", הן שמצמיחות בקרבנו את תחושת האחריות כלפי העולם והאנושות, ומעודדות את הרצון לבנותו ולטפחו. לעומת זאת, "מצוות הלא-תעשה" מונעות מאתנו לגרום נזקים והרס.
ובמלותיו של החכם, רבי שמשון רפאל הירש:
"המילים "לעובדה ולשומרה" מבטאות את כל מעשיו של האדם, את מאמציו המכוונים לעשות את מה שהקב"ה מצפה ממנו, ואת ניסיונו להימנע מלעשות את מה שהקב"ה אוסר עליו. משום שרק מתוך מעשיו המוסריים של האדם, מקבל הטבע בעצמו את התנאים הדרושים לקיומו ושלומו."
בזיעת אפיך
כיצד אם כך עמדו אדם וחוה באחריות העצומה שהוטלה עליהם? התורה מספרת לנו:
"ולאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציויתיך לאמר 'לא תאכל ממנו', ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך... בזיעת אפך תאכל לחם. עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג': 17, 19).
אדם וחוה לא עמדו במשימה, הם עברו על ציווי השם בכך שאכלו מפרי עץ הדעת, וגורשו לעד מגן העדן. נוסף על כך, הקב"ה הודיע לאדם, שכתוצאה ממעשיו תוטל קללה על האנושות כולה: "בזיעת אפיך תאכל לחם". מעתה העצים לא יצמיחו מאליהם פירות מתוקנים לאכילה, אלא תידרש עבודה והשקעה בגידולם. ידיעה זו מהווה עבורנו, בני תרבות המערב, חידוש גדול! התורה אומרת לנו בפירוש, שהצורך לצאת ולהביא פרנסה הביתה הוא בעצם קללה!
בחברה המודרנית התפיסה של "בזיעת אפיך" הפוכה מהאמת, והיא מוחלפת במונח "קריירה". מסיבה לא ברורה, אנו בטוחים שהקריירה שלנו היא מהות הקיום שלנו על פני האדמה, כאילו שכשהכל ייגמר ונגיע לגן עדן, נוכל להתפאר בכך שהצלחנו להגיע לדרגת מנכ"ל המפעל. עם זאת, כאשר הקב"ה יערוך את החישובים שלו, ויבדוק איזה שכר מגיע לכל אדם, כלל לא בטוח שהוא יתרשם מהקידום שלנו בעבודה.
הצורך בעבודה ובפרנסה הוא קללה, אך כיום אנשים רודפים אחרי כל אלה, ועוד מרצונם החופשי!!! הצורך בעבודה ובפרנסה הוא קללה, אך כיום אנשים רודפים אחרי כל אלה, ועוד מרצונם החופשי!!!
דמיינו לעצמכם את התסריט הבא:
נאמר שאני מציע לכם משכורת שנתית של 400,000 ש"ח, ובתמורה אתם צריכים להתפטר מעבודתכם הנוכחית, ולעבור לעבוד על פס-ייצור, כשתפקידכם יהיה להבריג בורג אחד בודד בכל מוצר. מה תאמרו? נשמע לכם משעמם מדי? בסדר, אז אני אתן לכם 600,000 ש"ח לשנה בתמורה לכך!
כעת דמיינו שהסכמתם לקבל את העבודה שהצעתי לכם. לא מדובר בתפקיד עם הרבה סיפוק עצמי, אך מדובר בכסף טוב, אז אתם מנסים להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולפחות ליהנות מסופי השבוע שלכם. לאחר מספר חודשים, אתם מגלים לתדהמתכם שבצדו השני של פס הייצור עומד אדם שתפקידו להוציא החוצה את הבורג שאתם מכניסים!
אתם ניגשים להנהלה ומתלוננים בפניהם, שמדובר בבזבוז זמן מגוחך לחלוטין. עקב כך, הם מסכימים להשתמש בפס הייצור לטובת ייצור כלי רכב שונים, על מנת למנוע בזבוז זמן. אתם מרוצים מההישג שלכם, וחוזרים בחזרה למקומכם על פס הייצור של המפעל. אך לאחר זמן קצר, אתם מגלים שכל מה שעושים הרכבים החדשים, הוא להביא למפעל חלקים נוספים לפס הייצור. זהו ממש מעגל סגור של אבסורד!
וזוהי למעשה המחזוריות של התעשייה המודרנית. אנחנו מפסיקים להיות "בני אדם", והופכים ל"צרכנים". כמובן שאין כל פסול בכלכלה שיווקית. אך חייבת להיות לכל זה איזו מטרה, משמעותית יותר מסתם "תעשיה וצרכנות".
השיבה לגן עדן
כשאדם וחוה היו בגן עדן, הם היו בני אלמוות. הם היו אמורים לחיות חיי נצח. כאשר הם גורשו משם, הפכו כל בני האדם לנבראים שסופם למות. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
החזרה לגן העדן פירושה, לחקור את מקורה של האלמותיות שלנו. כולנו שואפים להיות בני אלמוות אך כיצד ניתן להשיג זאת? לקבוע שיא עולם בריצת 100 מטר? לבנות את גורד- השחקים הגבוה ביותר במזרח התיכון?
כמובן שלא.
לאחרונה קראתי מאמר על רופא מפורסם. במאמר היה כתוב כך:
"דר. אורניש מפיק הנאה מחודשת מעבודתו הציבורית, משום שהגורמים המניעים אותו השתנו לחלוטין. 'הבנתי שכאשר עבודתי נובעת מרצון לסיפוק האגו שלי, אני מתחיל להרגיש מאד בודד', הוא אומר, ומוסיף: 'כאשר אני ניגש לעבודה מתוך תחושה של שליחות רוחנית, אני מרגיש הרבה יותר מאושר'".
עלינו להשליך זאת גם על החיים הפרטיים שלנו. אחרת אנחנו בעצם עוסקים במרדף אחר הקללה, ולא בניסיון השיבה לגן עדן. עלינו להשליך זאת גם על החיים הפרטיים שלנו. אחרת אנחנו בעצם עוסקים במרדף אחר הקללה, ולא בניסיון השיבה לגן עדן.
גן עדן, יותר מאשר להיות 'מקום' מסוים, הוא למעשה 'מציאות' מסוימת. מציאות ללא כאב, חולי, ריב או קנאה. ובמושגים של היהדות - ימי משיח, תקופה בה כל האנושות כולה תשוב אל מצבה הראשוני האידיאלי, כפי שהיה בתחילה.
עמוק בתוכנו, כולנו רוצים לשוב אל גן העדן. הצעד הראשון לשם כך, הוא להבין שעיסוק-יתר בעולם החומרי הוא בסך הכל קללה, ומטרתנו האמיתית היא לטפח את העולם בבחינת "לעובדה ולשומרה".
יהי רצון שיגיעו ימים אלו במהרה בימינו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48855362.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48855362.html</a>
השיבה לגן עדן
"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח. כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה... וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים. ויהי האדם לנפש חיה... ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה" (בראשית ב':5, 7, 15).
בפרשת בראשית, התורה מלמדת אותנו מהו מצבו האידיאלי של האדם. נאמר כי הקב"ה לא המטיר גשם על פני האדמה, עד שנברא האדם. וזאת מדוע? מכיוון שפיתוח הקרקע ועבודת האדמה הם תפקידיו הייחודיים של המין האנושי... לעובדה ולשומרה.
העולם נברא בעבורנו וזוהי זכות גדולה, אך יחד עם זאת, גם אחריות עצומה, האחריות "לעובדה ולשומרה". הגמרא מוסיפה ושואלת: "מדוע אדם הראשון נברא לבדו, ולא בו-זמנית עם חוה?" והגמרא עונה: "ללמדנו שכל אדם מחויב לומר: בשבילי נברא העולם". אם כך, העולם נברא בעבורנו וזוהי זכות גדולה, אך יחד עם זאת, גם אחריות עצומה, האחריות "לעובדה ולשומרה". עלינו להבין אפוא מה המשמעות "לעבוד את גן העדן"? אז בואו ננסה לדמיין לעצמנו את אדם וחוה. כיצד התנהלו חיי היום-יום שלהם? ואיזו "עבודה" הם נדרשו לעשות?
התשובה מצויה במדרש הבא:
בגן העדן, כאשר שתלת עץ, הוא הניב פירות כבר ביומו הראשון, ופירותיו היו בשלים למאכל מיידי. בדומה, גם הנשים הרו וילדו את ילדיהן תוך יום אחד בלבד, והילדים הללו היו מסוגלים לדבר וללכת באופן מיידי. בנוסף לנסים ולנפלאות הללו, לאורך כל ימי השנה, מזג האוויר בגן העדן היה נעים ונוח.
על איזו "עבודה" אם כך מדובר בגן העדן? זה נשמע יותר כמו נופש מתמשך. יתכן ותאמרו: "יש לגזום את הכרמים, לחרוש את השדות, או לערום את השיבולים לערמות מסודרות." אך האם לא צמחו העצים מאליהם? או שתאמרו: "טוב, היו ודאי משימות אחרות שצריך היה לבצע, כמו השקיית הגן." אך האם לא זרם בתוך הגן נהר גדול של מים?
מכך ניתן להסיק שלציווי "לעובדה ולשומרה" הייתה משמעות אחרת.
אם כן, מהי?
המשמעות של "לעובדה" היא לפתח את גן העדן ע"י קיום "מצוות עשה". והמשמעות של "לשומרה" היא לשמור על גן העדן ע"י הימנעות מ"מצוות הלא-תעשה". (פרקי דרבי אליעזר, י"ב; רבינו בחיי).
"מצוות עשה", הן שמצמיחות בקרבנו את תחושת האחריות כלפי העולם והאנושות, ומעודדות את הרצון לבנותו ולטפחו. לעומת זאת, "מצוות הלא-תעשה" מונעות מאתנו לגרום נזקים והרס.
ובמלותיו של החכם, רבי שמשון רפאל הירש:
"המילים "לעובדה ולשומרה" מבטאות את כל מעשיו של האדם, את מאמציו המכוונים לעשות את מה שהקב"ה מצפה ממנו, ואת ניסיונו להימנע מלעשות את מה שהקב"ה אוסר עליו. משום שרק מתוך מעשיו המוסריים של האדם, מקבל הטבע בעצמו את התנאים הדרושים לקיומו ושלומו."
בזיעת אפיך
כיצד אם כך עמדו אדם וחוה באחריות העצומה שהוטלה עליהם? התורה מספרת לנו:
"ולאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציויתיך לאמר 'לא תאכל ממנו', ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך... בזיעת אפך תאכל לחם. עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג': 17, 19).
אדם וחוה לא עמדו במשימה, הם עברו על ציווי השם בכך שאכלו מפרי עץ הדעת, וגורשו לעד מגן העדן. נוסף על כך, הקב"ה הודיע לאדם, שכתוצאה ממעשיו תוטל קללה על האנושות כולה: "בזיעת אפיך תאכל לחם". מעתה העצים לא יצמיחו מאליהם פירות מתוקנים לאכילה, אלא תידרש עבודה והשקעה בגידולם. ידיעה זו מהווה עבורנו, בני תרבות המערב, חידוש גדול! התורה אומרת לנו בפירוש, שהצורך לצאת ולהביא פרנסה הביתה הוא בעצם קללה!
בחברה המודרנית התפיסה של "בזיעת אפיך" הפוכה מהאמת, והיא מוחלפת במונח "קריירה". מסיבה לא ברורה, אנו בטוחים שהקריירה שלנו היא מהות הקיום שלנו על פני האדמה, כאילו שכשהכל ייגמר ונגיע לגן עדן, נוכל להתפאר בכך שהצלחנו להגיע לדרגת מנכ"ל המפעל. עם זאת, כאשר הקב"ה יערוך את החישובים שלו, ויבדוק איזה שכר מגיע לכל אדם, כלל לא בטוח שהוא יתרשם מהקידום שלנו בעבודה.
הצורך בעבודה ובפרנסה הוא קללה, אך כיום אנשים רודפים אחרי כל אלה, ועוד מרצונם החופשי!!! הצורך בעבודה ובפרנסה הוא קללה, אך כיום אנשים רודפים אחרי כל אלה, ועוד מרצונם החופשי!!!
דמיינו לעצמכם את התסריט הבא:
נאמר שאני מציע לכם משכורת שנתית של 400,000 ש"ח, ובתמורה אתם צריכים להתפטר מעבודתכם הנוכחית, ולעבור לעבוד על פס-ייצור, כשתפקידכם יהיה להבריג בורג אחד בודד בכל מוצר. מה תאמרו? נשמע לכם משעמם מדי? בסדר, אז אני אתן לכם 600,000 ש"ח לשנה בתמורה לכך!
כעת דמיינו שהסכמתם לקבל את העבודה שהצעתי לכם. לא מדובר בתפקיד עם הרבה סיפוק עצמי, אך מדובר בכסף טוב, אז אתם מנסים להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולפחות ליהנות מסופי השבוע שלכם. לאחר מספר חודשים, אתם מגלים לתדהמתכם שבצדו השני של פס הייצור עומד אדם שתפקידו להוציא החוצה את הבורג שאתם מכניסים!
אתם ניגשים להנהלה ומתלוננים בפניהם, שמדובר בבזבוז זמן מגוחך לחלוטין. עקב כך, הם מסכימים להשתמש בפס הייצור לטובת ייצור כלי רכב שונים, על מנת למנוע בזבוז זמן. אתם מרוצים מההישג שלכם, וחוזרים בחזרה למקומכם על פס הייצור של המפעל. אך לאחר זמן קצר, אתם מגלים שכל מה שעושים הרכבים החדשים, הוא להביא למפעל חלקים נוספים לפס הייצור. זהו ממש מעגל סגור של אבסורד!
וזוהי למעשה המחזוריות של התעשייה המודרנית. אנחנו מפסיקים להיות "בני אדם", והופכים ל"צרכנים". כמובן שאין כל פסול בכלכלה שיווקית. אך חייבת להיות לכל זה איזו מטרה, משמעותית יותר מסתם "תעשיה וצרכנות".
השיבה לגן עדן
כשאדם וחוה היו בגן עדן, הם היו בני אלמוות. הם היו אמורים לחיות חיי נצח. כאשר הם גורשו משם, הפכו כל בני האדם לנבראים שסופם למות. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
החזרה לגן העדן פירושה, לחקור את מקורה של האלמותיות שלנו. כולנו שואפים להיות בני אלמוות אך כיצד ניתן להשיג זאת? לקבוע שיא עולם בריצת 100 מטר? לבנות את גורד- השחקים הגבוה ביותר במזרח התיכון?
כמובן שלא.
לאחרונה קראתי מאמר על רופא מפורסם. במאמר היה כתוב כך:
"דר. אורניש מפיק הנאה מחודשת מעבודתו הציבורית, משום שהגורמים המניעים אותו השתנו לחלוטין. 'הבנתי שכאשר עבודתי נובעת מרצון לסיפוק האגו שלי, אני מתחיל להרגיש מאד בודד', הוא אומר, ומוסיף: 'כאשר אני ניגש לעבודה מתוך תחושה של שליחות רוחנית, אני מרגיש הרבה יותר מאושר'".
עלינו להשליך זאת גם על החיים הפרטיים שלנו. אחרת אנחנו בעצם עוסקים במרדף אחר הקללה, ולא בניסיון השיבה לגן עדן. עלינו להשליך זאת גם על החיים הפרטיים שלנו. אחרת אנחנו בעצם עוסקים במרדף אחר הקללה, ולא בניסיון השיבה לגן עדן.
גן עדן, יותר מאשר להיות 'מקום' מסוים, הוא למעשה 'מציאות' מסוימת. מציאות ללא כאב, חולי, ריב או קנאה. ובמושגים של היהדות - ימי משיח, תקופה בה כל האנושות כולה תשוב אל מצבה הראשוני האידיאלי, כפי שהיה בתחילה.
עמוק בתוכנו, כולנו רוצים לשוב אל גן העדן. הצעד הראשון לשם כך, הוא להבין שעיסוק-יתר בעולם החומרי הוא בסך הכל קללה, ומטרתנו האמיתית היא לטפח את העולם בבחינת "לעובדה ולשומרה".
יהי רצון שיגיעו ימים אלו במהרה בימינו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48855362.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48855362.html</a>
תשרי תשס"ג
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
פרשת וזאת הברכה
הרב משה חביב
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
ישראל - חתן או כלה?
"תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ודרשו חז"ל פסוק זה "אל תיקרי מורשה אלא מאורסה" (ברכות נז, ב) כלומר התורה נחשבת נשואה לעם ישראל - התורה היא הכלה, וישראל החתן.
וכך גם מצאנו במדרש (שמות רבה תרומה לג, ז) "מלמד שהתורה ארוסה לישראל, שנאמר 'וארסתיך לי לעולם'" ועוד שם "מה חתן זה (ישראל) כל זמן שלא נשא ארוסתו (התורה) הוא הוה פראדורין (מהלך תמיד) לבית חמיו, משנשאה הרי אביה בא אצלה, כך עד שלא נתנה תורה לישראל 'ומשה עלה אל האלוקים'; משנתנה תורה אמר הקדוש ברוך הוא למשה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'".
לעומת זאת, מצאנו בדברי חז"ל משל המראה להיפך, שישראל משולים לכלה: כך למשל בפרשתינו על הפסוק "ה' מסיני בא" פירשו (הטור בשם המכילתא יתרו פרק ג) "יצא לקראתם כשבאו להתייצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה...".
וכן מצאנו במדרש (מדרש רבה נשא יב, ח) "ביום חתונתו זה סיני, חיתונים היו שנאמר 'וקדשתם היום...', ומשמע מכאן שישראל הם המקבלים את הקידושין.
וצריך לבאר כיצד מצד אחד ישראל משולים לחתן המקדש את ארוסתו - התורה, ומאידך נראה להיפך, שישראל ככלה המתקדשת.
האדמו"ר הזקן בספר ליקוטי תורה עומד על שאלה זו. כדי להבין את דבריו, נקדים את משמעות המושג 'חתן' לעומת 'כלה'. המילה 'כלה' היא מלשון 'כלתה נפשי' ("נכספה וגם כלתה נפשי" - תהילים פד, ג; "כלתה לתשועתך נפשי" - תהלים יט, פא), ככלה הנכספת ומשתוקקת לחתונתה, שכן טבע העולם שהאיש הוא הנותן את הכיוון הרוחני למסגרת המשפחתית, והאשה היא הנכספת לקבל תוכן זה, ואז מגיע תפקידה - להשליך אותו אל החיים המעשיים, לעבד את השורש ולהוציא ממנו פירות.
תשובה א: הקב"ה והתורה
מכאן ברורה התשובה הראשונה שמביא הליקוטי תורה, שיש מתרצים שהחילוק הוא בין יחס ישראל אל הקב"ה, לבין יחס ישראל אל התורה. ביחס לקב"ה, כמובן שישראל משולים לכלה והם הנכספים ומשתוקקים לחתונה, אל הקשר עם הקב"ה שממלא אותם חיים ותוכן. אולם לגבי התורה ישראל הם הקרויים חתן, שכן הם משפיעים על התורה בלימודה.
תשובה ב: תורה שבכתב ותורה שבעל פה
הליקוטי תורה ממשיך לבאר שגם על התורה לחוד ניתן להבין את שני מדרשי חז"ל, אלא שהחילוק הוא בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה.
כשישראל הכלה, החתן הוא התורה שכתב, המשפיע מחכמה עילאה אל הכלה. כ"ד ספרי הקודש הם כמשל לכד מים מהים הגדול, שממנו משקים מעט מזעיר לעדה הצמאה.
אבל מצידנו, ישראל עומדים ללא יכולת לשנות ולהוסיף על תורה שבכתב אפילו אות אחת - "אשר נתן לנו תורת אמת - זו תורה שבכתב" אומרים הטור והשולחן ערוך (אורח חיים סימן קל"ט), כאמת מוחלטת שאי אפשר להוסיף או לגרוע ממנה, אלא להיפך - להיות מושפעים מכל אות ותג שבה.
לעומת זאת, התורה שבעל פה מסורה ככלה לעם ישראל החתן, ללומדה וללמדה, לפתחה, להגדילה ולהאדירה, כר' עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות (מנחות כט, ב). הטור שם מוסיף ש"וחיי עולם נטע בתוכנו" הוא תורה שבעל פה: 'נטע' מלשון נטיעה הצומחת ופורחת בידי חכמי ישראל לחיי עולם.
ככל שהחתן - ישראל - ישב יותר על כסאו, כלומר יהיה מסודר על ארצו, ע
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
פרשת וזאת הברכה
הרב משה חביב
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
ישראל - חתן או כלה?
"תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ודרשו חז"ל פסוק זה "אל תיקרי מורשה אלא מאורסה" (ברכות נז, ב) כלומר התורה נחשבת נשואה לעם ישראל - התורה היא הכלה, וישראל החתן.
וכך גם מצאנו במדרש (שמות רבה תרומה לג, ז) "מלמד שהתורה ארוסה לישראל, שנאמר 'וארסתיך לי לעולם'" ועוד שם "מה חתן זה (ישראל) כל זמן שלא נשא ארוסתו (התורה) הוא הוה פראדורין (מהלך תמיד) לבית חמיו, משנשאה הרי אביה בא אצלה, כך עד שלא נתנה תורה לישראל 'ומשה עלה אל האלוקים'; משנתנה תורה אמר הקדוש ברוך הוא למשה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'".
לעומת זאת, מצאנו בדברי חז"ל משל המראה להיפך, שישראל משולים לכלה: כך למשל בפרשתינו על הפסוק "ה' מסיני בא" פירשו (הטור בשם המכילתא יתרו פרק ג) "יצא לקראתם כשבאו להתייצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה...".
וכן מצאנו במדרש (מדרש רבה נשא יב, ח) "ביום חתונתו זה סיני, חיתונים היו שנאמר 'וקדשתם היום...', ומשמע מכאן שישראל הם המקבלים את הקידושין.
וצריך לבאר כיצד מצד אחד ישראל משולים לחתן המקדש את ארוסתו - התורה, ומאידך נראה להיפך, שישראל ככלה המתקדשת.
האדמו"ר הזקן בספר ליקוטי תורה עומד על שאלה זו. כדי להבין את דבריו, נקדים את משמעות המושג 'חתן' לעומת 'כלה'. המילה 'כלה' היא מלשון 'כלתה נפשי' ("נכספה וגם כלתה נפשי" - תהילים פד, ג; "כלתה לתשועתך נפשי" - תהלים יט, פא), ככלה הנכספת ומשתוקקת לחתונתה, שכן טבע העולם שהאיש הוא הנותן את הכיוון הרוחני למסגרת המשפחתית, והאשה היא הנכספת לקבל תוכן זה, ואז מגיע תפקידה - להשליך אותו אל החיים המעשיים, לעבד את השורש ולהוציא ממנו פירות.
תשובה א: הקב"ה והתורה
מכאן ברורה התשובה הראשונה שמביא הליקוטי תורה, שיש מתרצים שהחילוק הוא בין יחס ישראל אל הקב"ה, לבין יחס ישראל אל התורה. ביחס לקב"ה, כמובן שישראל משולים לכלה והם הנכספים ומשתוקקים לחתונה, אל הקשר עם הקב"ה שממלא אותם חיים ותוכן. אולם לגבי התורה ישראל הם הקרויים חתן, שכן הם משפיעים על התורה בלימודה.
תשובה ב: תורה שבכתב ותורה שבעל פה
הליקוטי תורה ממשיך לבאר שגם על התורה לחוד ניתן להבין את שני מדרשי חז"ל, אלא שהחילוק הוא בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה.
כשישראל הכלה, החתן הוא התורה שכתב, המשפיע מחכמה עילאה אל הכלה. כ"ד ספרי הקודש הם כמשל לכד מים מהים הגדול, שממנו משקים מעט מזעיר לעדה הצמאה.
אבל מצידנו, ישראל עומדים ללא יכולת לשנות ולהוסיף על תורה שבכתב אפילו אות אחת - "אשר נתן לנו תורת אמת - זו תורה שבכתב" אומרים הטור והשולחן ערוך (אורח חיים סימן קל"ט), כאמת מוחלטת שאי אפשר להוסיף או לגרוע ממנה, אלא להיפך - להיות מושפעים מכל אות ותג שבה.
לעומת זאת, התורה שבעל פה מסורה ככלה לעם ישראל החתן, ללומדה וללמדה, לפתחה, להגדילה ולהאדירה, כר' עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות (מנחות כט, ב). הטור שם מוסיף ש"וחיי עולם נטע בתוכנו" הוא תורה שבעל פה: 'נטע' מלשון נטיעה הצומחת ופורחת בידי חכמי ישראל לחיי עולם.
ככל שהחתן - ישראל - ישב יותר על כסאו, כלומר יהיה מסודר על ארצו, ע
משה איש האלקים
פרשה זו מצויים בה דברי משה האחרונים, ברכה לשבטים וברכה לעם כולו, ומתוארת בה מותו של משה וקבורתו ובה מתואר משה לראשונה "איש האלהים"..
י"ד טבת ה´תשס"ג - פרופ' נחמה ליבוביץ' ז
פרשה זו מצויים בה דברי משה האחרונים, ברכה לשבטים וברכה לעם כולו, ומתוארת בה מותו של משה וקבורתו. בתחילת פרשתנו ניתן למשה תואר אשר לא הוזכר בתורה כולה: (לג א) וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו.
יש מפרשים, כי התואר "איש האלהים" ניתן לו כאן להודיעך שברכה זאת נבואה הייתה ולא דברי פיו אשר מלבו אמרם. וכן דעת ר' אברהם אבן עזרא (להודיעך כי בנבואה ברך אותם").
ויש הסוברים להיפך: דווקא מפני שברכה זו כולה שלו היא, לכן יש להדגיש מי הוא המברך ומפי מי מתברך ישראל כאן, מפי משה "איש האלהים" . שונה ברכה זו מברכת האזינו באשר היא נאמרה למשה, ככול התורה כולה, ואילו ברכת משה ברכת הפרידה של הרועה הנאמן היא הנפרד מעמו בדברים היוצאים מלבו, וזו דעת ר' שמשון רפאל הירש.
אולם הנצי"ב מוולוזין בעל "העמק דבר" מסביר את פלא מתן התואר "איש האלהים" למשה רבינו בכך שהוא ניתן רק כאן, לפני מותו: דמשום שהיה סמוך למותו על כן התלקחה בכוחו היפה שלהבת- יה, אשר האיר בימי חייו, וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט (דועך), מכול מקום לפני רגע אחרון האש נאחזות ביסוד האש והוא מתלקח בכוח- כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ובעת היכנסו להיאחז בצרור החיים, הרי הוא מתעלה בכוח היותר ראוי לנשמה זו... וכך היה משה רבינו באותה שעה במעלה היותר גבוהה.
ואולם לאחר שסיים את פעולתו האחרונה לפני מותו, ברכתו את עמו, שוב אין הוא נקרא אלא בתואר שבו כינהו ה' עצמו בהוכיחו את מרים ואהרן שניסו לדבר בו סרה ולהידמות אליו. שם קראו: "משה עבדי" - והיא בוודאי המעלה אשר אין למעלה הימנה, וכן יכנהו הכתוב בפרקה האחרון של התורה: (לד ה) וימת שם משה עבד ה'.
וזה תוארו אשר ניתן לו אחר כך גם בספר יהושע ובו יפתח ה' דבריו הראשונים ליהושע ממלא מקומו והממשיך בתפקידו: (יהושע א ב) משה עבדי מת .
כבר דיברנו בעיוננו לפרשת וילך עד כמה הרבו חז"ל לשום בפי משה תפילו ותחנונים לפני מותו, ועד כמה רבו דברי אגדות ומדרשים המתארים את התעצמותו ומאבקו עם קונו על גזירת "הן קרבו ימיך למות".
נתבונן בעוד מדרש אחד בנושא זה והוא מדברים רבה יא, ח: בשעה שהגיעו ימי משה ליפטר מן העולם אמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים לא, יד): "הן קרבו ימיך למות". אמר לפניו : ריבונו של עולם, לאחר כול היגיעה הזו אתה אומר לי: "הן קרבו ימיך למות"? (תהלים קיח, יז): "לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה". אמר לו הקדוש ברוך הוא: : אי אתה יכול- (קהלת יב, יג ): "כי זה כל האדם" אמר משה: ריבונו של עולם, דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי, שאכנס (לארץ ישראל)- וייבקעו כול השערים שבשמים ותהומות ויראו שאין זולתך, מניין? שנאמר (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת "אין עוד", אף אני אומר (לד, י- יב): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה...לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות...ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".
כאן אין משה מבקש לראות את הארץ, להוליך את ישראל. להילחם מלחמותיהם: כאן נאמרה בבירור תכלית הבקשה להארכת ימים: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה", ואם לא ניתן לו דבר זה- יבוא הנס הגדול האחרון, אשר יפקח עיני הרואים בבת אחת ויראו "שאין זולתך".
לאמר: יודע משה כי גם אם ראו או שמעו על מכות מצרים, על יציאת מצרים, על ניסים על ים סוף, על ניסים במדבר ארבעים שנה, מן ושלו, עמוד אש וענן, ועל הכול- מעמד הר סיני, ידע משה לאחר הכול: (לא כט) כי ידעתי, אחרי מותי כי- השחת תשחיתון וסרתם מן - הדרך --------
ומהי בקשתו? יבוא הנס האחרון, תבוא הראייה האחרונה, הסופית והמוחלטת אשר אין אחריה עוד ספק ועוד השחתה אפשריים: "יבקעו כול השערים ויראו שאין זולתך", שנאמר: (ד לט) וידעת היום ---- כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.
מהי תשובת ה' לדבריו? מה מובנו של אותו משחק מלים בגזירה שווה. כפי שמובע במדרש: אתה אמרת: "אין עוד", אף אני אומר לך ( לד, י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".
הלוא בקשתך כבר ניתנה לך: אין התגלות בהירה וברורה מזו, שהיא תוכן התורה כולה, זו הנקראת "תורת משה" ומסופר בה: (לד יא) לכל- האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות --- (לד יב) ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל- ישראל. בה נבקעו כול השערים וכבר בה ומתוכה: (ד לה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו.
וכשם שתורת משה היא ההתגלות הבהירה לעין, כי על כן נאמר: (תהלים יט ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש--- (יט ט) ------- מצות ה' ברה מאירת עינים. כן סופו של משה סתום, כלתי מובן ובלתי ידוע לנו: (לד ו) ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פער ולא- ידע איש את - קברתו עד היום הזה.
"ויקבור אותו" - משפט שנושאו סתום וחתום, לא נודע. ומתחזקת פליאתו בחציו השני של הפסוק "ולא ידע איש את קבורתו". נשים לב, שלא נאמר: את קברו, אלא: "את קבורתו" - לא דרך הקבורה ולא מקום הקבורה.
ומכול מה שנאמר ודובר בפסוק זה נראים לנו דברי הרלב"ג (ר' לוי בן גרשון): שהיה העניין הזה נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר ככול מה שאפשר: "בארץ מואב, בגי, מול בית פעור", ועם כול זה סבב הקדוש ברוך הוא, שלא ידע איש את קבורתו, כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2052' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2052</a>
פרשה זו מצויים בה דברי משה האחרונים, ברכה לשבטים וברכה לעם כולו, ומתוארת בה מותו של משה וקבורתו ובה מתואר משה לראשונה "איש האלהים"..
י"ד טבת ה´תשס"ג - פרופ' נחמה ליבוביץ' ז
פרשה זו מצויים בה דברי משה האחרונים, ברכה לשבטים וברכה לעם כולו, ומתוארת בה מותו של משה וקבורתו. בתחילת פרשתנו ניתן למשה תואר אשר לא הוזכר בתורה כולה: (לג א) וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו.
יש מפרשים, כי התואר "איש האלהים" ניתן לו כאן להודיעך שברכה זאת נבואה הייתה ולא דברי פיו אשר מלבו אמרם. וכן דעת ר' אברהם אבן עזרא (להודיעך כי בנבואה ברך אותם").
ויש הסוברים להיפך: דווקא מפני שברכה זו כולה שלו היא, לכן יש להדגיש מי הוא המברך ומפי מי מתברך ישראל כאן, מפי משה "איש האלהים" . שונה ברכה זו מברכת האזינו באשר היא נאמרה למשה, ככול התורה כולה, ואילו ברכת משה ברכת הפרידה של הרועה הנאמן היא הנפרד מעמו בדברים היוצאים מלבו, וזו דעת ר' שמשון רפאל הירש.
אולם הנצי"ב מוולוזין בעל "העמק דבר" מסביר את פלא מתן התואר "איש האלהים" למשה רבינו בכך שהוא ניתן רק כאן, לפני מותו: דמשום שהיה סמוך למותו על כן התלקחה בכוחו היפה שלהבת- יה, אשר האיר בימי חייו, וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט (דועך), מכול מקום לפני רגע אחרון האש נאחזות ביסוד האש והוא מתלקח בכוח- כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ובעת היכנסו להיאחז בצרור החיים, הרי הוא מתעלה בכוח היותר ראוי לנשמה זו... וכך היה משה רבינו באותה שעה במעלה היותר גבוהה.
ואולם לאחר שסיים את פעולתו האחרונה לפני מותו, ברכתו את עמו, שוב אין הוא נקרא אלא בתואר שבו כינהו ה' עצמו בהוכיחו את מרים ואהרן שניסו לדבר בו סרה ולהידמות אליו. שם קראו: "משה עבדי" - והיא בוודאי המעלה אשר אין למעלה הימנה, וכן יכנהו הכתוב בפרקה האחרון של התורה: (לד ה) וימת שם משה עבד ה'.
וזה תוארו אשר ניתן לו אחר כך גם בספר יהושע ובו יפתח ה' דבריו הראשונים ליהושע ממלא מקומו והממשיך בתפקידו: (יהושע א ב) משה עבדי מת .
כבר דיברנו בעיוננו לפרשת וילך עד כמה הרבו חז"ל לשום בפי משה תפילו ותחנונים לפני מותו, ועד כמה רבו דברי אגדות ומדרשים המתארים את התעצמותו ומאבקו עם קונו על גזירת "הן קרבו ימיך למות".
נתבונן בעוד מדרש אחד בנושא זה והוא מדברים רבה יא, ח: בשעה שהגיעו ימי משה ליפטר מן העולם אמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים לא, יד): "הן קרבו ימיך למות". אמר לפניו : ריבונו של עולם, לאחר כול היגיעה הזו אתה אומר לי: "הן קרבו ימיך למות"? (תהלים קיח, יז): "לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה". אמר לו הקדוש ברוך הוא: : אי אתה יכול- (קהלת יב, יג ): "כי זה כל האדם" אמר משה: ריבונו של עולם, דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי, שאכנס (לארץ ישראל)- וייבקעו כול השערים שבשמים ותהומות ויראו שאין זולתך, מניין? שנאמר (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת "אין עוד", אף אני אומר (לד, י- יב): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה...לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות...ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".
כאן אין משה מבקש לראות את הארץ, להוליך את ישראל. להילחם מלחמותיהם: כאן נאמרה בבירור תכלית הבקשה להארכת ימים: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה", ואם לא ניתן לו דבר זה- יבוא הנס הגדול האחרון, אשר יפקח עיני הרואים בבת אחת ויראו "שאין זולתך".
לאמר: יודע משה כי גם אם ראו או שמעו על מכות מצרים, על יציאת מצרים, על ניסים על ים סוף, על ניסים במדבר ארבעים שנה, מן ושלו, עמוד אש וענן, ועל הכול- מעמד הר סיני, ידע משה לאחר הכול: (לא כט) כי ידעתי, אחרי מותי כי- השחת תשחיתון וסרתם מן - הדרך --------
ומהי בקשתו? יבוא הנס האחרון, תבוא הראייה האחרונה, הסופית והמוחלטת אשר אין אחריה עוד ספק ועוד השחתה אפשריים: "יבקעו כול השערים ויראו שאין זולתך", שנאמר: (ד לט) וידעת היום ---- כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.
מהי תשובת ה' לדבריו? מה מובנו של אותו משחק מלים בגזירה שווה. כפי שמובע במדרש: אתה אמרת: "אין עוד", אף אני אומר לך ( לד, י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".
הלוא בקשתך כבר ניתנה לך: אין התגלות בהירה וברורה מזו, שהיא תוכן התורה כולה, זו הנקראת "תורת משה" ומסופר בה: (לד יא) לכל- האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות --- (לד יב) ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל- ישראל. בה נבקעו כול השערים וכבר בה ומתוכה: (ד לה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו.
וכשם שתורת משה היא ההתגלות הבהירה לעין, כי על כן נאמר: (תהלים יט ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש--- (יט ט) ------- מצות ה' ברה מאירת עינים. כן סופו של משה סתום, כלתי מובן ובלתי ידוע לנו: (לד ו) ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פער ולא- ידע איש את - קברתו עד היום הזה.
"ויקבור אותו" - משפט שנושאו סתום וחתום, לא נודע. ומתחזקת פליאתו בחציו השני של הפסוק "ולא ידע איש את קבורתו". נשים לב, שלא נאמר: את קברו, אלא: "את קבורתו" - לא דרך הקבורה ולא מקום הקבורה.
ומכול מה שנאמר ודובר בפסוק זה נראים לנו דברי הרלב"ג (ר' לוי בן גרשון): שהיה העניין הזה נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר ככול מה שאפשר: "בארץ מואב, בגי, מול בית פעור", ועם כול זה סבב הקדוש ברוך הוא, שלא ידע איש את קבורתו, כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2052' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2052</a>
תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב
פרשתנו פותחת בפסוק: "וזאת הברכה אשר .." ולאחריה במקום פרוט הברכות , מסופר על אומות העולם שסרבו לקבל את התורה.
המפתח להבנת הצורך בפתיח הזה הוא מפסוק "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". שהרי יודעים אנו שקיימו האבות כל התורה כולה, אם כן מה תוספת מוסיפה לנו התורה באמרה לנו שמשה ציוה את התורה?
י"ד טבת ה´תשס"ג - ירחם שמשוביץ
פרשתנו פותחת בפסוק: "וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו" ולאחריו היינו מצפים שמיד יחל משה לברך את ישראל. ואולם עוד לפני הברכות האישיות לכל שבט ושבט מופיעים מספר פסוקים, הנראים כתזכורת היסטורית, המתארים את סירובם של האומות לקבל את התורה והסכמתם היחידה של ישראל לכך. המפתח להבנת הצורך בפתיח הזה הוא מפסוק "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". שהרי יודעים אנו שקיימו האבות כל התורה כולה, אם כן מה תוספת מוסיפה לנו התורה באמרה לנו שמשה ציוה את התורה?
אלא עלינו לדעת שמה שקיימו האבות את התורה היה בבחינת "שאינו מצווה ועושה", שהיו מקיימים אותה בתורת מידות ולא בתורת מצוות. ומה שבא ועושה משה הוא לצוות לנו את התורה "מורשה קהילת יעקב"; ושוב פה נשאלת השאלה מדוע "קהילת יעקב" ולא "קהילת ישראל"?
פסוק זה מובא לפני עלייתו של משה מהעולם הזה, נותן להם משה את ברכתו האחרונה, לקראת כניסתם לארץ ישראל והתמודדותם עם מורשת האבות.
משום שכל מהותה של האמונה היא האמונה בקיום ההבטחות לאבות, וההבטחה ששבה וחזרה לאורך האבות כולם היא הבטחת הזרע והארץ, התלויים וקשורים האחת בחברתה.
על כן משה לפני עוזבו את העולם, מברך את בני ישראל בדרך של מה שנצרך להם על מנת להצליח ולהתמודד עם התפקיד והייעוד שניתן להם בברכותיו של יעקב אבינו.
בהקבלה בין ברכותיו של יעקב לברכותיו של משה אנו יכולים לראות את התמצות שבברכותיו של משה לעומת ההרחבה בברכותיו של יעקב. למשל: בברכתו של יעקב ליהודה הינו מרחיב וממנהו כעליון על האחים ונותן לו המלוכה; ובברכתו של משה ליהודה נותן לו את הכלים שיאפשרו לאחים לקבל אותו עליהם ע"פ ברכתו של יעקב ולהצליח דרכו עד שיבא שילה.
וזו הסיבה שמשה לפני שנכנסים ישראל לארץ להתמודדויות מעשיות וחומרניות, מצווה עליהם את התורה בתור מורשה-מאורסה, כיצירת, מימוש וחיזוק של הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים שלא יוכל לשלחה כל ימיו.
ומשום הכי הינה "קהילת יעקב", בקישורה אל האבות ואל מורשתם, הנהפכת להיות ייעודם של הבנים, בשמו של היחיד מהאבות שזכה להיקרא בשם ישראל; וזאת כי הבנים חייבים לזכות לעצמם מה שזכה יעקב, לקבל את שם ישראל ועל המאמץ הדרוש להצליח בכך, זקוקים הם לאותה הברכה של "וזאת התורה" ו"לזאת יקרא אשה"; וזאת הברכה רק משה יכול לתת להם אותה, בהיותו הוא שהצליח לצוות להם את התורה בהורידו אותה להם מן השמים, עליו גם מוטלת החובה לתת להם את הברכה הדרושה להם כדי לקיימה.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2053' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2053</a>
פרשתנו פותחת בפסוק: "וזאת הברכה אשר .." ולאחריה במקום פרוט הברכות , מסופר על אומות העולם שסרבו לקבל את התורה.
המפתח להבנת הצורך בפתיח הזה הוא מפסוק "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". שהרי יודעים אנו שקיימו האבות כל התורה כולה, אם כן מה תוספת מוסיפה לנו התורה באמרה לנו שמשה ציוה את התורה?
י"ד טבת ה´תשס"ג - ירחם שמשוביץ
פרשתנו פותחת בפסוק: "וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו" ולאחריו היינו מצפים שמיד יחל משה לברך את ישראל. ואולם עוד לפני הברכות האישיות לכל שבט ושבט מופיעים מספר פסוקים, הנראים כתזכורת היסטורית, המתארים את סירובם של האומות לקבל את התורה והסכמתם היחידה של ישראל לכך. המפתח להבנת הצורך בפתיח הזה הוא מפסוק "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". שהרי יודעים אנו שקיימו האבות כל התורה כולה, אם כן מה תוספת מוסיפה לנו התורה באמרה לנו שמשה ציוה את התורה?
אלא עלינו לדעת שמה שקיימו האבות את התורה היה בבחינת "שאינו מצווה ועושה", שהיו מקיימים אותה בתורת מידות ולא בתורת מצוות. ומה שבא ועושה משה הוא לצוות לנו את התורה "מורשה קהילת יעקב"; ושוב פה נשאלת השאלה מדוע "קהילת יעקב" ולא "קהילת ישראל"?
פסוק זה מובא לפני עלייתו של משה מהעולם הזה, נותן להם משה את ברכתו האחרונה, לקראת כניסתם לארץ ישראל והתמודדותם עם מורשת האבות.
משום שכל מהותה של האמונה היא האמונה בקיום ההבטחות לאבות, וההבטחה ששבה וחזרה לאורך האבות כולם היא הבטחת הזרע והארץ, התלויים וקשורים האחת בחברתה.
על כן משה לפני עוזבו את העולם, מברך את בני ישראל בדרך של מה שנצרך להם על מנת להצליח ולהתמודד עם התפקיד והייעוד שניתן להם בברכותיו של יעקב אבינו.
בהקבלה בין ברכותיו של יעקב לברכותיו של משה אנו יכולים לראות את התמצות שבברכותיו של משה לעומת ההרחבה בברכותיו של יעקב. למשל: בברכתו של יעקב ליהודה הינו מרחיב וממנהו כעליון על האחים ונותן לו המלוכה; ובברכתו של משה ליהודה נותן לו את הכלים שיאפשרו לאחים לקבל אותו עליהם ע"פ ברכתו של יעקב ולהצליח דרכו עד שיבא שילה.
וזו הסיבה שמשה לפני שנכנסים ישראל לארץ להתמודדויות מעשיות וחומרניות, מצווה עליהם את התורה בתור מורשה-מאורסה, כיצירת, מימוש וחיזוק של הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים שלא יוכל לשלחה כל ימיו.
ומשום הכי הינה "קהילת יעקב", בקישורה אל האבות ואל מורשתם, הנהפכת להיות ייעודם של הבנים, בשמו של היחיד מהאבות שזכה להיקרא בשם ישראל; וזאת כי הבנים חייבים לזכות לעצמם מה שזכה יעקב, לקבל את שם ישראל ועל המאמץ הדרוש להצליח בכך, זקוקים הם לאותה הברכה של "וזאת התורה" ו"לזאת יקרא אשה"; וזאת הברכה רק משה יכול לתת להם אותה, בהיותו הוא שהצליח לצוות להם את התורה בהורידו אותה להם מן השמים, עליו גם מוטלת החובה לתת להם את הברכה הדרושה להם כדי לקיימה.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2053' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2053</a>