ה) וזה בחינת קריעת ים - סוף על - ידי מטה משה, כי פרעה בחינת גאות שאמר מי ה' וכו' לי יאורי ואני עשיתיני. ועל - כן הגאלה היתה על - ידי משה שהיה ענו מאד מכל האדם ואמר ונחנו מה, בחינת תכלית השפלות בכל הבחינות כנ"ל. ועל - כן עקר גמר הגאלה היה קריעת ים - סוף שהפך ים ליבשה, כי עקר הענוה הוא בבחינת עפר שישים עצמו כעפר והמים הם למעלה מהעפר שהם כנגד הצומח שהוא למעלה מהדומם. ושם מתחיל הגאות שהוא בחינת המון ורעש גלי הים שרועשין ומתנשאים עצמם, כמו שכתוב, ותרומם גליו. שזהו בחינת גאות. וכמו שכתוב, אתה מושל בגאות הים בשוא גליו וכו'. אבל ה' יתברך שם חול גבול לים שהוא בחינת יסוד העפר שמשבר גאותם בכל פעם ואינם יכולים להתנשאות ולצאת מגבולם, כמו שכתוב, והמו גליו וכו'. ועל - כן אז ביציאת מצרים שרדף פרעה אחריהם שהוא בחינת גאות. על - כן היה הנס על - ידי קריעת ים - סוף שהראה להם ה' יתברך על - ידי משה שיכול להפך ים ליבשה שיהיה נעשה יבשה בחינת ארץ ועפר, בחינת ענוה ממים רבים כאלה ששם אחיזת הגאות, הינו שישראל שהם בבחינת ענוה, כמו שכתוב, כי אתם המעט מכל העמים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי הם כלולים במשה שהיה ענו מאד, על - כן הים ברבוי מימיו והמון גליו בורח ונבקע מפניהם ונתהפך ליבשה וארץ בחינת שפלות. ופרעה וחילו, שהם בבחינת גאות, נטבעו בתוכו וישוב עמלם בראשם 'כי תמותת רשע רעה', כי גאותם בעצמם הטביע אותם. ועל - כן התחיל השירה, אשירה לה' כי גאה גאה. וכמו שתרגם אונקלוס, ארי אתגאי על גיותניא. כי עקר קריעת ים - סוף היה בחינת שבירת הגאות וכנ"ל. ועל - כן סים, ה' ימלך לעולם ועד, בחינת מלכות דקדשה, בחינת ה' מלך גאות לבש שהוא משבר ומבטל כל הגאות שבעולם, כי מלכותו וגאותו יתברך הוא תכלית הענוה בבחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו וכנ"ל:
ו) וזה בחינת 'חמשה עשר בשבט' שהוא ראש השנה לאילנות לענין דיני ערלה ונטע רבעי, כי שנים עשר חדשי השנה הם כנגד שנים עשר שבטי יה. ונקראים בשם שבטים, כי הם בחינת שבטים וענפים היוצאים מהאילן הקדוש שהוא בחינת יעקב שהוא גופא דאילנא, כי כל נשמתין מאילנא רברבא נפקין. ואלו השנים עשר שבטים כלולים בארבעה מחנות השכינה שהם בחינת ארבעה דגלים. וכנגדם הם ארבע תקופות השנה וכל אלו הארבע בחינות יוצאים מארבע אותיות השם שמשם נמשכין הארבעה מחין ומשם הארבעה יסודות שהם בחינת תלת גונין דעינא ובת עין וכנגדם בקלפה הם בחינת ארבע קלפות שהם בחינת שלש קלפות הטמאות ונגה שהם בחינת שלש שני ערלה ונטע רבעי כנ"ל. וכמו שבקדשה יש בחינת תלת גונין דעינא ובת עין ועקר הוא נקדת הבת עין שמשם כל ההסתכלות והידיעה בעיני השכל על - ידי התלת גונין המאירין לשם, כמו כן להפך את זה לעמת זה גם בקלפה עקר אחיזת כל הקלפות על - ידי בחינת נגה שהוא כנגד בחינות בת עין שמשם כל יניקתם כידוע ובכל ארבע תקופות השנה צריכים לברר הטוב מהרע ולשבר הארבע קלפות הנ"ל שהם כנגדם. והנה הארבע תקופות הם מתחילין מניסן. נמצא שתקופת טבת היא התקופה הרביעית שהוא כנגד בחינת בת עין הנ"ל. ששם עקר הברור כנ"ל והתקופה היא שלשה חדשים שהם, טבת, שבט, אדר. נמצא שחמשה עשר בשבט הוא נקדת אמצעית התקופה. שזהו בחינת נקדת הבת עין ועל - כן אז היא ראש השנה לאילנות. ששם עקר הברור מהגאות שכולל כל המדות רעות כנ"ל. כי עקר הברור בבחינת נקדת בת עין הנ"ל שהם בחינת המדרגה הרביעית של שפלות הנ"ל, שהוא שיהיה שפל וענו למטה ממדרגת עצמו עד שיהיה בבחינת מה ואז נכלל בבת עין דקדשה שהיא בחינת הנקדה האמתיות דקדשה שדרך שם נכלל במקום שנכלל למעלה למעלה, כי עקר העליה וכלליות למעלה למעלה באור האין סוף הוא על - ידי ענוה ושפלות והעקר כשמגיע לבחינת שפלות הרביעית הנ"ל שהוא תכלית הענוה בחינת שפלות של משה רבנו שהוא בחינת הצדיק האמת וכנ"ל. שזה זוכין על - ידי שהעלו הפרות לירושלים ששם תכלית הענוה כנ"ל, כי שם הבית - המקדש ששם נקדת האבן שתיה שמשם יוצא גידין לכל הארצות, כמו שפרש רש"י על פסוק ונטעתי בהם עץ כל פרי, עין שם. כי נקדת האבן שתיה הוא בחינת תכלית הענוה והשפלות, כי השפלות הוא בחינת עפר ועקר קדשת העפר הוא בארץ - ישראל וירושלים והעקר בבית - המקדש בנקדת האבן שתיה ששם שער השמים, כי אי אפשר לעלות לשמים שהוא למעלה מעלה כי אם על - ידי ענוה ושפלות, כי בגשמיות בודאי אי אפשר לעלות למעלה אפלו פרסה אחת מכל שכן לשמים אבל על - ידי ענוה ושפלות שהוא בחינת אין יכול לעלות לשמים ולמעלה מעלה:
וזהו בחינת והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה כשהוא מצב ארצה בבחינת ענוה ושפלות שהוא בחינת ארץ ועפר ממש אז דיקא 'וראשו מגיע השמימה' שיכול לעלות למעלה מעלה וכנ"ל. וזהו בחינת ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו ששם עלו שבטים וכו'. כי עקר עלית שבטי יה היא בירושלים דיקא ששם יכולים לעלות לירושלים של מעלה מחמת ששם זוכין לבחינת שפלות אמתי הנ"ל:
