חיים נחמן בְּיאליק (9 בינואר 1873 – 4 ביולי 1934[1] - י' בטבת ה'תרל"ג - כ"א בתמוז ה'תרצ"ד), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי". ברוך קורצווייל, מפרשניו המובהקים, כתב עליו כי "גם ביאליק, המשתווה אשר למודרניות אמיתית שבשיריו ובמיוחד בשירתו הפרסונאלית ובשירי תוכחה, לסופרי העולם הגדולים ביותר
ביוגרפיהביאליק נולד בשטעטל ראדי הסמוכה לז'יטומיר, במחוז ווהלין שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). בגיל 6 עבר עם הוריו לעיר הגדולה ז'יטומיר, ואביו פתח שם בית מרזח. אך בשנת המעבר התייתם ביאליק מאביו, ועבר לגור אצל סבו הקפדן והאדוק – ר' יעקב משה ביאליק. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים לגויים שתויים, באו לידי ביטוי אצל ביאליק ביצירותיו באותם הימים, ובין היתר בשירים "שִׁירָתִי"[2] ו"יתמות".
בישיבת וולוז'יןביאליק הצעיר הגיע בשנת ה'תר"ן, כשהיה בן 17, לישיבת וולוז'ין, עת עמדו בראשה הנצי"ב ורבי חיים מבריסק, ושהה בה כמעט שנה וחצי. לימוד תלמוד לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא במטרה לרכוש השכלה כללית. בתחילה חשב ביאליק שהוא מגיע לישיבה בה לומדים גם "שבע חכמות ושבעים לשון" – לימודי חול – אך התאכזב כשגילה כי בסדרי הישיבה לומדים רק תלמוד. עם זאת במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה חל בו מהפך, והוא החל ללמוד תלמוד בהתמדה כאחד התלמידים המסורתיים.[3] מצב זה ככל הנראה לא החזיק יותר מכמה חודשים, ולבסוף השתלב ביאליק בחברה ה"משכילית" שבישיבה והפך לפופולרי בחברת התלמידים ה"משכילים". אבא בלושר, סופר ותלמיד ישיבת וולוז'ין,[4] מספר אודות אותה חבורה של תלמידים "משכילים" שהייתה בישיבה. בתוך דבריו מתאר בלושר את אישיותו של ביאליק ואת מעמדו החברתי בתוך הקבוצה: "אורח שכיח ומצוי בחדר זה (של החבורה) בשעת כינוס ושלא בשעת כינוס, היה בחור שבישיבה קראו לו "הז'יטומירי" וחבריו היו קוראים לו "חיים נחמן"... הוא לא נמנה עם הלמדנים הוותיקים אלא על המשכילים שבה וכבר יצא לו מוניטין של בעל תנ"ך ולשון, מושך בעט וסופר לכשירצה... בשעת כינוס הוא כמעט תמיד ראש המדברים, ראשון למתחילים ואחרון לגומרים, והכל היו עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו, שהיו תמיד מלאים עניין".
בישיבה כתב ביאליק את שירו "אל הציפור", ונמנה עם מקימי האגודה הציונית הסודית "נצח ישראל". כחלק מפעילותו באגודה, שלח ביאליק את מאמרו "רעיון היישוב" בנוגע לישוב ארץ ישראל, לעיתון "המליץ". מאמרו זה ככל הנראה היה בוסרי ולא אופייני לסגנונו המאוחר של ביאליק, והוא פורסם באופן חלקי בלבד תחת ראשי התיבות "ח.נ.ב.".[4]
בלושר כותב שבעת הסכסוך שפרץ בישיבה בין הנצי"ב – ראש הישיבה – לבין חלק מהתלמידים באשר למינויו של הרב חיים ברלין (בנו של הנצי"ב) לראשות הישיבה, לא התערב ביאליק, אך השאיר לנצי"ב מכתב עלום שם, מנומס ובעברית מליצית (שלא כמו תלמידים אחרים שמכתביהם הכילו דברים מתריסים). הנצי"ב נהנה מהמכתב והתפאר לפני אורחיו בעברית שבה כותבים בישיבתו. הוא גם הבטיח פרס לתלמיד שיחשוף את זהות כותב המכתב.
ביאליק עזב את ישיבת וולוז'ין בזמן הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה וגרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קסמה, האווירה בה נעכרה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה ופופולריותו הרבה גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד לתחנת הרכבת. על סיטואציה זו ועל געגועיו לחבריו מתקופת הישיבה בכלל, כותב ביאליק מאוחר יותר: "אך עודני זוכר את כולכם, את כולכם. תמונתכם תלווני, לא תמוש מלבי" (הַמַּתְמִיד"[5]). עדות להערצה כלפיו היא אותה גבעה מעליה נפרד ביאליק מתלמידי הישיבה מעריציו, שנקראה מאוחר יותר, כשהתפרסם ביאליק, בשם "גבעת ביאליק".
יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין והשפעתה עליוביאליק עזב את וולוז'ין וחווה את העולם שמחוץ לה, השכיל ובנה חיים רחבים יותר משאיפשרה לו הישיבה, אך מאידך, השפעתה של הישיבה עליו הייתה עמוקה. דואליות זו באה לידי ביטוי בשירים המאוחרים של ביאליק: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ"[6], "הַמַּתְמִיד" ו"לְבַדִּי"[7], שבהם מתאר ביאליק בעמקות את עולמו של בן הישיבה המקדיש את זמנו ללימוד תורה, מחד גיסא, ובסלידה מהצמצום והקיבעון של תלמידי הישיבות, מאידך.
שירו של ביאליק "הַמַּתְמִיד" הוא משיריו הידועים, והוא בלדה היסטורית המתארת במדויק את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם. על השיר נכתבו מאמרים רבים, והוא מהווה צוהר ליחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין ולמדניה ולמסורת הלמדנות הליטאית בכלל .[8]
השיר נפתח ביחס של הערצה לעולם "ההוא", ומילותיו הראשונות הן:
עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה
בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;
עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה
גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן
.
אך בהמשך סולד ביאליק מ"המתמיד" וכותב עליו:
לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים, מֵאָז הֵסֵב פָּנָיו
אֶל-עֵבֶר הַקִּיר בַּמִּקְצֹעַ הָאָפֵל,
גַּם-קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא-רָאָה מִלְּפָנָיו,
מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל,
רְעָבוֹן, לֹא-שֵׁנָה, מַק-בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנִים –
מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֲלֵיהֶם לְבָבוֹ?
הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע אֵיךְ לָמְדוּ מִלְּפָנִים?
הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע כִּי סוֹף כְּבוֹדוֹ לָבֹא?.
אמביוולנטיות זו פתחה פתח לדעות שונות אודות יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין כמייצגת של טיפוס הישיבה הליטאית ויחסו למסורת בכלל.
לדוגמה: בן ציון יהושע במאמרו "ביאליק ושירת המתמיד בוולוז'ין" כותב: "אדמת וולוז'ין הייתה מתאימה מאוד לצמיחתו ולגידולו של ביאליק והייתה לה השפעה חיובית על יצירתו של ביאליק. בוולוז'ין, בעיקר, הוא ספג את השפה ואת הסגנון של המשנה והתלמוד ונתן להם את הנופך הביאליקאי". עם זאת, בניגוד לרושם המתקבל כאילו היה ביאליק תלמיד וולוז'ינאי טיפוסי, כותב עליו דן מירון: "דמותו של "המתמיד" לא רק שאין לה חלק פנימי אמיתי בביוגראפיה העובדתית של המשורר, אלא אף אין דמיון ממשי בינה לבין הגילום הפיוטי של נסיון חייו בדמויות היסוד של יצירתו, כגון העלם בהיר העיניים שב"מגילת האש". ביאליק קורא בסתר ספרי הגות אסורים ומתחיל לכתוב בסתר שירים. הוא ידע, לפי עדותו ב"המתמיד" מה נעשה מחוץ לכותלי בית המדרש. הוא ראה "נערות אדמוניות ותפוחים אדומים" על גבעת הירמולקה,
שם ישב ויצר".
שם ישב ויצר".
באודסהכשהיה באודסה ב-1892, נפגש ביאליק עם אחד העם, שהשפיע על סגנונו הספרותי. בתקופה זו נדפס שירו הראשון "אל הציפור" בחוברת "הפרדס", שאותה ערך י"ח רבניצקי שותפו לעתיד בכתיבת "ספר האגדה" ובהוצאת "דביר".
בשנת 1893 נשא ביאליק לאישה את מניה (לבית אָָווֶרְבּוּך), והחל לעסוק במסחר בעצים. בו בזמן כתב כמה שירים שנחשבים למרכזיים בין שיריו, בהם השירים: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ", "מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים"[9], ואת הפואמה " הַמַּתְמִיד".[10] ב-1897 כתב את שירו "אָכֵן חָצִיר הָעָם"[11], משירי התוכחה המרכזיים שלו, על רקע הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר " אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת"[12], והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בספוריו הוא "אריה בעל גוף". לצד שירים ביידיש, אותם המשיך לכתוב, יצר ביאליק באותה תקופה כמה משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בספרות העברית, כמו "הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי"[13], "קוּמִי צְאִי (אֲחוֹתִי כַלָּה)"[14], "לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר"[15] ו"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ"[16].
יחד עם רבניצקי, ש. בן ציון ואלחנן לוינסקי, ייסד ב-1901 את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית. קובץ השירים הראשון שלו ראה אור ב-1902 אך דווקא הפואמה (שירה) שלו "מֵתֵי מִדְבָּר"[17], שפורסמה לאחר צאת הקובץ, נמנית עם החשובות ביצירותיו הליריות.
בעקבות פרעות קישינב ב-1903, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר, אשר מרבים לצטטן עד היום: "עַל הַשְּׁחִיטָה"[18] ו"בְּעִיר הַהֲרֵגָה"[19]. פואמה זו פורסמה לראשונה בעיתון הזמן. בגלל דרישת הצנזור הרוסי קוצצו ממנה מספר שורות ושמה שונה ל"משא נמירוב".
בשיר "על השחיטה" (תרס"ג) מבטא ביאליק ייאוש מן הצדק האלוהי:
וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
– עַל הַשְּׁחִיטָה, אייר תרס"ג
השיר מסתיים בדברים על חוסר התוחלת שבנקמה (המצוטטים לעתים קרובות בהשמטת השורה הראשונה ובהיפוך הכוונה):
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.
– שם
ב-1904 (תרס"ד) כתב את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", אולי החריפה והקשה ביצירותיו. בפואמה זו מציג ביאליק, בסגנון אפי ובמשקל כמעט הקסמטרי, זעזוע נוכח עמידת כוח החיים תוך כדי הטבח:
וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,
וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;
וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה
אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;
וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ
וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
– בְּעִיר הַהֲרֵגָה, תמוז–תשרי תרס"ד
ביאליק השתתף בשני קונגרסים ציונים, בשנים 1907 ו-1913.
ביאליק ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה בשנת 1909 ונחת בחוף יפו ב-29 במרץ.[20] הוא התקבל בהערצה רבה על ידי היישוב היהודי הקטן בארץ. מיפו יצא ביאליק לסיור במושבות ארץ ישראל, שאליו צירף את הסופר הצעיר ש"י עגנון, שהתגורר ביפו.
באותה עת הוסיף למאגר יצירותיו עוד כמה סיפורים כמו: "מאחורי הגדר"[21] שבו גיבורו נֹח (שהוא היפוך הצירוף ח"נ – חיים נחמן) מתאהב בנערה גויה, המאומצת על ידי גויה מרשעת שגרה בבית סמוך לביתו וגדר מפרידה בין אהבתם, אך היא אינה עומדת בפני אהבתם ונופלת, מטפורית ופיזית. סיפורים נוספים שלו "הםסָפִיחַ"[22],"יום הששי הקצר"[23] ו"החצוצרה נתביישה"[24].
בין השנים 1920-1910, בנוסף לפרסום שירים חשובים נוספים כמו "צָנַח לוֹ זַלְזַל"[25], התגלה ביאליק במלוא כוחו ככותב מסות, וכתב את המסות "הלכה ואגדה" ו"גילוי וכיסוי בלשון" שהן מהמעולות ביותר במסאות העבריות. כמו כן הוכיח את כוחו בתרגום: הוא תרגם מרוסית נוסח מקוצר של יצירת המופת (הספרדית במקורה) "דון קישוט" מאת מיגל דה סרוואנטס, ומיידיש את "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי. באותה תקופה הקים יחד עם רבניצקי ושמריהו לוין את הוצאת "דביר", וערך עם רבניצקי את "ספר האגדה" (1908–1911).
מאחורי העיסוק המוגבר במסות, תרגום וליקוט מעשיות ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק, כאשר במקביל להפיכתו למשורר לאומי יבש מעיין יצירתו השירית. "צָנַח לוֹ זַלְזַל" שנכתב באלול תרע"א (1911) היווה מעין קינה מראש על האובדן הצפוי:
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.
– צנח לו זלזל, אלול תרע"א
אחרי כן כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה. עד מותו בשנת 1934 כתב רק עוד תשעה שירים, רובם לא נחשבים מפאר יצירתו. ארבעה שירים נכתבו בתרע"ה-תרע"ו (1915-1916), שניים בתרפ"ג (1923) ולבסוף שלושה בתרצ"א (1931).
עזיבתו את ברית המועצותעד 1921 התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה באודסה. באותה השנה, בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי מקסים גורקי ובהוראתו המיוחדת של לנין, ניתנה לביאליק רשות לעזוב את ברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים. הוא עבר לברלין, שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית במסגרת הוצאת "דביר". בשנת 1922 עבר, בעצת רופאו, לבאד הומבורג, ובה התגורר כשנתיים. באותה עת התגוררו שם גם ש"י עגנון ואחד העם, שהיו לידידיו. באותה תקופה הכיר את הציירת וסופרת הילדים תום זיידמן פרויד (אחייניתו של זיגמונד פרויד) ואת בעלה יעקב זיידמן. לשניים הייתה הוצאת ספרי ילדים בגרמנית וביאליק שיתף עמם פעולה ויחד הקימו את הוצאת הספרים "אופיר" להוצאת ספרי ילדים בעברית. הספר הבולט שיצא בתקופת קיומה הקצרה של ההוצאה המשותפת היה "מסע הדג" (1924), תרגום עברי של ביאליק לחרוזיה של פרויד בליווי איוריה. ההוצאה התפרקה עקב חילוקי דעות בין ביאליק לבין יעקב זיידמן.
בארץ ישראלב-1924 עלה ביאליק לארץ ישראל, ועבר להתגורר בבית שנבנה עבורו בתל אביב. בשבתו בתל אביב תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. ביאליק הנהיג בבית "אהל שם" את מסורת "עונג שבת" – מפגשי תרבות של אמנים וסופרים. את תיאטרון "אוהל שם" הקים בשנת 1933 הנדבן שמואל בלום כתרומה ליובל השישים של חיים נחמן ביאליק. באותה שנה, חגג היישוב את יום הולדתו בטקסים ואירועים, וכל תלמידי בית הספר בתל אביב באו כדי להביע את אהבתם אליו. לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "שירים ופזמונות לילדים" עם עיטוריו של נחום גוטמן. ב-1928 פרסם את "אלוף בצלות ואלוף שום", יצירה קלאסית לילדים מאז ועד היום, שגם הועלתה רבות על הבמה.
ביאליק מת בווינה ב-4 ביולי 1934 (כ"א בתמוז תרצ"ד), לאחר שניתוח בלוטת הערמונית שלו נכשל. בהלוויתו השתתפו כמאה אלף איש[26], שליווהו מביתו ברחוב הנקרא על שמו עד לבית העלמין שברחוב טרומפלדור.
ביאליק נחשב בזמנו לחדשן בשירה העברית, והשפיע על משוררים שבאו אחריו וכונו "דור ביאליק", ביניהם יעקב שטיינברג ויעקב פיכמן. השפעתו עליהם היא ממרכיבי הלשון הציורית וממרכיבי המוטיבים הספרותיים.
ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.
לביאליק היה קשר מיוחד לעיר תל אביב. הוא קבע בה את ביתו, ברחוב שאכלס שנה אחר כך גם את בית העירייה דאז. לאחר פטירתו, נותרה אלמנתו מניה לגור בבית. בשנת 1937 החליטה מניה ביאליק לתרום את הבית (בית ביאליק) לרשות העירייה כ"אגודת בית ביאליק" שתפקידה לשמר את הבית. אגודת הסופרים העבריים הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. בבית נמצאים ציורים ופסלים של המשורר, פרי יצירתם של אמנים ישראלים, השעון האגדי המנגן מדי שעה את "התקווה", כתבי-היד המקוריים של יצירות ביאליק, ואוסף גדול של מכתבים שכתבו ילדים למשורר. במלאת לעיר תל אביב רבע יובל ב-1934, זמן-מה לפני מותו חיבר ביאליק לרגל האירוע את השיר "עַל שִלֵּשִים":
עֲל יַד סָבוֹ הַנֶּכֶד,
הַבֶּן לְיַד אָבִיו -
יַחְדָּו אָרֶגוּ מַסֶּכֶת
פְּלָאַיִךְ, תֵּל אָבִיב.
– עַל שִלֵּשִים, ט"ז באייר תרצ"ד
תרומתו לשפה
[עריכה] חידושי מילים
ביאליק החל בפעולות לחדוש השפה העברית עוד בישיבת וולוז'ין והתמיד בעיסוק בתחום זה כל חייו. הוא היה שותף בוועדות לחידושי מילים בתחומים כתברואה, חשמל, טכניקה ודפוס[27]. ביצירתו חידש ביאליק מילים עבריות אשר כמה מהן נקלטו בשפה[28] ובהן המילים מטוס, תגובה, גחלילית, שלדג, פַקָּח, קדחתני, מצלמה, מענק ופריון. כך גם המילים "ייבוא" ו"ייצוא", כתרגום ל-Import ו-Export, אשר מופיעות לראשונה ב"אגדת שלושה וארבעה":
וּפָקַחְתָּ אֶת-עֵינֶיךָ עַל סְחַר אַרְצֵנוּ, וְיָדַעְתָּ אֶת-יְצוּאוֹ וְאֶת-יְבוּאוֹ
– אגדת שלושה וארבעה, פרק י"ח
.
גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, אם כי ביצירתו מופיעה רק בסיפור מאחורי הגדר:
הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באויר.
– מאחורי הגדר פרק ו'
. ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור[28]
הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי. ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שמושה של מלה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" - בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מלה זו והכל סוברים שהיא מלה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלאוזנר התערב עמי כי ראה מלה זו במדרש או בתלמוד...עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במלה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה
– מכתב ב"הדואר" 1920
עם זאת ביאליק חלק רעיון המילון של אליעזר בן יהודה שהכיל חידושי לשון משום שתפקידו של מילון אינו לחדש אלא לכנס מילים קיימות בלבד.
המלון של לשון סתם – מכנס, רושם ומסדר את כל העומד בלשון מכבר, מה שנברא בה על ידי כל העם ואישיו עד עכשיו, עד הרגע האחרון של הכנוס. המלון של לשון כשלנו, בתנאיה המיוחדים, רשאי וגם חייב לרמז ולעורר על האפשריות הקרובות המתרגשות להתגלות, על צרופים חדשים שאפשר להם להעשות, על דרכי שמוש חדשים שמעשירים את הלשון, לא עושר של פרוּטה במלה חדשה, אלא עושר גמור וממשי, שיש בו התחלה לשלשלת חדשה, לתקות חוט חיים חדש, פתיחת אשנב והבטחה ליצירה שלהבא… זהו כל מה שרשאי המלון לעשות, אבל אסור לו לבדות ולהטיל על הצבור. דבר זה, כשיהא צרך בו ונגיע אליו, יֵעשה לו אחר-כך ובמקום אחר, במלון "מרחיב", בתור הצעה לפני הצבור; אבל אין מקומו במלון מכנס, ואין צריך לומר במלון אקדימי, שנכתב בחבורה. אין לך נבער ועון פלילי מזה שיכנס מי שהוא, אפילו מר בר רב אשי, בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה.
– חבלי לשון
. כינוס אוצר המילים הקדום היה חשוב משום שביאליק העדיף לנצל מילים קיימות ברבדים קדומים של השפה על המצאת מילה חדשה. ביאליק התנגד ליצירת מילים חדשות באמצעות הוספת הסיומת "יה" או "יון". כך, למשל, הציע "סוכך" ו"אספוג" במקום חידושיו של בן יהודה מטרייה וסופגנייה.
מה חוכמה היא להוסיף למלה ישנה איזו הברה נדושה או יה או יון וחסל ... כשמבקשים לחדש מלה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות"
– דניאל לייבל, "ביאליק שבעל-פה", מולד, יז חוברת 131, יולי 1959[27]
משחקי לשון
לביאליק מייחסים פניני-לשון והברקות, כמו למשל הגדרתו את משחק הביליארד: "עומדים שני ליצים, אוחזים בעצים, מכים בביצים, והמטיב להכניס ללוך[29], הרי זה משובוח". מספרים על ביאליק בהלצה על השפה שלו שכשהתעכב לשתות גזוז היה נוהג לומר למוכרת: "גזזיני ואגרשך, העדיפיני במילייך" (כלומר: השקיני בגזוז ואשלם לך במטבע גרוש ותתני לי עודף במטבעות של מיל). לסיגריה הוא קרא: "בצד אחד אש, בצד שני טיפש ובאמצע – עשב יבש", בפסח, כשראה מצות עם מי סודה, הוא קרא לזה: "לחם צר ומים לחץ".
אברהם אבן שושן וי' סגל ערכו את הספר "קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק", שיצא לאור בהוצאת קריית ספר ב-1960. בקונקורדנציה זו יכול המחפש לאתר, על פי מלה מתוך אחד משיריו, את כל השירים שלו שבהם מופיעה מלה זו.
ביאליק בזמר העברי
ביאליק הוא אחד המשוררים ששיריו מולחנים ביותר בזמר העברי. החל משירו הראשון "אל הציפור" והמשך בשירים כמו "ברכת עם"[30] ("תחזקנה"), "ביום קיץ, יום חום"[31], "ים הדממה פולט סודות"[32], "אחרי מותי"[33], "הכניסיני תחת כנפך" או "קומי צאי".
מלחינים הרבו במיוחד לעסוק במזמורים ובפזמונות של ביאליק. נחום נרדי, התאים בין היתר מנגינות במודוס "ים תיכוני" לשירים כמו "בין נהר פרת ונהר חידקל"[34] או "יש לי גן"[35], שהולחנו במיוחד עבור הזמרת ברכה צפירה. צפירה הרבתה לשלב בהופעותיה משירי ביאליק, בלווי נרדי ליד הפסנתר. פזמונות אחרים שהולחנו הם "מנהג חדש"[36] ("מנהג חדש בא למדינה"), "שיר העבודה והמלאכה"[37] ("מי יצילנו מרעב?"), "שבת המלכה"[38], "תרזה יפה"[39], "לא ביום ולא בלילה"[40], ואחרים.
שירי הילדים של ביאליק הולחנו אף לעתים תכופות. מוכרים שירים כמו "קן ציפור"[41], "שתי בנות"[42] (צילי וגילי), "מקהלת נוגנים"[43] (יוסי בכינור), "פרש"[44] (רוץ בן סוסי), "נדנדה"[45] (נד-נד, נד-נד), "בגנת הירק"[46] (בערוגת הגינה, מסביב לחבית), "הפרח לפרפר"[47] (פרפר, פרפר, פרח חי), "לכבוד החנוכה"[48] (אבי הדליק נרות לי).
בתקופות מאוחרות יותר שבו מלחינים ועסקו בשירי ביאליק ובפזמוניו, כשהם מלחינים (ולעתים קרובות שבים ומלחינים פעם נוספת) שירים כמו "קומי צאי" (נעמי שמר), "בשל תפוח"[49] (שלמה ארצי), "היא יושבה לחלון"[50], "תאמר אהיה רב"[51], ו"הכניסיני תחת כנפך" (מיקי גבריאלוב), "אחרי מותי" (ציפי פלישר), מאחורי השער[52].
שירים גם נכתבו לתחרויות זמר אחרי קום המדינה, כגון "מנהג חדש "(פסטיבל הזמר תשכ"ו), "תִרזה יפה" (פסטיבל הזמר תשכ"ז, תש"ל). בין מבצעי שיריו של ביאליק מוכרים במיוחד הביצועים ל"הכניסיני תחת כנפך" של אסתר עופרים וריטה, הביצוע בלחן חדש של אריק איינשטיין והלחן של נורית הירש בביצועו של יהורם גאון. ביצועים מוכרים לפזמונותיו יש באלבום משולש שהוציאה נחמה הנדל.
בשנת 1967 יצא תקליט שירי ילדים של ביאליק בעיבודי ג'אז של מוני אמריליו, אלברט פיאמנטה ובני נגרי בשם "ח.נ. ביאליק - שירים ופזמונות" ובו ביצעו את השירים יהורם גאון, אופירה גלוסקא, שולה חן וליאור ייני (התקליט יצא על גבי דיסק בשנת 2006 על ידי חברת אנ.אמ.סי).
דמותו הציבורית והנצחתו
פסלו של ביאליק, כיכר רמב"ם, רמת גן
בול ישראלי משנת 1959 לזכר 25 שנים לפטירתו של ביאליק
ספרי ביאליק: קובץ סיפורים, קובץ שירים וספר ניתוח שיריו
עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור, ומעמד רם שקשה למצוא לו מקבילות אצל אנשי רוח בימינו. לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. יצירתו נכנסה לקאנון הספרותי העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, הראשונה שבהן "ספר היובל" שיצא בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.
לכבוד יום הולדתו ה-60 קבעה עיריית תל אביב פרס ספרותי על שמו, המוענק לספרות יפה ולמחשבת ישראל (פרס ביאליק). כמו כן נקראו על-שמו הוצאת הספרים "מוסד ביאליק", בתי ספר ורחובות ברבות מערי ישראל. רחוב ביאליק בתל אביב, שבו התגורר, נקרא על שמו עוד בחייו, וכן נקראו על שמו שדרות ח"ן - חיים נחמן. על שמו של ביאליק נקראו העיר קרית ביאליק והכפר השיתופי כפר ביאליק, שהוקם על ידי עולים מגרמניה בשנת מותו של ביאליק.
עלילת השווא על התבטאותו כנגד המזרחים
על דמותו הציבורית של ביאליק העיבה עוד בחייו עלילת שווא כאילו התבטא נגד הספרדים, שמקורה בעיוות אמירה של אריה לייב סמיאטיצקי. במקור, אמר סמיאטיצקי כי 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', אך הציטוט המעוות, שיוחס לביאליק ולא לסמיאטיצקי, היה 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים'. כתוצאה מעלילה זו התעורר פולמוס ציבורי כאשר נכנס למחזור שטר בן 10 לירות עם דיוקנו, והיא אף מצאה את ביטוייה באזכורים לדמות ביאליק בכתביהם של משוררים וסופרים כגון קובי אוז, איתן נחמיאס גלאס ויוסי סוכרי[53].
דמותו המורכבת של ביאליק שימשה השראה לסופרים ישראלים רבים. בהם ישראל לרמן ("דרבנות ליגאל"); יוכי ברנדס ("וידוי"); ואחרים.
ספריו
שירים (1901)
שירים (1908)
מימי הילדות (1911)
ספר האגדה (עם יהושע חנא רבניצקי. 1914)
התרנגולים והשועל (1918)
כל כתבי ח"נ ביאליק (1923)
ספר הדברים (1923)
אצבעוני (1923)
ויהי היום (1933)
שירים ופזמונות לילדים (1933)
אלוף בצלות ואלוף שום (1934)
ביוגרפיהביאליק נולד בשטעטל ראדי הסמוכה לז'יטומיר, במחוז ווהלין שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). בגיל 6 עבר עם הוריו לעיר הגדולה ז'יטומיר, ואביו פתח שם בית מרזח. אך בשנת המעבר התייתם ביאליק מאביו, ועבר לגור אצל סבו הקפדן והאדוק – ר' יעקב משה ביאליק. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים לגויים שתויים, באו לידי ביטוי אצל ביאליק ביצירותיו באותם הימים, ובין היתר בשירים "שִׁירָתִי"[2] ו"יתמות".
בישיבת וולוז'יןביאליק הצעיר הגיע בשנת ה'תר"ן, כשהיה בן 17, לישיבת וולוז'ין, עת עמדו בראשה הנצי"ב ורבי חיים מבריסק, ושהה בה כמעט שנה וחצי. לימוד תלמוד לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא במטרה לרכוש השכלה כללית. בתחילה חשב ביאליק שהוא מגיע לישיבה בה לומדים גם "שבע חכמות ושבעים לשון" – לימודי חול – אך התאכזב כשגילה כי בסדרי הישיבה לומדים רק תלמוד. עם זאת במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה חל בו מהפך, והוא החל ללמוד תלמוד בהתמדה כאחד התלמידים המסורתיים.[3] מצב זה ככל הנראה לא החזיק יותר מכמה חודשים, ולבסוף השתלב ביאליק בחברה ה"משכילית" שבישיבה והפך לפופולרי בחברת התלמידים ה"משכילים". אבא בלושר, סופר ותלמיד ישיבת וולוז'ין,[4] מספר אודות אותה חבורה של תלמידים "משכילים" שהייתה בישיבה. בתוך דבריו מתאר בלושר את אישיותו של ביאליק ואת מעמדו החברתי בתוך הקבוצה: "אורח שכיח ומצוי בחדר זה (של החבורה) בשעת כינוס ושלא בשעת כינוס, היה בחור שבישיבה קראו לו "הז'יטומירי" וחבריו היו קוראים לו "חיים נחמן"... הוא לא נמנה עם הלמדנים הוותיקים אלא על המשכילים שבה וכבר יצא לו מוניטין של בעל תנ"ך ולשון, מושך בעט וסופר לכשירצה... בשעת כינוס הוא כמעט תמיד ראש המדברים, ראשון למתחילים ואחרון לגומרים, והכל היו עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו, שהיו תמיד מלאים עניין".
בישיבה כתב ביאליק את שירו "אל הציפור", ונמנה עם מקימי האגודה הציונית הסודית "נצח ישראל". כחלק מפעילותו באגודה, שלח ביאליק את מאמרו "רעיון היישוב" בנוגע לישוב ארץ ישראל, לעיתון "המליץ". מאמרו זה ככל הנראה היה בוסרי ולא אופייני לסגנונו המאוחר של ביאליק, והוא פורסם באופן חלקי בלבד תחת ראשי התיבות "ח.נ.ב.".[4]
בלושר כותב שבעת הסכסוך שפרץ בישיבה בין הנצי"ב – ראש הישיבה – לבין חלק מהתלמידים באשר למינויו של הרב חיים ברלין (בנו של הנצי"ב) לראשות הישיבה, לא התערב ביאליק, אך השאיר לנצי"ב מכתב עלום שם, מנומס ובעברית מליצית (שלא כמו תלמידים אחרים שמכתביהם הכילו דברים מתריסים). הנצי"ב נהנה מהמכתב והתפאר לפני אורחיו בעברית שבה כותבים בישיבתו. הוא גם הבטיח פרס לתלמיד שיחשוף את זהות כותב המכתב.
ביאליק עזב את ישיבת וולוז'ין בזמן הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה וגרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קסמה, האווירה בה נעכרה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה ופופולריותו הרבה גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד לתחנת הרכבת. על סיטואציה זו ועל געגועיו לחבריו מתקופת הישיבה בכלל, כותב ביאליק מאוחר יותר: "אך עודני זוכר את כולכם, את כולכם. תמונתכם תלווני, לא תמוש מלבי" (הַמַּתְמִיד"[5]). עדות להערצה כלפיו היא אותה גבעה מעליה נפרד ביאליק מתלמידי הישיבה מעריציו, שנקראה מאוחר יותר, כשהתפרסם ביאליק, בשם "גבעת ביאליק".
יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין והשפעתה עליוביאליק עזב את וולוז'ין וחווה את העולם שמחוץ לה, השכיל ובנה חיים רחבים יותר משאיפשרה לו הישיבה, אך מאידך, השפעתה של הישיבה עליו הייתה עמוקה. דואליות זו באה לידי ביטוי בשירים המאוחרים של ביאליק: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ"[6], "הַמַּתְמִיד" ו"לְבַדִּי"[7], שבהם מתאר ביאליק בעמקות את עולמו של בן הישיבה המקדיש את זמנו ללימוד תורה, מחד גיסא, ובסלידה מהצמצום והקיבעון של תלמידי הישיבות, מאידך.
שירו של ביאליק "הַמַּתְמִיד" הוא משיריו הידועים, והוא בלדה היסטורית המתארת במדויק את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם. על השיר נכתבו מאמרים רבים, והוא מהווה צוהר ליחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין ולמדניה ולמסורת הלמדנות הליטאית בכלל .[8]
השיר נפתח ביחס של הערצה לעולם "ההוא", ומילותיו הראשונות הן:
עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה
בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;
עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה
גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן
.
אך בהמשך סולד ביאליק מ"המתמיד" וכותב עליו:
לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים, מֵאָז הֵסֵב פָּנָיו
אֶל-עֵבֶר הַקִּיר בַּמִּקְצֹעַ הָאָפֵל,
גַּם-קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא-רָאָה מִלְּפָנָיו,
מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל,
רְעָבוֹן, לֹא-שֵׁנָה, מַק-בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנִים –
מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֲלֵיהֶם לְבָבוֹ?
הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע אֵיךְ לָמְדוּ מִלְּפָנִים?
הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע כִּי סוֹף כְּבוֹדוֹ לָבֹא?.
אמביוולנטיות זו פתחה פתח לדעות שונות אודות יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין כמייצגת של טיפוס הישיבה הליטאית ויחסו למסורת בכלל.
לדוגמה: בן ציון יהושע במאמרו "ביאליק ושירת המתמיד בוולוז'ין" כותב: "אדמת וולוז'ין הייתה מתאימה מאוד לצמיחתו ולגידולו של ביאליק והייתה לה השפעה חיובית על יצירתו של ביאליק. בוולוז'ין, בעיקר, הוא ספג את השפה ואת הסגנון של המשנה והתלמוד ונתן להם את הנופך הביאליקאי". עם זאת, בניגוד לרושם המתקבל כאילו היה ביאליק תלמיד וולוז'ינאי טיפוסי, כותב עליו דן מירון: "דמותו של "המתמיד" לא רק שאין לה חלק פנימי אמיתי בביוגראפיה העובדתית של המשורר, אלא אף אין דמיון ממשי בינה לבין הגילום הפיוטי של נסיון חייו בדמויות היסוד של יצירתו, כגון העלם בהיר העיניים שב"מגילת האש". ביאליק קורא בסתר ספרי הגות אסורים ומתחיל לכתוב בסתר שירים. הוא ידע, לפי עדותו ב"המתמיד" מה נעשה מחוץ לכותלי בית המדרש. הוא ראה "נערות אדמוניות ותפוחים אדומים" על גבעת הירמולקה,
שם ישב ויצר".
שם ישב ויצר".
באודסהכשהיה באודסה ב-1892, נפגש ביאליק עם אחד העם, שהשפיע על סגנונו הספרותי. בתקופה זו נדפס שירו הראשון "אל הציפור" בחוברת "הפרדס", שאותה ערך י"ח רבניצקי שותפו לעתיד בכתיבת "ספר האגדה" ובהוצאת "דביר".
בשנת 1893 נשא ביאליק לאישה את מניה (לבית אָָווֶרְבּוּך), והחל לעסוק במסחר בעצים. בו בזמן כתב כמה שירים שנחשבים למרכזיים בין שיריו, בהם השירים: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ", "מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים"[9], ואת הפואמה " הַמַּתְמִיד".[10] ב-1897 כתב את שירו "אָכֵן חָצִיר הָעָם"[11], משירי התוכחה המרכזיים שלו, על רקע הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר " אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת"[12], והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בספוריו הוא "אריה בעל גוף". לצד שירים ביידיש, אותם המשיך לכתוב, יצר ביאליק באותה תקופה כמה משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בספרות העברית, כמו "הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי"[13], "קוּמִי צְאִי (אֲחוֹתִי כַלָּה)"[14], "לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר"[15] ו"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ"[16].
יחד עם רבניצקי, ש. בן ציון ואלחנן לוינסקי, ייסד ב-1901 את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית. קובץ השירים הראשון שלו ראה אור ב-1902 אך דווקא הפואמה (שירה) שלו "מֵתֵי מִדְבָּר"[17], שפורסמה לאחר צאת הקובץ, נמנית עם החשובות ביצירותיו הליריות.
בעקבות פרעות קישינב ב-1903, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר, אשר מרבים לצטטן עד היום: "עַל הַשְּׁחִיטָה"[18] ו"בְּעִיר הַהֲרֵגָה"[19]. פואמה זו פורסמה לראשונה בעיתון הזמן. בגלל דרישת הצנזור הרוסי קוצצו ממנה מספר שורות ושמה שונה ל"משא נמירוב".
בשיר "על השחיטה" (תרס"ג) מבטא ביאליק ייאוש מן הצדק האלוהי:
וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
– עַל הַשְּׁחִיטָה, אייר תרס"ג
השיר מסתיים בדברים על חוסר התוחלת שבנקמה (המצוטטים לעתים קרובות בהשמטת השורה הראשונה ובהיפוך הכוונה):
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.
– שם
ב-1904 (תרס"ד) כתב את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", אולי החריפה והקשה ביצירותיו. בפואמה זו מציג ביאליק, בסגנון אפי ובמשקל כמעט הקסמטרי, זעזוע נוכח עמידת כוח החיים תוך כדי הטבח:
וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,
וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;
וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה
אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;
וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ
וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
– בְּעִיר הַהֲרֵגָה, תמוז–תשרי תרס"ד
ביאליק השתתף בשני קונגרסים ציונים, בשנים 1907 ו-1913.
ביאליק ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה בשנת 1909 ונחת בחוף יפו ב-29 במרץ.[20] הוא התקבל בהערצה רבה על ידי היישוב היהודי הקטן בארץ. מיפו יצא ביאליק לסיור במושבות ארץ ישראל, שאליו צירף את הסופר הצעיר ש"י עגנון, שהתגורר ביפו.
באותה עת הוסיף למאגר יצירותיו עוד כמה סיפורים כמו: "מאחורי הגדר"[21] שבו גיבורו נֹח (שהוא היפוך הצירוף ח"נ – חיים נחמן) מתאהב בנערה גויה, המאומצת על ידי גויה מרשעת שגרה בבית סמוך לביתו וגדר מפרידה בין אהבתם, אך היא אינה עומדת בפני אהבתם ונופלת, מטפורית ופיזית. סיפורים נוספים שלו "הםסָפִיחַ"[22],"יום הששי הקצר"[23] ו"החצוצרה נתביישה"[24].
בין השנים 1920-1910, בנוסף לפרסום שירים חשובים נוספים כמו "צָנַח לוֹ זַלְזַל"[25], התגלה ביאליק במלוא כוחו ככותב מסות, וכתב את המסות "הלכה ואגדה" ו"גילוי וכיסוי בלשון" שהן מהמעולות ביותר במסאות העבריות. כמו כן הוכיח את כוחו בתרגום: הוא תרגם מרוסית נוסח מקוצר של יצירת המופת (הספרדית במקורה) "דון קישוט" מאת מיגל דה סרוואנטס, ומיידיש את "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי. באותה תקופה הקים יחד עם רבניצקי ושמריהו לוין את הוצאת "דביר", וערך עם רבניצקי את "ספר האגדה" (1908–1911).
מאחורי העיסוק המוגבר במסות, תרגום וליקוט מעשיות ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק, כאשר במקביל להפיכתו למשורר לאומי יבש מעיין יצירתו השירית. "צָנַח לוֹ זַלְזַל" שנכתב באלול תרע"א (1911) היווה מעין קינה מראש על האובדן הצפוי:
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.
– צנח לו זלזל, אלול תרע"א
אחרי כן כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה. עד מותו בשנת 1934 כתב רק עוד תשעה שירים, רובם לא נחשבים מפאר יצירתו. ארבעה שירים נכתבו בתרע"ה-תרע"ו (1915-1916), שניים בתרפ"ג (1923) ולבסוף שלושה בתרצ"א (1931).
עזיבתו את ברית המועצותעד 1921 התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה באודסה. באותה השנה, בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי מקסים גורקי ובהוראתו המיוחדת של לנין, ניתנה לביאליק רשות לעזוב את ברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים. הוא עבר לברלין, שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית במסגרת הוצאת "דביר". בשנת 1922 עבר, בעצת רופאו, לבאד הומבורג, ובה התגורר כשנתיים. באותה עת התגוררו שם גם ש"י עגנון ואחד העם, שהיו לידידיו. באותה תקופה הכיר את הציירת וסופרת הילדים תום זיידמן פרויד (אחייניתו של זיגמונד פרויד) ואת בעלה יעקב זיידמן. לשניים הייתה הוצאת ספרי ילדים בגרמנית וביאליק שיתף עמם פעולה ויחד הקימו את הוצאת הספרים "אופיר" להוצאת ספרי ילדים בעברית. הספר הבולט שיצא בתקופת קיומה הקצרה של ההוצאה המשותפת היה "מסע הדג" (1924), תרגום עברי של ביאליק לחרוזיה של פרויד בליווי איוריה. ההוצאה התפרקה עקב חילוקי דעות בין ביאליק לבין יעקב זיידמן.
בארץ ישראלב-1924 עלה ביאליק לארץ ישראל, ועבר להתגורר בבית שנבנה עבורו בתל אביב. בשבתו בתל אביב תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. ביאליק הנהיג בבית "אהל שם" את מסורת "עונג שבת" – מפגשי תרבות של אמנים וסופרים. את תיאטרון "אוהל שם" הקים בשנת 1933 הנדבן שמואל בלום כתרומה ליובל השישים של חיים נחמן ביאליק. באותה שנה, חגג היישוב את יום הולדתו בטקסים ואירועים, וכל תלמידי בית הספר בתל אביב באו כדי להביע את אהבתם אליו. לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "שירים ופזמונות לילדים" עם עיטוריו של נחום גוטמן. ב-1928 פרסם את "אלוף בצלות ואלוף שום", יצירה קלאסית לילדים מאז ועד היום, שגם הועלתה רבות על הבמה.
ביאליק מת בווינה ב-4 ביולי 1934 (כ"א בתמוז תרצ"ד), לאחר שניתוח בלוטת הערמונית שלו נכשל. בהלוויתו השתתפו כמאה אלף איש[26], שליווהו מביתו ברחוב הנקרא על שמו עד לבית העלמין שברחוב טרומפלדור.
ביאליק נחשב בזמנו לחדשן בשירה העברית, והשפיע על משוררים שבאו אחריו וכונו "דור ביאליק", ביניהם יעקב שטיינברג ויעקב פיכמן. השפעתו עליהם היא ממרכיבי הלשון הציורית וממרכיבי המוטיבים הספרותיים.
ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.
לביאליק היה קשר מיוחד לעיר תל אביב. הוא קבע בה את ביתו, ברחוב שאכלס שנה אחר כך גם את בית העירייה דאז. לאחר פטירתו, נותרה אלמנתו מניה לגור בבית. בשנת 1937 החליטה מניה ביאליק לתרום את הבית (בית ביאליק) לרשות העירייה כ"אגודת בית ביאליק" שתפקידה לשמר את הבית. אגודת הסופרים העבריים הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. בבית נמצאים ציורים ופסלים של המשורר, פרי יצירתם של אמנים ישראלים, השעון האגדי המנגן מדי שעה את "התקווה", כתבי-היד המקוריים של יצירות ביאליק, ואוסף גדול של מכתבים שכתבו ילדים למשורר. במלאת לעיר תל אביב רבע יובל ב-1934, זמן-מה לפני מותו חיבר ביאליק לרגל האירוע את השיר "עַל שִלֵּשִים":
עֲל יַד סָבוֹ הַנֶּכֶד,
הַבֶּן לְיַד אָבִיו -
יַחְדָּו אָרֶגוּ מַסֶּכֶת
פְּלָאַיִךְ, תֵּל אָבִיב.
– עַל שִלֵּשִים, ט"ז באייר תרצ"ד
תרומתו לשפה
[עריכה] חידושי מילים
ביאליק החל בפעולות לחדוש השפה העברית עוד בישיבת וולוז'ין והתמיד בעיסוק בתחום זה כל חייו. הוא היה שותף בוועדות לחידושי מילים בתחומים כתברואה, חשמל, טכניקה ודפוס[27]. ביצירתו חידש ביאליק מילים עבריות אשר כמה מהן נקלטו בשפה[28] ובהן המילים מטוס, תגובה, גחלילית, שלדג, פַקָּח, קדחתני, מצלמה, מענק ופריון. כך גם המילים "ייבוא" ו"ייצוא", כתרגום ל-Import ו-Export, אשר מופיעות לראשונה ב"אגדת שלושה וארבעה":
וּפָקַחְתָּ אֶת-עֵינֶיךָ עַל סְחַר אַרְצֵנוּ, וְיָדַעְתָּ אֶת-יְצוּאוֹ וְאֶת-יְבוּאוֹ
– אגדת שלושה וארבעה, פרק י"ח
.
גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, אם כי ביצירתו מופיעה רק בסיפור מאחורי הגדר:
הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באויר.
– מאחורי הגדר פרק ו'
. ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור[28]
הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי. ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שמושה של מלה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" - בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מלה זו והכל סוברים שהיא מלה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלאוזנר התערב עמי כי ראה מלה זו במדרש או בתלמוד...עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במלה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה
– מכתב ב"הדואר" 1920
עם זאת ביאליק חלק רעיון המילון של אליעזר בן יהודה שהכיל חידושי לשון משום שתפקידו של מילון אינו לחדש אלא לכנס מילים קיימות בלבד.
המלון של לשון סתם – מכנס, רושם ומסדר את כל העומד בלשון מכבר, מה שנברא בה על ידי כל העם ואישיו עד עכשיו, עד הרגע האחרון של הכנוס. המלון של לשון כשלנו, בתנאיה המיוחדים, רשאי וגם חייב לרמז ולעורר על האפשריות הקרובות המתרגשות להתגלות, על צרופים חדשים שאפשר להם להעשות, על דרכי שמוש חדשים שמעשירים את הלשון, לא עושר של פרוּטה במלה חדשה, אלא עושר גמור וממשי, שיש בו התחלה לשלשלת חדשה, לתקות חוט חיים חדש, פתיחת אשנב והבטחה ליצירה שלהבא… זהו כל מה שרשאי המלון לעשות, אבל אסור לו לבדות ולהטיל על הצבור. דבר זה, כשיהא צרך בו ונגיע אליו, יֵעשה לו אחר-כך ובמקום אחר, במלון "מרחיב", בתור הצעה לפני הצבור; אבל אין מקומו במלון מכנס, ואין צריך לומר במלון אקדימי, שנכתב בחבורה. אין לך נבער ועון פלילי מזה שיכנס מי שהוא, אפילו מר בר רב אשי, בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה.
– חבלי לשון
. כינוס אוצר המילים הקדום היה חשוב משום שביאליק העדיף לנצל מילים קיימות ברבדים קדומים של השפה על המצאת מילה חדשה. ביאליק התנגד ליצירת מילים חדשות באמצעות הוספת הסיומת "יה" או "יון". כך, למשל, הציע "סוכך" ו"אספוג" במקום חידושיו של בן יהודה מטרייה וסופגנייה.
מה חוכמה היא להוסיף למלה ישנה איזו הברה נדושה או יה או יון וחסל ... כשמבקשים לחדש מלה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות"
– דניאל לייבל, "ביאליק שבעל-פה", מולד, יז חוברת 131, יולי 1959[27]
משחקי לשון
לביאליק מייחסים פניני-לשון והברקות, כמו למשל הגדרתו את משחק הביליארד: "עומדים שני ליצים, אוחזים בעצים, מכים בביצים, והמטיב להכניס ללוך[29], הרי זה משובוח". מספרים על ביאליק בהלצה על השפה שלו שכשהתעכב לשתות גזוז היה נוהג לומר למוכרת: "גזזיני ואגרשך, העדיפיני במילייך" (כלומר: השקיני בגזוז ואשלם לך במטבע גרוש ותתני לי עודף במטבעות של מיל). לסיגריה הוא קרא: "בצד אחד אש, בצד שני טיפש ובאמצע – עשב יבש", בפסח, כשראה מצות עם מי סודה, הוא קרא לזה: "לחם צר ומים לחץ".
אברהם אבן שושן וי' סגל ערכו את הספר "קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק", שיצא לאור בהוצאת קריית ספר ב-1960. בקונקורדנציה זו יכול המחפש לאתר, על פי מלה מתוך אחד משיריו, את כל השירים שלו שבהם מופיעה מלה זו.
ביאליק בזמר העברי
ביאליק הוא אחד המשוררים ששיריו מולחנים ביותר בזמר העברי. החל משירו הראשון "אל הציפור" והמשך בשירים כמו "ברכת עם"[30] ("תחזקנה"), "ביום קיץ, יום חום"[31], "ים הדממה פולט סודות"[32], "אחרי מותי"[33], "הכניסיני תחת כנפך" או "קומי צאי".
מלחינים הרבו במיוחד לעסוק במזמורים ובפזמונות של ביאליק. נחום נרדי, התאים בין היתר מנגינות במודוס "ים תיכוני" לשירים כמו "בין נהר פרת ונהר חידקל"[34] או "יש לי גן"[35], שהולחנו במיוחד עבור הזמרת ברכה צפירה. צפירה הרבתה לשלב בהופעותיה משירי ביאליק, בלווי נרדי ליד הפסנתר. פזמונות אחרים שהולחנו הם "מנהג חדש"[36] ("מנהג חדש בא למדינה"), "שיר העבודה והמלאכה"[37] ("מי יצילנו מרעב?"), "שבת המלכה"[38], "תרזה יפה"[39], "לא ביום ולא בלילה"[40], ואחרים.
שירי הילדים של ביאליק הולחנו אף לעתים תכופות. מוכרים שירים כמו "קן ציפור"[41], "שתי בנות"[42] (צילי וגילי), "מקהלת נוגנים"[43] (יוסי בכינור), "פרש"[44] (רוץ בן סוסי), "נדנדה"[45] (נד-נד, נד-נד), "בגנת הירק"[46] (בערוגת הגינה, מסביב לחבית), "הפרח לפרפר"[47] (פרפר, פרפר, פרח חי), "לכבוד החנוכה"[48] (אבי הדליק נרות לי).
בתקופות מאוחרות יותר שבו מלחינים ועסקו בשירי ביאליק ובפזמוניו, כשהם מלחינים (ולעתים קרובות שבים ומלחינים פעם נוספת) שירים כמו "קומי צאי" (נעמי שמר), "בשל תפוח"[49] (שלמה ארצי), "היא יושבה לחלון"[50], "תאמר אהיה רב"[51], ו"הכניסיני תחת כנפך" (מיקי גבריאלוב), "אחרי מותי" (ציפי פלישר), מאחורי השער[52].
שירים גם נכתבו לתחרויות זמר אחרי קום המדינה, כגון "מנהג חדש "(פסטיבל הזמר תשכ"ו), "תִרזה יפה" (פסטיבל הזמר תשכ"ז, תש"ל). בין מבצעי שיריו של ביאליק מוכרים במיוחד הביצועים ל"הכניסיני תחת כנפך" של אסתר עופרים וריטה, הביצוע בלחן חדש של אריק איינשטיין והלחן של נורית הירש בביצועו של יהורם גאון. ביצועים מוכרים לפזמונותיו יש באלבום משולש שהוציאה נחמה הנדל.
בשנת 1967 יצא תקליט שירי ילדים של ביאליק בעיבודי ג'אז של מוני אמריליו, אלברט פיאמנטה ובני נגרי בשם "ח.נ. ביאליק - שירים ופזמונות" ובו ביצעו את השירים יהורם גאון, אופירה גלוסקא, שולה חן וליאור ייני (התקליט יצא על גבי דיסק בשנת 2006 על ידי חברת אנ.אמ.סי).
דמותו הציבורית והנצחתו
פסלו של ביאליק, כיכר רמב"ם, רמת גן
בול ישראלי משנת 1959 לזכר 25 שנים לפטירתו של ביאליק
ספרי ביאליק: קובץ סיפורים, קובץ שירים וספר ניתוח שיריו
עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור, ומעמד רם שקשה למצוא לו מקבילות אצל אנשי רוח בימינו. לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. יצירתו נכנסה לקאנון הספרותי העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, הראשונה שבהן "ספר היובל" שיצא בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.
לכבוד יום הולדתו ה-60 קבעה עיריית תל אביב פרס ספרותי על שמו, המוענק לספרות יפה ולמחשבת ישראל (פרס ביאליק). כמו כן נקראו על-שמו הוצאת הספרים "מוסד ביאליק", בתי ספר ורחובות ברבות מערי ישראל. רחוב ביאליק בתל אביב, שבו התגורר, נקרא על שמו עוד בחייו, וכן נקראו על שמו שדרות ח"ן - חיים נחמן. על שמו של ביאליק נקראו העיר קרית ביאליק והכפר השיתופי כפר ביאליק, שהוקם על ידי עולים מגרמניה בשנת מותו של ביאליק.
עלילת השווא על התבטאותו כנגד המזרחים
על דמותו הציבורית של ביאליק העיבה עוד בחייו עלילת שווא כאילו התבטא נגד הספרדים, שמקורה בעיוות אמירה של אריה לייב סמיאטיצקי. במקור, אמר סמיאטיצקי כי 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', אך הציטוט המעוות, שיוחס לביאליק ולא לסמיאטיצקי, היה 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים'. כתוצאה מעלילה זו התעורר פולמוס ציבורי כאשר נכנס למחזור שטר בן 10 לירות עם דיוקנו, והיא אף מצאה את ביטוייה באזכורים לדמות ביאליק בכתביהם של משוררים וסופרים כגון קובי אוז, איתן נחמיאס גלאס ויוסי סוכרי[53].
דמותו המורכבת של ביאליק שימשה השראה לסופרים ישראלים רבים. בהם ישראל לרמן ("דרבנות ליגאל"); יוכי ברנדס ("וידוי"); ואחרים.
ספריו
שירים (1901)
שירים (1908)
מימי הילדות (1911)
ספר האגדה (עם יהושע חנא רבניצקי. 1914)
התרנגולים והשועל (1918)
כל כתבי ח"נ ביאליק (1923)
ספר הדברים (1923)
אצבעוני (1923)
ויהי היום (1933)
שירים ופזמונות לילדים (1933)
אלוף בצלות ואלוף שום (1934)