ערך זה עוסק בדבר שאסור באכילה בחג הפסח. אם התכוונתם לעיר בסוריה, ראו חומס.
חמץ הוא אחד או יותר מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) שהיה במגע עם מים, בצורת גרגרים או בצורת קמח, ותפח. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים הם חמץ, כמו גם שמרים, עמילן שמקורו בחמשת מיני דגן, ומשקאות שמקורן בחמשת מיני דגן, כמו בירה.
הגעלת כלים במאה שעריםעל פי ההלכה חמץ אסור באכילה בפסח, ואף אסור שיימצא ברשותו של יהודי. יש אף מצווה מיוחדת להשבית את החמץ טרם הפסח. איסור נוסף הקשור בחמץ קשור לבית המקדש, והוא איסור להקריב חמץ יחד עם קורבנות.
מבחינה רעיונית, היו הוגים שראו בחמץ סמל לתכונות אנושיות שליליות, כגאווה ויצר הרע, ובמצה סמל לענווה ולפשטות. הוגים אלה הדגישו את החובה לבער את החמץ שבלב, בד בבד עם ביעור החמץ החומרי.
רוב ניכר של היהודים בישראל אינם אוכלים חמץ בפסח
איסור חמץ בפסח
החל מערב פסח ועד סיום החג מכוסים מוצרי החמץ במרכול ביריעות פלסטיק, למניעת רכישתםלפי ההלכה חל בפסח איסור על אכילת חמץ, החזקת חמץ ואף הנאה ממונית ממנו ("בל יראה ובל ימצא"). איסור אכילת החמץ נקבע לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל, בצאתם ממצרים, לא הספיק להחמיץ ולכן אכלו בני ישראל מצות. יש האומרים כי החמץ מסמל את גאוותו של האדם, ואילו המצה מסמלת את הענווה ואת החירות.
על פי ההלכה, אין חוששים שחמשת מיני דגן שבאו במים יתפחו ויתחמצו אם שהו ללא התעסקות בהם פחות מ-18 דקות[2]. עם זאת, יש מקפידים בעת הכנת המצות שלא להשאיר את הקמח במגע עם מים ליותר מ-18 דקות, כולל זמן העיסוק בהם, לפני ההכנסה לתנור לאפיה.
יש המחמירים ונוהגים להימנע בפסח אף מבליעת תרופות שיש בהן חמץ, או מהחזקת מוצרים שיש בהם מרכיב כלשהו של חמץ, גם אם לא נועדו למאכל.
מרבית מפעלי המזון בישראל עוברים לקראת הפסח לייצור מזון כשר לפסח. מפעלים מסוימים, כגון יקבים, מקפידים במשך כל השנה שמוצריהם יהיו כשרים לפסח. מסעדות לא מעטות סוגרות שעריהן בפסח כדי להימנע מהטורח של הכשרתן לפסח.
"מי פירות אינם מחמיצים"
דוכן מוצרים כשרים לפסחהתלמוד קובע בכמה מקומות, כי "מי פירות אינם מחמיצים". פירושה של קביעה זו היא שעיסה שנילושה במיצי פירות למיניהם (כגון: יין, שמן, מיץ תפוזים וכן דבש) לא תיהפך לחמץ. מבחינה פיזיקלית לישה בעיסה מעין זו יכולה להאט את תהליך ההתפחה (עקב החומציות שבפירות), אך פעמים רבות עיסה כזו אכן תגיע לכדי תפיחה, שכן חלק ניכר ממי הפירות הוא מים (ואף יש בפירות סוכרים, המהווים "חומר דלק" לתסיסה). על כן נראה שקביעה זו היא קביעה הלכתית בעיקרה, האומרת שחמץ הוא תפיחה של קמח ומים, ולא עם נוזלים אחרים.
לדעת ראשונים רבים (ובראשם רש"י) עיסה מעין זו שתפחה מהווה "חמץ נוקשה", שאסור באכילה ובהימצאות ברשות היהודי, גם אם אין עליו איסור כרת (ואולי הוא אסור מדברי חכמים בלבד). זוהי, כנראה, גם דעתו של הרמב"ם בסוף ימיו, על פי עדותו של רבי אברהם בנו. ראשונים אחרים סברו כי העיסה מותרת לחלוטין, וזוהי הדעה המקובלת יותר. עם זאת, האשכנזים נהגו שלא לאפות אפילו מצות במי פירות (על אף שהללו אינן באות לכדי תפיחה כלל, וגם במים היו מותרות). הסיבה לכך היא שלדעת בעלי התוספות, אם התערבה טיפת מים במי הפירות, הרי שחימוצה של העיסה אף מואץ, ועל כן היא אסורה מחשש חמץ. עוד טעם להחמרה זו, היא שמא תתפח העיסה, ואז חששו לשיטות הראשונים האוסרים אותה.
עוגיות יין
כיום נאפות עוגיות בהסתמך על היתר זה, כאשר העיסה נילושה ביין במקום במים. פוסקים רבים יצאו נגד עוגיות אלה, שכן מעבר לדעות הראשונים שעיסה כזאת אסורה בכל מקרה (ואולי אף מדין תורה), הרי שבעוגיות אלה מעורבים חומרי התפחה שונים, ואף תוך כדי הליך הייצור הופכים חלק מן החומרים למים. כך, למשל, פסק הרב מרדכי אליהו שעוגיות אלו אסורות [1], לעומת הרב עובדיה יוסף שהתיר אותן לספרדים
החמרות באיסורי חמץ
ההקפדה על איסור חמץ כוללת החמרות שונות שנוספו במשך השנים:
בשנים האחרונות נהוג היה בישראל להפסיק את שאיבת המים מהכנרת, עקב הטענה של קיום חשש חמץ במים אלה.
זמן מה לפני הפסח מוחלף מזון הפרות למזון כשר לפסח. פרה שאכלה חמץ בפסח החלב אסור בשתייה לפי חלק מהפוסקים.
גם איסור הקטניות, הנהוג בעדות שונות, מהווה הרחבה של איסור החמץ.
עם הרחבת הנוהג לצאת לבתי מלון בפסח, עלתה השאלה, האם מותר להתאכסן בחדרים בהם מותקן בר. ייתכן כי בבר יש משקאות חמץ גמור. יש השוללים אירוח בבית מלון, בחדרים בהם מותקן בר מתוך חשש כי מצוי בבר חמץ.
איסור קטניות
בעדות מסוימות (בעיקר אצל האשכנזים) הורחב איסור האכילה גם למיני קטניות (אורז, שעועית, חומוס וכו') ומוצריהם, ולכן מופיעה על חלק מהמוצרים התווית "כשר לאוכלי קטניות" שבאה לומר שיש מרכיב של קטניות במוצר. הרחבה זו נובעת, על-פי חלק מהדעות, מהובלתן של קטניות בשקים ששימשו גם להובלת חיטה, כשאז קיים חשש שמעורבת בהן חיטה העלולה להחמיץ. לשיטות אחרות, האיסור נובע מדמיון הקטניות לחטים. שיטה שלישית מסבירה זאת בכך שגם מן הקטניות נהגו לעשות קמח, ועל כן היה חשש לבלבול בין השניים.
בעדות צפון אפריקה נוהגים שלא לאכול חומוס, ששמו דומה לאופן ביטוייה של המילה חמץ במבטא המקומי (חמס). יש גם שנהגו שלא לאכול חומץ, מאותה סיבה, וכן מאכלים נוספים ששמם מזכיר את המילה "חמץ".
ישנה מחלוקת מהן בדיוק הקטניות שנהגו שלא לאכול, האם שמנים שעשויים מהם אסורים גם הם, ועוד. בכל מקרה, אין איסור להחזיק אותן בבית, אלא רק באכילתן. היו שטענו שלא ייתכן שאיסור הקטניות יהיה חמור מאיסור של סתם חיטים, וכשם שהללו מותרות אם לא באו במגע מים, כך מותרות גם קטניות כאלה
.מצה שרויה
מצה שרויה, היא מצה שבאה במגע עם כל משקה שהוא. ידוע גם בשמה היידי, "גיברא
חמץ הוא אחד או יותר מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) שהיה במגע עם מים, בצורת גרגרים או בצורת קמח, ותפח. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים הם חמץ, כמו גם שמרים, עמילן שמקורו בחמשת מיני דגן, ומשקאות שמקורן בחמשת מיני דגן, כמו בירה.
הגעלת כלים במאה שעריםעל פי ההלכה חמץ אסור באכילה בפסח, ואף אסור שיימצא ברשותו של יהודי. יש אף מצווה מיוחדת להשבית את החמץ טרם הפסח. איסור נוסף הקשור בחמץ קשור לבית המקדש, והוא איסור להקריב חמץ יחד עם קורבנות.
מבחינה רעיונית, היו הוגים שראו בחמץ סמל לתכונות אנושיות שליליות, כגאווה ויצר הרע, ובמצה סמל לענווה ולפשטות. הוגים אלה הדגישו את החובה לבער את החמץ שבלב, בד בבד עם ביעור החמץ החומרי.
רוב ניכר של היהודים בישראל אינם אוכלים חמץ בפסח
איסור חמץ בפסח
החל מערב פסח ועד סיום החג מכוסים מוצרי החמץ במרכול ביריעות פלסטיק, למניעת רכישתםלפי ההלכה חל בפסח איסור על אכילת חמץ, החזקת חמץ ואף הנאה ממונית ממנו ("בל יראה ובל ימצא"). איסור אכילת החמץ נקבע לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל, בצאתם ממצרים, לא הספיק להחמיץ ולכן אכלו בני ישראל מצות. יש האומרים כי החמץ מסמל את גאוותו של האדם, ואילו המצה מסמלת את הענווה ואת החירות.
על פי ההלכה, אין חוששים שחמשת מיני דגן שבאו במים יתפחו ויתחמצו אם שהו ללא התעסקות בהם פחות מ-18 דקות[2]. עם זאת, יש מקפידים בעת הכנת המצות שלא להשאיר את הקמח במגע עם מים ליותר מ-18 דקות, כולל זמן העיסוק בהם, לפני ההכנסה לתנור לאפיה.
יש המחמירים ונוהגים להימנע בפסח אף מבליעת תרופות שיש בהן חמץ, או מהחזקת מוצרים שיש בהם מרכיב כלשהו של חמץ, גם אם לא נועדו למאכל.
מרבית מפעלי המזון בישראל עוברים לקראת הפסח לייצור מזון כשר לפסח. מפעלים מסוימים, כגון יקבים, מקפידים במשך כל השנה שמוצריהם יהיו כשרים לפסח. מסעדות לא מעטות סוגרות שעריהן בפסח כדי להימנע מהטורח של הכשרתן לפסח.
"מי פירות אינם מחמיצים"
דוכן מוצרים כשרים לפסחהתלמוד קובע בכמה מקומות, כי "מי פירות אינם מחמיצים". פירושה של קביעה זו היא שעיסה שנילושה במיצי פירות למיניהם (כגון: יין, שמן, מיץ תפוזים וכן דבש) לא תיהפך לחמץ. מבחינה פיזיקלית לישה בעיסה מעין זו יכולה להאט את תהליך ההתפחה (עקב החומציות שבפירות), אך פעמים רבות עיסה כזו אכן תגיע לכדי תפיחה, שכן חלק ניכר ממי הפירות הוא מים (ואף יש בפירות סוכרים, המהווים "חומר דלק" לתסיסה). על כן נראה שקביעה זו היא קביעה הלכתית בעיקרה, האומרת שחמץ הוא תפיחה של קמח ומים, ולא עם נוזלים אחרים.
לדעת ראשונים רבים (ובראשם רש"י) עיסה מעין זו שתפחה מהווה "חמץ נוקשה", שאסור באכילה ובהימצאות ברשות היהודי, גם אם אין עליו איסור כרת (ואולי הוא אסור מדברי חכמים בלבד). זוהי, כנראה, גם דעתו של הרמב"ם בסוף ימיו, על פי עדותו של רבי אברהם בנו. ראשונים אחרים סברו כי העיסה מותרת לחלוטין, וזוהי הדעה המקובלת יותר. עם זאת, האשכנזים נהגו שלא לאפות אפילו מצות במי פירות (על אף שהללו אינן באות לכדי תפיחה כלל, וגם במים היו מותרות). הסיבה לכך היא שלדעת בעלי התוספות, אם התערבה טיפת מים במי הפירות, הרי שחימוצה של העיסה אף מואץ, ועל כן היא אסורה מחשש חמץ. עוד טעם להחמרה זו, היא שמא תתפח העיסה, ואז חששו לשיטות הראשונים האוסרים אותה.
עוגיות יין
כיום נאפות עוגיות בהסתמך על היתר זה, כאשר העיסה נילושה ביין במקום במים. פוסקים רבים יצאו נגד עוגיות אלה, שכן מעבר לדעות הראשונים שעיסה כזאת אסורה בכל מקרה (ואולי אף מדין תורה), הרי שבעוגיות אלה מעורבים חומרי התפחה שונים, ואף תוך כדי הליך הייצור הופכים חלק מן החומרים למים. כך, למשל, פסק הרב מרדכי אליהו שעוגיות אלו אסורות [1], לעומת הרב עובדיה יוסף שהתיר אותן לספרדים
החמרות באיסורי חמץ
ההקפדה על איסור חמץ כוללת החמרות שונות שנוספו במשך השנים:
בשנים האחרונות נהוג היה בישראל להפסיק את שאיבת המים מהכנרת, עקב הטענה של קיום חשש חמץ במים אלה.
זמן מה לפני הפסח מוחלף מזון הפרות למזון כשר לפסח. פרה שאכלה חמץ בפסח החלב אסור בשתייה לפי חלק מהפוסקים.
גם איסור הקטניות, הנהוג בעדות שונות, מהווה הרחבה של איסור החמץ.
עם הרחבת הנוהג לצאת לבתי מלון בפסח, עלתה השאלה, האם מותר להתאכסן בחדרים בהם מותקן בר. ייתכן כי בבר יש משקאות חמץ גמור. יש השוללים אירוח בבית מלון, בחדרים בהם מותקן בר מתוך חשש כי מצוי בבר חמץ.
איסור קטניות
בעדות מסוימות (בעיקר אצל האשכנזים) הורחב איסור האכילה גם למיני קטניות (אורז, שעועית, חומוס וכו') ומוצריהם, ולכן מופיעה על חלק מהמוצרים התווית "כשר לאוכלי קטניות" שבאה לומר שיש מרכיב של קטניות במוצר. הרחבה זו נובעת, על-פי חלק מהדעות, מהובלתן של קטניות בשקים ששימשו גם להובלת חיטה, כשאז קיים חשש שמעורבת בהן חיטה העלולה להחמיץ. לשיטות אחרות, האיסור נובע מדמיון הקטניות לחטים. שיטה שלישית מסבירה זאת בכך שגם מן הקטניות נהגו לעשות קמח, ועל כן היה חשש לבלבול בין השניים.
בעדות צפון אפריקה נוהגים שלא לאכול חומוס, ששמו דומה לאופן ביטוייה של המילה חמץ במבטא המקומי (חמס). יש גם שנהגו שלא לאכול חומץ, מאותה סיבה, וכן מאכלים נוספים ששמם מזכיר את המילה "חמץ".
ישנה מחלוקת מהן בדיוק הקטניות שנהגו שלא לאכול, האם שמנים שעשויים מהם אסורים גם הם, ועוד. בכל מקרה, אין איסור להחזיק אותן בבית, אלא רק באכילתן. היו שטענו שלא ייתכן שאיסור הקטניות יהיה חמור מאיסור של סתם חיטים, וכשם שהללו מותרות אם לא באו במגע מים, כך מותרות גם קטניות כאלה
.מצה שרויה
מצה שרויה, היא מצה שבאה במגע עם כל משקה שהוא. ידוע גם בשמה היידי, "גיברא