ציור מהמאה השמונה עשרה המתאר את חג החנוכה
חנוכיות שונותהמקורות הראשוניים לחנוכה הם ספרי חשמונאים א' - ב'. בספר חשמונאים א' מסופר על טיהור בית המקדש וחנוכתו בכ"ה כסלו, קביעת חג שמונת ימים באותה שנה, וקביעת החג לשנים הבאות על ידי יהודה המכבי ו'קהל ישראל'.
"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'." (ספר חשמונאים א'[4] פרק ד' פס' נ"א- נ"ז)
חוקרים שונים[דרוש מקור] תמהים מדוע ספרי המקבים, לא נכנסו לתנ"ך היהודי כשם שנכנסו לתנ"ך הנוצרי.[דרוש מקור] שאלה זו מתעצמת במיוחד לאור אישיותו הגדולה והייחודית של יהודה המכבי, לוחם קודש, שהנחיל לעמו ניצחון יוצא דופן, החזיר את עבודת האל על כנה, והצליח לשמור על השרידות התרבותית של עם ישראל. יש מהם הסוברים כי המסרים המיליטנטים של ספרים אלו לא התאימו לחכמי ישראל, שרצו להנחיל גישה פרגמטית, פייסנית וכנועה, לנוכח האיומים של האימפריה הרומאית.
מקור נוסף המתאר את החנוכה המחודשת של המקדש הוא יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר י"ב), שקורא לחנוכה 'חג האורים':
"ולאחר שטיהרו בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב... אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח...
וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלש, ובית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע...
ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים.
ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים (=חג האש). ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה."
אולם יש חוקרים הסבורים שהשם "חג האורים" הוא מן העברית החדשה ואין לו קשר ליוסף בן מתתיהו[5]. המילה "אורים" היא מלשון אש, אך נראה שיוסף בן מתתיהו שהשתמש במילה היוונית fota התכוון להתגלות ולהופעה האלוהית המפתיעה ולא לאש.
מקור קדום נוסף המזכיר את חג החנוכה הוא הברית החדשה. בספר מוזכר החג באופן כללי ביותר תוך התיחסות לכך שהחג מתרחש בימי החורף. כמו כן, מהפסוקים שלאחר מכן ניתן ללמוד כי בימי החנוכה בתקופת שלהי בית שני היה נהוג לקיים פעילות ציבורית כלשהי בבית המקדש:
"אותה עת חגגו בירושלים את חג החנוכה. חורף היה. כאשר התהלך ישוע בבית המקדש באולם שלמה הקיפוהו ואמרו לו..." (הברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק י', פסוק כ"ב)
נס פח השמן!
בתלמוד הבבלי (שבת כא, ב) מופיע סיפור אחר במקצת על מקור החג: כאשר נכנסו החשמונאים לבית המקדש הם ביקשו לחדש את פעילותו. אולם, הם לא מצאו שמן טהור להדלקת המנורה. לבסוף נמצא פך אחד, שהכיל שמן שהיה צריך להספיק ליום אחד בלבד, אך בפועל, החשמונאים הדליקו ממנו את המנורה במשך שמונה ימים, עד שהפיקו שמן טהור. לכבוד נס זה קבעו חכמים את חג החנוכה, שנמשך שמונה ימים.
"מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא (=שמונה) אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה." (מסכת שבת כ"א, ב') (נוסח כעין זה מופיע גם במגילת תענית.[6])
תיאור זה שונה מהמסופר במקורות הקדומים יותר, והוא הראשון שמספר על נס פך השמן, ומדגיש אותו על הניצחון במלחמה (המוזכר בקצרה בביטוי: "וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום"). יש המסבירים את השינוי בדגשים בכך שלאחר הכיבוש הרומאי קשה ומסוכן היה לחגוג חג בעל משמעות לאומית ולכן בחרו חז"ל להדגיש פן אחר של ימי החנוכה - הפן הרוחני.
אולם בעל הניסים, תוספת לתפילת שמונה עשרה ולברכת המזון בימי החנוכה, מודגש דווקא הניצחון הניסי במלחמה, בעוד נס פך השמן מוזכר ברמז:
"על הניסים, ועל הפורקן, ועל הגבורות, ועל התשועות, ועל הנפלאות, ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה... מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה"
במשנה מוזכר חג החנוכה בצורה אגבית כמה פעמים, אך ללא התיחסות לחנוכה עצמו[7]. מההתייחסויות הללו ניכר כי חנוכה נחגג כחג בהדלקת נר מחוץ לבית. לעצם השאלה מדוע רבי יהודה הנשיא לא ייחד מסכת שלמה לחנוכה כפי שייחד לפורים יששמונת ימי החג
הסברים לכך שחג החנוכה נמשך שמונה ימים מופיעים בספרי חשמונאים. לפי ספר חשמונאים א (פרק ד) חנוכת המזבח שעשו המכבים במשך שמונה ימים (כמו חנוכת המשכן וחנוכת בית המקדש הראשון שנמשכו שמונה ימים) נקבעה לדורות. ספר חשמונאים ב (פרק י), מציע הסבר נוסף: כיוון שלא יכלו לחגוג באותה שנה את חג הסוכות חגגו אותו לאחר שחרור ירושלים:
"ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מידי שנה בשנה את הימים האלה."
יש המפרשים שהמאורעות שקדמו לימי החנוכה מוזכרים בספר דניאל ברמז:
"ו
