גולדה מאיר (מאירסון) (3 במאי 1898 – 8 בדצמבר 1978) הייתה ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה. כראש ממשלה, הובילה את ישראל במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
ביוגרפיה
[עריכה] ילדות ונעורים
נולדה ב־3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח, בעיר קייב שבאימפריה הרוסית (כיום בירת אוקראינה) בשם גולדה מבוביץ', בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו לאמה כתינוקות, וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בשנת 1903, אחרי שאביה התקשה למצוא עבודה כנגר, הוא היגר לארצות הברית. בשנתיים ששהתה המשפחה בלעדיו בעיר פינסק התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי.
הוריה, שנותרו עניים למרות חנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גדולות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לאור עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בתיכון, והתעמתה על כך עם אמה השתלטנית. אחותה שיינה ובעלה, שלו נישאה בינתיים, סיפקו לה פתח מילוט, עניים מרודים ככל שהיו, הציעו לה להצטרף אליהם בדנוור. בגיל 15 נעלמה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.
בתקופה שבה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם והרעיונות הציוניים שהועלו בהן ריתקו אותה. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, שמשך את ליבה בידיעותיו האנציקלופדיות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. משהחלה גם אחותה להכביד עליה בשתלטנותה עברה לגור בשותפות. למילווקי חזרה כעבור שנתיים מעזיבתה, כשאביה בלע את גאוותו ושלח לה בפעם הראשפעילות ציונית בארצות הברית
משחזרה למילווקי בגיל 17, שבה מאירסון להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. ההורים הצליחו לקנות לעצמם מעמד מסוים בקהילה היהודית והיו פעילים בה, ולא התנגדו עוד לרכישת השכלתה של בתם. מאירסון המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה כנגד רדיפת היהודים באוקראינה בידי סמיון פטליורה. בהדרגה, בהשפעת הגעתם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון וכיצחק בן צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, והיא הצליחה לשכנע את אהובה מוריס לעלות איתה בעתיד. בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, לא לפני שאמה הצליחה להניא אותה מהכוונה לערוך נישואים אזרחיים בלבד, באומרה שנישואים חילוניים כאלו של בתה "יהרגו אותה".
בחורף 1918 זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של מילווקי. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה.
באמצע 1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינה רעועה בשם "פוקהונטס". הנסיעה הייתה רצופת אירועים מוזרים; במהלכה הספיק רב החובל של האוניה להתאבד, ואחיו – לאבד את שפיותו. בסופו של דבר הגיעה מאירסון לתל אביב בחמסין של חודש יולי (הוריה עתידים היו לעלות לארץ ב-1926ונה מכתב ובו בקשה שתחזור למען אִמהּ.
בארץ ישראל
לימים השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). אחרי מגורים בדירה שכורה בתל אביב יחד עם אחותה, היה היעד הבא קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. בקיבוץ חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ, אך לא כך בעלה שהיה טרוד מתנאי החיים הקשים, מחוסר הפרטיות, אפילו במקלחות, ומהמלריה. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם, כל עוד הם מתגוררים בקיבוץ ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית הנוקשה. הזוג חזר לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם עבדו מאירסון ובעלה במשרדי סולל בונה. בירושלים נולדו להם בן ובת, מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בכורה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא יכולה הייתה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
ביוגרפיה
[עריכה] ילדות ונעורים
נולדה ב־3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח, בעיר קייב שבאימפריה הרוסית (כיום בירת אוקראינה) בשם גולדה מבוביץ', בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו לאמה כתינוקות, וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בשנת 1903, אחרי שאביה התקשה למצוא עבודה כנגר, הוא היגר לארצות הברית. בשנתיים ששהתה המשפחה בלעדיו בעיר פינסק התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי.
הוריה, שנותרו עניים למרות חנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גדולות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לאור עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בתיכון, והתעמתה על כך עם אמה השתלטנית. אחותה שיינה ובעלה, שלו נישאה בינתיים, סיפקו לה פתח מילוט, עניים מרודים ככל שהיו, הציעו לה להצטרף אליהם בדנוור. בגיל 15 נעלמה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.
בתקופה שבה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם והרעיונות הציוניים שהועלו בהן ריתקו אותה. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, שמשך את ליבה בידיעותיו האנציקלופדיות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. משהחלה גם אחותה להכביד עליה בשתלטנותה עברה לגור בשותפות. למילווקי חזרה כעבור שנתיים מעזיבתה, כשאביה בלע את גאוותו ושלח לה בפעם הראשפעילות ציונית בארצות הברית
משחזרה למילווקי בגיל 17, שבה מאירסון להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. ההורים הצליחו לקנות לעצמם מעמד מסוים בקהילה היהודית והיו פעילים בה, ולא התנגדו עוד לרכישת השכלתה של בתם. מאירסון המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה כנגד רדיפת היהודים באוקראינה בידי סמיון פטליורה. בהדרגה, בהשפעת הגעתם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון וכיצחק בן צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, והיא הצליחה לשכנע את אהובה מוריס לעלות איתה בעתיד. בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, לא לפני שאמה הצליחה להניא אותה מהכוונה לערוך נישואים אזרחיים בלבד, באומרה שנישואים חילוניים כאלו של בתה "יהרגו אותה".
בחורף 1918 זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של מילווקי. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה.
באמצע 1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינה רעועה בשם "פוקהונטס". הנסיעה הייתה רצופת אירועים מוזרים; במהלכה הספיק רב החובל של האוניה להתאבד, ואחיו – לאבד את שפיותו. בסופו של דבר הגיעה מאירסון לתל אביב בחמסין של חודש יולי (הוריה עתידים היו לעלות לארץ ב-1926ונה מכתב ובו בקשה שתחזור למען אִמהּ.
בארץ ישראל
לימים השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). אחרי מגורים בדירה שכורה בתל אביב יחד עם אחותה, היה היעד הבא קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. בקיבוץ חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ, אך לא כך בעלה שהיה טרוד מתנאי החיים הקשים, מחוסר הפרטיות, אפילו במקלחות, ומהמלריה. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם, כל עוד הם מתגוררים בקיבוץ ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית הנוקשה. הזוג חזר לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם עבדו מאירסון ובעלה במשרדי סולל בונה. בירושלים נולדו להם בן ובת, מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בכורה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא יכולה הייתה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.